העותר ביקש לתת פסק דין הצהרתי הקובע כי שטח המרפאה בה הוא מחזיק הינו 28 מ"ר בלבד. בית המשפט ציין כי טענת העותר בכל הקשור לטעות בגודל הנכס בגינו חוייב בתשלום ארנונה הן טענות טכניות עובדתיות שאין להן כל חשיבות עקרונית מעבר לעניינו של העותר ומשכך הוא מוגבל להליכי ההשגה המינהלית. להלן פסק דין בנושא טעות חישוב גודל הנכס לצורכי ארנונה: פסק-דין העותר, רופא ועו"ד, מחזיק בשכירות במרפאה הנמצאת בתחום שיפוטה של המשיבה ברחוב שינקין 65 בתל אביב. ביום 13.12.04 הוציאה המשיבה צו כנגד העותר המורה לעקל את מיטלטליו שנמצאים במרפאה, עקב חוב ארנונה שהוא חב לה, בסכום של למעלה מ-10,000 ₪ (ראה הדו"ח שצורף כנספח א' לעתירה). העותר מבקש לתת פסק דין הצהרתי הקובע כי שטח המרפאה בה הוא מחזיק הינו 28 מ"ר בלבד. כמו כן מבקש העותר להורות למשיבה לחייבו בתשלום ארנונה מיום 1.1.01 ואילך רק עבור שטח זה; למסור לו פירוט מדוייק של מספרי היחידות בבנין בו נמצאת המרפאה שטח כל יחידה וזהות המחזיק בה ולבטל את החיובים בגין חשבונות המים בהם חייבה אותו ולחייבו בהתאם להצהרתו בלבד. רקע עובדתי 1. ביום 9.1.02 התקבל במשרדי המשיבה מכתב מהעותר שנכתב ביום 29.12.00 לפיו הוא שכר החל מיום 17.10.99 ממר אברהם כצנלסון (להלן: המשכיר) יחידת משרד בבנין ברחוב שינקין 65, ששטחה לטענתו הוא 28 מ"ר לצורך מרפאה פרטית. במכתב כתב העותר שלדברי המשכיר שטח המושכר הוא 30 מ"ר ואילו לפי מדידתו השטח הוא 28 מ"ר. הוא שילם את תשלומי הארנונה למשכיר עד 5/5/00 ולאחר מכן לא שילם בשל אי הסכמה ביניהם על גודל המושכר. במכתבו ביקש העותר להזמין את מודדי העיריה למדוד את שטח המושכר, לרשום את המושכר על שמו לתקופת השכירות וכן לרשום על שמו את מד המים. ביום 22/2/01 השיבה מנהלת אגף הארנונה במשיבה לעותר שעל מנת שהמשיבה תוכל להסב את החשבון על שמו עליו להמציא לה העתק חוזה השכירות וכי באשר לבקשתו בקשר למדידת הנכס עליו להמציא לה מדידות של מודד מוסמך או לשלם אגרת מדידה לאחר שהנכס יוסב על שמו. בתאריך 1/3/01 התקבל אצל המשיבה מכתבו של העותר, אליו צורף עמוד ראשון של חוזה השכירות שבו צויין כי העותר שכר מהמשכיר שני חדרי משרד וחדר שרותים שנמצאים בקומת הקרקע של הבנין, אך לא צויין שטח המושכר (ראה נספחים א' לתגובה). 2. ביום 26/3/01 הודיעה המשיבה לעותר על שנוי שם המחזיק בנכס משם המשכיר לשמו החל מיום 1/1/01, כאשר שטח המושכר הוא 28 מ"ר (ראה נספח ב' לתגובה). 3. ביום 4/4/01 ביקר עובד המשיבה, נור יאסי, בבנין שבו נמצא הנכס נשוא העתירה בנוכחות המשכיר בלבד, ראה כי היחידה שברשות העותר נמצאת בקומת הקרקע ולדברי המשכיר מדובר ביחידה 003 בשימוש מרפאה. בדו"ח ממצאי ביקורת החוץ לא צויין שטחה של היחידה שהחזיק העותר מאחר והמקום היה סגור (ראה הדו"ח שצורף כנספח ה' לתגובת המשיבה). 4. ביום 3/5/01 כתב המשכיר למשיבה כי החדר במרתף הבנין, אשר נרשם אצלה על שם העותר, אינו היחידה שהושכרה לעותר אלא הוא חדר ריק. המשכיר הפנה ליחידה אחרת בנכס, שמספרה 00367, כיחידה בה מחזיק העותר (ראה נספח ד' לתגובה). 5. ביום 8/5/01 שלחה המשיבה לעותר הודעת חיוב לפיה בגין התקופה שבין 1/1/01 לבין 1/6/01 הוא מחוייב בתשלומי ארנונה בסכום של 2,841.80 ₪ לפי שטח של 28 מ"ר (ראה נספח ד' לעתירה). 6. ביום 31/5/01 שלחה המשיבה לעותר ולמשכיר הודעות לפיהן שם המחזיק ביחידה 00367 בשטח של 70 מ"ר שונה משם המשכיר לשם העותר וכי הם זכאים להגיש השגה תוך 90 יום (ראה נספחים ו' לתגובה). 7. ביום 5/6/01 שלח העותר למשיבה מכתב בפאקס בו טען כי ההודעה לפיה הוא מחזיק בנכס אחר היא מוטעית וביקש לשלוח לו שרטוטים ומדידות של הנכס שבו הוא מחזיק, לטענתה. כל עוד לא יתקבלו השרטוטים והמדידות ביקש העותר לראות בהודעתו כהשגה (ראה נספח ו' לעתירה). 8. ביום 27/6/01 דחה מנהל הארנונה את פנייתו של העותר ואת דרישתו למתן פרטים ומדידות בדבר היחידות השונות בנכס שכן בתיק הבנין לא נמצאים שרטוטים של הנכס והוא אינו בעל הבנין. מנהל הארנונה ציין כי אם הוא (העותר - א.ט.)מערער על שטח הנכס עליו להמציא לעיריה בתוך 30 יום תשריטי מדידה או שובר תשלום עבור מדידה ע"י מודד מטעמה או לחילופין להמציא אישור מהמשכיר בדבר שטח הנכס המושכר, אחרת תדחה ההשגה, כאשר לעותר עומדת זכות להגיש ערר בפני ועדת ערר בתוך 30 יום (ראה נספח ז' לעתירה). 9. ביום 20/7/01 כתב העותר למנהל הארנונה כי מוטלת על העיריה חובת גילוי של הנתונים שביקש לפי חוק חופש המידע וכי הוא דוחה את דרישת העיריה לתשלום ארנונה ומים לפי חישוביה (ראה נספח ח' לעתירה). למכתב זה צורף נספח המהווה "נוסח מסוכם" (שלאחר מכן קיבל תוקף של פסק דין בבימ"ש השלום בת"א) בין העותר למשכיר, לפיו מוסכם על המשכיר כי גודלו של השטח המושכר על ידי העותר הינו 28 מ"ר (ראה נספח י' לכתב העתירה). המשיבה טוענת כי לא קיבלה את המכתב המשיג על החלטתה ואת הנספח לו ועל כן שומת הארנונה בה חוייב העותר לשנת 2001, הפכה סופית. 10. ביום 16/11/01 שלח העותר למשיבה מכתב רשום שבו דחה על הסף דרישתה לתשלום חוב ארנונה וחזר על טענותיו ששטח הנכס בו הוא מחזיק הוא 28 מ"ר, שהוא ממתין לתשובת הממונה על חופש המידע והפנה אותה למשכיר על מנת שימסור מידע מדויק על גודל הנכס (ראה נספח י"א לעתירה). במענה למכתבו הנ"ל הודיעה המשיבה לעותר שבשנת 2001 לא שילם עבור צריכת מים ועבור ארנונה שולמו רק 2,922.80 ₪ כך שהוא חייב בגין ארנונה סכום של 13,303 ₪ ועבור צריכת מים 235 ₪ (ראה נספח יב לעתירה). 11. ביום 23/12/01 תלתה המשיבה על דלת מרפאתו של העותר "הודעת אזהרה בטרם ביצוע פעולה בכוח" שבה הוא נדרש לשלם סכום של 13,688 ₪ בטרם תבצע "פעולה בכוח", וזאת לאחר שלא ניתנה לעובד מטעמה אפשרות כניסה למרפאה (ראה נספח י"ג לעתירה). באותו יום שלח העותר מכתב רשום למנהל האגף לגביית ארנונה בו מחה על משלוח אנשי הוצל"פ למרפאה וחזר על הודעתו לפיה שילם את כל חובותיו למשיבה (ראה נספח י"ד לעתירה). 12. ביום 29/1/02 הודיעה המשיבה לעותר כי היא מסרבת לתקן את חישוביה באשר לגודל השטח שבחזקתו, כיוון שלא ערער על החלטת מנהל הארנונה (ראה נספח ט"ו לעתירה). 13. ביום 1/5/02 נתקבלה במשרדי המשיבה הודעה מהעותר, לפיה הוא מבקש למחוק את שמו כמחזיק בנכס של 70 מ"ר וביום 20/8/02 הוחזר החיוב ביחידה על שם המשכיר (ראה נספח ט"ז לכתב העתירה). 14. ביום 30/3/03 הודיעה המשיבה לעותר שהוא מחזיק בנכס ששטחו 70 מ"ר מיום 1/1/01 ועד 1/5/02, שלא שילם ארנונה לחודשים מרץ - אפריל לשנת 2002 ושלא שילם מים כלל (ראה נספח י"ז לעתירה). 15. ביום 11/4/03 כתב העותר מכתב למשיבה בו דחה את תביעתה לתשלום ארנונה מאחר ואינו חייב בארנונה, חזר על טענתו לפיה השטח המוחזק על ידו הוא 28 מ"ר ופרט את התשלומים ששילם בשנים 2-2001 (ראה נספח י"ח לעתירה). 16. המשכיר ערר על החזרת החיוב בתשלום ארנונה עבור הנכס על שמו לועדת ערר, אשר קבעה ביום 18.11.03 כי יש לערוך בדיקה אם מרפאת העותר עדיין נמצאת בנכס, למדוד את שטחו ואת חיובו של העותר לפי הסכם השכירות וליישם את ממצאיה החל מחודש מאי 2002, שהינו מועד הגשת ההשגה ע"י המשכיר (ראה הפרוטוקול וההחלטה שצורפו נספח י"א לכתב התגובה). 17. לאחר מדידת הנכס ע"י מודד מטעם המשיבה פוצל שטחו לשניים: העותר חוייב בגין שטח של 30 מ"ר ואילו המשכיר חוייב בגין שטח של 41 מ"ר. 18. ביום 8.11.04 ביקש העותר מהמשיבה, לאחר שנרשם כמחזיק בשטח של 28 מ"ר בלבד, לשלוח לו חשבון שמפרט את חיוביו לפי 28 מ"ר או תרשים של המודד; להודיע לו את סכום החיוב בש"ח לכל מ"ר לשנים 4-2001 ובכמה אחוזים הועלה בכל שנה, ולשלוח לו חשבון מים ופירוט תשלומים לזכותו (ראה נספח כ"א לעתירה). 19. ביום 18/11/04 הודיעה המשיבה לעותר שבין התאריכים 30/4/02 - 1/1/01 הוא חוייב לפי שטח של 70 מ"ר ומאז חוייב לפי שטח של 30 מ"ר. להודעה צורף תצלום מדידות, תעריפי ארנונה ושיעורי עלות ארנונה בכל שנה לשנים 4-2001. בתשובתו להודעה הנ"ל ביקש העותר לתקן את החיוב ל-28 מ"ר בלבד, לשלוח לו פרוט מדוייק של הארנונה בחיוב למ"ר בכל שנה ופרוט התשלומים שנזקפו לזכותו (ראה נספחים כ"ג - כ"ד לעתירה). 20. ביום 13/12/04 הגיע גובה ארנונה למרפאתו של העותר כדי לתפוס מטלטלין במרפאה בקשר לחיובי הארנונה שלא שולמו, לטענת המשיבה ולאחר שהעותר הציג בפניו אישורים על תשלומים עזב את המרפאה. באותו יום ביקש העותר מהמשיבה להתחייב שתימנע מכל פעולת עיקול במרפאה עד לסיום החשבונות (ראה הדו"ח והמכתב שצורפו כנספחים א' וב' לעתירה). 21. ביום 15/12/04 נשלחו לעותר פירוט חיובים ותשלומים החל משנת 2001 המראים כי עד מאי 2002 חוייב העותר בגין שטח של 41 מ"ר, והחל ממאי 2002 חוייב בגין שטח של 30 מ"ר (ראה נספחים כ"ו - ל"ב לעתירה). 22. במקביל להגשת העתירה ביקש העותר להימנע מנקיטת הליכים, לרבות עיקול מטלטלין, עד למתן פסק דין בעתירה ובהסכמת המשיבה, מבלי לוותר על טענותיה לרבות טענות מקדמיות, ניתן צו ביניים כמבוקש (ראה בש"א 34276/04). טענות העותר העותר טוען בסעיף ב' לעתירה שאינו חייב כספים למשיבה, שהמשיבה לא זקפה לזכותו שלומים ששילם לה, שחייבה אותו בגין נכסים ושטחים בהם לא החזיק, שיש לראות השגה שהגיש כאילו התקבלה מאחר ולא נדחתה במועד שקבוע בחוק, שהמשיבה מסרבת למסור לו פרטים על היחידות בבנין, שהמשיבה מחייבת אותו בתשלום בגין מים שלא צרך ומחייבת אותו בשיעור ארנונה שלא כדין. טענות מקדמיות בתגובת המשיבה 1. חוסר סמכות עניינית- סעיף 3 לחוק הערר קובע את זכותו של הנישום להשיג על גודל הנכס כפי שנקבע בהודעת החיוב בארנונה בפני מנהל הארנונה. על תשובת מנהל הארנונה, רשאי הנישום, לערור בפני ועדת הערר לענייני ארנונה, ועל החלטת ועדה זו ניתן לערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. 2. למרות שסעיף 3(ג) לחוק הערר מסמיך את בית המשפט להתיר לנישום להעלות בפניו טענת "לא מחזיק" אף אם לא נקט בהליכי ההשגה והערר,פסק בית המשפט כי היתר כאמור צריך להינתן רק לגבי נושאים עקרוניים ובעלי חשיבות כללית וציבורית. העתירה אינה עוסקת בנושא עקרוני או בעל חשיבות כללית וציבורית ולכן בית המשפט לא מוסמך לדון בה. 3. מעשה בית דין בנוגע לשנת הכספים 2001- השגתו של העותר באשר לחיובו בארנונה בשנת 2001 נדחתה ע"י מנהל הארנונה ביום 27.6.01. העותר לא הגיש ערר, ומכאן ששומת הארנונה הפכה חלוטה. 4. אי ניקיון כפיים- ביום 1.5.02 מסר העותר הודעה למשיבה בדבר הפסקת חזקתו, כביכול, בנכס ואולם העותר עצמו אינו מכחיש שגם לאחר מועד זה הוא המשיך להחזיק בנכס, כאשר הוא מנמק הודעה זו בטענה לפיה שטח הנכס בגינו חויב שגוי. על כן, ניתן לומר כי העותר עשה דין לעצמו. 5. גם לאחר שהוסכם ששטח הנכס בו מחזיק העותר הינו 30 מ"ר, הרי שהחל מחודש מאי 2002 רובצים לחובתו של העותר חיובי ארנונה בסך של כ- 9,500 ₪, סכום שעל אף שאינו שנוי במחלוקת העותר מסרב לשלמו. 6. שיהוי- חיובי הארנונה של העותר מתייחסים לשנת 2001, והעתירה הוגשה רק ביום 19.12.04. אין בניהולה של תכתובת בין המשיבה לעותר להצדיק את השיהוי בהגשת העתירה. 7. לעתירה להורות למשיבה למסור לעותר פרטים שונים לפי חוק חופש המידע לא קדמה פניה לממונה על ביצוע החוק במשיבה בהתאם לסעיף 7(א) לחוק חופש המידע. תגובת העותר לטענות המקדמיות של המשיבה לבית המשפט יש סמכות עניינית לדון בעתירה, שבה מייחס העותר למשיבה מעשי רשלנות שמפורטים בסעיף 7 לתגובתו. סעיף 3 לחוק הערר לא מקנה למנהל הארנונה ולועדת הערר סמכות לדון בטענות אלה. המשיבה ביצעה העלאה חריגה וסמויה בדמי הארנונה בניגוד לחוק הארנונה הכללית לשנת 2002, כך שחיוביה ופעולותיה לגביית הארנונה הינם שלא כדין ומחייבים את התערבותו של בית המשפט. חיוב רטרואקטיבי של העותר בתשלום ארנונה החל ממאי 2002 עבור שטח של 30 מ"ר אינו כדין, שכן הנכס נמדד רק במהלך שנת 2004, והדבר מצדיק פניה לבית המשפט. המשיבה התעלמה מהשגות שהגיש העותר, אשר לא נדחו על ידה, ולכן יש לראותן כאילו התקבלו. העותר שלח למנהל הארנונה אישור מהמשכיר, שקיבל בהמשך תוקף של פס"ד. משקיבל מנהל הארנונה את ההוכחה שביקש ולא הודיע לעותר בשום שלב כי השגתו נדחתה יש לראות בהשגה זו לפיה העותר מחזיק ב-28 מ"ר כאילו התקבלה. על כל הודעת תשלום שקיבל לאחר ההשגה הנ"ל הגיש העותר השגות נוספות ובסעיף 5 להשגה המתייחסת לתאריכים 1/1/2001 עד 30/4/2002 הוא הודיע כי אם לא תתקבל תשובת המשיבה הוא יבין כי המשיבה חזרה בה מהדרישה. בתשובה להשגה זו, הודיעה המשיבה כי ההשגה הועברה לטיפולו של האגף לחיובי ארנונה וכי העותר יקבל תשובה. אולם, העותר לא קיבל שום תשובה ולכן השגתו התקבלה והוא שילם חיוביו עד סוף 4/2002 (ראה נספח יט' לעתירה). בין אם גבתה המשיבה את הארנונה שלא כדין ובין אם טעתה בחישוביה, הרי שלא קמה לה הזכות להפעיל נגדו הליכי גבייה, קל וחומר לגבות אגרות אכיפה, הצמדה וריבית ומשהפעילה אותם קמה סמכות לבית המשפט. 5. מעשה בית דין לשנת הכספים 2001- המשיבה לא זקפה לזכות העותר חיובים אותם שילם. כמו כן, העותר הגיש מספר השגות אשר אף אחת מהן לא נדחתה ע"י מנהל הארנונה ולכן יש לראותן כאילו התקבלו. אפילו היו ההשגות נדחות המשיבה טעתה בחישובי הארנונה בנוגע לשנת 2001 ועל כן הם אינם כדין. 6. אי ניקיון כפיים- כל מעשי העותר היו לפי הסכם השכירות בינו למשכיר ולפי פסק הדין המוסכם שניתן ע"י בימ"ש השלום בתל אביב. התנהגות המשיבה לוקה בחוסר ניקיון כפיים כאשר היא מעלה טענות שיש בהן כדי להטעות את ביהמ"ש, וכאשר גרמה לתשלום ארנונה בגין אותו נכס על ידי נישומים שונים. 7. המשיבה הפרה את תקנות התכנון והבניה כאשר חיברה את היחידה שבהחזקתו מבלי שיש לה מד מים נפרד והיא מבקשת לגבות ממנו תשלום עבור מים שכלל לא סיפקה לו. 8. העותר נמצא במושכר 10 שעות בשבוע לכל היותר, וע"פ חוזה השכירות הוא ישלם למשכיר עבור צריכת המים שלו. המשיבה לא הודיעה לעותר כי לנכס אין מד מים נפרד. 9. המשיבה סירבה לספק לעותר נתונים באשר למספרי הנכסים ושטחם בבנין כדי שיוכל לדעת אם הוא מחויב כדין ובכך הפרה את הוראות חוק חופש המידע. יתרה מכך, פנייתו של העותר בעניין זה נתקבלה אצל המשיבה והובטח לו כי יקבל תשובה מהממונה על חופש המידע, ואולם עד היום לא נתקבלה תשובה. המשיבה אינה רשאית להתערב בחוזה השכירות ואינה רשאית לתבוע ממנו תשלום עבור מים שלא סיפקה לו. 10. שיהוי- העתירה הוגשה 6 ימים לאחר שביום 13.12.04 גילתה המשיבה כי אינה חוזרת בה מחישוביה המוטעים. חישוביה המוטעים של המשיבה נודעו לעותר רק ביום 18.11.04. בשיחה שנערכה ביום 15.12.04 סירבה נציגת המשיבה לערוך בדיקה מחודשת ולכן אין שיהוי בהגשת העתירה. אף אם העתירה לוקה בשיהוי, הרי שמכיוון שהמדובר בגביית ארנונה ללא סמכות ושלא כדין, גובר העיקרון של שלטון החוק על טענת השיהוי. דיון בטענות המקדמיות אדון בטענות המקדמיות שהעלתה המשיבה בכתב התגובה על פי סדרן: (א) חוסר סמכות עניינית 1. אני מקבל טענת המשיבה בדבר חוסר סמכותו של בית המשפט לדון בטענות העותר בכל הקשור לשטח הנכס בגינו חוייב בתשלום ארנונה שכן על פי סעיף 3(א)(2) לחוק הערר מוקנית למנהל הארנונה סמכות יחודית לדון בטענת מי שחוייב בתשלום ארנונה כי נפלה טעות בציון גודלו של הנכס בהודעת התשלום עליה הוא משיג. טענת העותר בכל הקשור לטעות בגודל הנכס בגינו חוייב בתשלום ארנונה הן טענות טכניות עובדתיות שאין להן כל חשיבות עקרונית מעבר לעניינו של העותר ומשכך הוא מוגבל להליכי ההשגה המינהלית (ראה פסק דינו של כב' השופט אנגלרד ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל פד"י נו(2) 773) ופסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום בע"מ פד"י נז(4) 481). גם טענות העותר בדבר מעשי הרשלנות של המשיבה בכל הקשור לחישוב גודל הנכס בגינו חוייב בתשלום ארנונה, שפורטו לראשונה על ידו בסעיף 7 לתגובתו לטענות המקדמיות, לא מקנות לבית המשפט סמכות לדון בטענותיו בעניין חישוב גודל הנכס במסגרת של עתירה מנהלית. אין המקרים נשוא פסה"ד בבר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל תק-על (3) 2561 ורע"א 7669/96 עירית נהריה נ' קזס פ"ד נב (2) 214 דומים לעתירה שבפני שכן מה שנפסק בהם מתייחס לתביעה אזרחית ולא לעתירה מינהלית. בפסקי הדין הנ"ל נפסק כי אין בחוק הערר הוראה שחוסמת את אפשרות ההשגה על חיוב בארנונה בדרך תביעה רגילה (ההדגשה שלי - א.ט.), כשהדיון בבית המשפט יכלול בין היתר את טענת ההתרשלות של הרשות המקומית. טענות העותר בסעיפים 16 ו-19 לעתירה ובסעיף 11 לתגובתו לטענות המקדמיות לפיהן העותרת העלתה שלא כדין, בניגוד לחוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה) תשס"ב-2002, את שיעור הארנונה ביותר מ 2.5% וחייבה אותו בתשלום רטרואקטיבי של הארנונה עבור שטח של 30 מ"ר החל משנת 2002 בעוד שמודד המשיבה מדד את שטח הנכס רק במהלך שנת 2004 והדרישה נשלחה רק בנובמבר 2004 מסורות לסמכותו היחודית של מנהל הארנונה. 2. עיון בפסה"ד של ביהמ"ש העליון, ובמיוחד של ביהמ"ש המחוזיים, מעלה כי הנטייה היא להרחיב את סמכותם העניינית של הגופים המינהליים, דהיינו, מנהל הארנונה וועדת הערר ולהסמיך אותם לדון גם בטענות של חיוב רטרואקטיבי אסור או העלאת שעור הארנונה שלא כדין. פסיקתם של ביהמ"ש המחוזיים בענין זה באה בעקבות פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום השקעות בע"מ ואח', פד"י נז(4) 481 (להלן: ענין ייזום) לפיו קיימת פרשנות מרחיבה של סמכויות מנהל הארנונה וועדת הערר שעונה לתכלית החשובה של הבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעתו של דרג מקצועי, מהיר ויעיל ומבטיחה ביקורת שיפוטית על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית. פסק הדין הולך בעקבות דבריו של כב' הנשיא שמגר בבג"צ 351/81 טית בית בע"מ נ' עירית פ"ת, פד"י מב(3) 441, 446-447, לפיהם : "...לטעמי יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה (השווה בג"צ 87/85 ארגוב, פ"ד (מב(1) 353). מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, ובמידה והדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלבנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת יימצא האזרח במבוי סתום מבלי יכולת לשטוח טענותיו בפני ערכאה שיפוטית היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת. על אחת כמה וכמה שאין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המילה "גודל" אשר בסעיף 3(2), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני. אגב, לו היתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פיסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל. 3. ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרכב בראשות כב' השופט גרוס, ס.נ.) אימץ את הפרשנות המרחיבה סמכויות של מנהל הארנונה וועדת הערר וקבע בע"א 2600/00 עירית הרצליה נ' הובס א.צ. פיתוח (1983) בע"מ (לא פורסם): "משמע, למנהל הארנונה ולועדת הערר הסמכות להחליט באי חוקיות ככל שזו נוגעת באחד מהפריטים המפורטים בפסקאות (1) - (3). החלק המודגש ראוי ומתחייב מן ההגיון שכן המילים "טעות בציון סוג הנכס" מעצם טיבן וטבען כוללת בתוכן גם טענה של אי חוקיות. בנוסף, כל קביעה אחרת היתה מובילה לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות: מנהל הארנונה (על דרך ההשגה), ועדת הערר (על דרך הערר) ובית המשפט המנהלי (על דרך הערעור המינהלי) ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות, כפרשנות המשיבה, בלא שתהא הסמכות לדון גם במשמעות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה. פרשנות כזו נדחית אף מטעמים של מדיניות משפטית, שכן אין מקום להעמיס על המערכת המשפטית, העמוסה ממילא, בירור סוגיות שעילתן הוגדרה כאי חוקיות בעוד שמהותן קשורה בטבורה לסיווג הנכס הספציפי. יש להעניק לחריג המגביל את סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר פרשנות מצמצמת וזאת לאור מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר (ראה פסק דינה של כב' הש' פרוקציה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, וראה בייחוד עמ' 396-490). 4. בע"ש (נצרת) 988/00 מנהל הארנונה נ' מובילי תענך בע"מ תקדין מחוזי 2000 (4) 5074 (צורף כנספח 5 לבקשה), קבע כב' השופט אברהם כי המגמה הפרשנית המרחיבה את סמכותה של ועדת הערר מחייבת את הסמכתה לדון גם בטענה של חיוב רטרואקטיבי שכן בפני ועדת הערר ניתן להעלות לא רק טענות עובדתיות-טכניות, אלא גם טענות בעלות אופי כללי-עקרוני. 5. בעת"מ (ב"ש) 297/04 פרץ בוני הנגב בע"מ נ' עירית שדרות (לא פורסם), טענה העותרת שסכומי הארנונה בהם חוייבה אינם סבירים וחורגים מדיני ההקפאה וכי אסור היה לחייבה בשנת 2003 חיוב רטרואקטיבי משנת 2000. כב' השופט אלון קבע בסעיף 5 לפסה"ד כדלקמן: "דין טענתה המקדמית של העיריה להתקבל. הלכה משכבר היא [ר' ע"א 2425/99 עירית רעננה ואח' נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ] כי משקבע המחוקק גופי השגה וערר לדיון בהשגות נישומים כנגד רשות מס, יתבררו אותן ההשגות והעררים בפני הגופים שקבע לכך המחוקק ולא יובאו בפני הערכאה המינהלית אלא כערכאה המבקרת שיפוטית את אותם גופי הערר. זאת למעט פתח צר שנותר למקרים בולטים במיוחדותם, בעלי אופי וחשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת. השגות העותרת לגופם של חישובי הארנונה דנן, סיווג השטחים וקביעת הסכומים - אינן נמנות על אותם חריגים יחידי סגולה מחמת עקרונותיהם או חשיבותם הציבורית, ועל כן אין מקום לבקשת הסעד לביטולם בגידרה של עתירה מנהלית לבימ"ש זה". 6. בעת"מ 2414/04 סופרגז נ' עירית קרית אתא (לא פורסם, צורף כנספח א' למודעה מטעם המשיבה מיום 7.8.05) טענה העותרת, בין שאר הטענות, שהעירייה לא היתה רשאית לסטות מהסכם בין הצדדים ולא היתה רשאית לדרוש את הארנונה לשנים עברו. ביהמ"ש (כב' השופטת שטמר) קיבל טענת המשיבה שהעותרת לא מיצתה את ההליך הקבוע בסעיף 3 לחוק הערר להשגה על ארנונה ודחה את העתירה על הסף. בסעיף 12 לפסה"ד נקבע כדלקמן: "זאת ועוד: בתי המשפט פסקו כי לאותם גופים מינהליים יש סמכות לדון בשאלות כמו חוקיות הארנונה. שאלת החוקיות איננה מנותקת מהסוגיה שלפנינו, שכן אם לא ניתן לעירייה להפסיק את ההסכם, הרי ששומת הארנונה אינה חוקית. כמו כן, אם ההסכם היה מוטעה, מבוסס על נתונים לא נכונים, יתכן אף שחישוב הארנונה על פיו נעשה תוך טעות בחוק ואינו חוקי. 7. בבש"א 533/05 (ב"ש) עירית אשדוד נ' קו מוצרי דלק בע"מ (לא פורסם, צורף כנספח 2 לבקשת המשיבה מיום 18.3.05), קבעה כב' השופטת אבידע, ס.נ., בסעיף 8 לפסה"ד, תוך שהיא מסתמכת על דברי כב' השופטת פרוקצ'יה וכב' הנשיא ברק בענין ייזום: "אשר לטענות בדבר הטלת ארנונה רטרואקטיבית שלא כדין, והפרת הוראות חוקי ההקפאה, הרי שלאור מגמת הפרשנות המרחיבה את סמכויות גופי הערר, יש לאפשר את העלתן של הטענות גם בפני מנהל הארנונה- כפי שהעותרת אכן עשתה - ובפני ועדת הערר, במידה והעותרת תבקש לערור על החלטת המנהל. לגופים אלה, הסמכות לדון גם בשאלת סמכויותיהם הם - ראו האמור ע"י כב' הנשיא א. ברק (שם, עמ' 501-502). 8. בבש"ם 1014/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' עירית שדרות ומועצת פועלי שדרות (לא פורסם, צורף כנספח 1 לבקשה הנ"ל) נדונה בקשה לעיכוב בצוע של פס"ד לפיו נדחתה עתירת המבקשת לאחר שנקבע שהיה עליה להגיש השגה על שומת המשיבה למנהל הארנונה ומשלא עשתה כן הפכו השומות נשוא העתירה לחלוטות. כב' השופט רובינשטיין קבע באשר לסיכויי הערעור כי: "הקו שננקט בבביהמ"ש קמא תואם ככלל את גישת הפסיקה באשר להבאת נושא הארנונה בפני ועדת הערר וזאת אף במקום שיש סמכות לביהמ"ש לענינים מנהליים". ב. מעשה בית דין בנוגע לשנת הכספים 2001 אני מקבל טענת המשיבה בכל הקשור לקיומו של מעשה בי"ד באשר לחיובו של העותר בתשלום ארנונה בגין שנת 2001. עיון בנספחים ז' ו-ח' לתגובת המשיבה ובנספח ה' לעתירה מעלה שביום 5.6.2001 כתב העותר למשיבה, בתגובה למכתב נספח ה' לעתירה, ש"הודעתכם כי אני מחזיק בנכס אחר היא מוטעית" ודרש לשלוח לו את השרטוט המדידות של הנכס ששבו הוא מחזיק, לטענת המשיבה. בסעיף 4 למכתב כתב העותר כל עוד לא יתקבלו השרטוטים והמדידות המבוקשים - יש לראות בפנייתי זו השגה על השומה (ההדגשה במקור - א.ט.). ביום 27.6.2005 השיב מנהל הארנונה לעותר כי בתיק הבית לא נמצאו שרטוטי הנכס ואין באפשרות המשיבה להמציא לו את הפרטים שביקש. מנהל הארנונה כתב כי באם הוא (העותר - א.ט.) מערער על שטח הנכס עליו להמציא שרטוט מאושר ע"י מודד מוסמך או לשלם אגרה תמורת מדידה ע"י מודד מטעם המשיבה. בסעיף 7 למכתב כתב מנהל הארנונה שאם לא יתקבלו התרשימים ו/או אגרת מדידה ו/או אישור בעל הבית על גודל השטח המוחזק, השגתו תידחה והוא יהיה זכאי לערור תוך 30 יום על החלטתו. העותר לא צירף אף אחד מהמסמכים הנ"ל ואף לא הגיש ערר על ההחלטה. כל שעשה הוא כתיבת מכתב למנהל הארנונה ביום 20.7.2001 לפיו חלה על העיריה חובת גילוי הפרטים שמבוקשים על ידו לפי חוק חופש המידע, הוא דוחה את דרישת העיריה לתשלום ארנונה ומים לפי חישובה, ובאם תחליט העיריה לנקוט הליכים משפטיים נגדו הוא יאלץ גם כן לנקוט בהם ולתבוע את הפסדו (ראה נספח ט' לתגובת המשיבה). מאחר והשגתו של העותר בקשר לתשלום הארנונה בגין שנת 2001 נדחתה ע"י מנהל הארנונה והעותר לא ערר על החלטתו בפני ועדת הערר דין הטענה המקדמית בדבר קיומו של מעשה בי"ד בקשר לשנת הכספים 2001 להתקבל. ג. אי ניקיון כפיים אינני מקבל טענת המשיבה לפיה יש למחוק את העתירה על הסף מחמת אי ניקיון כפיו של העותר, זאת אף מבלי צורך להתייחס לטענות העותר בדבר אי ניקיון כפיה של המשיבה. המשיבה מבססת טענתה על ההודעה של העותר שצורפה כנספח י' לתגובתה לפיה הוא מבקש למחוק את שמו כמחזיק בנכס ומתאריך 1.5.2002 להעביר הודעות החיוב לבעל הנכס. אכן כאשר ההודעה עומדת בפני עצמה, יש בה משום "עשיית דין עצמי" אך אין לנתק את ההודעה מהתכתובת העניפה בין הצדדים שצורפה לעתירה ולתגובה, שבה מבקש העותר לקבל מידע על גודל הנכס לפיו הוא מחוייב בתשלום ארנונה ומכך שהמשיבה עצמה חישבה את גודל הנכס במועדים שונים באופן שונה, מבלי שנטען כי בכל פעם החזיק העותר בדירה אחרת בבניין. בהערכת תום ליבו של העותר בכל הקשור למשלוח ההודעה הנ"ל אין להתעלם מכך שבמקביל הודיע העותר למשיבה על תוכן ההודעה והתחייב להודיע לעיריה על החזקתו בנכס בשטח של 28 מ"ר לאחר שיסדיר את רישום החלוקה בעיריה, כפי שהתחייב בנוסח המוסכם שהוגש לביהמ"ש השלום בתיק וצורף כנספח י' לעתירה. לאור כל האמור לעיל אין לראות בהודעה ששלח העותר למשיבה בדבר הפסקת החזקתו בנכס משום ביטוי לחוסר ניקיון כפיים מצידו המצדיק דחיית עתירתו על הסף. ד. שיהוי 1. ב"כ המשיבה טוענת כי חיובי הארנונה אותם תוקף העותר מתייחסים לתקופה שמתחילה בשנת 2001, ואילו העתירה הוגשה רק ביום 19.12.2004 ולכן יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי. בנוסף, טוענת ב"כ המשיבה, כי אין בניהול תכתובת בין העותר למשיבה כדי "לכפר" על השיהוי. 2. צודקת המשיבה כי בהגשת העתירה רק בשלהי שנת 2004 יש, לכאורה, משום "שיהוי סובייקטיבי" שכן חיובי העותר הינם החל משנת 2001, ואילו העתירה הוגשה כאמור בסוף שנת 2004. ואולם, כאשר אנו בוחנים פן זה של שיהוי יש "להתמקד בבחינת התנהגות העותרים, ובשאלה באיזו מידה התנהגותם מרמזת על ויתור על זכותם לפנות לערכאות" (ראה פסק דינה של הש' פרוקצ'יה בבג"צ 940/04 עבד אלרחמן אברהים ו-10 אח' נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פדאור 04 (17) 683). במקרה שבפני עולה מהמכתבים הרבים שכתב העותר למשיבה לאורך כל התקופה נשוא העתירה כי העותר לא ויתר על זכותו לפנות לביהמ"ש, שכן הוא לא "קפא על שמריו" ולא ישן על זכויותיו, כטענת ב"כ המשיבה. לא למותר לציין שההחלטה נשוא העתירה, היא הדיווח על תפיסת מטלטלין שהוגש לעותר ביום 13.12.2004, מתייחסת לחובות הארנונה והמים של המשיב החל משנת 2001. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את טענת השיהוי בהגשת העתירה. 3. אינני מקבל טענת המשיבה כי להגשת העתירה לא קדמה פניית העותר לממונה על חופש המידע בעיריה, שכן כבר ביום 3.10.2001 קיבל העותר הודעה מהמשיבה כי בקשתו לקבלת פרטים נמצאת בבדיקה בלשכתו של מר אדיר שטיינר, הממונה על חוק חופש המידע, ואולם עד הגשת העתירה לא קיבל העותר תשובה בעניין זה, ולכן לא יכול היה לערער על ההחלטה. טענות המשיבה לגופו של עניין שומות הארנונה לשנים 2004-2001 הן שומות חלוטות, שכן העותר לא ערר על החלטת מנהל הארנונה שדחה את השגתו לשנת הכספים 2001. המכתב שצורף כנספח ט' לעתירה לא התקבל במשיבה ולא אותר בתיק הבית, כך שאין בסיס לטענת העותר לפיה השגתו התקבלה, מה גם שהמשיבה שלחה לו הודעות על חיוב בארנונה בהתאם למצב שהיה לפני ששלח את המכתב הנ"ל. העותר לא פרט את טענתו בדבר אי חוקיות ו/או אי סבירות תשלומי הארנונה ולכן יש לדחות טענתו בעניין זה. המשיבה היא שמופקדת על קביעת הארנונה וביהמ"ש יתערב בקביעתה רק במקרים קיצוניים של אי סבירות רבתי, ולא ימיר שיקול דעתו בשיקול דעתה. המידע בדבר מספר היחידות, שטחן ושמות המחזיקים בהן לא רלבנטי שכן החל מחודש מאי 2002 העותר מחויב בתשלום ארנונה לפי שטח של 30 מ"ר בהתאם למדידת מודד מטעם המשיבה ומסירת הפרטים עלולה לפגוע בפרטיותם של מחזיקי היחידות. על העותר לשאת בחיובי הארנונה והמים כפי שמופיעים בחשבונות שרשומים על שמו ברישומי העיריה, אשר מהווים ראייה לכאורה לאמיתות תוכנם כל עוד לא נסתרו ע"י העותר, מה גם שחיובי המים מבוססים על צריכה בפועל. על העותר לשלם גם ריבית והפרשי הצמדה על התשלומים שלא שילם בגין הארנונה וצריכת המים, שכן תשלומי ריבית והפרשי הצמדה אינם עונש אלא נועדו לשמור על ערכו הריאלי של החוב. העותר לא מצביע על תשלום ספציפי שלטענתו שילם ולא מופיע לזכותו בחשבונות שרשומים על שמו. טענת העותר לפיה שילם סכום של 2,841.80 ₪ תיבדק ע"י המשיבה ואם תימצא נכונה ייזקף הסכום לזכות העותר בחשבון שבו הוא מצוי ביתרת חובה. דיון לגוף העניין 1. אני מקבל טענת המשיבה לפיה אין מקום לדון בטענות העותר ככל שהן נוגעות לחיובו בתשלום ארנונה בגין השנים 2004-2001, שכן, כאמור, ההשגה שהגיש לגבי שומת הארנונה לשנת 2001 נדחתה ע"י מנהל הארנונה והעותר לא הגיש ערר על דחיית השגתו לועדת הערר. העותר לא הגיש השגות על חיובו בתשלומי ארנונה בגין השנים 2002-2004, חרף העובדה שקיבל מהמשיבה הודעות תשלום, שכנגד החיובים המופיעים בהן הוא מלין בעתירה. על העותר שבפניי חלים הדברים שנקבעו ע"י כב' השופט זוסמן בע"א 714/68 זיס נ' המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג(2) 623 לפיהם אם לא השיגו על השומה תוך המועד שקבוע בחוק הערר או אם השיגו עליה וההשגה והערר שהוגש עליה, אם הוגש, נדחו, השומה סופית ואין אחריה כלום. 2. לאור האמור לעיל, ומאחר ומאז חודש מאי 2002 מחוייב העותר בתשלום ארנונה לפי שטח של 30 מ"ר שנמדד ע"י מודד מטעם המשיבה, אין רלבנטיות עוד לבקשתו לקבל פרטים על יחידות הדיור, שטחן וזהות המחזיקים בהן. משכך אני דוחה את בקשתו למתן פרטים אלה עפ"י חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. 3. אינני רואה צורך לדון בטענת המשיבה לפיה העותר לא פרט טענתו בסעיף 20 לעתירה שבו הוא טוען שחיובי הארנונה משנת 2002 נעשו שלא כדין שכן בין השנים 2003-2001 היתה העלאה של 29%, דבר שאינו תואם את הוראת השעה שבחוק הארנונה הכללית (הוראת שעה) תשס"ב-2002. העותר סומך טענתו בעניין זה על מכתבה של גב' אתי כהן, מנהלת מחלקת שומה א', מיום 18.11.2004 שבו היא מפרטת את שיעורי עליית הארנונה בכל שנה לגבי השנים 2001-2004 (ראה נספח 2ב' לעתירה). באשר לטענה זו של אי חוקיות קיבלתי טענתה המקדמית של המשיבה לפיה הסמכות הענינית לדון בה מסורה למנהל הארנונה ולועדת הערר. 4. מאחר וחיובי העותר בגין צריכת המים בנכס שבו הוא מחזיק מבוססים על צריכה בפועל ללא קשר לשטח הנכס, ומאחר ולא סתר את החישובים שמופיעים ברישומי העיריה, אשר מהווים ראיה לנכונותם, אינני מקבל בקשתו לבטל את חיובו בתשלום עבור צריכת מים כפי שחויב ולחייבו לפי צריכה של מ"ק אחד בלבד. גם אם בחוזה השכירות בין העותר למשכיר (שלא צורף לעתירה - א.ט.) נכתב שהעותר ישלם עבור צריכת מ"ק מים בלבד אין בכך כדי לחייב את המשיבה שמחייבת אותו לפי צריכת המים בנכס שבחזקתו. 5. אינני מקבל בקשת העותר שלא לחייב אותו בתשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין חוב הארנונה שלא שילם במועד שכן חלק מהסכומים שלא שילם אינם שנויים במחלוקת והוא לא השיג ולא ערר עליהם, ומאחר ועפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, הם נושאים ריבית והפרשי הצמדה. סיכום לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה בכפוף לכך שהמשיבה תבדוק תוך 30 יום טענת העותר לפיה סכום של 2,841.80 ש"ח ששילם למשיבה לא נזקף לזכותו. העותר ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ארנונה