חוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 קובע כי על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין צדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה. מטרת האמנה הבינלאומית בנושא תובלה אוירית היא ליצור דפוסים אחידים והרמוניזציה בכל עולם המשתמשים בתעופה האזרחית הבין-מדינתית, תוך איזון בין האינטרסים של המובילים האויריים מזה ושל ציבור המשתמשים מזה. להלן פסק דין בנושא אחריות על אובדן חפצים אישיים במזוודה: לפני תביעה שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות כנגד חברת תעופה וחברת ביטוח בגין אובדן פריטים מכבודת התובע. התובע הינו איש עסקים הנוהג לנסוע נסיעות קצרות לחו"ל, להרצאות. ביום 23.2.08 שב משהות בת 5 ימים בדרום אפריקה. לכששב, לא הגיעה מזודתו ליעדה בארץ. התובע הודיע על אובדן המזודה בנתב"ג בעת הנחיתה. לאחר מספר ימים קיבל את המזודה כשהיא פרוצה, וחלק מחפציו חסרו. התובע הודיע לנתבעת טלפונית מיד עם קבלת המזודה, ונאמר לו כי עליו למלא טופס על אבדן חלק מהכבודה. הטופס מולא והועבר על ידו לאחר כ-11 ימים מקבלתו. התובע פנה הן לאל-על (להלן: "הנתבעת 1") המובילה, והן להראל, חברת הביטוח בה רכש ביטוח כבודה (להלן: "הנתבעת 2"). לאחר חילופי המכתבים בין הצדדים, שלחה לו האחרונה שיק ע"ס כ-1500 ₪ אולם התובע לא פדה אותו. התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבעות יחד ולחוד למען יורה בית המשפט להן לשלם לו יחד ולחוד סכום של 7,546 ₪ בצירוף ריבית כחוק והוצאות. טענות התובע בטיסת החזרה ביום 23.2.08, משהגיע התובע לנתב"ג גילה כי המזוודה לא הגיעה; התובע הגיש מיידית בגין כך תלונה בנתב"ג לאל-על. בתאריך 29.2.08, שישי בערב, שלחה אל על את המזוודה לבית התובע. משהגיעה המזוודה גילה התובע כי היא נחתכה, נפרצה ונעלמו ממנה חפצים שערכם הוא 7,546 ₪ (המפורטים בנספח א' לתביעה, להלן: "הפריטים"). עוד באותו היום התקשר התובע לאל על והודיע על הפריטים החסרים. נציגת אל על נתנה לו מספר אסמכתא ובקשה ממנו למלא טופס תביעה שישלח אליו בדוא"ל. ביום 12.3.08 שלח התובע בפקס את טופס התביעה שמולא על ידו לאחר שבירר ערכם של הפריטים. חברת אל על ציינה בתשובתה לתובע כי בהתאם לאמנת ורשה, מאחר והתביעה לא הוגשה תוך 7 ימים, היא דוחה את תביעתו לחלוטין. התובע הגיש כנגד אל על תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, בסכום של סך 7,546 ₪. לטענתו עמד בתנאי אמנת ורשה בכך שדיווח מיד בנתב"ג על כך ולאחר מכן משהגיעה המזוודה לביתו, יצר קשר טלפוני בו הודיע לנציגת אל על לגבי הפריטים שנעלמו ואף קיבל מס' אסמכתא. יתר על כן טען התובע כי איש לא הודיע לו כי עליו לדווח בפרק הזמן האמור, ובכל מקרה, על פי אמנת ורשה יכול היה להודיע עד 14 יום מהמועד בו הוחזרה לו המזוודה. לפני יציאתו מהארץ, רכש התובע ביטוח אצל המבטחת. משפנה אל האחרונה על מנת שתפצה אותו על נזקיו - הודיעה לו כי רק לאחר שחברת אל על תפצה אותו, תשלם היא את ההפרש. ובאם אל על לא תפצהו, המבטחת תבדוק את תביעת התובע פעם נוספת. התובע הודיע למבטחת כי אל על דחתה את תביעתו לאור אמנת ורשה, על כן ביקש שישולם לו מלוא נזקו. בתשובה למכתב זה, שלחה המבטחת שיק ע"ס 1,389 ₪ בלבד. לגרסת התובע, המבטחת ביטחה אותו ב"ביטוח מילניום" המכסה את כבודת המבוטח עד לסכום של 3,000$ עם השתתפות עצמית של 100$. על כן טען התובע כי המבטחת חייבת לפצותו בסך של 7,546 ₪, שהוא סכום נזקיו בניכוי ההשתתפות העצמית. תמצית טענות אל על המובילה טוענת כי התביעה כפופה לאמנה בדבר תובלה בינלאומית באוויר - אמנת ורשה, כפי שתוקנה על ידי פרוטוקול ועדת האג. לשיטתה, אי ידיעת הדין באשר למועדי הגשת המחאה, איננה רלבנטית. מעבר לאמור, הדבר מצוין על גב כרטיס הטיסה ובטופס שנשלח לדוא"ל של התובע. התובע הגיש מחאתו רק לאחר 12 יום (מזוודתו של התובע נמסרה לידיו ביום 29.2.08, אך התובע הגיש מחאתו רק ביום 12.3.08), בעוד שעליו לעשות כן תוך 7 ימים בכתב, ולכן יש לדחות את תביעתו. לחלופין נטען כי גבולות הפיצוי באמנה קובעים את הפיצוי המקסימאלי. לפי ס' 22 לאמנה, פיצוי בגין נזק או חוסרים יקבע על פי משקל הכבודה ולא לפי ערך תכולתה, או נזקיה התוצאתיים. על כן לא ניתן לפסוק פיצוי כפי שדורש התובע, על אחת כמה וכמה מקום בו התובע לא טרח להוכיח את משקל המזוודה או את שווי החפצים החסרים. תמצית טענות המבטחת התובע החזיק בפוליסות ביטוח נוסעים לחו"ל של 'הראל חברה לביטוח בע"מ', מסוג דרכון מילניום, בתקופה שבין 17.2.08-24.2.08. לטענתה, אין התובע זכאי לקבל כספים מהמבטחת לאור חריגי וגבולות הכיסוי הביטוחי (פרק חמישי, ס' 3, נספח ג' לכתב ההגנה) לפיהם רק לאחר קבלת פיצוי מהמוביל, תפצה המבטחת את התובע בהפרש שבין הסכום ששולם, עד גבול אחריותה בהתאם לפוליסה. כל עוד לא התקבלה הכרעה שיפוטית בין התובע למוביל, הרי שעל פי תנאי הפוליסה המבטחת אינה מחוייבת לשלם לתובע פיצוי כלשהו. המבטחת הסכימה, לפנים משורת הדין, לפצות את התובע בסך של 500$, אך התובע לא הסכים לכך. מעבר לאמור, התובע לא צירף כל קבלה או אסמכתא או ראיה אחרת שיש בה כדי להוכיח את תכולת הכבודה שאבדה. באשר לגובה הכיסוי הביטוחי, טענה המבטחת כי התובע זכאי לכל היותר, לפיצוי בסך של 299.5$ בלבד, לנוכח ההחרגה בפוליסה לפיה כאשר אין למבוטח חשבוניות קנייה, יוערך ערכו של הרכוש הניזוק על ידי המבטח, וינוכה ממנו בלאי מינימאלי בשיעור של 35%. המבטחת לא החשיבה את המצלמה ומכונת הגילוח שהיו במזוודה, בשל היותם מוחרגים, ומהיתר הפחיתה 35%. עפ"י חשבונה, בקיזוז 50% פיצוי מחברת התעופה, לפיכך הסכימה לשלם 1389 ₪ בלבד. דיון התביעה כנגד אל על חוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן: "החוק") קובע כי: "על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין צדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה". "...מטרת האמנה הבינלאומית בנושא תובלה אוירית היא ליצור דפוסים אחידים והרמוניזציה בכל עולם המשתמשים בתעופה האזרחית הבין-מדינתית, תוך איזון בין האינטרסים של המובילים האויריים מזה ושל ציבור המשתמשים מזה (לענין חשיבותה של אחידות זו, ראה דברי השופט דב לוין בד"נ 36/84 [1] הנ"ל בעמ' 625, וכן דבריו בע"א 20/83 טייכנר נ' איר-פרנס [3] נשוא הערעור בד"נ 36/84 [1] הנ"ל).עפ"י הלכת ד"נ 36/84 [1], יש ליתן פירוש דווקני להוראות האמנה, ולאורה של הלכה זו ודאי שלא ניתן להתעלם מהדרישה המפורשת למתן הודעה בכתב, המצויה בסעיף 26 לאמנה [21]... הישענות על זכויות שבאמנה, כמוה כהישענות על זכות שבחוק או בהסכם, אין בה כשלעצמה משום העדר תום לב... יפה כוחם של דברים אלה לעניינו, בו ההתחייבות המפורשת מעוגנת הן בהוראות האמנה [21] והן בסעיף 10של חוזה ההובלה". [ע"א (ת"א) 138/88 ק.א.ל קווי אויר למטען בע"מ נ' מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל בע"מ, פ"מ תש"ן(1) 365]. ס' 10 לחוק מורה: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו, לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת, ויהיו התובעים אשר יהיו". בכרטיס הטיסה (נספח א' לכתב ההגנה) מצוינים הודעת אל על ותנאי החוזה בינה לבין הנוסע (להלן: "חוזה התובלה"). כדלקמן: "אם מסע הנוסע כולל מקום יעוד סופי או מקום חניה במדינה אחרת מזו של מדינת היציאה, אמנת ורשה עשויה להיות ישימה והאמנה מסדירה ובמרבית המקרים מגבילה את אחריותו של המוביל במקרה מוות או חבלה גופנית וכן במקרה של אובדן או היזק לכבודה. ראה גם הודעה הנושאת את הכותרת "הודעה לנוסעים בטיסות בינלאומיות בדבר הגבלת אחריות" ו"הודעה בדבר הגבלת אחריות לכבודה". בסעיף 7 לאותו חוזה נקבע כי : "כבודה רשומה המובלת בתובלה בינלאומית תמסר למחזיק בכרטיס הכבודה. במקרה של נזק לכבודה יש להגיש תלונה בכתב למוביל, מיד לאחר גילוי נזק ולכל המאוחר תוך שבעה ימים מיום הקבלה; במקרה של איחור, יש להגיש תלונה תוך 21 יום מיום מסירת הכבודה..." ס' 15 לפרוטוקול האג מתקן את ס' 26 לאמנת ורשה ובו נכתב: (2) במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שבעה ימים מיום קבלת הכבודה ותוך ארבעה עשר ימים מיום קבלת הטובין. במקרה איחור, תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו. סימנים ב', ג' לאמנה מלמדים אותנו כי כבודה וטובין אינם היינו הך. הכבודה היא המטען האישי: "בהובלת כבודה, להוציא חפצים אישיים קטנים שהנוסע משאיר אותם בהשגחתו, ימסור המוביל כרטיס כבודה", ועליה חל הכלל של מסירת הודעה תוך שבעה ימים, בעוד שטובין, עפ"י סימן ג', הוא כל מטען אחר הנשלח ע"י המשגר (הובלה אוירית): "כל מוביל טובין זכאי לדרוש מהשוגר לערוך ולמסור לו מסמך הקרוי "שטר מטען אוירי". כל שוגר זכאי לדרוש מהמוביל לקבל מסמך זה". ועל היזק בו יש לדווח תוך 14 ימים. התובע דיווח על האבדן בכתב, מיד עם שובו. גם את הדיווח הראשוני על קבלת המזוודה והחפצים החסרים נתן מיד עם קבלתה. ניתן, וראוי לראות זאת כדיווח מספק, אשר על פיו יצא התובע ידי חובתו בהתאם לס' 7 לחוזה התובלה. לפיכך, על אל-על לפצותו עד תקרת הפיצוי המוכרת עפ"י האמנה. פירושו של דבר כי יש לאמוד את משקל המזוודה . התובע טען כי בהיותו "נוסע מתמיד" יש לו זכות לשאת יותר מהמשקל המותר. בהעדר ראיה בכתב לכך, ומכיוון שהמזודה לא נעלמה לחחלוטין, אלא שנעלמה ממנה חלק מתחולתה, הנני מעמידה את המשקל לצורך הפיצוי על 10 ק"ג. לכל ק"ג יש לייחס 17 זכויות משיכה, שפירושם הכולל הוא 1050 ₪ שאותם תשלם הנתבעת 1 לתובע. בנוסף, תישא היא בהוצאותיו בסך 500 ₪. התביעה כנגד המבטחת בביטוח נוסעים לחו"ל (נספח א' לכתב ההגנה) נכתב בין השאר: "זה עתה רכשת ביטוח נסיעות לחו"ל בהראל חברה לביטוח בע"מ, החברה המובילה והמתמחה זה עשרות בשנים בביטוחי בריאות ובבטוחי נסיעות לחו"ל... 4. גולת הכותרת של "דרכון למילניום" הוא בפרק ההרחבות שהינו עשיר ביותר והנותן בידך אפשרות לבחירה בכיסויים ביטוחיים חשובים על פי צרכיך המיוחדים וזאת תמורת תשלום דמי ביטוח נוספים". בתמצית הכיסויים נרשם כי הביטוח על 'כבודה - מטען אישי נלווה' הינו עד לסך 3,000$. 'דבר ערך' עד 500$, השתתפות עצמית 100$. בסעיף ההגדרות של הפוליסה הוגדר: "1.21. כבודה: מטען אישי לשימוש פרטי הנלווה למבוטח או הנמצא במלון או בדירה ששם הוא מתאכסן. 1.22. דבר ערך: ... דברי חשמל, ציוד אלקטרוני או אופטי...מצלמה ואביזריה..." בפרק החמישי לפוליסה, הוגדרה הכבודה: ביטוח כבודה - אבדן או נזק למטען אישי נלווה - התחייבות המבטח: המבטח ישלם למבוטח וישפה אותו בגין ערך כבודה במקרה אובדן או נזק שאירע במשך התקופה בדרכו של המבוטח ישירות לחו"ל, ובדרכו ישירות מחו"ל לביתו בישראל, עבור מטענו הנלווה אליו עד לסך של 3,000$ אך לא יותר מערכו הממשי (בניכוי בלאי)... תגמולי ביטוח הכבודה יהיו מוגבלים ל-300$ לכל פריט או מערכת פריטים..." תגמולי ביטוח הכבודה יהיו כדלקמן: הסך המירבי של תגמולי הביטוח עד 3,000$ ומתוכם: דברי ערך כהגדרתם בסעיף 1.22 עד לסך של 500$. ... כן נקבע כי חובת המבוטח להפנות התביעה למוביל...והמבטח יפצה את המבוטח רק בסכום ההבדל שנוצר בין סכום הפיצוי ששולם או ישולם למבוטח על ידי המוביל...עד לגבולות אחריותו של המבטח על פי פוליסה זו..." התובע לא חלק על החריגים לפוליסה והודה שאין בידיו קבלות המעידות על גובה סכומי הפריטים. הנני קובעת כי ניכוי הבלאי יהיה בגובה של 35%, כקבוע בחריג - ס' 2(ב) לפוליסה, למעט ספרות מקצועית, שאין מקום לניכוי בלאי ממנה. באשר למצלמה- מס' 1 לחריגים עולה שאיננה מבוטחת מכיוון שהתובע לא נשא אותה על גופו. המבטחת תשלם לתובע את הסכומים שפסקתי, בניכוי השתתפות עצמית ובניכוי הסכומים שאל- על חויבה בהם. כן תשא המבטחת הראל בהוצאות התובע בסך 500 ₪ בצירוף מע"מ. אובדן מזוודה / כבודה