פרשנות דיני המס

במשפט הישראלי קיימים זרמים וגישות שונות לפרשנות דיני המיסים.

גישת הפרשנות המסורתית מבית מדרשו של השופט ויתקון (א. ויתקון, דיני מיסים, מהדורה רביעית, עמ' 41) היא שיש לפרש הוראות המטילות מס על אזרח בצורה דווקנית. לדידו מקום שדברי החוק אינם מגלים כוונה ברורה לחיוב הנישום, אין למלא את החסר בדרך היקש או בדרך ההגיון.

השופט חיים כהן לעומתו (ראה ע"א 364/80 מנהל מס רכוש נ' פרוסקאואר ואח', פד"י ל"ד (3) 579) סובר, שאין לפרש חוקים פיסקאליים בצורה שונה מפרשנות כל חוק אחר אך במקרה של ספק, הפירוש יהיה לטובת הנישום.

צעד מרחיק לכת יותר, הלך השופט א. ברק (ע"א 165/83 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פד"י לט (2)75) כשקבע, שכבכל חוק אחר, נקודת המוצא היא לשון החוק ובמקרה של ספק בפרשנות דבר החקיקה, יש לבחור באותה אפשרות המגשימה את מטרת חקיקת המס. לעיתים מטרת החקיקה היא הטלת מס ולעיתים מטרתה היא פטור ממס. על הפרשן לתת את אותו הפירוש המביא להגשמת תכלית החקיקה מבלי ליתן פירוש דווקני או ליברלי ומבלי להעדיף טובת הנישום על פני שלטונות המס.

להלן פסק דין בנושא פרשנות דיני המס:

פסק דין

רקע
"תפקידו של השופט הוא להכריע בסכסוך המובא בפניו. לשם כך עליו לקבוע את הדין שלפיו הסכסוך יוכרע. בקביעה זו הוא משמש לעיתים קרובות "פה למחוקק". הוא חוזר על לשון החוק. הוא אינו יוצר כל נורמה חדשה. כך לרוב, אך לא תמיד. ישנם מקרים ("המקרים הקשים") שבהם קביעת הדין כרוכה ביצירת הדין. ודאי כך בפיתוח המשפט המקובל. כך גם בפירוש טקסט שנוצר על ידי אחר (רשות מכוננת, רשות מחוקקת, צדדים לחוזה, מצווה) בכל המקרים האלה אין דין קודם או שבדין הקודם טמון חוסר וודאות. במצבים אלה השופט יוצר דין חדש.
ביצירת הדין החדש על השופט לשאוף להגשמתן של שתי מטרות מרכזיות. האחת, גישור על הפער בין המציאות החברתית לבין המשפט. עליו להתאים את המשפט למציאות החיים המשתנה. השניה, הגנה על החוקה וערכיה. עליו להגן על חוקי היסוד ועל ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך עליו לפעול באובייקטיביות. עליו להיות רגיש להסכמה החברתית, עד כמה שזו קיימת. עליו לקיים את אמון הציבור בהגינותו".
(א'. ברק, "השופט בחברה דמוקרטית" (הוצאת אונ' חיפה-כתר-נבו (2004), עמ' 407).

דבריו אלו של השופט ברק עמדו לנגד עיני עת התלבטתי והכרעתי בתיק זה, בו הוגשה תביעה כספית בסך ­­­­­­­­­­­4,334 ₪.

רשות השידור (להלן: "התובעת"), הינה תאגיד סטטוטורי אשר הוקם מכח חוק רשות השידור התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") ותפקידה לקיים שידורים בהתאם למפורט בחוק.

לגישת התובעת, מר בלייר אליהו (להלן: "הנתבע") חייב על פי תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת טלוויזיה) התשמ"א - 1981, לשלם לתובעת אגרה שנתית (להלן: "האגרה") בגובה הסכומים והמועדים הקבועים בחוק ובתקנות כפי שפורסמו ברשומות.

לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותר בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

הנתבע הכחיש טענות התובעת מכל וכל. לשיטתו, הוא איננו חייב בתשלום אגרת טלוויזיה בעבור התקופה שבין השנים 2001-2006.

לטענתו, בשנת 2001 השליך את מקלט הטלוויזיה הישן אשר היה בביתו ומאז אינו מחזיק במקלט טלוויזיה כלשהו בביתו.

תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מקוצר', הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן והדיון בה נקבעה בפני.
דיון

ביום 03.03.08 התקיים בפני דיון בבקשת הרשות להתגונן. עוד לפני הדיון הגיעו הצדדים להסדר דיוני ולפיו ינתן פסק דין במחלוקת המשפטית שבין הצדדים, לאחר ששלוש עובדות הוסכמו על הצדדים:

1.     1. עד שנת 2001 היה ברשותו של הנתבע מקלט טלוויזיה ובעבורו שילם את האגרה המתבקשת כחוק.

2.     2. בשנת 2001 השליך הנתבע את מקלט הטלוויזיה אשר היה ברשותו.

3.     3. הנתבע לא מסר הודעה על כך לרשות השידור.

לטענת ב"כ התובעת המלומד, על סמך העובדות הנ"ל, חייב הנתבע באגרה עד שנת 2006. לטענת הנתבע, לאור העובדות הנ"ל, הוא אינו חייב האגרה הנדרשת.

גדר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם היה על הנתבע להודיע לתובעת באשר להשלכת המקלט מביתו.
החובה החוקית למסירת הודעה על - ידי המחזיק מופיעה בתקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד מקלט טלוויזיה). להלן התקנה:

"אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאדם אחר, יודיע על כך בכתב למנהל, תוך שלושים ימים ממכירת המקלט או העברתו, ויציין בהודעתו את השם המלא, המען ומספר הזהות של הקונה או מקבל ההעברה".

תקנה 8 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוייזיה), תשמ"א 1981, מוסיפה :

     8.(א) מסר סוחר מקלט טלוויזיה, בין בדרך של מכירה בין בדרך של השאלה או השכרה, ישלח באמצעות הדואר הודעה על כך בכתב למנהל, לפי טופס כאמור בתקנת משנה (ב), עד ה- 5 לכל חודש לגבי מכירות, השאלות והשכרות שבוצעו בחודש שלפני כן.

לגישת התובעת יש לפרש את כוונת המחוקק גם למקרים בהם החליט אדם לזרוק או להפקיר ברשות הרבים את המקלט שברשותו. התובעת מצטטת מדבריה של כב' השופטת ד"ר איריס סורוקר בה"פ (ראשל"צ) 137/04 ויינברג סרגיי נ' רשות השידור אגף גבייה מחוז המרכז, ( המאגר המשפטי) בעמ' 6:

"בעניין גביית האגרה, הותקנו תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), התשמ"א-1981. בגדרן של תקנות אלה הוטלה על אדם שרוכש מקלט טלוויזיה להודיע על כך בכתב לרשות השידור. בנוסף, הוטלה על המחזיק החובה להודיע לרשות השידור בדבר מכירה או העברה של המקלט לאדם אחר (תקנה 6). אני סבורה כי בתוך כך נכללת גם חובתו של אדם להודיע לרשות השידור על השמדתו או השלכתו של מקלט הטלוויזיה לאשפה, על מנת שתדע רשות השידור להימנע מגבייה נוספת. "
גישה דומה נשמעה מפי כב' השופט גרינברג בירושלים (תק (י-ם) 3004/06) על אף שבפניו דובר על מקרה בו הנתבע העביר את המקלט לאדם אחר.

לגישת הנתבע תקנה 6 מטילה חובה רק אדם אשר מכר או העביר מקלט לאדם אחר, ותו לאו.
בתקנות לא קיימת כל חובה למסור הודעה לתובעת במקרה של השמדת המקלט או זריקתו והפקרתו לרבים.

לגישת הנתבע, צריך לקרוא את התקנות בצמידות לחקיקה הראשית מכוחה הן הותקנו. הנתבע הפנה את בית המשפט לסעיף 28 א' (א) לחוק רשות השידור, התשכ"ה -1965 הקובע:
"המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית בסכום של.."

לגישת הנתבע חובת התשלום נובעת מעצם ההחזקה במקלט. משכך, שחדל להחזיק במקלט לא קיימת חבות מצידו באשר לתשלום.

פרשנות דיני המיסים

סבורני שכיוון שמדובר בתאגיד סטטוטורי המטיל אגרה ללא קשר לשירותים הניתנים על ידו, המדובר בסופו של דבר במס המשולם בגין החזקת מטלטלין. מכיוון שכך יש להסתייע בכללים שנקבעו בפרשנות דיני המיסים.

במשפט הישראלי קיימים זרמים וגישות שונות לפרשנות דיני המיסים.
גישת הפרשנות המסורתית מבית מדרשו של השופט ויתקון (א. ויתקון, דיני מיסים, מהדורה רביעית, עמ' 41) היא שיש לפרש הוראות המטילות מס על אזרח בצורה דווקנית. לדידו מקום שדברי החוק אינם מגלים כוונה ברורה לחיוב הנישום, אין למלא את החסר בדרך היקש או בדרך ההגיון.
השופט חיים כהן לעומתו (ראה ע"א 364/80 מנהל מס רכוש נ' פרוסקאואר ואח', פד"י ל"ד (3) 579) סובר, שאין לפרש חוקים פיסקאליים בצורה שונה מפרשנות כל חוק אחר אך במקרה של ספק, הפירוש יהיה לטובת הנישום.

צעד מרחיק לכת יותר, הלך השופט א. ברק (ע"א 165/83 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פד"י לט (2)75) כשקבע, שכבכל חוק אחר, נקודת המוצא היא לשון החוק ובמקרה של ספק בפרשנות דבר החקיקה, יש לבחור באותה אפשרות המגשימה את מטרת חקיקת המס. לעיתים מטרת החקיקה היא הטלת מס ולעיתים מטרתה היא פטור ממס. על הפרשן לתת את אותו הפירוש המביא להגשמת תכלית החקיקה מבלי ליתן פירוש דווקני או ליברלי ומבלי להעדיף טובת הנישום על פני שלטונות המס.

פרשנות לאור עקרונות המשפט העברי

הדרך לנסות ולפרש את הוראות החוק והתקנות על פי עקרונות מהמשפט העברי הינה, הן מתוך חוק יסודות המשפט, התש"מ - 1980 המפנה לעקרונות הצדק, המוסר והשלום של מורשת ישראל (כלקונה) והן באמצעות ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עפ"י חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכפי שציין השופט ברק בספרו "שופט בחברה דמוקרטית" (עמ' 290):

"ערכי היסוד של המשפט העברי מעצבים את דמותנו כעם וכמדינה. בהם באים לידי ביטוי היותנו לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. ערכי יסוד אלה הם חלק מערכי היסוד של משפטנו. יושם נא אל לב: הפנייה לערכי היסוד של המשפט העברי אינה פנייה אל משפט משווה. זו פנייה אל משפט ישראל. זו פניית חובה. הפנייה אינה אל כל ערכיו של המשפט העברי. הפנייה היא לאותם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה".

ערכי התום לב, ערכי הצדק, היושר וההגינות, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם.

עיון בדיני המסים שבמשפט העברי חושף בפנינו עולם מרתק המשקף עיסוק בסוגיות כגון חלוקת נטל המס, דרכי גביית המס, פטור ממסים, דרכי הערמה והשתמטות מתשלום מס, פרשנות דיני מסים, מניעת מיסוי כפול, חובת ניהול פנקסים ומתן הצהרות הון.) ראה א' הכהן, דפי פרשת השבוע של משרד המשפטים בעריכת מ' ויגודה, גליונות 105 ו- 239 משם שאבתי מקורות רבים לפס"ד זה).

על אף אבדן עצמאותה המדינית, שימרה הקהילה היהודית במהלך הדורות מסורת משפטית עתיקת יומין שראשיתה בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, והמשכה בספרות השותי"ם. במהלך הדורות, נכתבו מאות רבות של תשובות, תקנות קהל ופסקים בענייני המס, ואף הוקדשו חיבורים שלמים לנושא זה בהם ספר "משא מלך", לר' יוסף בן עזרא (מחכמי סלוניקי, יוון, המאה הט"ז) וקונטרס "עבודת משא", לר' יהושע יהודה (איזמיר, תורכיה, המאה הי"ט).

בתורה כבר נזכר עניין המס )דברים כ, י-יא (:

"כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך".
אף המלך שלמה העלה "מס מכל ישראל" לבניין בית המקדש, (מלכים א ה, כז).

המס מועלה לטובת הכלל וכך יצא הנביא ירמיהו כנגד המלך יהויקים, שניצל כנראה "מס עובד" לצרכיו האישיים:

"הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט, ברעהו יעבוד חינם ופועלו [=שכרו] לא יתן לו (ירמיהו כב, יג)".

במגילת אסתר מסופר על מס שהשית המלך אחשורוש "על הארץ ואיי הים" (אסתר י, א).

הנביא ירמיהו מתאר את אבלה של העיר ירושלים: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... שרתי במדינות היתה למס" )איכה א, א (.

הכלל לפיו דיני המס אינם יכולים להיות כר לפגיעה שרירותית ובלתי צודקת בזכויות היחיד וקניינו, הייתה לעקרון יסוד בתורת המשפט העברי. וכך שנינו בתשובתם של חכמי מגנצא (מיינץ שבגרמניה) בראשית המאה הי"ב, שהרקע העובדתי מפורט בה:

"ראובן טוען: הקהל שאלו ממני ליתן להם מס, כאשר נתנו למלך [=לשליט הנכרי] ממון הרבה. ואמרתי: אנוכי אשבע שאין לי ממון שאתן להם. ולא רצו לקבל שבועתי, אך אמרו: "כך וכך ממון יש לך ליתן, ולא ניקח פחות, וגם לא נקבל שבועתך". (שו"ת מהר"ח [=מורנו הרב ר' חיים], אור זרוע, סימן רכב).

בתשובתם, מותחים חכמי מגנצא ביקורת חריפה על תוקפה החוקי של תקנה זו, ואלה דבריהם:

"נראה לנו שהדין עם ראובן. דהא דאמרינן [=שזה שאמרנו]: "הפקר בית דין הפקר", זהו כשגוזרין דבר על האדם, שהוא יכול לקיים. ואם הוא במרד ובמעל [=עובר על החוק] - מפקירים נכסיו... אבל אם יְאָרְעוֹ אונס [ואינו יכול לשלם] - חלילה להפקיר נכסיו, ד"אונס - רחמנא פטריה".
וכל שכן הכא [=כאן], שגוזרים ומחייבים אדם לתת מה שאין לו. דאטו [=וכי] רבים גזלנים ניהו [=הם]? חלילה... אבל אי לא אמיד [=אם אינו עשיר], למה ירדפוהו בחינם לקונסו ממה שאין בידו? השתא מדידהו יהבינן ליה [=עתה משלהם נותנים לו] להחיותו ואת בניו עמו, איך יקחו ממנו?!
ואם אינו חשוד על השבועה [=להישבע שבועת שקר], למה לא יישבע וייפטר? מאחר שצווח מתחילה ועד סוף.
ועוד, שהקהל רצו [=הסכימו] לקבל שבועה מאחרים, ולמה ייגרע מהם?"
גישה זו באה לביטוי גם באחת מתשובות הרשב"א, ר' שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג). הוא נשאל בעניין קהילה שביקשה לחייב נישום במס רכוש על נכסיו, אף שהם נמצאים הרחק מחוץ לגבולות הקהילה (שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח) . ראשי הקהילה טענו שיש להם סמכות לחייב אדם לשלם מסים גם עבור נכסים מעין אלו, מכוח סמכותם הכללית להתקין תקנות לטובת הציבור. הרשב"א מבטל טענה זו, ומבקר בחריפות את תקנת הקהל:

"והטענה שאמרת, דיש לקהל [=סמכות ורשות] לעשות חוקים ודינים בדבר הזה, נראה לי שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות.
ומכל מקום, אם היתנו כל בני העיר בכך וקיבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי ולבאים אחריהם.
אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו [=לא הכול ממנו, היינו: אין זה מסמכותו] של קהל לגזול את ממונו של זה וליקח אותו לעצמן."
עולמו של המשפט העברי רווי דוגמאות המבליטות את עקרונות הצדק והיושר בדיני המסים, ומציבות כללים מנחים לדרך הראויה שרשויות המס צריכות לילך בה, ולמעשה אשר יעשון.
     
על אף הסמכות לגבות מסים, הרי שהמקורות שצויינו לעיל עולה שקיים איסור לפגוע בעקרונות של צדק ויושר בדרכי גביית מסים.

אף כאשר מכירה מערכת המשפט העברי בתוקפה של הוראת חוק שבשיטה משפטית אחרת מכוח העיקרון של "דינא דמלכותא דינא", הרי שהכרה זו כפופה לכך שהוראת החוק לא תהא נוגדת את עקרונות היסוד של צדק ויושר שבמשפט העברי. (ראו רמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, ה, יד).

(תודתי למרכז ישמ"ע - המרכז לישומי משפט עברי במכללה האקדמית בנתניה בגין ההפניות למקורות המשפט העברי).

הכרעה

לדידי, לאחר שעברתי על הסיכומים, המסמכים המצויים בתיק, והוראות החוק בתקנות, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן:

סבורני כי פרשנותו התכליתית של תקנה 6 הינה יצירת חיוב נוסף בדרך זו של מסירת דיווח לרשות השידור. על ידי יצירת היקש בין תקנה זו לבין תקנה 8, נראה כי המחוקק ביקש ליצור מנגנון אשר יאפשר יעילות כלכלית, על ידי כך שהמחזיק הנוכחי מחויב למסור דיווח לרשות בשל מכירתו או העברתו של המקלט לאדם אחר וזאת על-מנת לסייע בידי הרשות ליצור גביה יעילה של האגרה על פי חוק, ובמידה ולא יעשה כן תטיל הרשות את חיובי האגרה על המחזיק או המעביר וזאת מהסיבה כי המחזיק פעל ברשלנות בשל אי דיווח, ובכך גרם לחסרון כיס לרשות (בכך שלא יכלה לבקש את התשלום מאותו אדם אחר שכעת מחזיק במקלט).

במצב דברים בו מושלך מקלט הטלוויזיה נראה כי אי מסירת ההודעה לרשות איננה יכולה להביא למסקנה שהנתבע המשיך להיות הבעלים של המקלט וזאת מהסיבה שמשהופקר המקלט פוקעת הבעלות . ס' 7 לחוק המיטלטלין, התשל"א 1971 קובע:

     "הבעלות במיטלטלין פוקעת כשבעלם מוציאם משליטתו תוך כוונה להפקירם".

במקרה הנדון, בפלוגתא אשר הובאה לפתחו של בית המשפט בדבר הפרשנות הנכונה שיש ליתן לתקנות, דעתי היא כדעת ההגנה.

אינני יכול לקבל, עם כל הכבוד את דעתה של עמיתתי, כב' השופטת ד"ר סורוקר, וזאת מכמה סיבות:

1.     החוק ברור ומטיל את חיוב האגרה על מחזיק המקלט. לא קיימת בסעיף "הגדרות" של החוק, הגדרה של המילה "מחזיק" מכאן שיש לפרש זאת "כלשון בני אדם" ולא להרחיב את הפרשנות גם למי שלא מסר הודעה על חדלות החזקתו בגין השמדת המקלט. משהסכימו הצדדים על כי הנתבע לא החזיק במקלט, זהו המצב העובדתי שעליו בית המשפט להשית את הכרעתו.
     באם המחוקק היה רוצה להרחיב את מושג "המחזיק" (כפי שעשה זאת לעניין ארנונה בפק' העיריות) היה עושה זאת מפורשות.

2.     לשון התקנות ברור ומתייחס למכירה או העברה לאדם אחר. פרשנות לפיה זה ראה ברק "פרשנות תכליתית במשפט" (2003) עמ' 275.

"מטרת הפרשנות במשפט היא להגשים את המטרה - כלומר, את התכלית - של המשפט. תפקידה של שיטת הפרשנות במשפט היא לבחור מבין האפציות הלשוניות של טקסט נתון את המובן המגשים בצורה טובה ביותר את התכלית של הטקסט. באחית הפרשות כתבתי: "לשון התקנות אינה עומדת בבדידות. היא לא באה כדי לתת סיפוק אסתטי לאוהבי השפה. הלשון היא המכשיר שבאמצעותו מתגשמת המטרה המונחת ביסודה. לא הריתמוס הפנימי של הלשון אלא המטרה שאותה מבקשים להשיג באמצעותה, קובעת את מובנה של הלשון".
דברים אילו נכונים לעניין פירושו של כל טקסט משפטי. כל טקסט משפטי - צוואה, חוזה, חוק וחוקה - נבחר לשם השגתה של מטרה חברתית".

3.     המדובר בחוק ובתקנות המטילות חבות על אזרח וככאלו אין מקום להרחבת הפרשנות ולהטלת חובות נוספים על אזרחים. ככלל שאין כל מקום ליצור חובות כלשהן על האזרח, אלא אם כן היו מצויות בהוראות סטטוטוריות מפורשות, ראה פס"ד בג"צ 164/97, קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ ואח' (פד"י נב(1)289,344) במיוחד עמדתו של כב' השופט חשין.

     כמו כן ראה דבריו של פרופ' יוסף מ.אדרעי "זכויות אדם וזכויות חברתיות", אשר ביקר את פסק הדין בעמ' 61 למאמרו שפורסם בספר ברנזון (חלק ב').

4.     במידה ויבקש מחוקק המשנה לקבוע, כי במצב בו אדם אשר השליך מקלט טלוויזיה יהיה עליו למסור הודעה מסודרת לרשות השידור יקבע זאת בצורה מפורשת בתקנות. מכל מקום, ברור שקיום "החזקה" יכול להיוצר רק כשקיים מקלט טלויזיה. מקלט שהושלך לזבל או הושמד אינו יכול להיות ב"חזקתו" של אף אדם, אין לאף אדם "זיקה קרובה" אליו. אדם שהשמיד את מקלט הטלויזיה שלו, כבר איננו נהנה פוטנציאלי מהשירות ואין כל הגיון לשתף אותו בנטל מימון רשות השידור. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו ע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ בכינוס נכנסים נ' רשות השידור , פד"י נו 582, 593;


"סעיף 29(א) לחוק, המעגן את הבסיס לחיוב באגרת הטלוויזיה, עולה כי הקריטריון היחיד הקבוע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. קריטריון זה מהווה את תנאי הסף לחיוב באגרת טלוויזיה. אין חבות באגרת טלוויזיה ללא החזקה במקלט. את המונח "החזקה" יש לפרש בהתאם לתכליתו של החוק, שהיא לשתף בנטל מימון רשות השידור את הנהנים הפוטנציאליים מהשירות שהיא מספקת ארש יש להם זיקת החזקה למקלטים. אין כל דרישה בחוק כי ההחזקה במקלטים תהיה פיזית דווקא. מהבחינה המשפטית, לצורך תכליתו של חוק רשות השידור "מחזיק" במקלט הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר". בכך בורר החוק באופן יעיל וענייני לצורך הטלת אגרה את אותו קהל הקשור באופן הקרוב ביותר הן למקלט והן לשימוש בו לצורכי צפייה בשידורים (588ו - 589א, 593 3594א)".

5.     מחוקק המשנה הוא גם האחראי על "הרגולטור" של התובעת. משכך, כל עוד לא התקין תקנות ברורות יש להפעיל כלל פרשני "כנגד המנסח" "בהשאלה" והיקש מדיני החוזים.

סוף דבר

משנתקבלה הסכמה בין הצדדים באשר לכך שאכן מקלט הטלוויזיה הושלך בשנת 2001 ובהעדר כל הוראת חוק מפורשת אשר תקבע כי קיימת חובת דיווח על כך לא ניתן לחייב את הנתבע בגין תקופה שלא החזיק במקלט הטלוויזיה. אסייג את עצמי ואציין שלטעמי עד אשר יתוקנו התקנות כמפורט לעיל תוכל רשות השידור להכחיש את עצם זריקתו או השמדתו של מקלט הטלוויזיה ובכך להטיל את נטל הראיה על הנתבע על כי אכן השליך את מקלט הטלוויזיה מביתו וכל מקרה יידון לגופו.

אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה.

התובעת תשא בהוצאות משפט של הנתבע בסך של 720 ₪.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון