מדור חלופי במסגרת פירוק שיתוף

הן בית הדין הרבני והן בית המשפט לענייני משפחה מוסמכים לדון בשאלת המדור החלופי, במסגרת תביעה לפירוק שיתוף, כעולה מסעיף 40א' לחוק המקרקעין. עוד בטרם התיקון לחוק (סעיף 40א) נקבעה ההלכה כי אין בית המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני-זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שלפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני-זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בל-יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדות לפניו שתי דרכים, ובאחת מהן ילך על-פי שיקול-דעתו, בהתחשב בנסיבותיו. (ר' ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 105, עמ' 211-210) בית המשפט ציין כי נכונה טענת ב"כ התובע, לפיה ניתן להסדיר את מדור הנתבעת באמצעות חלקה בתמורת מכירת דירת המגורים. ואולם, בנסיבות בהן פסק ביה"ד הרבני במסגרת סמכותו, כי לאשה זכות למדור ספציפי בדירה נשוא תביעה זו, הרי עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות מחייב לכבד החלטתו ולעכב את הפירוק בשיתוף באופן זמני. (ר' בג"צ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי, תק-על 96(1), 690 ,עמ' 696). להלן פסק דין בנושא מדור חלופי במסגרת פירוק שיתוף: פסק דין 1. בפני תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים של הצדדים. 2. הצדדים לתביעה, בעל ואשה, נישאו זה לזה בשנת 1968 ומנישואין אלה נולדו להם 3 ילדים, כיום כולם בגירים. בבעלות הצדדים, בחלקים שווים, דירה. 3. התובע עותר עתה לפירוק שיתוף, לאחר, שכפי טענתו, אין הצדדים חיים עוד כבעל ואשה. הנתבעת טוענת כי יש לעכב את הדיון שכן הגישה תביעה לשלו"ב לבית הדין הרבני, במסגרתה אף דרשה לקבוע לה מדור ספציפי בדירה. ביה"ד הרבני נתן צו עיקול זמני על הדירה לשם הבטחת מדור ייחודי, וכפי שטענה עם תחילת ההליכים, יש לעכב את הדיון עד אשר יתן ביה"ד פס"ד סופי בשאלת המדור הספציפי. ואכן, ניתן פס"ד ע"י ביה"ד הרבני בו זכתה האשה במדור ספציפי, פסה"ד ניתן בביה"ד בפ"ת ואושר ע"י ביה"ד הגדול (פסה"ד לא צורפו, אך גם לא הוכחשו). 4. התובענה שבפניי הוגשה ביום 15.4.96, בעוד התביעה לשלו"ב הוגשה בפני ביה"ד הרבני, מספר ימים לפני כן, ביום 2.4.96. הצו לעיקול זמני ניתן ע"י ביה"ד עד למחרת יום הדיון שנקבע בפני ביה"ד, ביום 26.8.96. הדיון בביה"ד נדחה מעת לעת, ולפיכך הצו לעיקול זמני נותר על כנו. ביום 22.5.97 ניתן צו לפירוק שיתוף בדירה ע"י ביהמ"ש, במעמד צד אחד. פסה"ד בוטל, בהסכמה, ביום 29.9.97. 5. משכך, השאלה המשפטית, העומדת לדיון בתובענה שבפני, הינה, האם ניתן ליתן צו לפירוק שיתוף, כאשר במקביל קיים צו של ביה"ד הרבני, המקנה לנתבעת מדור ספציפי בדירה, וכן צו עיקול זמני. 6. התשובה לשאלה זו הינה שלילית. 7. פירוק שיתוף - סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע: - "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף". בהתייחס לפרשנות הסעיף, קבע כב' השופט לנדוי בע"א 319/74 רובינשטיין ושות' חברה קבלנית נ' תמרה פיין, פ"ד ל(1), 454 ,עמ' 457-458:- "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". "בכל עת" נאמר, ולא בעת ששותפיו יסכימו לפירוק, יהיו הטעמים לאי-הסכמתם בהווה אשר יהיו (זכות זו ניתנת אמנם להגבלה בהסכם שיתוף, אך גם זאת בכפוף לאמור בסעיף 37 (ב)). המדיניות החקיקתית המונחת ביסוד ההוראה הזאת היא לא רק ששיתוף במקרקעין עלול לגרום לריב ומדנים, כביטויו של פרופ' וייסמן בספרו "חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגמות והישגים", ע' 50, אלא שפירוק השיתוף מעודד בדרך-כלל את המגמה הרצויה של פיתוח המקרקעין, בעוד שהמשך הפיצול של הבעלות מכביד על סחירותם בשוק ועל פיתוחם." הלכה זו חלה גם על דירה המשותפת לבני זוג נשואים. ואולם, סעיף 40א לחוק המקרקעין קובע, כי בפירוק מקרקעין בין בני זוג על דרך מכירה, בדירת המשמשת למגוריהם, לא תתבצע המכירה, אלא לאחר שלילדיהם הקטינים של בנה"ז, ולהורה המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר. 8. במקרה שבפניי, כאמור, עסקינן בתביעה לפירוק שיתוף בין בני זוג נשואים ולאור האמור לעיל, לכאורה אין מניעה כי ביהמ"ש יעתר לבקשת התובע ויתן את הצו האמור, מה גם שילדי בני הזוג הינם בגירים כיום. 9. עם זאת, הרי שמנגד, זכאית הנתבעת לתבוע מזונותיה, וכחלק מהם לתבוע את מדורה, המהווה חלק מזכותה של האשה למזונות. (ר' ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל, פ"ד כז(2) 470, עמ' 472.) 10. במקרה שבפניי, כאמור, עתירת הנתבעת למדור (ספציפי) לא היוותה חלק מתביעה למזונות כי אם היוותה חלק מתביעה שהגישה בפני ביה"ד הרבני לשלום בית. במסגרת החלטתו, קבע ביה"ד את מדורה של האשה בדירת הצדדים כמדור ייחודי, וכן הטיל עיקול על הדירה, לשם הבטחת זכותה. 11. הסמכות המוקנית לדון בתובענה שמהותה פירוק שיתוף בין בני זוג מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה, מכוח סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, או לביה"ד הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. סמכותו המוקנית של ביה"ד הינה סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין, כקבוע בסעיף 1 לחוק, וכן סמכות מקבילה בכל הנוגע לעניינים הנובעים מהליכי גירושין, כאמור בסעיף 3 לחוק. 12. אין חולק כי הן ביה"ד והן ביהמ"ש מוסמכים לדון בשאלת המדור החלופי, במסגרת תביעה לפירוק שיתוף, כעולה מסעיף 40א' לחוק המקרקעין. עוד בטרם התיקון לחוק (סעיף 40א) נקבעה ההלכה כי "...אין בית המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני-זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שלפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני-זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בל-יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדות לפניו שתי דרכים, ובאחת מהן ילך על-פי שיקול-דעתו, בהתחשב בנסיבותיו" (ר' ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 105, עמ' 211-210) 13. נכונה טענת ב"כ התובע, לפיה ניתן להסדיר את מדור הנתבעת באמצעות חלקה בתמורת מכירת דירת המגורים. ואולם, בנסיבות בהן פסק ביה"ד הרבני במסגרת סמכותו, כי לאשה זכות למדור ספציפי בדירה נשוא תביעה זו, הרי עקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות מחייב לכבד החלטתו ולעכב את הפירוק בשיתוף באופן זמני. (ר' בג"צ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי, תק-על 96(1), 690 ,עמ' 696). 14. במקרה שבפניי, עומד בתוקף צו עיקול ושרירה וקיימת החלטת ביה"ד למדור ייחודי לנתבעת בדירת הצדדים. וכך נאמר בבע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205 ,עמ' 213-212 מפי כב' השופט גולדברג:- "בכגון דא, מן הראוי הוא כי יופעל עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כשראוי לזכור כי בסופו של דבר אין השוני בין ההחלטות נוגע למהות ולמקור חיובו של הבעל לספק לאשתו מדור ראוי, אלא לדרך יישומה של חובה זו. על פי העקרון האמור אין מקום לקיים הליכים זהים באותו עניין בבית משפט ובבית דין רבני בעת ובעונה אחת, "וכאשר ערכאה אחת מבין שתי ערכאות אלה דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו" (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד ל"ח(397 ,365 (1). וכפי שהוסבר שם (בעמ' 398) מפי השופט (כתוארו אז) אלון, "כיבוד הדדי זה אינו עניין של נימוסים תקינים והנהגה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית" (וראה בג"צ 669/82 בן צבי נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד ל"ח (719 ,716 (2)" 15. סע' 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 קובע את היחס בין סמכויות ביהמ"ש לענייני משפחה לבין סמכויות ביה"ד הרבני, וקובע כי כל הסמכויות של בתי הדין הדתיים לדון בענייני המעמד האישי ובעניינים אחרים שנמסרו לסמכותם, לפני חקיקת החוק, עומדות בעינן. החוק אינו משנה את סמכויות ביה"ד, אין הוא מוסיף עליהן, ובוודאי שאינו גורע מהן. 16. התובענה שבפני הינה מכח חוק המקרקעין תשכ"ט-1969, ואילו התביעה בפני בית הדין הרבני הינה תביעה לשלום בית ולמדור, ועל כן מבחינת העילה המשפטית אין ערכאה אחת חודרת לתחומה של הערכאה האחרת. 17. יחד עם זאת, כאמוא לעיל, כל עוד קיים בתוקפו צו ביה"ד הרבני המונע את פירוק השיתוף בפועל, יכבד את משפט זה את הצו שניתן, ולא יתן כל צו אחר, סותר. 18. יתכן כי ישועתו של התובע תצמח מפסק הדין שניתן לאחרונה ע"י כב' ביה"ד הרבני הגדול מפי כב' הרב דיכובסקי, בתיק ערעור בירון נ' בירון (פסה"ד מיום 29.08.02). בפסה"ד הנ"ל מביע כב' הרב דיכובסקי את הסתייגותו משימוש בצו למדור ספציפי, כדבריו "...השימוש בצו למדור ספיפי איננו מקובל עלי בכל מקרה. בתי הדין עושים שימוש בנשק זה, כחלק מריב מרוץ הסמכויות שבינם לביהמ"ש. הדבר איננו יאה, אבל במציאות המשפטית המאד לא הגיונית של שתי ערכאות העוסקות בחיי המשפחה ומתנגשות ביניהן לעיתים קרובות אולי אין מנוס מכך...". יחד עם זאת, הסמכות לבטל את הצו נתונה לביה"ד הרבני, ולו בלבד. 19. התוצאה היא, כי כל עוד לא בוטל הצו שניתן על ידי ביה"ד הרבני, לא ניתן להתקדם בתובענה שבפני. הואיל וזהו המצב מאז הגשת התביעה בשנת 1996(!), אין עוד מקום להותיר את התביעה תלויה ועומדת. 20. לפיכך תמחק התביעה שבפני, וניתן יהיה להגישה שוב, עם ביטול הצווים שניתנו על ידי ביה"ד הרבני. 21. אין צו להוצאות. מדורפירוק שיתוף