להלן החלטה בנושא יחסי ממון בין בני זוג צרפתים: החלטה 1. ס' 15 רישא לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 קובע, כי: "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין...." בלא הבחנה בין סוגי הנכסים הנכללים ברכוש בני הזוג אם מטלטלין אם מקרקעין. (להלן: "חוק יחסי ממון") . 2. א. בני הזוג שבפני אזרחי צרפת ותושביה. כאלה הם היו לעת נישואיהם, לעת עריכת 'הסכם הפרדת הרכוש' שנחתם ביניהם ולעת רכישת הדירה נשוא התובענה שבפני. ב. ככאלה, חל על יחסי הממון שביניהם הדין הצרפתי שהוא דין מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין - כמצוות ס' 15 לחוק יחסי ממון - לרבות על הדירה נשוא התובענה שבפני. ג. הדין הצרפתי אמרנו וכוונו לדין הצרפתי הפנימי ללא כללי ה- RENVOI שלו. ס' 15 לחוק יחסי ממון אינו קובע מאומה באשר לטיב ההפנייה לדין הזר המתחייבת ממנו. יחד עם זאת בספרות המשפטית הובעה הדעה, כי כוונת המחוקק בסעיף 15 היא לאמץ את שיטת דחיית ה- RENVOI לאמור, להחיל את הדין הפנימי של מקום מושבם של בני הזוג לעת עריכת הנישואין להוציא את כללי ה- RENVOI שלו. ר' לענין זה פרופ' מנשה שאווה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית כרך ראשון עמ' 396. בפסיקה הישראלית נמצא, כי השופטים מ. אלון וא. ברק בע"א 2/77, אזוגי נ' אזוגי ל"ג(3) 1, השופט מצא בע"א 2199/91 נפיסי נ' נפיסי מ"ח(2) 89 והשופט גולדברג בדנ"א 1558/94, נפיסי נ' נפיסי נ(3), 573 ראו בהוראת ס' 15 כמתייחסת לדין המהותי הפנימי של מקום מושבם של בני הזוג לעת עריכת הנישואין. אמנם השופט חשין בדנ"א נפיסי (שם) מכוון דווקא לשיטת "בית המשפט דהתם" בכל הנוגע להפעלת ס' 15 אלא שדעה זו, שהיתה דעת יחיד, עומדת בניגוד לדעתם של רוב השופטים שנזקקו לסוגיה זו. מכל מקום לא מצאתי אסמכתא כלשהי לטענת ב"כ הנתבעת, כי ס' 15 מאמץ את שיטת ה- RENVOI החלקי מסוג REMMISION מה גם ששיטה זו אשר הוצעה בהצעת חוק היחיד והמשפחה, שס' 15 לחוק יחסי ממון לקוח ממנו ואשר אומצה בשינויי נוסח קלים בס' 142 לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965, כלל אינה נזכרת בחוק יחסי ממון. מכאן נסיונו של ב"כ הנתבעת להחיל את דיני המתנה ודיני המקרקעין של מדינת ישראל על הדירה נשוא התובענה אינה במקומה . זאת ועוד גם אם נאמר שס' 15 נוקט בשיטת ה- RENVOI החלקי מסוג REMMISION לא הוכיח בפני ב"כ הנתבעת אם קיימת הפנייה כזו בדין הצרפתי שהוא דין זר הטעון הוכחה. 3. א. יחד עם זאת סיפתו של ס' 15 לחוק יחסי ממון ממשיכה ואומרת: "... אולם רשאים הם (בני הזוג ש.ש.) בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". ללמדך, אם רוצים בני זוג להחיל דין אחר מאשר דין מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין על כל יחסי הממון שביניהם או על חלקם, עליהם לעשות הסכם, בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם. מכאן, חוק מושבם של בני הזוג בשעת עשיית אותו הסכם יחול על כל השאלות המתייחסות להסכם זה כגון, באיזו מידה (אם בכלל) אפשר לעשות הסכם שכזה וכן על שאלות הצורה, הכשרות, התוקף, הפירוש וכו' הנובעים מהסכם זה. (ר' שאווה שם עמ' 386 וכן דברי ההסבר שניתנו לס' 192(א) להצעת חוק היחיד והמשפחה, שס' 15 חוזר עליה, אשר בחרה להחיל על הסכם שכזה את דין מקום המושב של בני הזוג לעת עשיית ההסכם ולא את דין מקום עריכתו כפי שנמצא בחוקים אחרים). ב. במקרה שבפנינו ערכו בני הזוג 'הסכם הפרדת רכוש'. הסכם זה נערך ונחתם ע"י בני הזוג בהיותם אזרחי צרפת ותושביה. על הסכם זה, תוקפו, היקף תחולתו, פרשנותו והשלכותיו על יחסי הממון בין בני הזוג יחול גם כן הדין הצרפתי כדין מקום המושב לעת עשייתו. באותה מידה, השאלות אם ההסכם האמור חל רק על נכסי בני הזוג בצרפת ולא על נכסי בני הזוג במדינה אחרת (ישראל במקרה שלפנינו) או שחל הוא רק על נכסים הרשומים על שם אחד הצדדים ללא קשר למקורם ולא על נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג שאלות/ אבחנות אותן מעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו, התשובה להן צריכה להינתן על פי הדין הצרפתי שהוא דין מקום מושבם של בני הזוג לעת עשיית אותו הסכם. ג. גם אם תאמר שהסכם הפרדת הרכוש אכן לא התייחס לנכסים מחוץ לצרפת ו/או לא לנכסים שנרכשו ונרשמו על שם שני בני הזוג עדיין אין בכך כדי להביא להחלת הדין הישראלי על סוג נכסים אלה. שתיקתם של הצדדים בנוגע לסוג נכסים אלה, אם אכן אין התייחסות בהסכם לסוג נכסים אלה, עדיין מותירה אותם תחת כנפיו של הדין הצרפתי. יתירה מזו, אין כנראה מחלוקת שהסכם הפרדת הרכוש לא ביקש להחיל על יחסי הממון שבין בני הזוג דין אחר השונה מדין מקום המושב שלהם שהוא הדין הצרפתי והראייה שההסכם מאמץ אל תוכו סעיפים רלבנטיים מהקוד סיביל העוסק בעניינים אלה. אם כן לאיזה דין שונה מכוון ב"כ הנתבעת? ד. למעלה מן הדרוש אוסיף ואומר שאם טענתו של ב"כ הנתבעת, כי עצם רכישת הדירה בישראל במהלך חיי הנישואין על שם שני בני הזוג מהווה הסכם, בין מפורש בין מכללא, המשנה את 'הסכם הפרדת הרכוש' והוראותיו, בין אם הסכם ההפרדה מתייחס לנכס שנרכש במשותף מחוץ לצרפת ובין אם לאו, לא נטען ולא הוכח בפני כי הסכם שכזה בר תוקף הוא על פי הדין הצרפתי שהוא עדיין דין מקום מושבם של בני הזוג לעת רכישת הדירה נשוא התובענה. (ר' לענין זה פרשת אזוגי ע"א 2/77 לג(3) 1 מפי הש' אלון עמ' 14-15 וע"א 291/85, אואליד נ' אואליד מב(1), 215). 4. סוף דבר בשאלת הדין אשר יחול במחלוקת נשוא התובענה שבפני מסקנתי היא שיחול הדין הצרפתי הפנימי כדין מקום מושבם של בני הזוג לעת עריכת הנישואין. הוצאות ההליך עד כאן בסך 6,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית מהיום ועד התשלום בפועל לחובת הנתבעת בהתאם לתוצאות. בני זוגיחסי ממון