תביעה לסילוק יד על בסיס הסכם גירושין

העתירה למתן פסק דין לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע מהדירה התבססה על הסכם גירושין אשר ערכו הצדדים. להלן פסק דין בנושא פינוי מדירה לפי הסכם גירושין: פסק - דין 1. ביום 19.5.99 הגישה התובעת תביעה לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע בתמ"ש 39000/99. 2. שנה לאחר מכן, ביום 7.5.2000 הגיש הנתבע תביעה לפירוק השיתוף בדירת המגורים בתמ"ש 39001/99 (גם בתיק זה יקראו הצדדים תובעת ונתבע למרות שבתיק זה תובע ונתבעת). 3. העתירה למתן פסק דין לפינוי וסילוק יד כנגד הנתבע מהדירה התבססה על הסכם גירושין אשר ערכו הצדדים ביום 18.01.90. בסעיף 2 להסכם נקבע כדלקמן: "הבעל יעביר על שם האשה את כל זכויותיו בדירת המגורים ברחוב עזרא ברחובות הידועה כחלקה xxxx בגוש xxx, וזאת ללא תמורה" 4. הנתבע הגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה בטענה כי הסכם הגירושין היה חוזה למראית עין ולפיכך הוא מבקש את פירוק השיתוף. לחילופין, עתר הנתבע להורות כי מחצית הזכויות בדירה ירשמו על שמו. 5. ההגנה של הנתבע כנגד התביעה לסילוק יד מבוססת על טענתו כי מדובר בהסכם למראית עין. 6. מאידך טוענת התובעת כי מדובר בהסכם גירושין אמיתי. 7. יש לציין כי במקרה זה מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ולא רק אושר כהסכם ממון. 8. במהלך קדם המשפט הועלתה השאלה אם ניתן לעתור לפירוק השיתוף בדירה טרם שניתנה החלטה המבטלת את הסכם הממון. בעמוד 34 לסיכומי הנתבע טוען הנתבע כי: חוזה למראית עין הינו בטל וממילא הנכס שייך במחציתו לנתבע ואפשר להורות על פירוק שיתוף בדירה. 9. הסכם להברחת רכוש מפני נושים אינו הסכם למראית עין הוא הסכם לכל דבר ועניין שמטרתו להבריח רכוש מפני הנושים. הסכם המבריח נכסים מן הנושים יתכן ונגוע בחוסר תום לב כלפי הנושים אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בו והוא העברה של זכויות קניניות בנכס. ( עמ"ש 45/96 גינזבורג נ' גינזבורג, פסק דינו של כב' סגן הנשיא השופט חיים פורת, לא פורסם והוא ניתן בהסתמך על ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'ק ואח', פד"י נ (2) 41) 10. גם אם הוכיח הנתבע את כל טענותיו כי היה במצב כלכלי קשה וכי חשש מפני נושים עדיין אין מדובר בחוזה למראית עין. האמור בחוזה תאם את רצונם של שני הצדדים. אולם הנתבע אף לא הוכיח את טענתו כי מדובר בחוזה למראית עין. 11. הנתבע העיד מטעמו את עו"ד קאופמן אשר ערך את הסכם הגירושין בין הצדדים . עו"ד קאופמן אכן העיד כי היה לנתבע חשש מפני נושים והוא רצה להבטיח את הדירה מפני נושים אולם אין כל הוכחה כי ביחסים שבין התובעת לנתבע לא היה רצון גמור להעביר את הדירה. בסעיף 12 לסיכומיו טוען הנתבע כדלקמן: "(א) השאלה מי מימן את רכישת הדירה אינה רלבנטית, שכן, משעה שנרשמה הדירה על שם שני בני הזוג, הפכו אלה לבעלים בזכויות בדירה בחלקים שווים; וגם אם העניקה אלמונית. לפלוני. מתנה - המתנה הושלמה ברישום מחצית הזכויות בדירה על-שם פלוני.. (ב) לחלופין, אין זאת אמת שהדירה נרכשה כולה בכספי אביה של פלונית. נלקחה גם הלוואה שהוחזרה במהלך הנישואין" כאשר אין מחלוקת ממשית כי מרבית מקורות המימון אשר נדרשו לשם רכישת הדירה באו ממשפחת התובעת, אזי יתכן כי הנתבע רצה להבטיח את התובעת מפני נושים והעביר לה את הדירה. הברחה מפני נושים אינה חוזה למראית עין, היא תואמת את רצונו של הנתבע. 12. תפיסת הנתבע, כי כאשר התובעת רשמה את הדירה על שמו סוף דבר הוא, ואין בודקים את מקורות המימון, ואילו כאשר העביר הוא את הדירה, על שם התובעת, וההעברה נגמרה ברישום, עדיין ניתן לתקוף את ההעברה, תפיסה מעוותת היא, יש קשר בין מקורות המימון לבין העברת הדירה, על שם התובעת. 13. אין ספק כי חיי הנישואין של בני הזוג היו בעיתיים. בסעיף 14 ג' לסיכומים מודה הנתבע: "אכן היו קשיים ביחסי האישות, ואולם, עיקר הקשיים קשורים בקרירותה המינית של פלונית." אין זה משנה כלל וכלל בשל מי היו הקשיים, ברור הוא כי התובעת לא היתה מרוצה מחיי המשפחה. 14. גם כאשר החלה התובעת בהליכי גירושין לא טען הנתבע כי ההעברה היתה רק למראית עין ולא מחייבת את הצדדים עצמם. 15. מקרה זה דומה בעובדותיו לעמ"ש 45/96 הנ"ל, שם קבע סגן הנשיא כב' השופט פורת כי העובדה שהיו חובות אינה מוכיחה כי מדובר בחוזה למראית עין. העובדות העולות משטר המכר מוכיחות כי נעשתה העברה בפועל. במקרה זה אין הסכם מגירה או יפוי כח בלתי חוזר או עדות של עו"ד בדבר כוונה נסתרת של הצדדים. גם לאחר שחלפה הסכנה מפני הנושים נותר הרישום בעינו. כב' השופט פורת הסביר כי אין אדם יכול לטעון מצד אחד כי אינו רואה ברישום דבר שיש בו כדי לפגוע בזכויותיו כ"בן זוג" בדירה ומצד שני לנצל את אותו רישום כפעולה השוללת ממנו זכויות בדירה כלפי נושיו. כן נקבע באותו פסק דין כי כספים שנתנו על ידי בת הזוג והוריה כדי לפרוע את החובות מהוות סיבה להעברת הזכויות. במקרה דנן, כמעט ואין מחלוקת כי מקורות המימון הראשוניים הם ממשפחת התובעת. 16. ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי פסק דין שניתן בהסכמה בטל כאשר בטלה ההסכמה. פסק דין המאשר הסכם משולבות בו שתי תכונות מצטברות, הן של הסכם והן של פסק דין. כאשר בית משפט מבטל הסכם מתבטל על ידי כך גם פסק הדין שנתן לו תוקף. אולם כאשר הנתבע טוען כי ההסכם הינו הסכם למראית עין ואילו התובעת סבורה שההסכם הינו הסכם לכל דבר ועניין אין ההסכם מתבטל מאליו ופסק הדין אינו מתבטל. 17. כאשר מדובר בהסכם ממון וטוען אדם כי הצהרתו בפני בית המשפט כי זה הסכם הממון עליו הוא חותם ובית המשפט מאשר את ההסכם לאחר שנוכח כי הצדדים הבינו את ההסכם, את משמעותו ואת תוצאותיו כפי שהם מופיעים בהסכם, על אחת כמה וכמה כאשר בית המשפט נותן לו תוקף של פסק דין אין יכול לבוא אדם לאחר מכן ולטעון כי ההסכם בטל ומבוטל אף ללא צורך לבקש את ביטולו. יתכן שאדם מוכן לבוא ולטעון כי הצהיר בפני בית המשפט דברים שאינם אמת אך אינו יכול לחייב את בת זוגו שתסכים עימו. היא לא סברה שהיא מצהירה דברים שאינם אמת וממילא אין החוזה חוזה למראית עין שהרי מדובר בחוזה לכל דבר ועניין. אין הצדדים יכולים להסכים ביניהם על דברים שונים ממה שהם מציגים בבית המשפט דהיינו, להציג בפני בית המשפט מצב מסויים שבית המשפט מאמין כי הוא האמת, נותן לו תוקף של פסק דין לאחר שהוא מברר ובודק כי הצדדים הבינו את משמעות ההסכם, ואז יבוא צד מן הצדדים ויטען, כלל לא התכונתי למה שהצהרתי בפני בית המשפט. הצהרתו של אדם בפני בית המשפט מחייבת וכאשר יש מחלוקת בין שני הצדדים אם ההצהרה היתה כנה וביושר יש להעדיף עמדה זו על פי העמדה הגורסת כי כל מעמד אישור ההסכם היה הצגה ותו לא. 18. העובדה כי גם לאחר הגשת תביעת הגירושין הנתבע לא הזדרז להגיש תביעה לביטול ההסכם תומכת בטענת התובעת כי ההעברה היתה העברה לכל דבר ועניין. בית המשפט אינו מברר את הסיבות אשר הביאו צד לערוך את ההסכם, כפי שהסביר כב' השופט טל בע"א 1780/93 הנ"ל, שם נקבע כי גם אם ברור כי מדובר בניסיון להברחת נכס מפני נושים אין זה אומר כי מקבל המתנה קיבלה למראית עין. 19. התרשמתי כי היחסים במשפחה לא היו תקינים מתחילת הנישואין, בין אם הבעיה היתה אצל התובעת ובין אם הבעיה היתה אצל הנתבע, הרצון לגירושין היה קיים. יתכן כי קיומם של נושים זירז את עריכת הסכם הגירושין ויתכן כי לאחר הסכם הגירושין הצדדים ניסו שוב לשקם את חייהם אך אין בכך כדי לבטל את הסכם הגירושין. 20. אשר על כן נפסק כדלקמן: א. התביעה לפינוי לפינוי וסילוק יד תמ"ש 39000/99 מתקבלת. ב. התביעה לפירוק השיתוף תמ"ש 39001/99 נדחית. ג. הנתבע ישא בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל. חוזהסילוק ידגירושיןהסכם גירושין