התיישנות תביעת נזיקין נגד מנהל עיזבון זמני

להלן החלטה בנושא התיישנות תביעת נזיקין נגד מנהל עיזבון זמני: החלטה מבוא 1. עניינה של החלטה זאת הוא בשאלת ההתיישנות של התביעה. 2. המשיבים הם שלושת ילדיו הבוגרים של המנוח ז"ל שנפטר ביום 21.12.98, שהגישו ביום 16.1.01 תביעה נזיקית נגד מנהל העזבון הזמני של עזבון אביהם המנוח. המשיבים מבקשים לחייב את העזבון בפיצויים בגין נזקי התעללות אלימה, השפלות והתעלמות, שאביהם הפעיל כלפיהם, לפי טענתם, בהיותם קטינים. 3. משיב 1 בגר בשנת 1976, משיב 2 בגר בשנת 1979 ומשיב 3 בגר בשנת 1983. כל המשיבים נשואים כאשר לכל אחד מהמשיבים 1 ו- 2, 3 ילדים. החל משנת 1967, בהיות משיב 1 בן 9, המשיבים הפסיקו להתגורר עם המנוח. 4. מנהל העזבון הגיש את הבקשה הזאת לדחיית התביעה על הסף בגין התיישנותה. המבקש טוען, כי לנוכח מועד הגיעם לבגרות של המשיבים, התובענה התיישנה. המבקש טוען כי העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה - סעיף 34 לכתב ההגנה. האם המבקש טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה 5. המשיבים מפנים לסעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הקובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". 6. כאמור המבקש טען בסעיף 34 לכתב ההגנה, וזו הייתה הזדמנות הראשונה עבורו לאחר הגשת התביעה: "אפילו אם גרם הנתבע את הנזקים שפורטו בכתב התביעה, חלפה לה תקופת ההתיישנות" וזאת לנוכח המועד בו כל אחד מהמשיבים, הגיע לבגרות. 7. מאחר והמבקש טען בכתב ההגנה כי התובענה התיישנה וכיוון שהגשת כתב ההגנה הייתה עבורו ההזדמנות הראשונה, אני קובע כי המבקש טען את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ואני דוחה את טענת המשיבים בעניין זה. תקופת ההתיישנות על-פי חוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין 8. על-פי סעיף 6 לחוק ההתיישנות "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". עילת התביעה בנזיקין, בגין עוולה שהנזק הוא חלק ממנה, כוללת את המעשה או המחדל, את הנזק ואת הקשר הסיבתי ביניהם. סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות לשבע שנים בתובענה שאינה במקרקעין. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין) קובע: "89. לעניין תקופת התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל". (2) "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". מועד תחילת תקופת ההתיישנות 9. על מנת לבדוק האם עילת התביעה התיישנה יש לבדוק מתי נולדה עילת התובענה, דהיינו יש לבדוק מתי נעשה המעשה או המחדל, ומתי ארע או התגלה הנזק. 10. אין מחלוקת כי כל המעשים והמחדלים המיוחסים לאב המנוח ארעו לפני שהמשיבים הגיעו לבגרות. המעשים והמחדלים המיוחסים לאב המנוח יכולים להוות עוולה בגין הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין בגין הפרת סעיפים 15 ו- 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 ועוולת רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. (ר' 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג (5), 69). 11. הואיל והמעשים והמחדלים והנזק בגינם המיוחסים לאב המנוח שהיו יכולים להוות עוולה, חדלו בהגיע הקטינים לגיל 18, לפיכך מרוץ ההתיישנות מתחיל - על פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות - ביום שמלאו לכל אחד מהמשיבים 18 שנה, דהיינו לגבי משיב 1 - בשנת 1976, לגבי משיב 2 בשנת 1979 ולגבי משיב 3 בשנת 1983. 12. יש להדגיש כי המשיבים אינם טוענים כי המעשים והמחדלים שהם מייחסים לאביהם המנוח נמשכו והלכו לאחר שמלאו להם 18 שנה, והם אף לא טוענים שהנזק התגלה להם במועד מאוחר למועד שבו הגיעו לגיל 18 (אם המשיבים היו טוענים כי המעשים והמחדלים המיוחסים לאב המנוח נמשכו לאחר הגיעם לבגרות, היה עליהם להראות מהו המקור לחובתו כלפיהם לאחר שבגרו והם לא עשו זאת גם מפני שאין לו חובה מיוחדת כלפיהם לאחר שבגרו). 13. לפיכך תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שמלאו לכל אחד מהקטינים 18 שנה ומסתיימת 7 שנים לאחר מכן, דהיינו לכל המאוחר בשנת 1990 (לגבי משיב 3 ולגבי משיבים 1 ו- 2 אף לפני כן). טענת המשיבים כי התביעה לא התיישנה הואיל ומדובר בנזק נמשך והולך 14. טענתם היחידה של המשיבים כנגד טענת ההתיישנות לגופה היא כי מדובר בנזק "נמשך והולך". המשיבים טענו בכתב התביעה כי הם סבלו וסובלים מהפגיעות הנפשיות שנגרמו להם על ידי אביהם המנוח בזמן היותם קטינים (ר' סעיף 25 רישא וסעיפים 27 עד 30 לכתב התביעה המתוקן). המשיבים מסתמכים על סעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין הדן, כאמור, במעשה או במחדל בלבד והם אינם מסתמכים על סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין. ההלכה היא "שסעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין מתייחס לעוולות שהנזק אינו משמש בהן יסוד כגון, מטרד כיוון שלגבי עוולות שהנזק משמש בהן יסוד מתייחס סעיף 89 (2)." ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז (3) 123 (דינים עליון עמ' 4). ההלכה הנ"ל נקבעה על פי הדין האנגלי בע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כ"ב (2) 529 (ר' גם דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, בעריכת טדסקי, סעיף 443 בעמ' 720). בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח (3) 673 קובע השופט בך: "באשר להיבט המשפטי הרי קובע סעיף 89 (1) לפקודה מתי נולדה עילת התובענה רק לגבי עוולות שבהן עצם המעשה או המחדל די בו כדי ליצור חבות בנזיקין. ואילו כאן העוולה הנטענת על ידי המערער היא עוולת הרשלנות, שבה הנזק הוא יסוד מיסודותיה. כאשר מדובר בעוולת הרשלנות אין עילת תביעה מבלי שיתרחש נזק (ראה סעיף 35 סיפא לפקודה), ועל כן רק סעיף 89 (2) ולא סעיף 89 (1), יכול לחול על תביעה בגין רשלנות. (ראה ע"א 590/67, פ"ד כב (2) 929; ע"א 831/80, פ"ד לז (3) 122 וכן ספרו של טדסקי, דיני נזיקין (מהדורה שניה, ירושלים תשל"ז) בעמ' 720 ובעמ' 726)". 15. מאחר והמשיבים מסתמכים אך ורק על סעיף 89 (1), שאינו עוסק בעוולות שהנזק משמש בהן יסוד ומצד שני הם טוענים להעדר התיישנות רק עקב כך שהנזק הולך ונמשך, יש לדחות את טענתם כי "הנזק ההולך ונמשך" מפסיק את מרוץ ההתיישנות או אף מונע את התחלתו. 16. אולם יש לדחות את הטענה גם לגופה. לא המחוקק ולא ההלכה הפסוקה, לא הכירו בנזק נמשך והולך בלבד - כאשר המעשה או המחדל אינו נמשך והולך - כנזק שלא חלה עליו התיישנות. המשיבים לא המציאו ולו פסק דין אחד של בית המשפט העליון או המחוזי התומך בעמדתם, הואיל ואין בנמצא פסק דין כזה. הטעם לכך הוא כי כל פגיעה חמורה בגוף ובוודאי כל נזק נפשי חמור הם נזקים נמשכים והולכים והם מסתיימים רק עם מותו של הניזוק (המעשים המיוחסים לאב המנוח הם בוודאי כאלה). קבלתה של טענת המשיבים כי לגבי נזק נמשך והולך בלבד, מבלי שהמעשה או המחדל נמשך והולך, לא חלה התיישנות, תביא לביטול ההתיישנות בנזיקין ככל שהיא מתייחסת לתביעות של נזקי גוף ונפש, או לצמצומה באופן ניכר. טענת המשיבים היא בעצם, כי מרוץ ההתיישנות החל רק עם פטירת האב המנוח, למרות שהדבר לא נאמר על ידם במפורש. התגלות הנזק והתגבשותו 17. למרות שהמשיבים אינם טוענים כי הנזק התגלה להם במועד מסוים שלאחר הגיעם לבגרות, אני מוצא לנכון להבהיר את ההלכה הפסוקה בעניין זה. בית המשפט העליון מפי השופט ריבלין, קבע בדונו בנושא התגלות הנזק: "ברור כי אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק כדי למנות את תקופת ההתיישנות". ובהמשך: "במילים אחרות, משנתגלה נזק פיזי כלשהו, מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ, גם אם לאחר מכן התרחב ההיקף הפיזי של אותו נזק". (ר' ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נ"ד (2) 535, סעיף 15 לפסק הדין). אולם בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 555 קבע הנשיא ברק כי לא די בהתגלות נזק כלשהו כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. "התגלות הנזק תחל אם ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך' אשר 'אדם בר-דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך' (סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו". (מבוטל בהסכמה בפרשת המאירי, שם). בהמשך דן בית המשפט העליון בפרשת המאירי הנ"ל גם בשאלת מועד גילוי הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק ומחיל על נושא זה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 18. ההלכה בעניין זה היא כפי שהובעה בספר דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, בעריכת טדסקי, עמ' 724, 725: "בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, ומעשה נמשך והולך גורם לנפגע "נזק" מעת לעת לא תתפרש התיישנות אלא בתום 7 שנים מאירועו של כל "נזק" ו"נזק....". "נוסיף, אף שהדבר מובן מאליו, שהמדובר הוא במעשה או במחדל הנותנים מעת לעת זכויות תובענה, להבדיל מנזק נמשך והולך שבא כתוצאתו של מעשה עוולה חד-פעמי". כל המעשים והמחדלים המיוחסים למנוח והמהווים עוולה לכאורה, הסתיימו בעת שמלאו לכל אחד מהמשיבים 18 שנה. ממועד הגיעו לבגרות מתחיל מרוץ ההתיישנות בן 7 השנים והוא הסתיים לכל המאוחר כאמור בשנת 1990. התוצאה 19. לפיכך אני דוחה את התביעה בגין התיישנותה. 20. אני רואה מקום להתייחס לעובדה שהמשיבים המתינו עד למות אביהם על מנת להגיש את התביעה נגד עזבונו. בעניין זה מתקיימים כל ארבעת היסודות אותם מנתה השופטת שטרסברג-כהן בפסק דינה בפרשת המאירי (ע"א 1254/99) להקמתה של ההתיישנות הדיונית והם: א. "עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן". במקרה שלפנינו, ברור שמנהל העזבון אינו יכול להתגונן כנגד התביעה, כפי שהמנוח יכול היה להתגונן, לו הייתה מוגשת כל עוד הוא היה בחיים (וגם אז היה צורך להגישה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות). ב. "עניינו הצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל". ג. "נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "יישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו". ד. "האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח'...)". 21. המשיבים ישלמו למבקש שכר טירחת עו"ד בסך 2,000 ₪ ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ירושהמנהל עיזבוןעיזבוןנזיקיןהתיישנות