האב הגיש תביעה כנגד בני הזוג, בה עתר לחיובם בהחזר הלוואה בסך 112,000 ש"ח (27,000$), שלטענתו נתנה לבני הזוג לצורך רכישת דירת מגורים ולצורך שפוצה. בית המשפט מיין כי נטל הראיה, להוכיח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה רובצת על התובע. הלכה זו מקורה באמרת אגב. להלן פסק דין בנושא הלוואה של הורים לבני זוג לרכישת דירה: פסק דין 1. התובע הינו אביה של הנתבעת 2, גרושתו של הנתבע. התובע הגיש תביעה כנגד שני הנתבעים (להלן - "בני הזוג"), בה עתר לחיובם בהחזר הלוואה בסך 112,000 ש"ח (27,000$), שלטענתו נתנה לבני הזוג לצורך רכישת דירת מגורים ולצורך שפוצה. 2. ואלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בני הזוג נשאו ביום 22.8.95 והתגרשו ביום 17.12.97, בבית הדין הרבני בחיפה. ערב נישואיהם, ביום 25.5.95, רכשו בני הזוג דירת מגורים בקרית ביאליק תמורת הסך של 92,000$. לממון הדירה נטלו בני הזוג משכנתא בסך 60,000$, שילמו 10,000$ מכספים שהתקבלו כמתנות חתונה וסכום של 22,000$ שולם ע"י התובע, בשלוש המחאות, לפקודת המוכר. בדירה בוצעו שיפוצים ע"י התובע, באמצעות עובדים עמם עמד בקשרי עבודה. בני הזוג התגרשו ב14.12.97. בתביעת הגירושין נכרכו ענייני הרכוש והמזונות. ב - 2.12.99 ניתן פסק דין הדוחה את תביעת האישה להחזר כספים שהשקיעו הוריה בדירה, ונקבע כי כספים אלה נתנו במתנה. דירת הצדדים נמכרה 10.5.99 תמורת 98,000$. ביום 23.5.99 הגיש התובע את התביעה שבפני, בה עתר להשבת הכספים שנתנו לבני הזוג בהלוואה, במעמד רכישת הדירה. בד בבד ביקש לעקל מקצת מהכספים שנתקבלו בגין הדירה, להבטחת תביעתו. 3. כאמור התביעה הוגשה ביום 23.5.99. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה. הנתבע עתר למחיקת התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית (בש"א 10908/99). לנתבעים ניתנה אורכה להגשת כתב הגנה. ביום 7.3.01 הועבר התיק לבית משפט זה על פי החלטת סגן הנשיא, השופט אהוד רקם, בהסכמת הצדדים. בין לבין ובטרם נתבררה שאלת הסמכות ניתן, לבקשת התובע, פסק דין כנגד הנתבעת, בהעדר הגנה. על יסוד פסק הדין, נפתח תיק הוצל"פ נגד הנתבעת ובמסגרתו הועבר לתובע חלקה בכספי התמורה המוחזקים בנאמנות אצל עו"ד טמבור. התובע עותר איפוא לחיובו של הנתבע בהחזרת מחצית החוב הנטען - 56,000 ש"ח, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 4. אין מחלוקת כי תמורת הדירה מומנה משלושה מקורות: 60,000$ משכנתא שנטלו בני הזוג, 10,000$ מכספים משותפים של בני הזוג שנתקבלו כמתנות חתונה והיתרה בסכום בשקלים השווה ל22,000-$ שולמו למוכר, ע"י האב, במישרין, בשלוש המחאות. המחלוקת היא האם הכספים שתרם האב לממון הרכישה נתנו לבני הזוג כהלוואה, כגרסת האב, או שמא מתנה, כגרסת הנתבע. 7. הטענה של התובע היא כאמור, כי מדובר בהלוואה, ואלו הנתבע טוען כי מדובר במתנה שנתנה על ידי האב לו ולאשתו הנתבעת כאשר מערכת היחסים ביניהם היתה תקינה, ורק כאשר התדרדרו היחסים בינו לבינה ובני הזוג התגרשו ובקשו לפרק את השיתוף בדירת המגורים על דרך מכירתה, החליט התובע ליטול לעצמו (עבורו או עבור הבת) נתח גדול יותר מכספי התמורה. טענה ההלוואה נולדה לטענת הנתבע רק לאחר מכירת הדירה ולצורך נישולו של הנתבע מחלקו בתמורה. 8. גרסת התובע: אין מחלוקת כי במעמד התשלום לא נערך הסכם הלוואה, אולם לטענת התובע סוכם בינו לבין הנתבעים בע"פ כי ההלוואה תפרע לאחר שנתיים לערך (סע' 5 לתצהיר עדות ראשית). וכך מסר בעדותו בחקירה הנגדית (עמ' 8): "אני טוען שנתתי לשניהם הלוואה. ש. אמרת להם את זה? ת. וודאי. ש. למה לא החתמת אותם? ת. כי במשפחה לא מחתימים. ש. מה היו התנאים להלוואה? ת. בלי ריבית, אחרי שנתיים יחזירו את הכסף..." ובהמשך בעמ' 10 לפרוטוקול: "אני לא זוכר שבקשתי את הכסף שהם חייבים לי לפני הגרושין. אחרי שנודע לי שהם מתגרשים ביקשתי את הכסף. אם הם היו נשארים נשואים אני לא חושב שהייתי מבקש את זה. הייתי מבקש את זה אחרי שנתיים. הם היו נשואים חצי שנה ונפרדו. בתצהירו טען התובע כי לאחר הגירושין דרש את החזר ההלוואה אך בני הזוג משכו אותו בלך ושוב (סעיף 7 לתצהיר)/ לאחר שנמצא קונה לדירה, פנה שוב לנתבעים בבקשה כי יחזירו לו את ההלוואה, אך הם הודיעו לו כי יעשו כן רק לאחר מכירת הדירה. 9. הנתבע שולל את גרסת ההלוואה. הוא מכחיש כי במעמד התשלום סוכם על הלוואה, ולדבריו לא נדרשו הוא והנתבעת להחזיר הלוואה. הדרישה להחזיר ההלוואה, המוכחשת, באה לעולם לראשונה לאחר שנמכרה הדירה והנתבעים היו אמורים להתחלק בתמורתה. כאמור, קבלת הכסף אינה מוכחשת אלא שלטענת הנתבע התשלום היה בגדר מתנה לבני הזוג. 10. התובע רואה בגרסת המתנה הנטענת שינוי גרסה ועותר למחיקתה (סע' 31 לסיכומים מטעם הנתבע). טענה זו לא נתקבלה על ידי כאשר נטענה לראשונה ואיני רואה לשנות את החלטתי. אכן אין הנתבע טוען בכתב ההגנה כי הכספים הנתבעים, נתקבלו כמתנה, אך אין בכתב ההגנה טענה סותרת, שאינה מתיישבת עם טענה זו; כל שנאמר הוא כי "התובע מעולם לא העניק לתובעים הלוואה כשלהי", ועל עמדתו זו חוזר גם בפני, הן בתצהיר והן בעדותו בבימ"ש. 11. אין בפני אלא עדות התובע והנתבע, ובמצב זה יש לבדוק מי נושא בנטל ההוכחה והאם נטל זה הורם. נטל הראיה, להוכיח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה רובצת על התובע. הלכה זו מקורה באמרת אגב (בע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח, 262), של כב' השופט זילבר בעמ' 265: "אין ספק בדבר כי נתינה גרידא, בין נתינת כסף ובין נתינת שווה כסף, אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה... כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת: כי הדבר ניתן לו בצורת מתנה - האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה או לא? התשובה לשאלה היא, לדעתנו, בחיוב. "החזקה" היא בנסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין נותן קרוב קרוב, כגון אביו של המקבל), נגד טענת המתנה, ועל הנתבע היה, איפוא, לסגור את החזקה ולהוכיח את טענתו". (ההדגשה אינה במקור - צ.ק.) בע"א 34/88 רייס נ' עזבון אברמן, פ"ד מד(1 278, סוקר הנשיא שמגר את המשפט האנגלי, והוא מאמץ את גישתו בדבר החזקה. וכך נאמר בעמ' 286: "יחסי קרבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הנו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום". בע"א 3829/91 ואלס נ' גת פד"י מח1) 801, חוזר הנשיא שמגר על אותה הלכה, באומרו (בעמ' 811): "לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה שאף היא ניתנת לסתירה כי העברה ללא תמורה עשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים לילדים), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אך אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה". מכאן שבענייננו עובר הנטל על האב, להראות שלא היו קיימים היחסים המתאימים בינו לבין בתו וחתנו לשעבר המאפשרים לראות בהעברה מתנה; זאת כאשר נהוג שהורים עוזרים לילדיהם ברכישת דירת מגורים לאחר נישואיהם. (וכן לענין החזקה, גם ע"א 34/88 פד"י מ"ד (1), ע"א 4396/90 פד"י מ"ו (3)) 11. האם הרים התובע את נטל ההוכחה? התשובה לכך היא שלילית. א. הכסף ניתן ע"י האב לצורך רכישת דירת מגורים עבור בתו וחתנו המיועד ערב נישואיהם. ב. לא נערך הסכם בכתב, ולא נטען ע"י התובע כי במעמד התשלום סוכם כי הוא ניתן בהלוואה. (לא בע"פ ולא בכתב). ג. אף לגרסת התובע מעולם לא סוכם על מועד החזרה ותנאי החזרה. - ד. במהלך הנשואים, ואף לאחר שאלה עלו על שרטון לא היתה דרישה להחזרת ההלוואה. ה. במהלך הדיון על ענייני הרכוש בבית הדין הרבני דיברה הנתבעת על "השקעה" של הוריה בדירה ואין זכר בדבריה לגרסת ההלוואה. (ר' פרוטוקול הדיון בבית הדין. מצורף לבקשת הנתבע למחיקה על הסף, ב"א 4383/01). ו. ענין ההלוואה לא הועלה גם במעמד חתימת הסכם מכר הדירה, בו יוצגה הנתבעת ע"י התובע. ז. גרסת התובע בדבר הפניה לבני הזוג בבקשה להחזיר את ההלוואה והסכמתם להחזרתה מתוך כספי תמורת הדירה, מוכחשת על ידי הנתבע, ולפיכך עדותה של הנתבעת (שיוצגה בתביעה על ידי אביה) ואשר זהות האינטרסים שלה עם התובע מוכחת מהימנעותה מהגשת כתב הגנה והסכמתה לאחר פסק הדין להליכי ההוצל"פ, הינה עדות חיונית שהיה בה כדי לשפוך אור על התביעה. אלא שהנתבעת בחרה שלא להתגונן ולא להיחשף לחקירה, והגם שלדברי התובע היא אינה מתכחשת להלוואה היא לא זומנה לעדות על ידי התובע. כמוכח, לתובע קשר עם הנתבעת, ואף זהות אינטרסים עמה, ואף על פי כן נמנע מהזמנתה להעיד. הלכה היא, שהימנעות מהבאת עדות, יוצרת הנחה שאילו הובא להעיד דברי העד היו פועלים לחיזוק גרסתו של הצד שכנגד. הימנעות מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו של בעל דין פועלת לחובתו. (ע"א 2622/90 פד"י מ"ז(1),199). ח. סע' 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 מחייב את בית המשפט המסתפק בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו, מהטעם שעדות שכזו צריכה להישקל בזהירות יתר. בענייננו, גרסת התובע שאינה מפורטת דיה, אינה נתמכת בראיה של ממש על דרישה להחזר ההלוואה עד למכירת הדירה ואין בה כדי להרים את נטל הראיה המוטל על התובע. התובע לא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי הכסף ששילם התובע במעמד רכישת הדירה, לידי המוכר ניתן לנתבעים כמתנה ואלמלא עלו הנשואים על שרטון לא היה התובע ומבקש החזרתו. 12. התשלום בגין שיפוץ הדירה: התובע עותר להשבת סכום שווה בשקלים ל5,000-$ אשר לטענתו שילם עבור שיפוצים בדירת בני הזוג סמוך לאחר רכישתה. לדבריו ממון השיפוץ היה במסגרת הלוואה, שהנתבעים התחייבו להחזירה. לבד מהטענה הוא מימן את השיפוץ, אין בעדותו כל פרוט באשר להסכמות שהיו בין הצדדים להחזרת התשלום. לא נאמר מתי סוכם כי על הנתבעים להחזיר את הכסף, מתי יוחזר ובאיזה אופן. הדברים שנאמרו על הכסף ששילם למוכר הדירה יפים גם לענין התשלום בגין השיפוצים. אם נוסיף לכך את העובדה כי אין כל ראיה לתשלום (בענייננו הוצגה חשבונית בלבד). הרי שגרסת התובע גם בענין זה לא הוכחה. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. אני מחייבת את התובע בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ש"ח בתוספת מע"מ. בני זוגמקרקעיןחוזה דירההלוואהקניית דירה