תיקון גיל אדם שנפטר

האם ניתן לבצע תיקון בהתייחס למועד לידתו של אדם שנפטר, כך שיירשם כי נולד ביום 11/9/1941 ? - הבקשה נוסחה והוגשה כבקשה לקביעת גיל, על-פי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963

סעיף 5 לחוק קביעת גיל, מורה: "נקבע גילו של אדם לפי חוק זה, יהא זה גילו לכל עניין".

למעשה, עוד בטרם נחקק חוק קביעת גיל, קבע בית-המשפט העליון כי גילו הנכון של אדם - כמוהו כעניין של מעמד (סטאטוס); וכי הצהרת גיל קובעת את מעמדו של אדם - מבחינה זו - באופן סופי.

הלכה זו יושמה גם לאחר כניסתו של חוק קביעת גיל לתוקפו.

נלמד מהאמור לעיל, שפסק-דין בעניין גיל מחייב כלפי כולי-עלמא; וכי גיל הינו עניין של סטאטוס, בהיותו מקור לזכויות ולחובות.

מכאן, שמתעוררת השאלה: כלום ניתן לשנות סטאטוס של אדם, לאחר מותו?

סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע, כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר-לידתו ועד מותו.

עזבונו של אדם שנפטר עובר ליורשיו, כנלמד מסעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. הזכויות והחובות, הקשורות קשר הדוק לאישיותו של אדם - פוקעות, עם מותו.

עם-זאת, קיימים אינטרסים מוגנים, הנוגעים במישרין לאדם שנפטר. כך, למשל, ההוראות הנוגעות לטיפול בגופתו ובקבורתו.

כך, למשל, נקבע בדין, כי לשון-הרע על אדם לאחר מותו כדין לשון-הרע על אדם חי, אולם אין בכך משום עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה פלילית; וכתב-אישום בשל עבירה שכזו לא יוגש, אלא אם ביקש זאת מי מקרוביו של האדם שנפטר.

קיימת דיעה הגורסת, כי נוכח אינטרסים מוגנים אלה, הנוגעים לנפטר עצמו - אין לראות במוות משום פקיעה מוחלטת של האישיות המשפטית; אולם, הדיעה המקובלת היא, כי הזכויות הללו לא מוענקות לנפטר, אלא ליורשיו או קרוביו שנותרו בחיים.

זכות להגנת הפרטיות אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל-הזכות, והיא ממשיכה להיות מוגנת גם לאחר מותו, אלא שבמקומו של בעל-הזכות המקורי, שעם מותו אינו כשיר עוד לזכויות - באים יורשיו תחתיו.

האם זכויות-היסוד של אדם עשויות לעמוד לזכותו של מי שנפטר?

ניתן להסיק מהאמור לעיל, כי האינטרסים המוגנים הנוגעים לאדם שנפטר הוסדרו בחקיקה מפורשת או בפרשנות משפטית, הנוגעות לזכויות-יסוד. ענייננו - תיקון גילו של אדם - לא הועלה לדרגה של זכות-יסוד, ואף לא נמצא לו עיגון סטטוטורי מפורש, מקום שמדובר בשינוי מועד לידתו של מי שנפטר. אמנם, מעיון בחוק קביעת גיל לא נלמד על שלילת האפשרות לדרוש שינוי במועד לידתו של מי שנפטר; ואולם, הדבר גם לא הותר, במפורש.

להלן פסק דין בנושא תיקון גיל אדם שנפטר:

פסק-דין

1.     ביום 10/10/2001 נפטר המנוח (להלן: "המנוח"). על-פי רישומי מרשם-האוכלוסין, נולד המנוח בשנת 1939 (בלא ציון יום וחודש).

2.     הבקשה שבפנינו הוגשה ביום 17/2/2002, לאחר פטירתו של המנוח.

3.     המבקשת 1 הינה אלמנתו של המנוח; המבקשים 2-8 הינם ילדיו של המנוח; ואילו המבקש 9 הוגדר במילים "עזבון המנוח".

4.     המשיב 1 הינו היועץ-המשפטי-לממשלה; ואילו המשיבה 2 הינה "הקרן לביטוח ההדדי לחברי הסתדרות עובדי-המדינה בישראל בע"מ" (להלן: "הקרן").
5.     מטרת הבקשה - כך לטענת המבקשים - הינה לאפשר להם לקבל מענק-נכות מהקרן, בה היה מבוטח המנוח, בימי חייו. הזכאות לקבלת מענק-נכות ניתנת לעובד-מדינה, שפרש לגמלה מוקדמת, עקב נכות רפואית בשיעור של 100%, כפי שאושרה על-ידי לשכת הבריאות המחוזית, ובתנאי שהעובד היה בן פחות מ-60 שנים בתאריך הפרישה. כך קובע תקנון-הקרן. חודשים אחדים לפני פטירתו, פנה המנוח לקרן בבקשה לקבלת מענק-נכות. בתגובה לפנייתו של המנוח, הודיעה לו הקרן, כי מאחר שעל-פי תאריך לידתו הרשום, גילו בעת פרישתו לגמלה מוקדמת היה מעל 60 שנים - אזיי לא קמה לו זכות, על-פי תקנון-הקרן, לקבלת מענק-הנכות.

6.     כאמור, מעוניינים המבקשים, כי יבוצע תיקון בהתייחס למועד לידתו של המנוח, כך שיירשם כי נולד ביום 11/9/1941 (י"ט באלול התש"א). הבקשה נוסחה והוגשה כבקשה לקביעת גיל, על-פי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963 (להלן: "חוק קביעת גיל").

7.     דא-עקא, שאין דינה של הבקשה להתברר על-פי חוק קביעת גיל; ואין מקומה של הבקשה להתברר בבית-המשפט לענייני משפחה. ונבהיר דברינו, להלן.

8.     סעיף 5 לחוק קביעת גיל, מורה: "נקבע גילו של אדם לפי חוק זה, יהא זה גילו לכל עניין".

     למעשה, עוד בטרם נחקק חוק קביעת גיל, קבע בית-המשפט העליון כי גילו הנכון של אדם - כמוהו כעניין של מעמד (סטאטוס); וכי הצהרת גיל קובעת את מעמדו של אדם - מבחינה זו - באופן סופי [וראה: ע"א 436/59 נחום נ' היועמ"ש, פ"ד יד 145].

הלכה זו יושמה גם לאחר כניסתו של חוק קביעת גיל לתוקפו [וראה: ע"א 472/64 ענבי נ' היועמ"ש, פ"ד יט (1) 645; ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד (2) 598].

נלמד מהאמור לעיל, שפסק-דין בעניין גיל מחייב כלפי כולי-עלמא; וכי גיל הינו עניין של סטאטוס, בהיותו מקור לזכויות ולחובות [בקורת על גישה זו, ראה אצל: א' ח' שאקי, הגיל במשפט (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1968), 23-45].
9.     מכאן, שמתעוררת השאלה: כלום ניתן לשנות סטאטוס של אדם, לאחר מותו?

     סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע, כי "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר-לידתו ועד מותו". על משמעות סיום הכשרות המשפטית - ראה: י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 - פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם סאקר, מהדורה שנייה, בעריכת ג' טדסקי, 1995) 39-42.

     עזבונו של אדם שנפטר עובר ליורשיו, כנלמד מסעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). הזכויות והחובות, הקשורות קשר הדוק לאישיותו של אדם - פוקעות, עם מותו [ראה, למשל: סעיף 14 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965].
     עם-זאת, קיימים אינטרסים מוגנים, הנוגעים במישרין לאדם שנפטר. כך, למשל, ההוראות הנוגעות לטיפול בגופתו ובקבורתו [ראה: חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953; ופקודת בריאות-העם, 1940].
     וכך, למשל, נקבע בדין, כי לשון-הרע על אדם לאחר מותו כדין לשון-הרע על אדם חי, אולם אין בכך משום עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה פלילית; וכתב-אישום בשל עבירה שכזו לא יוגש, אלא אם ביקש זאת מי מקרוביו של האדם שנפטר [ראה: סעיף 5 לחוק איסור לשון-הרע, התשכ"ה-1965].

קיימת דיעה הגורסת, כי נוכח אינטרסים מוגנים אלה, הנוגעים לנפטר עצמו - אין לראות במוות משום פקיעה מוחלטת של האישיות המשפטית; אולם, הדיעה המקובלת היא, כי הזכויות הללו לא מוענקות לנפטר, אלא ליורשיו או קרוביו שנותרו בחיים [וראה אצל אנגלרד, שם; וכן, רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז (5) 764, שם נפסק כי זכות להגנת הפרטיות אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל-הזכות, והיא ממשיכה להיות מוגנת גם לאחר מותו, אלא שבמקומו של בעל-הזכות המקורי, שעם מותו אינו כשיר עוד לזכויות - באים יורשיו תחתיו].

     האם זכויות-היסוד של אדם עשויות לעמוד לזכותו של מי שנפטר?

     הנשיא א' ברק הציג שאלה זו וענה עליה בספרו פרשנות במשפט (נבו, כרך שלישי - פרשנות חוקתית, 1994), בעמ' 437:

"כמו בדבר תחילת החיים, כך גם בעניין סיומם יש להתמקד בערכים ובאינטרסים אשר זכות האדם מבקשת להגן עליהם. גישה 'תכליתית' זו תוביל ברוב המקרים למסקנה כי עם המוות מסתיימות הזכויות של הנפטר. מסקנה זו אינה הכרח לוגי, אלא תוצאה של בחינת הערכים והעקרונות המונחים ביסודן של הזכויות. על כן, ייתכנו זכויות ששיטת-המשפט תבקש להכיר בהמשך קיומן גם לאחר פטירתו של האיש. אכן, הן בישראל והן בגרמניה הכירו בתי-המשפט בכבוד-האדם כזכות הממשיכה לעמוד גם לאחר הפטירה. בישראל התבטא הדבר בהכרת כבודו של הנפטר ללוייה המכבדת אותו. כן נגזרה מכבוד-האדם כבודו של הנפטר לעניין הכיתוב על מצבה".

ניתן להסיק מהאמור לעיל, כי האינטרסים המוגנים הנוגעים לאדם שנפטר הוסדרו בחקיקה מפורשת או בפרשנות משפטית, הנוגעות לזכויות-יסוד. ענייננו - תיקון גילו של אדם - לא הועלה לדרגה של זכות-יסוד, ואף לא נמצא לו עיגון סטטוטורי מפורש, מקום שמדובר בשינוי מועד לידתו של מי שנפטר. אמנם, מעיון בחוק קביעת גיל לא נלמד על שלילת האפשרות לדרוש שינוי במועד לידתו של מי שנפטר; ואולם, הדבר גם לא הותר, במפורש.
ייתכן, שכוונתו של המחוקק הראשי עשוייה להלמד, בעקיפין, מנוסחן של התקנות הרלבנטיות שהותקנו על-ידי מחוקק-המישנה. כך, תקנה 346 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי הבקשה תוגש לבית-המשפט לענייני משפחה שבאזורו שיפוטו מצוי מקום מגוריו של מי שמבקשים את קביעת גילו; ובאין לו מקום מגורים בישראל - תוגש הבקשה לבית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו. מאליו מובן, כי אדם שנפטר - אין לו "מקום מגורים", כך שמלשון התקנה ניתן להסיק, כי לא יהא מקום-שיפוט כלשהוא. וכיוצא-בכך, בתקנה 347 (ב) לאותן תקנות נאמר, כי בבקשת אדם המבקש קביעת גילו של אדם אחר, יהיו המשיבים האדם שמבקשים קביעת גילו והיועץ-המשפטי-לממשלה. ושוב, תשאל השאלה: הכיצד יצורף כמשיב מי שהלך לעולמו?

מורם מהאמור לעיל, כי בקשה לפי חוק קביעת גיל - יכול שתוגש רק במהלך חייו של האדם, אך לא לאחר מותו. שינוי גילו של אדם לאחר שנפטר, במובן זה שיהא גורף, לכל דבר ועניין, כשינוי סטאטוס - אינו ראוי אף מטעמים של מדיניות שיפוטית, שהרי ראוי וחשוב לשמור על יציבות וודאות, תחת לחשוף אנשים וגורמים אחרים לזכויות ולחובות, שלא היו קיימים עם מותו של אותו אדם.

בשולי-דברים אלה, ראוי להעיר, כי לא נסתר מעיני בית-המשפט פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי בחיפה ב-ע"א (חי') 179/66 צ'לאבי נ' היועמ"ש, פ"מ נו 215. באותו פסק-דין נקבע, כי לשונו של סעיף 1 לחוק קביעת גיל אינה כוללת כל הגבלה שהיא, שהאדם הנזכר בו חייב להיות דווקא אדם בחיים. עם-זאת, ובכל-הכבוד, ניתן לחלוק על קביעה זו, אשר ממילא אינה בגדר הלכה מחייבת, אינה עומדת בקנה-אחד עם האבחנות שהובאו לעיל, ואף אין לה תימוכין במקומות אחרים בפסיקה.

10. אם נשוב לעניין שבפנינו, הרי אין מחלוקת, כי הריב (lis) האמיתי אינו בין יורשיו של המנוח לבין המדינה, אלא בין היורשים לבין הקרן. כל מטרתה של הבקשה הינה לאפשר ליורשים לקבל את מענק-הנכות מהקרן. הדברים נלמדים, באופן ברור, מלשון סעיף 15
לתצהירה של המבקשת 1, ומלשון סעיף 15 לתצהירו של המבקש 3, התומכים בבקשה. אין למבקשים כל עניין לקבוע את גילו של המנוח בעת פטירתו כלפי כולי-עלמא או לכל עניין אחר.

11.     הסמכות הייחודית לדון בבקשתם של המבקשים, לאור מטרת הבקשה, מסורה לבית-הדין האזורי לעבודה. כך נלמד מלשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית-הדין לעבודה"):

"לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון ב... תובענות של חברים או חליפיהם או של מעבידים או חליפיהם נגד קופות-גמל, כמשמעותן בחוק הגנת-השכר, התשי"ח-1958, או תובענות של קופות-גמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעבידים או חליפיהם, הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעבידים לקופות, לפי העניין; וכן כל תובענה לקצבה הנובעת מיחסי עובד ומעביד".

12.     אין ספק לענייננו, כי הקרן הינה בבחינת "קופת-גמל", על-פי ההגדרה הרחבה שבסעיף 1 לחוק הגנת-השכר, התשי"ח-1958, לשם הופנינו על-ידי חוק בית-הדין לעבודה. "קופת-גמל" מוגדרת שם כ:

"קופת-חולים, קופת-תגמולים, קרן-פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת-גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס-הכנסה שהמעביד והעובד או המעביד בלבד חייבים לשלם לה מכוח הסכם קיבוצי או צו-הרחבה, או מכוח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעביד שניתנה להם הסכמת קופת-הגמל; וכן קופת-גמל כאמור שמטרתה ביטוח העובד ושאיריו, שהעובד בלבד חייב לשלם לה מכוח הסכם קיבוצי או צו-הרחבה, או תאגיד ששר העבודה אישר תשלום לו לעניין סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963".

13.     במקום שבו בית-המשפט מוסמך לדון בשאלה העיקרית, ממילא מוסמך הוא לדון גם בשאלה שבגררא, כאמור בסעיף 76 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט").
     סמכותו של בית-המשפט נתונה לו, גם אם אותה שאלה נתונה, כשאלה עיקרית, לסמכותו הייחודית של בית-משפט או של בית-דין אחר; ובתנאי, שההכרעה נדרשת לצורך אותו עניין שהובא בפניו במסגרת סמכותו. הכרעתו האגבית של בית-המשפט לא תתפוש, אלא לאותו עניין בלבד; קרי, לא יהא לה כוח של "מעשה בית-דין" [וראה, למשל: ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט (2) 578; ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה (2) 749].

     כשדובר בשאלה של גיל, נפסק כי חוק קביעת גיל אינו מונע קביעה אגבית בדבר גילו של אדם, בגדר תובענה אחרת המתעוררת בבית-משפט אחר ולצורך ההכרעה באותו עניין [וראה, למשל: רע"א 2193/93 ערוסי נ' אסף, תק-על 1993 (2) 667, שם דובר בתביעת נזיקין לפיצויים עקב תאונת-דרכים, והתעוררה מחלוקת באשר לגילה של התובעת).
     ככלל, אין חוק בתי-המשפט חל על בית-הדין לעבודה. עם-זאת, סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה קובע, כי "סעיפים 68 עד 81 רישא ו- 82 א לחוק בתי-המשפט... יחולו על בית-הדין בשינויים המחוייבים...". מכאן, שגם לבית-הדין לעבודה הסמכות להכריע בשאלה שבגררא, הנתונה לסמכותו הייחודית של בית-משפט או בית-דין אחר [ליישום הוראה זו על-ידי בית-הדין לעבודה, ראה: בג"צ 1214/97 חלמיש נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג (2) 647].

להשלמת תמונה זו, יצויין הסייג הנוגע לתובענות שהמוסד-לביטוח-לאומי הינו צד להן, והמתבררות בבית-הדין לעבודה. סעיף 391 (ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, הדן בסמכות בית-הדין האזורי לעבודה, קובע, כי "לא תהיה לבית-הדין סמכות לקבוע גילו של אדם אלא לצורך סעיף 385 (שכותרתו: "חישובי מועדים" - ג' ג') בתחום מתח גילים שנקבע לפי חוק קביעת גיל, התשכ"ד-1963".

14.     ראינו, איפוא, שהסמכות הייחודית לדון בבקשה מסורה לבית-הדין האזורי לעבודה. למעלה-מן-הצורך, נוסיף - בקצרה - גם זאת: גם לולא היתה מנוסחת בקשתם של המבקשים כבקשה על-פי חוק קביעת גיל, לא היה קונה בית-המשפט לענייני משפחה כל סמכות לדון בעניין. ההליך אינו בין "בני-משפחה", כהגדרתם בסעיף 1 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995. זאת ועוד, גם אם נאמר שהקרן, או הזכויות של המנוח בה, מהוות חלק מהעזבון (היכול, לכאורה, להכנס לגדר הסמכות של בית-המשפט לענייני משפחה) - הרי שנשוא ההליך - קבלת מענק-נכות מהקרן - אינו יכול להיחשב כחלק מהעזבון, אלא כזכות מ"לבר-העזבון", לפי סעיף 147 לחוק הירושה, הקובע: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חוזה-ביטוח, על-פי חברות בקופת-קיצבה או בקופת-תגמולים או על-פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון".

15.     סוף-דבר:

(א)     הסמכות הייחודית לדון בסעד, שביקשו המבקשים בבקשתם, מסורה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו.
(ב)     לכאורה, ראוי היה להעביר את המשך בירורו של ההליך אל בית-הדין האזורי לעבודה, מכוח סעיף 79 (א) לחוק בתי-המשפט. ואולם, נראה שבנסיבות שלפנינו יגרום הדבר לסירבול מיותר, שהרי יהא אז צורך מיידי בתיקון הבקשה, בשלושה היבטים:

     ראשית, לערוך את הבקשה כתביעה לפי סעיף 24(א)(3) לחוק בית-הדין לעבודה, ולא כבקשה לקביעת גיל;

     שנית, למחוק את המשיב 1, היועץ-המשפטי-לממשלה, כנתבע או כמשיב, באשר אין הוא בעל-דין נצרך;

     ושלישית, למחוק את המבקש 9, שהוגדר כ"עזבון המנוח", מרשימת התובעים או המבקשים; וזאת, מאחר שהעזבון אינו אישיות משפטית, הרשאי לתבוע. עזבון אינו אלא כלל נכסי המנוח [וראה, למשל: ע"א 395/70 מ"י נ' עראבי, פ"ד כה (2) 20; ע"א 181/67 גרינשפן נ' שרעבי, פ"ד כא (2) 630].

לפיכך, ראוי שההליך שבפנינו יימחק, ויתאפשר לבא-כוח המבקשים לערוך תובענה סדורה, בהתאם להערות דלעיל, ולהגישה לבית-הדין האזורי לעבודה.

הבקשה נמחקת, איפוא.

מאחר ששאלת סמכות-השיפוט הועלתה ע"י בית-המשפט עצמו, ולא ע"י מי מהצדדים - לא יהא צו להוצאות.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון