התובעת ביקשה מכח סעיף 21 לאמנת האג את אכיפת הסדרי הראיה שנקבעו בהסכם הגירושין. ניתן להגיש תביעה להבטחת זכויות משמורת וביקור ע"י האמנה שאינה מקנה סעד של אכיפה, אולם מאפשרת לתובע גישה לבית המשפט במסלול מהיר, הקלות פרוצדורליות וראייתיות, כל זאת בשינויים המחוייבים - היינו, בהמשך ההליך תבחן טובת הקטין לגופו, תוך מגמה להתחשבות מירבית וכיבוד פסק הדין הזר. יעדה העיקרי של האמנה, הינו החזרת ילדים חטופים שהורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל. יחד עם זאת קובעת האמנה יעד נוסף כאמור בסעיף 1(ב) לאמנה, והוא להבטיח זכויות משמורת וביקור. בקשה לעשיית סידורים כדי לארגן או כדי להבטיח את הפעלתן היעילה של זכויות ביקור, יכול שתוגש לרשויות המרכזיות של המדינות המתקשרות כדרך שמגישים בקשה להחזרת ילד. על הרשויות המרכזיות מוטלים החיובים בדבר שיתוף פעולה המפורטים בסעיף 7, על מנת לקדם ניצול, בדרכי שלום, של זכויות ביקור ולקיים כל תנאי שהפעלת זכויות אלה כפופות לו. הרשויות המרכזיות ינקטו צעדים, ככל שניתן, להסרת כל מכשול להפעלת זכויות אלה. הרשויות המרכזיות רשאיות, במישרין או באמצעות גורמי ביניים, ליזום או לסייע בנקיטת הליכים, במטרה לארגן זכויות אלה או להגן עליהן, ולהבטיח כי התנאים שאותן זכויות כפופות להם - יכובדו. סעיף 21 מופנה לרשות המרכזית ולא לרשות השיפוטית למרות שאחת ממטרות האמנה היא הבטחת זכויות ביקור במדינות חברות, האמנה אינה מספקת אמצעי לאכוף את זכויות הביקור או כלים לקיום צווים שניתנו במדינה חברה אחת במדינה אחרת. יתרון המוקנה לתובע המגיש תביעה ע"פ האמנה, הוא שיתוף פעולה בין הרשויות המרכזיות בהסרת מכשולים להגשמת הזכות, אם ישנם כאלו, סיוע במציאת עו"ד וגישה לבית המשפט במסלול מהיר כמתחייב בתביעות הנידונות ע"פ האמנה, כמו גם הקלות ספות בעניין פרוצדורה וראיות. להלן פסק דין בנושא אכיפת הסדרי ראיה באמנת האג: פסק דין 1. הצדדים נישאו זל"ז בישראל בשנת 1991. בהמשך נשאו בנישואים אזרחיים בארה"ב מנישואין אלו נולדו להם שני ילדים - י' יליד 17.7.93 וא' ילידת 8.9.95. 2. התובע יליד הארץ והנתבעת ילידת ארה"ב. הצדדים הכירו זה את זו בארה"ב, וחיו שם עד שנת 98', עת עברו לישראל. נישואי הצדדים לא עלו יפה, והנתבע הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, לה כרך החזקת ילדים, מזונות אישה ורכוש. בתאריך 26.11.00 הגיש הנתבע לבית הדין הרבני בקשה דחופה למתן צו משמורת על הקטינים. בתאריך 3.5.01 עזבה התובעת את ישראל לארה"ב בטענה כי אביה חולה. הקטינים נשארו בישראל עם אביהם. 3. ביום 14.6.01 אישר בית הדין הרבני הסכם גירושין שערכו הצדדים, ונתן לו תוקף של פסק דין (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבעה, משמורת הקטינים אצל האב, בישראל. בסעיף 10 להסכם נקבעו הסדרי ביקורים כדלקמן: האם תקבל את הקטינים לביקור בארה"ב פעמיים בשנה במהלך חופשות בית הספר, החל מאפריל 02' כן נקבע כי ייתכנו, ביקורים נוספים בארה"ב, בהסכמה. כן נקבע כי במהלך חודש אוגוסט 2001 או באחת מהחופשות עד אפריל 2002,תבוא האם לישראל ואז יהיו הילדים אצלה למשך חודש. עוד נקבע בהסכם, כי אם יסרב האב לאפשר את נסיעת הקטינים לארה"ב לאימם, החל מאוגוסט 2002, לרבות בעקבות פניה לבית המשפט, ישלם האב לאם פיצוי בסך 100,000 דולר בגין כל ילד. התובעת לא הגיעה לישראל בקיץ 2001 או במועד כלשהוא לפני הגשת התביעה. 4. בתאריך 24.2.02 הגיש הנתבע לבית הדין הרבני בחיפה, בקשה דחופה במעמד צד אחד, למתן הוראות בעניין הקטינים וזכויות הביקור של האם, ובית הדין נתבקש ליתן צו המורה לאם לממש את זכויות הביקור עם הקטינים בארץ, בהתאם להסכם. בתאריך 4.3.02 ניתן צו ע"י בית הדין הרבני אשר הורה לאם לממש בשלב זה את זכויות הביקור עם הקטינים בארץ בלבד. ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, והודע לאם כי אם ברצונה לקיים דיון עליה להגיש בקשה מתאימה. 5. במרץ 2002 הגישה התובעת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה "להסדרי ראיה על פי סעיף 21 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים, תשנ"א - 1991)" (להלן: "אמנת האג"). לטענתה היא, לא מימשה את זכות הביקור שהוקנתה לה בהסכם בקיץ 01', עקב חשש מאלימות הנתבע כלפיה, המונע ממנה לבקר את הקטינים בארץ. לדבריה, לאחרונה מפריע הנתבע אף בקשר טלפוני בין התובעת לקטינים, ואינו מאפשר לה לשוחח עימם. מאחר שע"פ ההסכם (סעיף 10א) חייב הנתבע לשלוח את הקטינים לביקור אצל התובעת בארה"ב, ואין הוא עושה כן, מעשיו מהווים הפרה של ההסכם ופסק הדין שאישר אותו. התובעת מסתמכת על סעיפים 7,12 לאמנת האג, לפיהם על הרשויות המוסמכות במדינה המתבקשת לפעול ליישום זכויות ביקור לילדים שהוריהם מתגוררים במדינה המתקשרת, ארה"ב. לדבריה, הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, הינו הבסיס ליישום הסדרי הראיה בארה"ב. בית המשפט התבקש לצוות על הנתבע לבטל את צווי עיכוב היציאה מהארץ נגד הקטינים, ולוודא נסיעתם, בחופשה, אל התובעת בארה"ב, ובמידה שלא יעשה כך, לשלם לתובעת את הפצוי המוסכם. 6. בד בבד עם כתב ההגנה, עתר הנתבע לסלוק התביעה על הסף. לטענתו, המקרה כלל אינו נופל בגדר סעיף 21 לחוק אמנת האג, ולכן לא ניתן לתבוע אכיפתם של הסדרי ראיה ע"פ אותו סעיף וחוק. שנית, עניין משמורתם של הקטינים, כמו עניין הסדרי הראיה, הוא בסמכותו היחודית של בית הדין הרבני, אשר נתן החלטה בעניין ולבית משפט זה אין סמכות להיזקק לתביעה. לטענת הנתבע, בכך שהתובעת לא באה לארץ, לבקר את הקטינים בחופשת הקיץ ב - 2001 ולאחריה, הפרה את ההסכם, באשר לסדרי הראיה והביקור עם הקטינים. 7. בתשובתה, טוענת התובעת כי סעיף 21 לחוק אמנת האג קובע שבנוסף להליכים להחזרת ילדים, קיים הליך שמטרתו לאכוף הסדרי ראיה. לדבריה, עקרון הסמכות הנמשכת עליו משתית הנתבע את בקשתו נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת של אותה ערכאה ואולם ערכאה שאישרה הסכם בין בני זוג בפסק דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו. התובעת, כך נטען, אינה עותרת לשינוי או לבטול החלטה קודמת של בית הדין הרבני, אלא מבקשת לאכוף את הסכם הגירושין, שקיבל תוקף פסק דין בכל הנוגע ליישום הסדרי הראיה. 8. לטענת הנתבע כי אמנת האג לא חלה כלל בענייננו: התובעת מבקשת מכח סעיף 21 לאמנת האג את אכיפת הסדרי הראיה שנקבעו בהסכם הגירושין. יעדה העיקרי של האמנה, הינו החזרת ילדים חטופים שהורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל. יחד עם זאת קובעת האמנה יעד נוסף כאמור בסעיף 1(ב) לאמנה, והוא להבטיח זכויות משמורת וביקור. משמעותו של סע' 21 לאמנה הובהרה בתמ"ש 8790/00 כך: "בקשה לעשיית סידורים כדי לארגן או כדי להבטיח את הפעלתן היעילה של זכויות ביקור, יכול שתוגש לרשויות המרכזיות של המדינות המתקשרות כדרך שמגישים בקשה להחזרת ילד. על הרשויות המרכזיות מוטלים החיובים בדבר שיתוף פעולה המפורטים בסעיף 7, על מנת לקדם ניצול, בדרכי שלום, של זכויות ביקור ולקיים כל תנאי שהפעלת זכויות אלה כפופות לו. הרשויות המרכזיות ינקטו צעדים, ככל שניתן, להסרת כל מכשול להפעלת זכויות אלה. הרשויות המרכזיות רשאיות, במישרין או באמצעות גורמי ביניים, ליזום או לסייע בנקיטת הליכים, במטרה לארגן זכויות אלה או להגן עליהן, ולהבטיח כי התנאים שאותן זכויות כפופות להם - יכובדו... סעיף 21 מופנה לרשות המרכזית ולא לרשות השיפוטית... למרות שאחת ממטרות האמנה היא הבטחת זכויות ביקור במדינות חברות, האמנה אינה מספקת אמצעי לאכוף את זכויות הביקור או כלים לקיום צווים שניתנו במדינה חברה אחת במדינה אחרת. היתרון המוקנה לתובע המגיש תביעה ע"פ האמנה, הוא שיתוף פעולה בין הרשויות המרכזיות בהסרת מכשולים להגשמת הזכות, אם ישנם כאלו, סיוע במציאת עו"ד וגישה לבית המשפט במסלול מהיר כמתחייב בתביעות הנידונות ע"פ האמנה, כמו גם הקלות נוספות בעניין פרוצדורה וראיות... דא עקא, כי האמנה אינה מספקת לאב את הסעד המהותי של אכיפה כמבוקש על ידו... בהתקיים התנאים להחלת אמנת האג, כמו במקרה דנן, ניתן להגיש תביעה להבטחת זכויות משמורת וביקור ע"י האמנה שאינה מקנה סעד של אכיפה, אולם מאפשרת לתובע גישה לבית המשפט במסלול מהיר, הקלות פרוצדורליות וראייתיות, כל זאת בשינויים המחוייבים - היינו, בהמשך ההליך תבחן טובת הקטין לגופו, תוך מגמה להתחשבות מירבית וכיבוד פסק הדין הזר" (תמ"ש (ת"א) 89790/00 מ.א.ב נגד נ.ע.ר, תק-מש 2001(1) 19). 9. תביעתה של המשיבה הינה לאכוף את הסכם הגירושין בכל הנוגע ליישום הסדרי הראייה כפי שנקבע בהסכם (ע"מ 2 לסיכומי המשיבה). מאחר שאין האמנה מספקת את הסעד של אכיפה, אין התובעת יכולה להיעזר בה לקבלת הסעד המבוקש. כל זאת, אפילו באם היתה מלכתחילה תחולה לאמנת האג על נסיבות מקרה זה. בנסיבות מקרה זה, לא רק שהתובעת אינה יכולה להיעזר באמנה בכדי לספק מבוקשה, אלא שהאמנה כלל אינה חלה בענייננו. כדי להחיל את סעיף 21 לאמנה, יש לבדוק ראשית האם נסיבות המקרה נופלות לגדר סעיף 4 לאמנה. סעיף 4 לאמנה קובע - "האמנה תחול על כל ילד אשר מקום מגוריו הרגיל היה במדינה מתקשרת סמוך לפני כל הפרה של זכות משמורת וביקור." הבסיס המונח ביסוד האמנה הוא הסכם בין מדינות על פיה מדינה אחת "המתבקשת" תכבד ביעילות את דין המדינה השניה המתקשרת, וזאת בין שעסקינן בעניין משמורת ובין בעניין ביקורים, כאשר התנאי הוא כאמור בסעיף 4, כי בסמוך לפני ההפרה, מקום מגוריו של הקטין היה במדינה המתקשרת. בענייננו לא חלה האמנה, מאחר ולא מתקיימים תנאי סעיף 4 לאמנה. במקרה זה אין יריבות, הדדיות בין שתי מדינות. התובעת מבקשת מבית משפט בישראל לאכוף בחו"ל הסדרי ביקור שנקבעו בהסכם שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין בבית דין רבני בישראל. אין בענייננו דרישה לאכיפת פסק דין שניתן במדינה מתקשרת אחת, ע"י מדינה מתבקשת שניה. זאת ועוד, מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים מזה ארבע שנים (מ - 98') הינו בישראל, בה נקבעו הסדרי הביקור. המסקנה המתבקשת היא כי בענייננו אין תחולה לאמנת האג, ודין התביעה להימחק. 10. טענתו החלופית של הנתבע, הינה כי הסמכות לדון בתביעת התובעת לאכיפת ההסכם נתונה בכל מקרה לבית הדין הרבני מכח כלל הסמכות הנמשכת. אכן, הסכם הגירושין, בו נקבעו הסדרי הראיה, אושר וניתן לו תוקף של פסק דין, בבית הדין הרבני בחיפה. הנתבע פנה לבית הדין הרבני בבקשה למתן הוראות בעניין הקטינים וזכויות הביקור של האם, ובית הדין הרבני נתן החלטה, ששינתה לעת עתה את הסדרי הראיה שנקבעו בהסכם, וקבע כי בשלב זה זכויות הביקור של האם עם הקטינים, יתקיימו בארץ בלבד. התובעת לא עתרה לשינוי ההחלטה, וההחלטה בעינה עומדת. החלטתו של ביה"ד נתנה, בבקשה למתן הוראות ולשינוי הסדרי ראיה במסגרת סמכותו הנמשכת לדון בעניין הסדרי הראיה שנקבע בפסק דין שניתן בהתבסס על הסכמת הצדדים. אם מבקשת התובעת לשנות את ההחלטה שניתנה בבית הדין הרבני, או לבטלה, עליה לפנות לערכאה המוסמכת ביה"ד הרבני. "כלל גדול הוא בדין, כי הטריבונל המוסמך לשנות או לבטל החלטותיו... הוא הטריבונל שהחליט מעיקרו בדבר. סמכות זו נובעת מתוך הסמכות המקורית שהיתה נתונה לו בעת מתן פסק הדין הנתקף. מכיוון שכך, אין צורך בהסכמה חדשה, ובית הדין רשאי לדון בעניין על לסמך ההסכמה הראשונה" (בג"צ 124/59 גלאובהרדט נגד בית הדין האזורי, פ"ד יג 1490). אשר על כן, מתקבלת הבקשה לדחיית התביעה על הסף. הסדרי ראיהאמנה בינלאומיתחטיפת ילדים (אמנת האג)