צו הרחקה נגד בעל אלים

התנאים העובדתיים שיש להוכיחם, על מנת שיוצא צו הרחקה בעילה של אלימות במשפחה: קיומה של סכנה מוחשית ומיידית, המרחפת על ראשו של הצד הטוען כי הוא קורבן; מעשי האלימות הינם בעלי חומרה מיוחדת; יש להוכיח מי הוא האחראי למריבות, ומתי החלו; ככל שמדובר באלימות רוחנית - יוכל הדבר לשמש בסיס לצו-הרחקה, אך רק במקרים חריגים. מכל פנים, גם אם ימצא בית-המשפט ליתן צו, כאמור - יהא זה לתקופה קצובה. רק במקרים יוצאי דופן בחומרתם, יכול שינתן צו בלתי מוגבל בזמן, כאשר נראה שאין סיכוי כלל, שבן-המשפחה האלים, המורחק מביתו, ישוב מדרכו הרעה ויחדל מאלימותו הקשה. מוכרים מספר מבחנים לצורך הערכת מסוכנותו של בן-משפחה. כך, למשל, ניתן לבחון את חומרתם של מעשי האלימות, את תדירות המעשים, את מערכת היחסים הכוללת שבין התוקף לבין הקורבן, את מצבם הבריאותי של הצדדים (לרבות, מצבם הנפשי) ואת מידת ההכרה או ההכחשה של האלימות על-ידי התוקף. ויודגש, כי התשתית העובדתית צריכה להראות חשש סביר לקיומה של סכנה מוחשית ומיידית. להלן החלטה בנושא צו הרחקה נגד בעל אלים: החלטה 1. המבקשת, אשת המשיב, עתרה למתן צו-מניעה זמני נגדו, שיאסור עליו להכנס לדירה שבבעלותם המשותפת ברמת-השרון (להלן: "הדירה"); וזאת, עד למתן פסק-דין סופי בתובענה העיקרית שהגישה נגדו למתן צו-מניעה קבוע, אשר יאסור את כניסתו לדירה. 2. בעלי-הדין הינם בני-זוג, הנשואים זה לזה משנת 1967, ונולדו להם שלושה ילדים, כולם בגירים. 3. ביום 10/12/1995, הגישה האשה תביעה למזונות (תמ"ש 15170/95), וביום 26/6/1996 ניתן פסק-דין בעניין, בהיעדר הגנה או התייצבות מצד הבעל. ואולם, בני-הזוג הצליחו לשקם את חייהם המשותפים לאחר-מכן; וכך, למשל, באוגוסט 2001 נסעו לטיול משותף בקרואטיה, כפי שהאשה עצמה העידה בהליך שבפנינו. 4. ביום 14/11/2001, הגישה האשה בקשה למתן צו-הגנה, בהתאם להוראות חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק למניעת אלימות במשפחה"). אותו הליך (תמ"ש 15171/95) התברר בפני השופט גייפמן, ובעזרת יחידת-הסיוע שליד בית-המשפט, הסכים הבעל, שלא להכנס לדירה או למקום עבודתה של האשה, למשך 90 ימים, החל מיום 6/12/2001. הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק-דין. 5. ביום 27/2/2002, ומשעמד לפקוע תוקפו של הצו המוסכם, הגישה האשה בקשה להארכת התוקף (תיק בש"א 2393/02), והתיק הועבר להמשך טיפול בפני מותב זה. בית-המשפט הועיד דיון בבקשה, במעמד שני הצדדים, ליום 4/3/2002, עוד בטרם יפוג הצו המוסכם. מאחר שהבעל לא היה ערוך לדיון, לא היה מיוצג וספק אם קיבל לידיו את כל המסמכים הקשורים בבקשה, עובר לדיון - הוסכם בין הצדדים על דחייה קצרה, ליום 10/3/2002, תוך שייאסר על הבעל - עד למתן החלטה אחרת - להכנס לדירה. 6. ביום 10/3/2002, נערך דיון לגופו, הגם שהבעל לא הגיש תצהיר-נגדי מטעמו. בסופו-של-יום, ניתנה החלטה מנומקת, להאריך את תוקף הצו למשך 30 ימים נוספים. בית-המשפט אף הביע תקוותו, במסגרת אותה החלטה, כי בפרק הזמן הזה ישכילו בני-הזוג להבין, כי עליהם לפתור את מצוקותיהם, ויצליחו להגיע להסכם כולל. ויובהר, כי עובר לקיום הדיון לגופו, ניסה בית-המשפט להביא את בני-הזוג להסכמות כוללות, אך המאמצים לא נשאו פרי. 7. ביום 7/4/2002, בסמוך לפני פקיעתו של הצו (המוארך), הגישה האשה תובענה למתן צו-מניעה קבוע, שיאסור על הבעל להכנס לדירה (תמ"ש 15173/95); ועמה, בקשה למתן צו-מניעה זמני, נשוא דיוננו זה (תיק בש"א 3672/02). בית-המשפט הורה, כי האשה תתייצב, תחילה, לבירור בקשתה, על-פי צד אחד בלבד. ביום 9/4/2002 הופיעה, איפוא, האשה ונחקרה על-ידי בית-המשפט. בפרוטוקול נרשמו דבריה, כך: "לאחר הדיון האחרון שנערך ביום 10/3/2002, בו הוארך תוקפו של צו ההגנה ב- 30 ימים נוספים, ניסה בעלי להתקשר אלי בטלפון, מספר פעמים - 4 או 5, למיטב זכרוני. ברגע שהוא אמר לי 'הלו', ניתקתי את השיחה. בשיחה אחת הוא קרא לי 'זבל' ובשיחה אחרת הוא קרא לי 'זונה'. שיחת הטלפון האחרונה ממנו היתה לפני כשלושה שבועות. מעבר לשיחות הללו, לא היה לי שום קשר עמו - לא במישרין ולא בעקיפין. אני פוחדת פחד מוות מזה שהוא ישוב הביתה. 35 שנים ספגתי ממנו התעללות פיזית ונפשית, והוא גם בגד בי עם נשים אחרות והשאיר אותי ללא מקורות הכנסה". בית-המשפט לא השתכנע, לאחר שמיעת דברי האשה והעיון בשאר המסמכים שבתיק, כי יהא זה לנכון ליתן צו, על-פי צד אחד בלבד; והועיד דיון, במעמד שני הצדדים, ליום 21/4/2002. 8. במועד אחרון זה הופיע הבעל, כשהוא מיוצג, לראשונה. ושוב, נעשו מאמצים מרובים וממושכים להביא את בני-הזוג, באמצעות פרקליטיהם, להסכם כולל, אלא שגם זו הפעם לא צלח הדבר. בית-המשפט נאלץ, איפוא, לפנות לבירור הבקשה לגופה, וקיים דיון עד השעה 18:00. כל-אחד מבני-הזוג נחקר בחקירה-נגדית, ומייד בסמוך לאחר-מכן הגישו הצדדים סיכומיהם, בכתב. 9. ברור הוא, שקיים דמיון רב בין צו הגנה, המתבקש על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, לבין צו מניעה, שעילתו הבטחת מדור שקט ושליו. בשני ההליכים, מתבקש, לרוב, סעד שיביא להרחקתו של בן-משפחה אלים מבית-מגורים משותף. עם זאת, המבחנים המשפטיים אינם זהים, לגמרי. לעתים קרובות, הבחירה בדרך משפטית כלשהיא אינה אלא פונקציה של שיקולים טאקטיים של בני-המשפחה במאבקם על רכוש המשפחה או על עניינים אחרים; וההליך המסויים שנבחר אינו מבטא את הסכסוך האמיתי, אלא כל כוונתו להשיג מטרה אחרת, רחוקה יותר. 10. בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית, פ"ד מח (3) 461, מנה הנשיא שמגר את התנאים העובדתיים שיש להוכיחם, על מנת שיוצא צו-הרחקה בעילה של אלימות במשפחה (בעמ' 470 לפסק-הדין): א. קיומה של סכנה מוחשית ומיידית, המרחפת על ראשו של הצד הטוען כי הוא קורבן; ב. מעשי האלימות הינם בעלי חומרה מיוחדת; ג. יש להוכיח מי הוא האחראי למריבות, ומתי החלו; ד. ככל שמדובר באלימות רוחנית - יוכל הדבר לשמש בסיס לצו-הרחקה, אך רק במקרים חריגים. מכל פנים, גם אם ימצא בית-המשפט ליתן צו, כאמור - יהא זה לתקופה קצובה. רק במקרים יוצאי דופן בחומרתם, יכול שינתן צו בלתי מוגבל בזמן, כאשר נראה שאין סיכוי, כלל, שבן-המשפחה האלים, המורחק מביתו, ישוב מדרכו הרעה ויחדל מאלימותו הקשה [וראה, עוד: ע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו (4) 169; ע"א 458/79 ניר נ' ניר, פ"ד לה (1) 518; ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני, פ"ד לה (2) 317]. 11. מוכרים מספר מבחנים לצורך הערכת מסוכנותו של בן-משפחה. כך, למשל, ניתן לבחון את חומרתם של מעשי האלימות, את תדירות המעשים, את מערכת היחסים הכוללת שבין התוקף לבין הקורבן, את מצבם הבריאותי של הצדדים (לרבות, מצבם הנפשי) ואת מידת ההכרה או ההכחשה של האלימות על-ידי התוקף. ויודגש, כי התשתית העובדתית צריכה להראות חשש סביר לקיומה של סכנה מוחשית ומיידית. 12. בענייננו, שהה הבעל מחוץ לדירה מיום 14/11/2001 ועד ליום 8/4/2002. חלק מן התקופה - נעשה הדבר בהסכמתו של הבעל, וחלקה האחר - מכוח צווים שיפוטיים, לאחר שנערך דיון לעיצומם-של-דברים. המדובר, בכל מקרה, בתקופה מצטברת בת כחמישה חודשים, ואין לאמר עליה שקצרה היא. גם לאחר שפקע הצו האחרון שניתן (ביום 8/4/2002), לא שב הבעל להתגורר בדירה, מטעמיו, אם כי נראה כי נכנס אליה, פעמים בודדות. לא נטען על-ידי האשה, כי באותה תקופה, שעד לדיון שנערך בהליך שבפנינו (ביום 21/4/2002) - לאמור, כשבועיים ימים - נקט הבעל באלימות כלשהי כלפי האשה, בין פיזית ובין רוחנית. 13. כל אותם אירועים שתיארה האשה בבקשתה, כמו גם בחקירתה על-ידי בית-המשפט (בדיון שנערך במעמד צד אחד) ובחקירתה על-ידי בא-כוח הבעל (בדיון שנערך במעמד שני הצדדים) - מתייחסים לתקופה שעד למועד בו החליט בית-המשפט להאריך ב-30 ימים נוספים את צו ההגנה שניתן, בשעתו. זאת, זולת הטענה, שהבעל ניסה ליצור עמה קשר טלפוני, מספר פעמים, והספיק לנבל את פיו כלפיה בביטויים "זבל" ו"זונה". ואולם, בחקירתה הנגדית, משנדרשה האשה להתייחס לשיחת הטלפון מיום 13/3/2002, היא אמרה, כי לא שמעה את קולו של הבעל, אלא רק נשיפות. לא עלה בידי האשה להוכיח שאכן הבעל הוא זה שהתקשר; וגם אם היתה מוכיחה זאת, אין לאמר שביטויים אלה שיוחסו לבעל, יכולים לעלות לדרגה כזאת של אלימות, שיצדיקו הרחקתו מביתו. בחקירתה הנגדית, טענה האשה, ש"הפעם האחרונה שבעלי היכה אותי היתה בחודש אוגוסט 2001, כאשר היינו בקרואטיה... הוא דחף אותי למיטה ונתן לי אגרוף...". מאז אותו מועד, הגישה האשה מספר בקשות, במסגרת חוק למניעת אלימות במשפחה, ובית-המשפט נתן את דעתו גם לטענה זו. לפיכך, אין לשוב ולהעלות עניין עובדתי זה, במסגרת הבקשה שבפנינו, ולנסות לשכנע כי יש להרחיק את הבעל מהדירה, בהסתמך על אותו אירוע ממש. 14. עוד טענה האשה, כי הבעל אינו מתנהג בצורה נורמטיבית וכי הוא סובל ממחלת נפש קשה, העלולה לגרום לפרצי אלימות. על-פי מהלך הדיונים שנערכו באולם בית-המשפט, לא ניתן היה להתרשם, כי התנהגותו של הבעל אינה נורמטיבית, כלשונה של האשה. הבעל טען, בחקירתו, כי בעבר קיבל טיפול נפשי, למשך תקופה קצרה, בשנת 1996 או 1997, ואף נזקק לכדורים מסוג "ליתיום", שנתנו לו על-ידי רופא פסיכיאטר. לדברי הבעל, אכן השפיעו עליו אכן אותם כדורים לרעה וגרמו לו להיות כ"מת-חי", בלשונו. עם זאת, אין הוא נזקק כעת לטיפול פסיכיאטרי כלשהו, גם לא תרופתי. בעניין זה, הוצג בפני בית-המשפט מכתב מד"ר אויפה מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש "לב-השרון", מיום 6/3/2002 (מב/1), האומר, כי הבעל אינו מוכר במרכז הרפואי דלעיל, ואינו מטופל שם. יש להוסיף, כי נטילת תרופות - כשהיא לעצמה - אינה יכולה להוות סיבה מספקת להרחקתו של אדם מביתו, אלא אם יוכח, כי התרופות המסוימות שהוא נוטל עלולות לגרום לו לפרצי אלימות מסוכנים. טענתה של האשה, בעניין זה, לא הוכחה, וניסיונו של בא-כוחה לצרף לסיכומיו צילום מ"המדריך השלם לתרופות" בקשר לתרופה מסוג "ליתיום", לא יועיל, משלא הוכח שהבעל מטופל בתרופה זו כיום. ועוד יעיר בית-המשפט, כי הצירוף של תצהיר נוסף של האשה, כמו-גם מכתבה אל בא-כוחה, למסגרת הסיכומים שהוגשו - אינו במקומו ויש לדחותו, מכל וכל; ובמיוחד, משום שההתייחסות שם היא לאירועים שאירעו, וככל שאירעו, לאחר תום הדיון. 15. צו-מניעה להבטחת מדור שקט ושליו, אינו בגדר המשך טבעי ומובן לצו-הגנה, שניתן על-פי חוק למניעת אלימות במשפחה. אם טענתה של האשה היא, שהבעל הפר את תנאיו של צו-ההגנה שניתן נגדו, בכך שטלפן אליה וניסה לשוחח עמה, יכולה היתה לפנות בהליך מתאים, על פי חוק למניעת אלימות במשפחה (והכל, מבלי שנחווה דעה, אם שיחות טלפון שכאלה, הינן בגדר הטרדה או הפרת הצו שניתן). 16. לסיכום הדברים, התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפחה אינה מצדיקה נקיטת צעד, שיביא להרחקתו של הבעל מן הדירה, במסגרת של הבטחת מדור שקט ושליו לאשה. לא הוכחה סכנה מוחשית ומיידית לשלומה של האשה, עקב אלימות מצידו של הבעל. 17. הבקשה נדחית, איפוא. האשה תישא בהוצאותיו של הבעל, בסך 1,200 ₪, בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה, כדין, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל. אלימותצו הרחקהאלימות במשפחהצווים