להלן החלטה בנושא סמכות עניינית בתביעת אישה נגד בעל בפשיטת רגל: החלטה 1. מהות הבקשה זוהי בקשת הנאמן למחיקה על הסף של תובענה שהגישה רעייתו של פושט רגל כנגד בעלה וכנגד הנאמן של נכסי פושט הרגל למתן סעד הצהרתי. בקשת הנאמן מסתמכת על הטענות הבאות: א. בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. ב. התובענה מבחינת תוכנה, אינה אלא השגה מצד התובעת על פעולותיו של הנאמן במסגרת תפקידו כנאמן על נכסיו של פושט הרגל שהסמכות היחודית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם - 1980 (להלן-"הפקודה"). ג. תובענה כנגד נאמן בפשיטת רגל לקבלת הצהרה על בעלות בנכסים, שהנאמן סבור כי הם מוקנים לו כנאמן בפשיטת רגל, מצויה אף היא בסמכותו הייחודית של בית המשפט של פשיטת רגל. ד. לחילופין, בהתאם להוראות סעיף 20(א) לפקודה, לא ניתן לפתוח בתובענה כנגד פושט רגל אלא ברשות בית המשפט של פשיטת רגל, ואישור שכזה לא ניתן לתובעת בכל הקשור לתכשיטים נשוא התובענה. ה. לחילופין, אם הבקשה לא תענה, מתבקש בית המשפט להורות על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט של פשיטת רגל. 2. יצוין כי הכנ"ר הצטרף לבקשת הנאמן על כל נימוקיה. 3. ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס פ"ד נד (4)337, נפסק שסמכותו של ביהמ"ש נקבעת עפ"י נתונים עובדתיים הנקבעים עם תחילת המשפט בכתבי הטענות, על כן, על ביהמ"ש לברר תחילה את פרטי התובענה. 4. פרטי התובענה האשה תובעת כי יוצהר שמחצית התכשיטים שנתפסו בכספת הבנק, מחצית התמורה שנתקבלה ממכירת רהיטים ומחצית הרהיטים שנותרו למשמורת בידי הכונס הינם רכושה. נסיון לדלות מהתובענה את העניינים העשויים להצביע על כך שעילת הסכסוך במחלוקות שבפני בימ"ש זה היא בתוך המשפחה מתמקד בקטע אחד, המצוי בסעיף 4 לכתב התובענה. נטען שלאחר אידיליה של נישואין במשך כ- 30 שנה, במהלכן התנהלו חיי בני הזוג על מי מנוחות, נקטעה האידיליה, באופן פתאומי, כאשר הבעל נפל קורבן למלכודת שטמן לו נוכל, בקשר לעסקיו האישיים. עם הבעל נתפס במלכודת "הרכוש הרב שצבר במשך השנים", המשפחה הגיעה עד פת לחם ומאז התדרדרו חייהם של בני הזוג מדחי אל דחי, במחלוקת וויכוחים קשים עד שהתובעת נאלצה לפנות לבית הדין לתביעת מזונות מבעלה. עיקרם של אי ההסכמות נסבו סביב המחלוקת האם מבחינת בני הזוג, רכושה של האשה צריך לשמש כמקור פירעון חובותיו של הבעל. האשה מתנגדת לכך ואילו הבעל "במר נפשו מנסה, בכל מחיר, לפרוע את החובות לנושים רבים וכמה שיותר מה, דבר הדורש שימוש בכספי האשה". יתר הטענות שבכתב התביעה מתייחסות לפעולות שונות של הנאמן, למחלוקות בין המשיבה לבינו ולדיונים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי. טענות אלה הינן במישור היחסים שבין פושט הרגל ואשת פושט הרגל לבין הנאמן ואתייחס אליהן בהמשך, ככול שהתייחסות כזו תידרש לצורך הדיון במחלוקת. כאמור, הסעדים הנדרשים מביהמ"ש הם: א. להצהיר שמחצית מהתכשיטים שנתפסו (ע"י הנאמן, ההערות בסוגריים מכאן ולהלן הן הערות שלי, ש"א) בכספת הבנק הינם רכושה של התובעת. ב. כי מחצית התמורה שנתקבלה (בידי הנאמן) ממכירת הרהיטים הינם כספי התובעת. ג. כי מחצית מהרהיטים שנותרו לעת עתה למשמורת, בידי הכונס, הינם רכושה של התובעת. 5. הבקשה לצו מניעה בד בבד עם הגשת התובענה, הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני, בבש"א 53911/02, האוסר על הנאמן להימנע מלבצע כל פעולה או תנועה בחשבונות בבנקים בקשר לבעלה, פושט הרגל, או לעשות כל דיספוזיציה בטובין המוחזקים בידו מתוקף היותו נאמן, עד למתן פסק דין בתובענה. 6. הסמכות סעיף 28 לתובענה נטען: " לבית המשפט הנכבד הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה, לפי מהותה, עילתה, הצדדים ומקום מגוריהם". הא ותו לא. בעניין חבס הנ"ל נקבע כי "לא די בעצם הטענה כי עילת הסכסוך היא בתוך המשפחה, על התובעת לפרט ולבסס טענה זו". יוצא שעפ"י פס"ד חבס, לכאורה לא פעלה המשיבה כנדרש ממנה בכך שלא פרטה ולא ביססה את טענתה בקשר לסמכות העניינית ומשום כך ניתן היה לדחות את טענתה לסמכות עניינית ולקבל את טענות המבקש על הסף. למרות זאת לא אקצר את הדרך ואדון בבקשת המבקש לגופה. 7. הדיון אחל לדון בטענות הנאמן לפי סדר הבאתן, שכן די בקבלת אחת מהן, כדי להעביר את הדיון לבית המשפט של פשיטת רגל. 8. העדר סמכות עניינית א. לטענת המבקש, התובענה אינה בגדר תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק") עפ"י סעיף זה נדרש שהסכסוך בתוך המשפחה יהיה המקור או הסיבה לתובענה ועל כן בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בה. כאבן בוחן לבדיקת הקריטריונים הציע הנאמן את פסק הדין המפורט של כב' השופט שאול שוחט מבית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל אביב, בבש"א 7028/98 תמ"ש 77860/98 פלונים נ' פלונים, פורסם בתקדין-משפחה 98(4)503 ובדינים משפחה, כרך א', 450. באותו פס"ד נותחו המקרים בהם מוקנת לבימ"ש לענייני משפחה סמכות אוטומטית לדון מבחינה עניינית בתובענה בעניינים מסוימים. סעיף 1(1) (תובענה בענייני המעמד האישי), סעיף 1(6) (תובענות לפי חוקים שונים), סעיף 1(3)(4)(5) (מזונות, מדור, אבהות או אמהות, תובענות בעניין החזרת קטין חטוף) ובנוסף קונה הוא סמכות לדון עניינית בתובענות אזרחיות "שעילתן סכסוך בתוך המשפחה" כאשר הצדדים להן הם "בני משפחה" כהגדרתם בסעיף 1(2) לחוק. בתובענות האחרונות מוקנית הסמכות אך ורק כאשר הסכסוך בתוך המשפחה היווה את המקור או הסיבה להגשת התובענה. נקבעו קריטריונים שמטרתם לסייע לבית המשפט להגיע למסקנות בשאלה אם המדובר בסכסוך בתוך המשפחה: - הקריטריונים הם: 1) זהות בני המשפחה המעורבים בסכסוך. כאשר המדובר בסכסוך בין בני הזוג חזקה היא שעילתה "סכסוך בתוך המשפחה" וככל שהצדדים לסכסוך רחוקים מהמעגל של "המשפחה הגרעינית", יש להניח שהסכסוך עסקי הוא ולא סכסוך בתוך המשפחה. במקרה דנן, התביעה הוגשה אמנם נגד הבעל אולם הצד האמיתי לסכסוך אינו הבעל כי אם הנאמן. 2) כאשר לא מעורב בסכסוך גורם שלישי, גדל הסיכוי שהמדובר בסכסוך בתוך המשפחה - במקרה זה מעורב הנאמן בסכסוך. 3) כאשר הסכסוך מבודד מיתר העניינים של בני המשפחה שהם צד לסכסוך, קטן הסיכוי שהמדובר בסכסוך בתוך המשפחה. ב. עוד טוען המבקש שהמקור או הסיבה לתובענה אינו סכסוך בתוך המשפחה שכן, לדבריו, יש זהות אינטרסים מלאה בין המשיבה לבין בעלה והוא הנסיון להוציא חלק מהתכשיטים והרהיטים שהגיעו לידיו של הנאמן בתפקידו כנאמן בפש"ר של הבעל. המבקש מבקש ללמוד על כך ממספר עובדות, אשר יפורטו להלן בצירוף התייחסותי: 1) למשיבה אין כל דרישה או תביעה כלפי בעלה, פושט הרגל, שהרי כל נכסיו הוקנו לנאמן ואין ללמוד דבר מהעובדה שהנאמן צורף לתביעה כנתבע פורמלי בלבד ואילו הבעל צורף כנתבע. אין אלא לקבל דברים אלה. המשיבה חשפה את כוונתה האמיתית של התובענה בבקשה לצו מניעה זמני שהגישה בבש"א 53911/02 אשר כוונה, כאמור, כולה כלפי הנאמן ולא כלפי המשיב. 2) התובענה הוגשה רק לאחר שהנאמן קיבל הוראה מביהמ"ש של פש"ר למכור את התכשיטים. ג. "הסכסוך" בין המשיבה לבין בעלה נוצר באופן מלאכותי לצורך הגשת התובענה ולמעשה אין בין בני הזוג כל סכסוכים. דבר זה ניתן ללמוד מהעובדה שבהרצאת הפרטים שצורפה לתביעה לא נטען שהיו אירועי אלימות בין בני הזוג, לא מתנהלים ביניהם תיקים אחרים בענייני משפחה, בני הזוג לא היו קשורים עם גורמים טיפוליים והמשיבה אינה מוכנה לקחת חלק בייעוץ משפחתי או בגישור וזאת לדעת המבקש משום שאין לבני הזוג צורך בהליכים כאלה. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט נאמן בהמ' 26345/97 אלונים נ' גור ואח' (לא פורסם, צוטט בפסק דינו של כב' השופט שוחט פלונים הנ"ל) כי תובענה בעניין אזרחי בין בני המשפחה תהא בסמכות בית משפט לענייני משפחה אם סכסוך משפחתי קודם היה המניע למעשה המהווה את עילת התובענה. כי יש לבדוק אם הסכסוך המשפחתי הוא שיצר את ההתדיינות ולא ההתדיינות היא שיצרה את הסכסוך". ד. גם מפסק הדין למזונות, שניתן בבית הדין הרבני לאחר הכרזת הבעל כפושט רגל, לא ניתן לעמוד על סכסוך אמיתי שכן הבעל לא התגונן בתביעה אלא להיפך, טען שמגיע לתובעת יותר ממה שתבעה. כזכור היוותה טענת הגשת התביעה למזונות לבית הדין אחד מנימוקי המשיבה להוכחת הסכסוך ולכן טענת ב"כ המשיבה, שהמשיבה הייתה זכאית לעמוד על זכותה לקבלת קצבה כספית מהנאמן מחלישה טיעון זה. עוד יש להצביע על כך שהמבקשת בעצמה הצהירה בבית הדין הרבני שהכנסתו החודשית ברוטו של בעלה הינה 3,000 ₪ לחודש (ראה הרצאת פרטים בתביעה למזונות מיום 26.7.01 שאומתה בתצהיר). אם אומנם נכונה הצהרה זו, כיצד ניתן היה לתבוע ולזכות בתשלום מזונות חודשיים בסך כ- 6,000 ₪?. 9. המשיבה מתנגדת לטענת הנאמן וטוענת שפס"ד של כב' השופט שוחט איננו בגדר תקדים מחייב וכי המדובר בפסק דין ישן, מלפני כ-4 שנים, שלאחריו נתן בית המשפט העליון פסק דין אחר הוא פסק הדין ברע"א 6558/99 חבס, אשר הוזכר קודם. קריאת פסק דין זה מגלה שביהמ"ש העליון נמנע במתכוון מלקבוע נוסחה מדויקת לקשר הדרוש שבין התובענה האזרחית לבין הסכסוך המשפחתי ובחר באמת מידה גמישה לקביעת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. עוד יש להוסיף שבית המשפט העליון אזכר בהחלטתו את פסה"ד של כב' השופט שוחט בפלונים, ולא הביע ביקורת עליו. 10. ב"כ המשיבה מבקש להעדיף את מומחיותו של בית משפט לענייני משפחה לדון ב"סכסוכים בתוך המשפחה" על פני מומחיותו של בית המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט של פשיטת רגל, להמשיך ללוות את הליך פשיטת הרגל. בנקודה זו מתעוררת השאלה אם אכן קיים "סכסוך" בין המשיבה לבין בעלה, פושט הרגל. על פי הממצאים שבפני ליוותה המשיבה את בעלה בכל ההליך המכאיב. לא נטענה בתביעה כל טענה בדבר התנהגותו השלילית כלפיה, מלבד הטענה שקיימים חילוקי דעות, בין בני הזוג, בשאלת הנכסים בהם יש להשתמש לצורך פירעון החובות. אין צורך לומר שבנושא זה אין לבעלה של המשיבה כל שיקול דעת או זכות החלטה שכן משעה שהוא הוכרז כפושט רגל נשללה ממנו סמכות זו. בדוח הועדה לבחינת יישום דיני המשפחה, בראשות השופט שנבוים ז"ל, נאמר ש"כל סכסוך שהצדדים המעורבים בו הם, בני זוג או ילדיהם, מעיד על קרע ברקמה המשפחתית, הוא רק סימפטום המעיד על מחלה עמוקה יותר ולכן מחייב טיפול כולל, להבדיל מהכרעה בודדת בבעיה אשר הובאה לפני בית המשפט". בעניין שבפני, כל שטוענת המשיבה הוא שפרץ ויכוח בינה לבין בעלה בנושא היקף הנכסים שיעמדו בסופו של דבר לרשות הנאמן. לא כל ויכוח בין בני זוג, מעיד על סכסוך ולא כל ויכוח מעיד על קרע המחייב פניה לבית המשפט ובודאי מחייב טיפול כולל ביחסי בני הזוג. לאור האמור לעיל ספק בפני אם ניתן לקבוע שהמחלוקת בין בני הזוג הגיעה לכלל "סכסוך" של ממש. 11. אף אם נצא מתוך הנחה שאמנם קיים סכסוך אמיתי בין בני הזוג, גם אז אין טענת התובעת תואמת את תכלית הקמת בית המשפט לענייני משפחה שכן אף לו היה נקבע שבית המשפט לענייני משפחה ידון באותו סכסוך - לא ישרת הדבר את רצון המחוקק, לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקת שבין בני המשפחה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבכל מקרה עדיין ימשיך בית המשפט המחוזי -בשבתו כבית משפט של פשיטת רגל ללוות את ההליך המתנהל בפניו. מסיבה זו לא תוכל לבוא לידי ביטוי תפיסתו הבסיסית של חוק בית המשפט לענייני משפחה: "משפחה אחת בית משפט אחד" (או אפילו "שופט אחד"). אין גם כל אפשרות לתאר מצב בו תסייע יחידת סיוע, או כל גורם טיפולי אחר, לפתור את המחלוקת הנטענת שבין התובעת לבין הנתבע. הנתבע מצוי עתה תחת שליטתו של הנאמן, הוא אינו בן חורין להגיע להסדרים עם התובעת או להתפשר עמה, שכן, פירושה של כל התפשרות שכזו הקטנת הנכסים העשויים לשמש לפירעון חובותיו של פושט הרגל - דבר שהנאמן בודאי יתנגד לו. 12. גם מבחינה פרקטית עדיף שבית המשפט המחוזי ולא בית משפט זה ידון בתובענה. כאמור, בבקשה למתן צו מניעה זמני שהגישה המשיבה מבוקש הסעד כנגד הנאמן ולא כנגד הבעל ובסעיף 14 לתובענה מתבקש בית המשפט (אם כי בצורה מובלעת) ליתן סעד של ציווי על הנאמן לחשוף את כל הנתונים שבדיסק המחשב שברשותו, נתונים אשר נתפסו על ידי הנאמן לצורך מילוי תפקידו. הסעד מתבקש על מנת לאפשר לתובעת לשקול אם להחיות את החברה השייכת לטענתה לה ולבעלה פושט הרגל. אין צורך לומר שדיון בסעדים אלה - זמניים כקבועים, חודרים לתחום פעולותיו ושיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בדונו בהליך פשיטת הרגל, מחייבים ראיית תמונת ההליך בכללותה, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי בתחום שלבית המשפט לענייני משפחה אין כל יתרון בו, אם לדבר בלשון המעטה. לא רק זאת, אלא שהחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה עלולה לעמוד בסתירה להחלטה, לפס"ד או להוראות שנותן ביהמ"ש המחוזי לנאמן, דבר שיש להימנע ממנו ככול האפשר. 13. אני מקבל את עמדתו של הכנ"ר לפיה הנאמן הינו פקיד של בית המשפט ומבצע את תפקידו באישור בית המשפט. לפיכך, כל השגה על פעולותיו צריכה להישמע בבית משפט של פשיטת רגל. 14. עוד יש להוסיף שעוד לפני הגשת התובענה לבית משפט זה פנתה המשיבה לבית הדין הרבני בתביעת המזונות. בפנייתה לבית משפט זה בתובענה נשוא בקשה זו, לאחר אותה פניה, הביעה המשיבה עמדתה שלא ערכאה אחת תרכז בידה את כל המחלוקות שבין בני הזוג. 15. ביהמ"ש המחוזי, ביושבו כביהמ"ש של פשיטת רגל, דן בטענות של בני זוג בשאלת השיתוף בנכסים או השיתוף בחובות. ראה לדוגמא פשר 1167/00 בל"ל נ' איזבילה בלס, דינים מחוזי, כרך ל"ג (1) 173. 16. בסעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם - 1980 נקבע: "הנאמן רשאי לבקש מבית המשפט, בדרך שנקבעה, הוראות לכל עניין ש"התעורר אגב פשיטת רגל". בפשר 1831/00 פספרטו אינטרנט בע"מ נ' סקס דוד (בפש"ר) דינים מחוזי, כרך ל"ד (10) 459 פורש סעיף זה במילים הבאות: "משמעותו של הסעיף כוללת , למעשה, כל עניין, שהחייב צד לו - במישרין או בעקיפין, ועשוי להשפיע על הליך פשיטת הרגל ו/או על מסת הנכסים שתעמוד, בסופו של יום, לחלוקה בין נושי החייב. זאת, כל עוד הבקשה עצמה מתאימה להיות נדונה על דרך של בקשה למתן הוראות. כך למשל, לא ניתן יהיה לדון בדרך זו בבקשה הכוללת בתוכה בירור עובדתי מורכב, שאינו מתאים להידון בפני בית משפט של פירוק..." שאלת הסמכות, במקרה דנן, מוכרעת לפי הצדדים שהם הצד המהותי למחלוקת ולתחרות הזכויות, ולא לפי זהותו של מגיש הבקשה... די בכך כי אחד הצדדים המהותיים למחלוקת הינו הנאמן וכי הבקשה מתאימה להידון במסגרת בקשה למתן הוראות". 17. לאחר שקיבלתי אחת מטענות המבקש, אני פטור מלדון ביתר טענותיו. לאור האמור לעיל, ובתוקף סמכותי על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 אני מורה להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט של פשיטת רגל. בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה אני נמנע מלחייבה במלוא עלות בקשת הנאמן ועל כן אני מחייבה לשלם לנאמן את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) כאשר הסכום ישא ריבית והצמדה החל מ- 30 יום מהיום לאחר מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. סמכות ענייניתפשיטת רגל