אחריות לתאונה בגלל פניית פרסה

מי אשם בגרימת תאונת דרכים בגלל פניית פרסה ? בית המשפט פסק כי בעת ביצוע פניית פרסה, על התובע היה להקפיד הקפדה יתרה ולבצע הפנייה בזהירות מיוחדת כאשר הוא בוחן היטב קודם ותוך כדי את מצב התנועה מאחוריו ומסביבו. מאידך, הנתבעת לא שמרה על מרחק כדין בין רכבה לרכב התובע ועל כן רכבה פגע ברכבו של התובע תוך כדי פניית הפרסה. להלן פסק דין בנושא אחריות לתאונה בגלל פניית פרסה: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 5/2/09 (להלן: "התאונה"). התובע מס' 1 היה בעת התאונה בעל רכב מ.ר. 7069489 (להלן: "רכב התובע"). התובע מס' 2 נהג ברכב התובע מס' 1 בעת התאונה. הנתבעת מס' 1 נהגה ברכבה מ.ר 2991407 (להלן: "רכב הנתבעת") , אשר היה מעורב בתאונה. נתבעת מס' 2 היא חברת הביטוח, אשר בטחה ביטוח מקיף וצד ג' את רכב הנתבעת. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. התובע מס' 2 , נהג רכב התובעים העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בנתיב השמאלי על מנת לבצע פניית פרסה המותרת כדין. לפני תחילת ביצוע פניית הפרסה בקצה אי התנועה, הוא אותת והחל לפנות שמאלה ובדיוק באותו רגע הגיע רכב הנתבעת מאחוריו ופגע ברכבו בדלת צד שמאל קדמית של הנהג. הנתבעת עזבה מיידית את מקום התאונה מבלי למסור פרטים כדין והתובעים נאלצו לפנות למשטרה על מנת לקבל הפרטים של הנתבעת, לצורך הגשת תביעה זו, לאחר שרשמו בפניהם את מספר רכבה . לשאלות נציג נתבעת מס' 2 עונה התובע מס' 2 כי אי התנועה היה בנוי מבטון שהינו בגובה של כ 15 ס"מ לערך. כמו כן הוא הוסיף וטען כי הוא נסע בנתיב השמאלי הצמוד לאי התנועה הבנוי מעוצמת הפגיעה של רכב הנתבעת ברכבו, רכב הנתבעת עלה על האי ושוב חזר לעמוד על 4 גלגליו אחר כך. התובע 2 הצהיר כי רכבו היה: "אולי יד 13 ורכב מושכר לשעבר". 2. הנתבעת העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, נכון הוא כי שני הרכבים שלה ושל התובע נסעו זה לאחר זה בנתיב הצמוד לאי התנועה. הנתבעת נסעה אחרי התובע . לאור הסתירה בין הודעתה לחברת הביטוח (נ/1) וגרסתה כפי שהודגמה בבית המשפט, הודתה הנתבעת כי נוטה להתבלבל בין ימין לשמאל. היא הוסיפה ואמרה כי היא נסעה אחרי תובע 2 כשהוא נוסע בצורה בלתי יציבה - בזיג זג. לטענתה הוא נסע "בכוונה לנסוע ימינה ופתאום הוא שינה דעתו ופנה שמאלה בלי לאותת...". הנתבעת ציינה כי בנתיב בו נסעו התובע 2 והנתבעת ניתן לנסוע רק ישר וגם ניתן לעשות פניית פרסה כדין שמאלה וכדי לנסוע ימינה יש לעבור לנתיב הימני ורק משם לפנות ימינה. הנתבעת טענה כי בכוונה שלה היה להמשיך ישר בצומת והיא עקב נהיגתו הבלתי יציבה של התובע 2, חיכתה לראות להיכן פניו מועדות ופתאום הוא סטה חדות שמאלה. לענין אי מסירת הפרטים, טענה כי מיהרה לעבודה וביקשתי ממנו כי יתקשר למספר אותו רשמתי למענו ונתתי בידיו. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם התובעים, השרטוטים וצילומי נזק רכב התובע והצילומים שהוגשו על ידי הנתבעת של מקום האירוע ונזקי רכבה. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת התובעים מתקבלת בחלקה, רק 50% ממנה. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת התובעים בחלקה (50%), והנימוקים הם כדלקמן: בעת ביצוע פניית פרסה, על התובע היה להקפיד הקפדה יתרה ולבצע הפנייה בזהירות מיוחדת כאשר הוא בוחן היטב קודם ותוך כדי את מצב התנועה מאחוריו ומסביבו. מאידך, הנתבעת לא שמרה על מרחק כדין בין רכבה לרכב התובע ועל כן רכבה פגע ברכבו של התובע תוך כדי פניית הפרסה. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת 50% מהסכומים שנקבעו בחוו"ד השמאי מטעם התובע, דהיינו 2400 ₪ . סך כל נזקי התובע שהתקבלו 2400 ₪. ו הנתבעות תשלמנה ביחד ולחוד לתובעים סך 2400 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. בנסיבות הענין אינני משיתה הוצאות. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהפניית פרסה