עיקול נכסים של בן זוג בגין חוב לרשות המיסים

בשנת 2008, בגדר ניסיונותיו של פקיד השומה לגבות את חוב המסים מבלייכר, הוא הפעיל את סמכותו לפי פקודת המסים (גבייה) ועיקל נכסים וזכויות.

עיקר טענתה של התובעת הוא שבית המגורים, הדירה והמכונית הם בבעלותה ולחייב (בן זוגה) אין כל זכויות בהם וכן, וזה העיקר, שפקיד השומה לא יכול היה להשתמש כלפיה בסמכות הנתונה לו לפי פקודת המסים, ואם עשה כן הרי שפעל בלא סמכות, ודינן של פעולותיו להיות מוכרזות כבטלות.

להלן פסק דין בנושא עיקול נכסים של בן זוג - ביטול עיקולים בגין חוב לרשות המיסים:

פסק דין

בתובענה זו עותרת התובעת לפסק דין הצהרתי שלפיו עיקולים שהטיל הנתבע ("פקיד השומה") על נכסים מסוימים הם בטלים.

הרקע, בתכלית הקיצור, הוא שהתובעת היא בת זוגו של מר בלייכר ("בלייכר") אשר, כמסתבר, חייב סכומי כסף ניכרים לרשות המסים.

בשנת 2005 הוציא פקיד השומה שומות מס הכנסה לבלייכר, שלפיהן הוא נדרש לשלם סכום של כ-13,000,000 ₪. בלייכר ערער על השומות (עמ"ה 747/05) וערעורו נדחה. סמוך לאחר הוצאת השומות פנה פקיד השומה לבית המשפט (בש"א 11134/05) וביקש להטיל עיקול על רכושו של בלייכר. בבקשה צוינה גם התובעת כמשיבה, אם כי מעיון בבקשה לא ניתן להבין על יסוד מה היא צורפה ומה הוא הסעד שהתבקש נגדה, כיוון שהבקשה נוסחה בתמציתיות רבה, והתבססה על העובדה שבלייכר חייב סכום כסף ניכר לאוצר המדינה, כי נשלחה לו הודעה לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ("הפקודה") וכי הוא לא שילם את המס המגיע ממנו ולא המציא בטוחות לעשות כן.

בדיון שהתקיים ביום 1.9.05 ניתנה החלטה של בית המשפט, כי העיקול שהוטל יהיה עיקול ברישום בלבד וכי הטלתו לא תפגע בטענותיו, ככל שיהיו כאלה, בהשגה כנגד השומה שנקבעה לו. בחלק אחר של ההחלטה, שהוא החשוב לענייננו, אמר בית המשפט כי ממסמכי הבקשה ברור שהנישום הוא בלייכר, וכי הבקשה איננה מתייחסת אל התובעת כלל ועיקר, ומשום כך בוטל העיקול ככל שהוא מתייחס אליה.

בשנת 2008, בגדר ניסיונותיו של פקיד השומה לגבות את חוב המסים מבלייכר, הוא הפעיל את סמכותו לפי פקודת המסים (גבייה) ("פקודת המסים") ועיקל נכסים וזכויות שעליהם נסבה תובענה זו כדלקמן:

(א)     מכונית פרטית מסוג BMW שמספר הרישוי שלה הוא 53-365-16 ("המכונית");
(ב)     בית מגורים הנמצא ברח' פינלנד 17א' בחיפה, הידוע כחלקות 298 ו-25 בגוש 12257 ("בית המגורים") והמיטלטלין הנמצאים בו;
(ג)     דירה הנמצאת ברח' ראול ולנברג 9 בחיפה, הידועה כחלק מחלקה 215 בגוש 10794 ("הדירה");
(ד)     שתי דירות נוספות הידועות כחלקה 64 בגוש 10807 וחלקה 17 בגוש 10446 ("הדירות הנוספות").

בנוסף לעיקול על הנכסים האמורים הוטל עיקול גם על המשכורת שהתובעת זכאית לקבל כעובדת של עיריית חיפה, אולם בהסכמת הצדדים בוטל עיקול זה סמוך לאחר שהוטל. אשר לעיקול על הדירות הנוספות, התובעת טוענת כי אלה נמכרו לצדדים שלישיים זמן רב לפני הטלת העיקולים.

הטלת העיקולים נעשתה על ידי משלוח הודעות לתובעת ולרשם המקרקעין (נספחים ה'-ח' בכתב התביעה), שבהם צוין כי החייבת במס היא התובעת וכי הפעולה נעשית על מנת לאכוף את גבייתו של חוב בסך 6,783,065 ₪ המגיע ממנה. במאמר מוסגר יצוין כי בהודעות על הפעולות שכוונו כלפי נכסי המקרקעין צוין שאלה נעשות על פי הוראת סעיף 11א(1) לפקודת המיסים הקובעת כי "המס על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם מקרקעין". לכאורה, אין ולא כלום בין הוראה זו לבין הטלת עיקול אולם הצדדים התייחסו לפעולות כאל הטלת עיקול וכמותם גם אני אניח שבכך מדובר.

התובעת פנתה בבקשה לבית המשפט (בש"א 5867/08) וביקשה לבטל את העיקולים. ביום 2.4.08 החליט השופט ר' סוקול כי פקיד השומה יימנע מביצוע עיקולים או הליכי גבייה אחרים לגבי בית המגורים ולגבי המיטלטלין המצויים בו, וכן על נכסים אחרים של המבקשת, אולם אפשר לפקיד השומה להטיל על נכסים אלה עיקול ברישום. עוד הורה בית המשפט כי התובעת תגיש תובענה עיקרית ותובענה זו היא, אפוא, המשך להחלטתו האמורה של בית המשפט.

עיקר טענתה של התובעת הוא שבית המגורים, הדירה והמכונית הם בבעלותה ולבלייכר אין כל זכויות בהם וכן, וזה העיקר, שפקיד השומה לא יכול היה להשתמש כלפיה בסמכות הנתונה לו לפי פקודת המסים, ואם עשה כן הרי שפעל בלא סמכות, ודינן של פעולותיו להיות מוכרזות כבטלות.

עיקר טענותיו של פקיד השומה הן שהפעולות ננקטו לפי סעיף 4 לפקודת המסים והן פעולות גבייה של חוב המגיע מבלייכר, שהוא סרבן מס, ומהתובעת שכן תיק השומה שהתנהל הוא של שניהם. עוד נטען כי הנכסים הם נכסיו של בלייכר, וכי רישום הבעלות בהם על שמה של התובעת אינו סותר עובדה זו. עוד נטען כי הסכם הפירוד הוא הסכם למראית עין בלבד.

סעיף 4(1) של פקודת המסים קובע כי:

"הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".

ובסעיף 5 של פקודת המיסים נאמר:

"5.(1) דרש גובה המס מהסרבן לשלם מיד את הסכום הנקוב בכתב ההרשאה, והסרבן לא מילא אחר הדרישה, רשאי גובה המס -
(א) להיכנס לחצריו של הסרבן שבהם נמצאים או עלולים להימצא מיטלטליו ולעקלם;
(ב) ...
(2)...."

פשוטו של מקרא הוא, שעל מנת שפקיד השומה יוכל להפעיל את הכוח הנתון לו לפי סעיף 5
לפקודת המיסים ולעקל נכסים, עליו לשלוח תחילה דרישת תשלום לסרבן המס, שלפי הוראת סעיף 4 לפקודת המסים הוא האדם שהוטל עליו כחוק חיוב לשלם מס והוא לא שילם אותו, אף לאחר שנשלחה לו דרישה לעשות כן והוא הוזהר שאם לא ישלם יתפסו מיטלטליו.

אשר לעיקול מקרקעין, סעיף 8(1) לפקודת המיסים מורה כי תפישתם ומכירתם על ידי פקיד השומה, לצורך סילוק חובות המס, מותנית בכך שאין במיטלטלין המעוקלים די כדי לסלק את חוב המס, ואף את זאת ניתן לעשות רק בהליך לפי סעיף 4 לפקודת המסים, היינו מתן כתב הרשאה לגובה המסים לשלוח דרישה ואזהרה לסרבן המס.

אם כן, השאלה המצריכה דיון בענייננו היא אם התובעת היא סרבן מס ואם נשלחה לה דרישה כאמור בסעיף 4 לפקודת המיסים, שאם לא כן ברור שהטלת עיקולים על נכסים וזכויות השייכים לה היא פעולה חסרת יסוד חוקי.

בסיכום טענותיו העלה פקיד השומה טענה ש"סרבן המס הם התובעת ובעלה (בלייכר, א"ק), ולא רק הבעל", וכן כי התובעת היא "סרבן המס" כמשמעו בפקודת המסים. בתמיכה לטענה זו הפנה פקיד השומה לנספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעמו, שהוא תדפיס המחשב של רשות המסים המפרט את מצב חשבונו של בלייכר, ומצוין בו כי מדובר בתיק השומה של "בלייכר יוסף ו/או יהודית". כמו כן, תמך פקיד השומה טענה זו באמור בנספח ו' לתצהיר העדות הראשית מטעמו, שהוא דין וחשבון על הכנסות שהוגש לו על ידי התובעת לשנת 2004.

טענה זו של פקיד השומה אינה מקובלת עלי משני טעמים. ראשית, היא הועלתה לראשונה רק בגדר סיכום טענותיו ולא קודם לכן. כך למשל, בסעיף 2.6 לכתב ההגנה טען פקיד השומה כי "בעלה של התובעת, מר יוסף בלייכר, הינו סרבן מס, בעל חובות בהרשאה למס הכנסה ...". עוד נטען באותו סעיף כי תיק השומה הוא תיק משותף של בלייכר והתובעת, ובמקום אחר (בסעיף 3.45 לכתב ההגנה) נאמר "תיק השומה המתנהל אצל פקיד השומה הוא של התובעת וסרבן המס, והחוב הינו של שניהם". גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו של פקיד השומה לא ניתן למצוא טענה עובדתית שלפיה התובעת היא סרבן המס, ולמעשה קיימת באותו תצהיר אמירה מפורשת כי סרבן המס הוא בלייכר (סעיף 2 לתצהיר העדות הראשית), ושם מיוחס המונח סרבן מס במפורש לבלייכר ולא לתובעת. שנית, הראיה שאליה הפנה פקיד השומה, היינו תדפיס המחשב של רשות המסים שבו צוין שמה ביחד ולחוד (ו/או) עם בלייכר, איננו ראיה לכך שהיא סרבן מס, אלא לכל היותר, ואף עניין זה בספק, ראיה לכך שברישומי רשות המסים היא נישומה ביחד עם בלייכר. גם הראיה השנייה שעליה הצביע פקיד השומה, היינו דו"ח ההכנסות שהגישה התובעת, איננו תומך בטענתו, מפני שנאמר שם שהדו"ח מוגש בשמה של התובעת ובקשר להכנסותיה שלה. קיצורו של דבר, אין בראיות שהביא פקיד השומה דבר שניתן להסיק ממנו כי התובעת היא סרבן מס וכי נשלחה אליה דרישה לפי סעיף 4 לפקודת המסים, דרישה שהיא תנאי מוקדם להפעלת סמכויותיו של פקיד השומה לפי אותה פקודה.

יתר על כן, תקנה 1 של תקנות המסים (גבייה) תשל"ד-1974 ("תקנות המסים") קובעת כי "הדרישה לפי סעיף 4 לפקודה לפרוע את הסכום המגיע שלא נפרע תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת". בחומר הראיות לא ניתן למצוא דרישה שנשלחה לתובעת בהתאם לתקנה 1 האמורה, ואף על פי כן ולפנים משורת הדין התרתי לפקיד השומה להגיש לתיק בית המשפט, לאחר שנשמעו סיכומי הטענות, העתק של הודעה כאמור, אם אכן נשלחה כזו. פקיד השומה לא הגיש העתק של הודעה כזו, והמסקנה המתחייבת היא כי אין באפשרותו להראות שדרישה כזו נשלחה לתובעת, ומכאן שלא ניתן לראותה כסרבן מס כמשמעו בסעיף 4 לפקודת המסים.

התוצאה היא, לכן, שפעולתו של פקיד השומה בהטלת עיקולים מכוח פקודת המסים נעשתה שלא כדין ולכן היא בטלה.

ניתן היה לסיים את פסק הדין כבר עתה, אלא שהצדדים התייחסו, כל אחד בתורו, לעניינים נוספים, ומשכך אתן את הדעת לעניינים אלה, אף אם הדבר הוא בבחינת מעבר לדרוש.

הכול מסכימים שהתובעת נשואה לבלייכר, ואין גם מחלוקת שהאחרון חייב סכום העולה על 7,000,000 ₪ כמסים המגיעים לאוצר המדינה והתובעת טענה כי אין היא חייבת בחוב זה, שהוא חובו של בלייכר בלבד. בקשר לכך טענה התובעת, הן בכתב תביעתה והן בתצהיר עדותה הראשית (ת/1), כי השומות שהוציא פקיד השומה הוצאו אך ורק לבלייכר, וכי הליכי ההשגה והערעור ביחס לשומות אלה התנהלו בין בלייכר לבין פקיד השומה, והיא כלל לא הייתה צד להליכים אלה.

בנוסף לכך טענה התובעת, כי בשנת 2004 נעשה בינה לבין בלייכר הסכם פירוד אשר קיבל, ביום 5.12.04, תוקף של פסק דין בתמ"ש 26670/04 ("הסכם הפירוד"). לפי הסכם הפירוד הועברו לתובעת, בין השאר, זכויותיו של בלייכר במיטלטלין שבבית המגורים (על פי רשימה שצורפה להסכם הפירוד), וכן נקבע כי המכונית, שהייתה רשומה על שמה של התובעת, תישאר בחזקתה ובשימושה הבלעדי. לטענתה, בסעיפים 3.2 ו-3.4 לתצהירה (ת/1), הזכויות בבית המגורים ובדירה היו רשומות בשמה עוד קודם להסכם הפירוד. טענה זו לא נסתרה.

הסכם הפירוד שימש מטרה עיקרית לניסיונו של פקיד השומה לבסס את חוקיותם של העיקולים שהוטלו ואשר את ההצהרה בדבר בטלותם ביקשה התובעת בתביעתה. עיקר טענתו הוא שהסכם הפירוד הוא הסכם למראית עין וגם העברת זכויותיו של בלייכר בבית המגורים לתובעת, שנעשתה עוד קודם להסכם הפירוד, היא העברה למראית עין שתכליתה להבריח את נכסיו של בלייכר ולחמוק מן האפשרות לגבות ממנו את סכומי המס שאותם הוא חייב. הוא גם טען כי רישום המכונית בשמה של התובעת אינו מעיד על הבעלות האמיתית בו.

לתצהיר עדותו הראשית של מר י' חושקובר, העד מטעם פקיד השומה, צורפו מספר מסמכים שתכליתם הייתה לבסס את חובו של בלייכר לאוצר המדינה. כך, למשל, צורף כנספח א' לתצהיר פלט מחשב שהוא תדפיס יתרת החוב של בלייכר נכון ליום 2.6.08, שלפיו יתרת החוב היא לפחות 7,000,000 ₪ (סעיף 3 לתצהיר פקיד השומה - נ/1). עוד נאמר, בסעיף 3 לאותו תצהיר, כי רישום הנכסים על שמה של התובעת "נעשה במתכוון ובשיתוף פעולה עם סרבן המס על מנת לסכל או להכביד על הליכי הגבייה בגין חובותיו הניכרים של סרבן המס למס הכנסה ...". מקריאת התצהיר, כמו גם הנספחים שצורפו אליו, לא יכול להתעורר ספק כי "סרבן המס" שאליו מכוונים הדברים בתצהיר אינו אלא בלייכר, ואילו ההתייחסות אל התובעת היא כאל בת זוגו של בלייכר, אשר ככזו גם היא חייבת בחובותיו לאוצר המדינה.

בין שאר הטענות שנטענו בתצהיר נאמר כי למרות הכתוב בהסכם הפירוד מנהלים התובעת ובלייכר משק בית משותף, והם חיים במסגרת של תא משפחתי אחד, ולכן נקיטת הליכי הגבייה נגד התובעת נעשתה כדין (סעיף 17 לתצהיר).

לטענה עובדתית זו ניתן למצוא תמיכה הן בכתב התביעה עצמו והן בעדותה של התובעת. בסעיף 8.2 לכתב התביעה ציינה התובעת שבלייכר מתגורר עמה - אולם בחדר נפרד - בבית המגורים, ובחקירתה הנגדית היא העידה שהיא לא התגרשה מבלייכר וכי הוא, כמותה, מתגורר בבית המגורים. עם זאת היא חזרה על טענתה שהוא מתגורר בקומה אחרת, וציינה כי מגוריו תחת אותה קורת גג אתה ועם המשפחה היא מצב המתחייב מטובת הילדים (עמ' 4 לפרוטוקול).

אכן, אם השאלה שבמחלוקת הייתה שאלת תוקפו של הסכם הפירוד או השאלה אם, למרות הסכם הפירוד, יש לבלייכר זכויות בבית המגורים או בנכסים אחרים, ייתכן שהיה מקום להחליט בעניין זה על יסוד העובדות שהוכחו, אלא שבתובענה הנוכחית אלה אינן השאלות הצריכות הכרעה, ומכאן שאין מקום לקבוע עתה מסקנה כלשהי בעניין זה. מכל מקום, אם היה פקיד השומה נוקט בהליך משפטי כנגד התובעת, על מנת לבסס את טענותיו שהסכם הפירוד הוא הסכם למראית עין והוא חלק ממסכת של הברחת נכסים ולכן יש להטיל עיקולים על הנכסים עד כדי חלקו של בלייכר בהם, היה מקום לשקול את הראיות ועל יסודן לקבוע מסקנות כאלו או אחרות. ואולם כאמור, העומד לדיון בהליך זה אינו שאלת תוקפו של הסכם הפירוד ואף לא שאלת חבותה של התובעת בחוב המס של בלייכר, כי אם השימוש שעשה פקיד השומה בסמכותו לפי פקודת המסים והאופן שבו השתמש בסמכות זו, ובעניינים אלה שאלת תוקפו של הסכם הפירוד היא בלתי רלוונטית.

על פקודת המסים כבר נאמר, שהגישה הראויה לפרשנותה היא זו המפרשת אותה פירוש דווקני, הן על רקע העקרונות הכלליים הרלוונטיים לחקיקת מס, והן על רקע ה"שמירה על זכות הקניין של הפרט ואי העדפת הנושה הציבורי על הנושה הפרטי, ככל שהדבר איננו מתחייב מהחוק" (ראו: רע"א 2911/95 יוסי אברהם, עו"ד נ ' עיריית רמת גן, פ"ד נג(1) 218, 227 (1999)). מגישה פרשנית זו מתחייבת המסקנה שהיות והסמכויות הנתונות לפקיד השומה לפי פקודת המסים הן מרחיקות לכת, עליו להקפיד "בקלה כבחמורה" עת שהוא עושה בהן שימוש, שכן הקפדה כזו היא הערובה היחידה העומדת לאזרח בפני הפעלת כוח באופן שרירותי ובלא ביקורת שיפוטית.

פקיד השומה הרחיב בטענותיו בשאלת התוצאות הנובעות מחזקת השיתוף בכלל ומחזקת השיתוף בחובות בפרט. טענתו בעניין זה היא שהואיל והסכם הפירוד הוא הסכם למראית עין וכי הלכה למעשה מקיימת התובעת משק בית משותף עם בלייכר, אזי מכוח האחריות המשותפת לחובות המשפחה, יש לראותה כחייבת כמותו ואת נכסיה כברי עיקול לסילוק חוב זה. כבר ציינתי שטענות אלה אינן רלוונטיות להליך הנוכחי שכל כולו הוא האופן שבו נעשה השימוש בסמכות לפי פקודת המיסים ולכך אוסיף כי מכל מקום, נראה הדבר שהפסיקה בשאלת חזקת השיתוף בחובות והתוצאות הנובעות ממנה איננה חד משמעית וכבר נאמר ש"ההלכה בדבר חזקת השיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלוקת הרכוש המשותף" (ראו: ע"א 3929/02 לוין כרם נ' עו"ד שילר פ"ד נח(5) 364, 373 (2004)) ומצידי אוסיף כי נראה שחזקת השיתוף, ובכללה השיתוף בין בני זוג בנכסים ובחובות, היא סוגיה מתחום המשפט הפרטי ואין זה מובן מאליו שניתן ליישמה כמות שהיא בסוגיות הנוגעות לסמכויות המנהליות שניתנו לפקיד השומה לשם אכיפתה של חבות מס. ליתר דיוק, את המסקנה בדבר חובתו של אחד מבני הזוג להשתתף בחובותיו של האחר יכול בית המשפט להסיק בתום בירור משפטי בהליך מתאים אולם פקיד השומה אינו יכול להפעיל סמכות מנהלית לגביית חוב מס על יסוד מסקנה כזו שאליה הגיע בעצמו בלא שהדבר קיבל גושפנקה מבית משפט.

לכך כנראה כיוון ב"כ התובעת כאשר הוא הפנה לפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) בת"א 23402/99 הרשקוביץ נ' פקיד שומה חיפה (טרם פורסם, החלטה מיום 20.11.02) שם נאמר, בין השאר, ש"על מנת לקבוע כי התובעת חייבת בחובות המס של בעלה היה על פקיד השומה לנקוט בהליך מתאים להטלת החיוב עליה כמו למשל בקשה לסעד הצהרתי הקובע כי האישה חייבת בחובות הבעל" (פסקה 37 של פסק הדין). השקפה זו מקובלת עלי ואני מצטרף לדברים אלה ללא כל סייג.

בשולי הדברים אוסיף, כי נראה הדבר שהטלת העיקולים נעשתה על ידי פקיד השומה לאחר החלטת בית המשפט בבש"א 11134/05, שלפיה בוטלו העיקולים שבשעתו הוטלו עליה, ודומה כי פקיד השומה סבר ששימוש בסמכויותיו לפי פקודת המסים יאפשר לעשות את מה שבית המשפט סבר שהוא אינו יכול לעשות. בין אם יש יסוד להנחה זו ובין אם לאו, כל שניתן לומר הוא שאם רצה פקיד השומה להשתמש בסמכויותיו לפי פקודת המסים, היה עליו לעשות כן תוך הקפדה על כל התנאים המפורטים בה, ואף אם היא מאפשרת עיקול ותפישת נכסים של צדדים שלישיים, אזי נדרש שפקיד השומה יפרט בדיוק את אותן הוראות בפקודת המסים המאפשרות לעשות כן, ואת זאת הוא נמנע מלעשות בהליך זה.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת והעיקולים שהוטלו על ידי פקיד השומה על בית המגורים, על הדירה ועל המכונית - מבוטלים.

פקיד השומה ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת הבטחה להתחתן

  2. החזקת רכוש בין בני זוג

  3. פטירת בן זוג מאותו מין

  4. תביעת רכוש בין בני זוג

  5. עיקול רכב של בן זוג החייב

  6. פטירת בן זוג במהלך התאזרחות

  7. הפרת הבטחה להתחתן מצד האישה

  8. הגדרת בן זוג בפקודת הנזיקין

  9. יחסי ממון בין בני זוג צרפתים

  10. הפרדת משפט - עדות נגד בן זוג

  11. זכאות ליום עבודה מקוצר לבן הזוג

  12. ניכוי הוצאות רכב בני זוג נשואים

  13. קניית דירה בכסף של אחד מבני הזוג

  14. זכויות בדירת בני זוג - סמכות שיפוט

  15. מענק לבן זוג שהתחתן שירות קבע בצה"ל

  16. סמכות לדון בענייני רכוש של בני הזוג

  17. עדה דתית לא מוכרת - הזכות להתחתן בארץ

  18. חיוב בן זוג שלא חתם על שיק (לא נשואים)

  19. סכסוך בין בני זוג בבית משפט לענייני משפחה

  20. חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969

  21. עיקול נכסים של בן זוג בגין חוב לרשות המיסים

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון