מסילת רכבת ארנונה

להלן פסק דין בנושא מסילת רכבת ארנונה:

פסק דין

כללי
1.     ערעורה של המערערת מופנה כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית דימונה, המתייחסת לשומות שנשלחו למערערת לגבי השנים 2004 - 2006 כולל, בגין השטחים והמבנים שבתחנת הרכבת בדימונה.

טענותיו המקדמיות של המשיב
2.     עובדות רלוונטיות בערעורה בהן קיומו של הסכם פשרה בינה לבין המשיב והעובדה שבהשגה שהגישה לגבי שנת 2004 לא טענה לפטור מוחלט המשיב טען כי דין הערעור להידחות על הסף מאחר והמערערת לא גילתה מארנונה. כן טען המשיב כי דינו של הערעור להידחות על הסף מאחר והמערערת לא שילמה ולו שקל אחד עבור ארנונה לשנים 2004-2006 שהן נשוא הערעור.
3.     לא מצאתי כי נכון יהיה לדחות הערעור על הסף מהנימוקים שפורטו על ידי המשיב. גם אם יש ממש בנימוקים שהועלו, ראוי כי בית המשפט יפסוק בערעור לגופם של הדברים. האמור על ידי המשיב במסגרת בקשותיו לדחיית הערעור על הסף יילקח בחשבון בסיום הדיון בשלב פסיקת ההוצאות.

טענת המערערת בדבר חיובה שלא כדין בגין חיוב ארנונה לשנת 2004

4.     לטענת המערערת לועדת הערר לא היתה סמכות לדון בחיוב המערערת בארנונה לשנת 2004, ולפיכך, החלטתה בעניין זה דינה להתבטל. המערערת נימקה את טענתה זו בכך שמאחר שמנהל הארנונה לא השיב להשגה שהגישה לגבי שנת 2004, תוך המועד הקבוע בחוק, יש לראות את אי מתן התשובה "כאילו החליט לקבל את ההשגה" - סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976, (להלן: "חוק הערר"). המשיב טען כי דין טענתה זו של המערערת להידחות.

5.     ביום 20.3.04 התקבלה שומת הארנונה לשנת 2004 במשרדי המערערת. ביום 30.5.04 שלחה המערערת מכתב אשר כותרתו "השגה על חיובי הארנונה" למשיב. מפאת חשיבות האמור במכתב לענייננו יצוטטו להלן עיקרי המכתב:

"בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 הרינו לפנות אליך בהשגה על חיובי הארנונה שבנדון...
1. המשיגה ועיריית דימונה מנהלות הליך בפני ועדת הערר לעניין ארנונה כללית שליד עיריית דימונה. בהליך זה מתבררים החיובים בהם חויבה המשיגה בתחום שיפוטה של עיריית דימונה, לרבות שאלת גודל הנכסים המחוייבים, שימושיהם וסיווגם. הכרעת ועדת הערר תשפיע גם על הודעת השומה לעיל.
משום כך, ולשם הזהירות בלבד, מוגשת השגה זו, והמשיגה שומרת על זכותה להשלים ו/או לשנות ו/או לתקן הודעת השגה זו, בהתאם לתקנות ולצו המיסים הרלבנטי, ובהתאם להוראות כל דין.

2.     השגה זו מוגשת כהמשך לכל השגה ו/או ערר ו/או הליך אחר בו נקטה המשיגה בגין חיוביה בארנונה לנכסים שבנדון, ואין בה כדי לגרוע ו/או לוותר על טענות המשיגה בהליכים אלה.
3.     מצ"ב הודעת ההשגה האחרונה של המשיגה, כנספח א' להשגה זו, והמהווה חלק בלתי נפרד ממנה. המשיגה שומרת על כלל טענותיה משנות מס קודמות בנוגע לנכסים נשואי חשבונות הארנונה לעיל. המשיגה שומרת על זכותה להעלות טענות נוספות בנוגע לנכסים נשואי חשבונות הארנונה לעיל.
4.     למען הסר ספק שומרת המשיגה על טענות אלו....
6.     המשיגה שומרת על זכותה להבהיר ו/או להוסיף פרטים נוספים להשגתה, ככל שנדרש.
7.      המשיגה תבקש ליתן לה זכות טיעון מפורטת ולאחר שיובהרו כל הדברים שאינם ברורים כעולה מהשגה זו, וזאת באופן שתזומן לדיון וזאת כמובן מאליו קודם למתן ההחלטה בהשגתה".

טוען המשיב כי את ההשגה לשנת 2004 הגישה המערערת בעיצומם של דיונים בינה לבין המשיב, שהתנהלו בפני ועדת הערר במהלך שנת 2004, לגבי ארנונה לשנים 1996 - 2003. ההשגה שהגישה המערערת טוען המשיב אינה בגדר השגה העומדת בזכות עצמה "אלא היא נעשתה על דרך ההפניה להשגה קודמת שהוגשה בגין השנים 2003 - 1996. הרכבת הזמינה למעשה את מנהל הארנונה שלא להשיב להשגה ויצרה את הרושם של הסדר דיוני לפיו תוצאות ההכרעה בוועדה יחולו גם לגבי שנת 2004". עוד טען המשיב כי תשובתו להשגה בשנת 2004 היתה ידועה היטב למערערת, מה עוד שסבר כי מכתבה של המערערת, ההשגה "הוא בגדר ביטוי להסכמה דיונית להחיל את ההכרעה לשנת 2003 גם על שנת 2004".

5.     בסעיף 4 לחוק הערר נקבע:
" א. מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה.
ב.     לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום - יחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה".
אכן, כפי שנקבע, בה"פ (חיפה) 1290/98 א. גרוסמן ובניו בע"מ נ' עיריית תמרה, פ"ם תשנ"ט (3) 1999, 865, 872 "מטרת סעיף 4 לחוק הינה למנוע ממנהל הארנונה "סחבת" במתן התשובה וזלזול בחובתו זו..". סעיף 4 נאמר (שם) "... נועד לשמור על מינהל תקין ומונע חוסר התייחסות וזלזול כלפי האזרח מצד מנהל הארנונה".
בענייננו, קשה - אם בכלל ניתן - לקרוא למכתב שנשלח ביום 27.5.04 למשיב ע"י ב"כ המערערת עו"ד גל סומך, השגה. ב"כ המערערת אף ציין במפורש במכתבו כי מתנהל הליך בין המערערת למשיב, בפני ועדת הערר, וכי הכרעת ועדת הערר תשפיע גם על הודעת השומה לשנת 2004, ולכן, "ולשם הזהירות בלבד מוגשת השגה זו...". זאת ועוד, למעשה לא ניתן היה עדיין לראות באותו מכתב משום השגה אשר המשיב יכול היה לדון בה, שכן בסיום המכתב נאמר כי המערערת מבקשת "ליתן לה זכות טיעון מפורטת ולאחר שיובהרו כל הדברים שאינם ברורים כעולה מהשגה זו, וזאת באופן שתוזמן לדיון וזאת כמובן מאליו קודם למתן ההחלטה בהשגתה".

6.     עולה בבירור ממכתבו של עו"ד סומך, כי נשלח "לשם הזהירות בלבד", שכן הצדדים המתינו להכרעת ועדת הערר, אשר כדברי עו"ד סומך "תשפיע גם על הודעת השומה לעיל". לנוכח האמור, ובקשתה של המערערת לזמנה לדיון בטרם מתן החלטה בהשגה "לאחר שיובהרו כל הדברים", טרם החל מניין 60 הימים שבסיומם היה על המשיב ליתן את החלטתו.

טענת המערערת בדבר חיובה שלא כדין בגין נכסים המהווים "רחוב" (פטור מוחלט מתשלום ארנונה)

7.     לטענת המערערת שגתה ועדת הערר עת קבעה כי אינה מוכנה לראות בשטחי התחנה "רחוב" על-פי פקודת העיריות הפטורים מתשלום ארנונה. לטענתה, המונח "רחוב" כולל בחובו מונחים נוספים כגון "דרך", כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, "מסילת ברזל", כהגדרתה בפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972 וכן "מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה".

8.     לעניין המונח "דרך" טענה המערערת, כי כולל הוא את מסילת הברזל עצמה, מבני הדרך ומתקני הדרך, לרבות התחנה לאיסוף נוסעים ותחנת ההמתנה וכן מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, ובין מתקנים אלו יש לכלול לטענתה, את כל המבנים נשוא החיוב. לעניין המונח "מסילת ברזל" טענה המערערת, כי כולל הוא את המקרקעין שבתוך הגדרות, ובאין גדרות, המקרקעין שבתחום של 15 מטרים מציר המסילה וכל הרחבה עתידה של המסילה, ומכאן ביקשה לכלול את כלל השטחים המצויים בתחום הרכבת. לעניין המונח "מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה", טענה המערערת כי במסגרת מונח זה יש לכלול תחנות לאיסוף נוסעים ולהורדתם, האנגרים לרכבות, מבני מסילאים, מבני איתות ובקרה.

לטענת המשיב אין להגדיר את השטחים אשר חוייבו בארנונה במתחם תחנת הרכבת כ"רחוב" לאור לשון החוק ולאור פסק הדין עמ"נ 419/01 רכבת ישראל נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה. המשיב טען כי המונח "רחוב" מאמץ את פסקאות 1 ו-2 להגדרת המונח "מסילת ברזל" שבסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל, היינו המקרקעין שבתוך הגדרות, קווי הפסים וכו', להוציא את פסקה 3 הכוללת תחנות, משרדים, מיגשות, בתי מלאכה ושאר מתקנים שהוקמו לצורך המסילה או בקשר אליה. מכאן ביקש המשיב ללמוד כי אילו רצה המחוקק להכליל אף מבנים בגדר המונח "מסילת ברזל" היה מכליל את פסקה 3, שבסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל, בהגדרת המונח "רחוב", ומשלא עשה כן, יש לדחות פרשנותה של המערערת. פרשנות זו עולה, לטענת המשיב, אף מפסק הדין עמ"נ 419/01. לעניין המונח "מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה", הנכלל בהגדרת המונח "רחוב" טען המשיב כי לאור אי הכללת פסקה 3 כאמור, ניתן ללמוד כי המחוקק כיוון אך למבנים אשר הינם חלק בלתי נפרד מהמסילה ואילו המבנים הנידונים במסגרת ערעור זה, הינם, לטענת המשיב, עומדים בפני עצמם וממוקמים על פני מאות מטרים, ואין להגדירם כ"מתקנים" בלבד. אשר לפרשנותה של המערערת למונח "דרך", טען המשיב כי אומנם המונח "רחוב" כולל בחובו את המונח "דרך", אך רק ביחס לדרך "שבה עובר הכביש", ולפיכך, טען המשיב, כי אין לכלול במקרה זה את המבנים המצויים בשטח מתחם תחנת הרכבת משמצויים הם מחוץ למתחם המסילה ורחוקים ממנה עשרות מטרים.

9.     כן טענה המערערת כי מלבד פרשנות המונח "רחוב" לפי פקודת העיריות, ניתן לפרשו לפי פקודת הפרשנות, ככולל ..."וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו.". המערערת הפנת לפסיקה לפיה רחוב הינו כל שטח המשמש כמעבר ממקום אחד למקום אחר ואשר הנהנה העיקרי ממנו הוא הציבור הרחב. לפיכך, טענה המערערת, מאחר ומסילת הברזל והשטחים שלצידה משמשים לצורך מעבר של הציבור ממקום אחד למשנהו באמצעות הרכבת והנהנה העיקרי משירותי התעבורה אותם מספקת הרכבת, הינו הציבור הרחב, יש לראות בשטחים אלו כרחוב. המשיב דחה פרשנות המערערת וטען כי עסקינן בציבור לקוחותיה של המערערת אשר מספקת שירותי תחבורה תמורת תשלום, ואילו הציבור אינו מורשה להסתובב בכל מתחם הרכבת אלא אך בשטח התחנה ובימים ובשעות בהן הרכבת פעילה.

10.     לטענת המערערת, כאמור, נכנסים נכסיה להגדרת "רחוב" כאמור בסעיף 269 לפקודת העיריות (להלן - סעיף 269), ולכן פטורים מתשלום ארנונה. "רחוב" כהגדרתו בסעיף 269 כולל "...מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישא ופסקאות (1) ו(2) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב 1972, וכן מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה".
בסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל נאמר "מסילת ברזל האמורה בפקודה זו (להלן - מסילה) לרבות כל חלק ממנה שבבניה וכל הרחבה עתידה, ולרבות -
(1) מקרקעין שבתוך גדרות או סימנים אחרים המציינים את גבול המקרקעין השייכים למסילה, ובאין הגדרות או סימנים אחרים - המקרקעין שבתוך תחום של 15 מ' מציר המסילה; ...      
(2) קווי פסים, שלוחות והסתעפויות שמשתמשים בהם לצורך מסילה או בקשר אליה."

11.     איני מקבלת את טענת המערערת כי ה"מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה המהווים חלק בלתי נפרד ממנה" כוללים את מבנה התחנה ומבנים שקיימים במקום. ה"מתקנים" בהם מדובר בסעיף 269 הם מתקנים המותקנים על גבי המסילה, או בסמיכות אליה, לצורך הפעלתה. על כך כי המתקנים הנזכרים בסעיף 269 אינם, כטענת המערערת, התחנה, המשרדים, המוסכים וכו' ניתן ללמוד מתוך סעיף 269 עצמו, אשר לא כלל את סעיף (3) אשר בסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל. בסעיף (3) נאמר "תחנות, משרדים, מיגשות, בתי מלאכה, סדנאות, מכונות וציוד קבועים ושאר מתקנים שהוקמו לצורך מסילה או בקשר אליה". לפיכך ערעורה של המערערת ככל שמתייחס להחלטת ועדת הערר להטיל ארנונה על התחנה, המבנים בתחנה וכו' דינו להידחות.

12.     אשר למסילה עצמה, בהבדל משטח התחנה ומבנים, עולה מטבלת שטחים במפת שימושים שהגישה המערערת לועדת הערר כי שטח של 136.002 דונם הינו "שטח תפעולי של פסי הרכבת", ושטח זה הופחת על ידי ועדת הערר מתוך כלל השטח אשר בגינו חויבה המערערת בארנונה (סעיף 26 להחלטת ועדת הערר). שטח נוסף של 83,486 דונם נקרא ע"י המערערת "שטח מדבר", מצוי לאורך פסי הרכבת בין גבולות תיחום שטח התחנה, מעבר לשטח התפעולי של פסי הרכבת. פרט לשטחים האמורים, קבעה הועדה, בהסתמכה על מפת השימושים שהגישה הרכבת, כי הרכבת מחזיקה במבנים ששטחם 3,219 דונם.

13.     לגבי השטח שכונה ע"י המערערת כ"שטח מדבר", נאמר בהחלטת ועדת הערר, סעיף 27 להחלטה, "בשטח זה, שלכאורה שומם וללא תכלית, קיימים שבילים ומעברים ממקום למקום באתר, קיימים מכולות פזורות בו, וההגעה אליהם או מהם מדרך שטחים אלו, ובעיקר משמשים הם לצורך בטחון ובטיחות העובדים, עוברי אורח, ומסתננים למען לא יפגעו בתנועת הרכבות. שטח מפורז זה הוא לתועלתה הישירה של הרכבת, מעצם השימוש בנתיבי החירום והשבילים לצורך ביצוע סיורים, והגעה ממקום למקום באמצעים רכובים ורגליים, והן לצורך פירוז מסילות הרכבת כאמצעי בטיחותי.... הלכת רפא"ל באה ללמדנו כי פירוז שטח לצורך היבט בטחוני, אי השימוש לצורך מניעת שימוש מאחרים מחמת הצורך בהפרדה, כמוהו כשימוש. אי לכך, מקובל על הועדה שמתקיים בקרקע זו יסוד השימוש הנדרש על פי סעיף 269 לפקודת העיריות ויש לראות בשטח זה כקרקע תפוסה".
כפי שצוטט לעיל, הגדרת רחוב על פי סעיף 269 כוללת מסילת ברזל, כמשמעותה בסעיף 2 רישא ופסקאות (1) ו- (2) לפקודת מסילות הברזל. בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל, נקבע כי מסילת ברזל הינה לרבות "מקרקעין שבתוך גדרות או סימנים אחרים המציינים את גבול המקרקעין השייכים למסילה...". "שטח מדבר", נמצא בין גדרות. משנקבע בסעיף 2 (1) לפקודת מסילת הברזל, כי מסילת הברזל כוללת את המקרקעין שבתוך גדרות, "שטח מדבר" המצוי בתוך גדרות, דינו כדין "רחוב". עם זאת במידה ויש שימושים של הרכבת ב"שטח מדבר", הרי שאם שימושים אלה אינם נכנסים להגדרת "רחוב" - חייבים הם בתשלום ארנונה.

14.     עוד לעניין הגדרת המסילה כרחוב אזכיר את פסק הדין שניתן ביום 24.7.07 בעע"ם 4612/06 עיריית לוד נ' רכבת ישראל בע"מ (טרם פורסם), שם נדונה שאלת חובתה של הרכבת לשלם היטלי פיתוח בגין שטחים המוחזקים על ידה. פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס, לאור הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, למסילות הברזל ולשטחי הקרקע הצמודים להם, כאשר לגבי שטחים אחרים הודיעו הצדדים כי ינסו להגיע להכרעה מוסכמת. לאחר סקירת החיקוקים הרלוונטיים - שאף רלוונטיים לענייננו - קבע בית המשפט "התכלית במתן פטור מתשלום ארנונה (או היטלי פיתוח) ל"רחוב" יסודה, אם כן, בזהות הנהנה מן הנכס שהוא הציבור הרחב." (סעיף 15 לפסק הדין) ובהמשך נאמר (שם):
"עלינו לבחון, אם כן, את מהותם ותפקידם של המקרקעין, על מנת לקבוע האם מבחינת תכלית החקיקה ולשונה, נכון להגדירם כ"רחוב" אשר אינו בבחינת "דרכי מעבר שאינן ציבוריות", שאז פטורה רכבת ישראל מחבות בהיטלי פיתוח בגינם. נוכח המסגרת הדיונית עליה עמדנו, התייחסותנו מוגבלת לחלקים מן המקרקעין הכוללים את מסילות הברזל והשטחים הצמודים להן בלבד. להשקפתנו, חלקים מן המקרקעין בהם מונחות מסילות ברזל המשמשות לתנועת רכבות נוסעים ומשאות הם בבחינת "רחוב" ואינם בבחינת "דרך מעבר שאינה ציבורית", ולכן פטורה רכבת ישראל מתשלום היטלי הפיתוח בגינם.

חלקים אלה של המקרקעין, מבחינת תיאורם, הינם בבחינת "רחוב" כאמור בסעיף 269 לפקודה (המפנה, כאמור, להגדרה שבפקודת מסילות הברזל, שצוטטה לעיל). הגדרת חלקים אלו של המקרקעין כ"רחוב" עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה עליה עמדנו. מסילות אלו משמשות לשימוש ציבורי מובהק - תנועת רכבות נוסעים ומשאות (השוו: עניין דשנים, בעמ' 809). העובדה כי הגישה למסילות הברזל מוגבלת - הן בהגבלה פיזית בדרך של הקמת גדרות ומחסומים אחרים, הן בהגבלת הגישה למסילות בתשלום - אינה גורעת, כך דעתנו, מאופיין הציבורי של מסילות הברזל. בשונה מעובדות עניין מליסרון, למשל, אין מסילות הברזל משמשות לצורך מעבר לשטח ממנו מפיקה הרכבת הנאה (השוו: שם, בעמ' 166). מסילות הברזל משמשות לצורך מעבר רכבות נוסעים ומשאות ממקום אחד בארץ למשנהו, ובהיבט זה דומות הן לכבישים הפרושים ברחבי הארץ.

בנוסף סבורים אנו, כי אין היגיון לכלול בשטח זה אך ורק את מסילות הברזל עצמן. מבחינת השימוש הציבורי ומבחינת ההיבט הפיזי, אין לנתק את המסילות מרצועת הקרקע הצמודה להן. הגדרת המחוקק בפקודת מסילות הברזל הקובעת, כברירת מחדל, רצועה ברוחב של 15 מטרים משני צידי המסילה, ישימה גם בענייננו. לפיכך, מסקנתנו ביחס למסילות גופן, נכונה גם ביחס לרצועת הקרקע האמורה". (סעיף 19 לפסק הדין).

15.     לנוכח ההגדרה המופיעה בסעיף 269, המפנה לפקודת מסילות הברזל, אין להחיל לגבי "שטח מדבר" את ההלכה שנקבעה בבר"ם 6239/04, רפא"ל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה נ' שושנה ויירון, מנהלת הארנונה של עיריית קריית ים. בעניינו, כאמור, נכלל השטח התחום בגדרות על פי ההגדרה בפקודת המסילות כמסילה. אין הדבר כך לגבי השטח התחום בגדרות שלגביו התקיים הדיון בעניין רפא"ל. לכן, אין לראות בעניינה של הרכבת "כשימוש הנדרש לפי סעיף 269" את עצם ה-"פירוז שטח לצורך היבט בטחוני", וכן אין לראות כשימוש ב"שטח מדבר" התחום בגדרות את - "אי השימוש לצורך מניעת שימוש מאחרים מחמת הצורך בהפרדה...", שכן המחוקק קבע כי השטח בין הגדרות המוצבות לאורך המסילה הינו "רחוב". עם זאת, שימוש בפועל, כגון מבנים, אחסון, דרכים פרטיות וכדומה, "בשטח מדבר", מוציאים שטח זה מגדר "רחוב" והפטור הניתן בשל כך מארנונה.

16.     משקבעה ועדת הערר כי כל "שטח מדבר" חב בתשלום ארנונה, מתקבל ערעורה של המערערת לגבי שטח זה. יחד עם זאת, משנטען על ידי המשיב, ואף נקבעו ממצאים בעניין זה על ידי ועדת הערר, כי המערערת עושה שימוש בחלק מהשטחים המצויים בתוך "שטח מדבר" לצורך אכסון מכולות או גרוטאות וכדומה, שימושים החבים בתשלום ארנונה - מוחזר בזאת הדיון לועדת הערר על מנת לחשב את גודלם של אותם שטחים החבים ארנונה ב"שטח מדבר" בהתאם למפורט לעיל. אין לקבל את טענת המשיב (סעיפים 84-88) לפיה "שטחי המדבר משמשים בפועל לצרכים כאלה ואחרים... כאשר מבקשים להכריז על שטח קרקע מסוים כ"אדמת בניין"... נדרש כי מדובר יהיה ביחידת שטח שלמה, תא שטח ברור, העומד בפני עצמו, שאינו בשימוש על כל חלקיו". "שטח מדבר" הינו בגודל של 83.486 דונם, וגם אם פזורים בתוכו פה ושם מבנים אשר יש לראות בהם שימוש בקרקע כך שמדובר ב"קרקע תפוסה", עדיין אין לראות בכל השטח כ"קרקע תפוסה". ראוי לעשות חישוב, ולו בקירוב, באשר לאותם שטחים ב"שטח מדבר" אשר נכנסים להגדרת "קרקע תפוסה".

17.     כן טענה המערערת כי השטחים אותם סיווגה ועדת הערר כ"קרקע תפוסה" הינם "אדמת בניין" משאין מפיקים מהם תשואות כלכליות, ולפיכך, אינם חייבים בתשלום ארנונה. אשר ל"שטחי המדבר" אשר לגביהם טוענת המערערת כי מהווים הם "אדמת בניין", טען המשיב, כי משמצויים הם בשטח המגודר של תחנת הרכבת, אליו מורשים להיכנס עובדי המערערת בלבד, ומשמשמשים הם לצורכי סיורי אבטחה ומעבר ופזורות בהם מכולות, יש לסווגם כ"קרקע תפוסה".
משנקבע כי השטחים אשר המערערת קראה "שטח מדבר" והמצויים בין הגדרות לנוכח ההגדרה של "מסילת ברזל" פטורים מארנונה, בכפוף לשטחים בתוך "שטח מדבר" שבהם נעשה שימוש בפועל, כמפורט לעיל, אין עוד מקום לדון בטענת המערערת כי השטחים האמורים הינם אדמת בניין.

סיווג שטחים שלא כדין- חיוב המערערת בגין "קרקע תפוסה"

18.     כן טענה המערערת, כי יש לכלול בגדר השטח התפעולי של פסי הרכבת, אשר לגביו קבעה ועדת הערר כי אינו חב בארנונה, אף את שטחי האספלט (כבישים), שטחי העפר, שטחי הגינון, שטחי המדרכות, שטח הבטון, שטח החצץ ושטחי החניות, סך של 21,950 מ"ר, וכי ועדת הערר טעתה בקובעה כי הינם בבחינת "קרקע תפוסה". לטענת המערערת, המבחנים המשפטיים לחיוב קרקע כ"קרקע תפוסה", הינם מבחן זיקת החזקה ומבחן התועלת הכלכלית, וכי שניהם אינם מתקיימים לגבי השטחים האמורים. עוד טענה כי הנהנה העיקרי משטחיה הינו הציבור הרחב.

19.     לטענת המשיב נקבע בפסיקה כי שטחי גינון וחניה חייבים בתשלום ארנונה על ידי היחיד אשר מפיק הנאה כלכלית מהצעת חנייה חינם ללקוחותיו, ובמקרה זה המערערת הינה הנהנית העיקרית משטחי החנייה והגינון. לטענת המשיב, המערערת משתמשת בשטחי העפר, הגינון, החנייה, הבטון וכד' לצורך תפעול תחנת הרכבת ולפיכך מחויבת בתשלום ארנונה בגין שטחים אלו.

20.     טענות המשיב בעניין זה מקובלות עלי. גם אם הציבור הרחב נהנה משירותי הרכבת אין זה פוטר את הרכבת, שהיא המחזיקה והמשתמשת באותם נכסים- היינו שטחי אספלט, שטחי עפר, שטחי גינון, שטחי מדרכות, שטח בטון, שטח חצץ ושטח חניות - ששטחם הכולל 21,950 מ' מחובת תשלום הארנונה בהיות שטחים אלה "קרקע תפוסה" עפ"י מבחני הפסיקה, (ע"א 9368/96 מלירסון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, נ"ה(1) 156, עמ"נ 419/01 רכבת ישראל נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, עת"מ (ת"א) 2122/05 רכבת ישראל נ' עיריית הרצליה).

קביעת שימושים ו/או סיווגים שגוי

21.     המערערת אף טענה כי שגתה ועדת הערר עת סיווגה את כל המבנים המצויים במתחם התחנה כ"משרדים, שירותים ומסחר" באזור ב'. לטענת המערערת, על פי ההלכה הפסוקה, היה על ועדת הערר לחלק בין המבנים השונים בתחנה ולסווגם בהתאם לשימוש בהם, ולא לחייב את כל המבנים בסיווג אחד.

22.     בהודעת הערעור טענה המערערת כי ועדת הערר טעתה בכך שחייבה את כל המבנים המצויים בשטח התחנה בסיווג אחד, ואולם מעבר לטענה כי לא היה מקום לסווג את מוסך הקטרים המצוי בשטח התחנה כמשרד - לא הועלו על ידי המערערת טענות נוספות באשר לטעות בסיווג המבנים. בדיון שהתקיים ביום 09.07.07 טען ב"כ המערערת כי ניתן היה לסווג את המבנים חלקם לפי סיווג 401 מלאכה ואחרים לפי סיווג 705, היינו לסככות ומחסני שמנים. משטענות אלו לא הועלו בהודעת הערעור אין מקום לדון בהן.

23.     בתשובה לטענת המערערת בהודעת הערעור כי ועדת הערר טעתה בכך שסיווגה את כל המבנים על פי סיווג אחד - הסתמך המשיב על ההלכה שנקבעה בבר"ם 9205/05 עיריית טבריה נ' היפרשוק, לפיה כאשר מדובר במתקן רב תכליתי יש לבחון "קיומה של זיקה בין היחידות השונות, שאם היא קיימת אז יש לראות במתקן הרב-תכליתי נכס אחד לצרכי סיווג הארנונה. המבחן האחר שאומץ הוא האם השימוש בחלק ספציפי של הנכס הכרחי למהות הארגון העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו..."

24.     מאחר והתעריף שעל פיו סווגו מבני המערערת נמוך, ולאחר שבהודעת הערעור טענה המערערת אך לגבי מוסך הקטרים, מבלי שהציעה סיווג נפרד מתאים לנכס זה, לא מצאתי, בנסיבות, להתערב בעניין זה בהחלטת ועדת הערר אשר קבעה כי קיימת זיקה בין תכליתם ומטרתם של הנכסים השונים.

סיכום

25.     הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 16 לעיל. חיובה של המערערת בארנונה בגין "שטח מדבר" מבוטל בזאת. הדיון בעניין "שטח מדבר" מוחזר לועדת הערר על מנת שתקבע באיזה חלקים מ"שטח מדבר" המערערת משתמשת באופן שלמרות שמדובר בשטח שהוא פטור מארנונה, בהיותו "שטח רחוב", לנוכח השימוש שנעשה בחלקים ממנו יש לחייב המערערת בתשלום ארנונה בגינם של אותם חלקים.

26.     לאור הטענות אשר הועלו על ידי המשיב ואשר בעטיין ביקש למחוק הערעור על הסף, הגם שלא מצאתי כי יש למחוק את הערעור על הסף, מצאתי כי יש בגינן, למרות שהערעור התקבל בחלקו, להטיל על כל צד לשאת בהוצאותיו.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון