אי הסכמה לבדיקת רקמות

התובע סירב בכל תוקף כי תיערך בדיקה לסווג רקמות (בדיקת אבהות), אף שאין מחלוקת כי תוצאות בדיקה זו הינן הראיה הטובה ביותר בתביעה לאבהות.

על פי הפסיקה לא ניתן לכפות על התובע לערוך בדיקה לסווג רקמות ואולם, כאשר מסרב מי מהצדדים לערוך בדיקת רקמות, יש לכך משמעות מהפן הראייתי ומהפן העובדתי.

מהפן הראייתי - המדובר בתובע שלא הביא את הראיה הטובה ביותר, על אף שראיה זו מצויה בידיו, ועל אף שאין כל קושי אובייקטיבי להביאה, שכן ראיה זו כרוכה באי נעימות קלה ביותר - אם בכלל.

מהפן העובדתי- משום שכל ראיה אחרת, כגון עדויות, או ראיות נסיבתיות אחרות, איננה יכולה ללמד בוודאות סבירה כי העובדות הן כאלה להן טוענים התובעים.

נפסק כי אין בזכותו זו של בעל הדין לסרב לעריכת בדיקות הדם, משום שלילת סמכותו הטבעית של בית המשפט להסיק מסירוב זה, בנסיבות מסוימות, מסקנות ראייתיות המשתמעות ממנו. כאשר ביהמ"ש מציע לבעלי הדין לערוך את הבדיקה, ואחד מבעלי הדין מסרב לעשותה ללא הסבר סביר לסירובו, פרט לכך שרואה הוא בכך פגיעה בזכותו לא להבדק, וטיבה של הבדיקה הוא כזה שיש בה כדי להכריע- במידה שהיא קרובה לוודאי- בשאלה השנויה במחלוקת, הן לחיוב והן לשלילה, רשאי ביהמ"ש להסיק מסירובו של אותו בעל דין משום ראיה, שיש בה כדי להכריע לרעת המסרב בספק המתעורר אצלו בעניין קביעת אבהותו.

להלן פסק דין בנושא סירוב לבדיקת אבהות - אי הסכמה לבדיקת רקמות:

פסק דין

1.     התובעים, קטינה, אמה ואדם נוסף, מבקשים מבית המשפט ליתן פסק דין המצהיר כי אותו אדם (להלן "התובע"), הינו אביה של הקטינה.

2.     התובע ואמה של הקטינה אינם נשואים זל"ז.
האם רווקה (להלן: "התובעת").

3.     בנסיבות אלה, הודיעה הפרקליטות כבר בתחילת ההליכים, כי תידרש בדיקה לסווג רקמות לנוכח גילה של הקטינה (מעל 3 שנים).

4.     התובע מסרב בכל תוקף כי תיערך בדיקה לסווג רקמות, אף שאין מחלוקת כי תוצאות בדיקה זו הינן הראיה הטובה ביותר בתביעה לאבהות.

5.     לפיכך, נאלצו התובעים להביא בפני בית המשפט ראיות אחרות בדרך של עדויות מטעם התובעים 1 ו-3 ועדים נוספים.

6.     הפרקליטות מצידה טוענת, כי עצם סירובו של התובע לערוך בדיקת ראיות מהווה טעם לדחיית התובענה, ועוד היא טוענת, כי אין בעדויות שהובאו כדי להרים את נטל הראיה המוטל על כתפי התובעים, וכי דבר אבהותו של התובע לא הוכח במידה הראויה.

     המערכת העובדתית לה טוענים התובעים

7.     בני הזוג הכירו כ-5 שנים לפני לידתה של הקטינה, והם חיו כזוג לכל דבר בדירות שונות אליהן עברו מעת לעת.

     כחודשיים לפני הורתה של הקטינה נסעה האם לחו"ל. בתחילת חודש מרץ 88' חזרה לישראל ואל התובע, וביום 28.11.88 נולדה הקטינה.

8.     לטענת התובעים, במהלך השנים הם ניסו מס' פעמים לרשום את התובע כאביה של הקטינה, ואולם הדבר לא התאפשר מסיבות שונות, עליהן נעמוד בהמשך.

9.     התובעים מוסיפים וטוענים, כי הקטינה מכירה את התובע כאביה, התובע מתייחס אל הקטינה כבתו לכל דבר ועניין, וטובתה של הקטינה מחייבת את דבר רישומו של הנתבע כאבי הקטינה.

10.     לטענת התובעים, התובע התגורר עם התובעת בכל תקופת ההריון, נכח בלידה ואף צילם את מהלכה, והתובעים כולם התגוררו ביחד עוד כ-5 שנים, עד שהתובעת 1 והתובע נפרדו.
     גם מאז נפרדו בני הזוג ועד היום נוהג התובע בקטינה כאביה לכל דבר ועניין.


     דיון

11.     המסגרת הדיונית הינה הוראת סע' 21 לחוק מרשם האוכלוסין התשכ"ה - 1965, הקובעת:-

"שם אביו של ילד שנולד לאשה פנויה יירשם על פי הודעת האב והאם כאחד, או על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך".

ע"פ הנחיית משרד הפנים, ירשום פקיד הרישום את דבר האבהות באם הודעת ההורים נמסרה עד מלאות לקטין 3 שנים, לאחר מכן נדרשים ההורים להמציא פסק דין של בית המשפט המוסמך (ר' הנחיית משרד הפנים ממוענת אל מנהלי לשכות אזוריות למינהל אוכלוסין מיום 30.10.89).

     משמעות הכרזת אבהות

12.     אין צורך להכביר במילים בנושא חשיבות רישום שם האב, ונכונות רישום זה.
הרישום כוחו יפה כלפי כולי עלמא, ולא רק כלפי התא המשפחתי המצומצם.
הנזק בקיומו של רישום שגוי עולה כמה מונים על התועלת שבעצם הרישום, אף שאין מחלוקת כי טובתו של קטין שלא יהיה שתוקי. כך למשל, לנכונות הרישום חשיבות מכרעת לעניין נישואיו העתידיים של הקטין, ומניעה, חלילה, של נישואי קרובים.

13.     ר' לעניין זה תמ.א (ת"א) 3206/94 (לא פורסם) שם נאמר ע"י כב' השופט פורת:-

" בהכרת אבהות כרוכים עניינים נוספים, הנגזרים מעצם ההכרה כי פלוני הוא אביו של פלמוני ובין היתר ענייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ, רישום במרשם האוכלוסין וכשרות היוחסין (והרי ידועה הסוגיה "שתוקי"- מי שאביו אינו ידוע- ופסלותו/ הגבלתו לנישואין). לעניין זה יש השלכות אף על צאצאי התובעת שכן לאלה זכויות כלפי אבי התובעת הן בירושה, במזונות ואפילו במידה מסוימת בענייני אפוטרופסות. (לגבי זכויות- חובות נכדים/ סבים) ואף להם עניין שאמם לא תהיה בגדר "שתוקי", שכן "פגם" זה הוא רב דורי אין לפקפק איפוא בזכות, באינטרס ובעניין שיש לתובעת מבחינה משפטית להם ניתן להוסיף את ההיבטים החברתיים ובעיקר הפסיכולוגיים: החשיבות שבחשיפת השורשים, קביעת הזכות העצמית, הזכות להציג בציבור את זהות האב והייחוס המשפחתי, הדימוי העצמי ושאר ההשלכות ואפילו מידע על מחלות גנטיות ותורשתיות אשר בכולן אינטרס לגיטימי בתביעת האבהות".

     רמת ההוכחה

14.     לנוכח חשיבות הסוגיה הנדונה, ולנוכח העובדה כי לתוצאות פסה"ד השלכה כלפי הציבור כולו, מוטל על התובעים נטל כבד במיוחד להוכיח את תביעתם.

אין מחלוקת, כי הראייה הטובה ביותר בעניין שבפנינו הינה תוצאת בדיקה לסווג רקמות.

ר' ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה(1) 736, בעמ' 748:-

"נראה לי כי הקשיים, חוסר הנוחות ואי הנחת שבדרכי ההוכחה שביהמ"ש יזקק לאחר שיתבררו לו, לכאורה, נסיבות העניין- בכל דיון בדבר קביעת אבהות, בראש ובראשונה, לבדיקת סיווג הרקמות, וייעשה כל מאמץ כדי לקבל לשם כך הסכמתם של שני בעלי הדין. כאמור בדיקה זו בשיטתH.L.A נתקבלה ברב מערכות המשפטיות... ולאחרונה גם אצלנו, כבדיקה שיש בה כדי להכריע בקביעת האבהות הן לשלילה והן לחיוב".

15.     אין די באמונתם של התובעים כי התובע הינו אביה של הקטינה, תהא אמונתם עמוקה ככל שתהא, וכבר היו דברים מעולם.

בע"א 313/68 פלוני נ' פלוני פד"י כ"ב 1020, היתה האם משוכנעת שכנוע פנימי עמוק כי הנתבע הינו האב - וביהמ"ש האמין לה.
אעפ"כ נדחתה התביעה לנוכח תוצאות בדיקת הדם אשר שללה את אבהותו של הנתבע.

ר' גם ע"א 417/80 פלוני נ' פלונית פד"י ל"ז (3) 15, שם נקבע לאחר שמיעת הראיות, כי הנתבע הינו האב. בשלב הערעור נעשתה בדיקת רקמות, אשר הוכיחה כי הנתבע איננו האב. פסה"ד בוטל כמובן.

     משמעות הסירוב לערוך בדיקת רקמות

16.     אין מחלוקת, כי על פי הפסיקה לא ניתן לכפות על התובע לערוך בדיקה לסווג רקמות.
ואולם, כאשר מסרב מי מהצדדים לערוך בדיקת רקמות, יש לכך משמעות מהפן הראייתי ומהפן העובדתי.
מהפן הראייתי - המדובר בתובע שלא הביא את הראיה הטובה ביותר, על אף שראיה זו מצויה בידיו, ועל אף שאין כל קושי אובייקטיבי להביאה, שכן ראיה זו כרוכה באי נעימות קלה ביותר - אם בכלל.
מהפן העובדתי- משום שכל ראיה אחרת, כגון עדויות, או ראיות נסיבתיות אחרות, איננה יכולה ללמד בוודאות סבירה כי העובדות הן כאלה להן טוענים התובעים.

17.     ר' לעניין זה ע"א 548/78 שם בעמ' 758: -

"כללו של דבר, במשפט אבהות, משנראה לבית המשפט, לאור גרסת בעלי הדין ונסיבות העניין, כי יש מקום לבירור העניין על ידי בדיקת סווג רקמות, מן הראוי הוא להציע לשני בעלי הדין לערוך את בדיקת הדם האמורה שתוצאותיה יש בהן כדי להוכיח, במידה הקרובה לוודאי, הן על דרך החיוב והן על דרך השלילה, את אבהותו של הנטען לכך. ומשמסרב אחד מבעלי הדין, ואין בפיו נימוק סביר לסירובו, אין בית המשפט רשאי לכופו לקיים בדיקה זו ואף אינו יכול לחייבו בה, אך רשאי בית המשפט להסיק מסירוב זה ככל שייראה בעיניו לנכון בנסיבות העניין. בכבישת ראייה כגון זו, יכול ויהיה בסירוב הבאתה משום משקל מכריע כנגד מי שכובשה". (ההדגשה שלי - ו.פ.).

     ובעמ' 758:-

"במקרה של סירוב יכול שישמש הדבר כראיה נגד המסרב, הכל לפי ראות עיני בית המשפט".

ובעמ' 756:-

"אין בזכותו זו של בעל הדין לסרב לעריכת בדיקות הדם, משום שלילת סמכותו הטבעית של בית המשפט להסיק מסירוב זה, בנסיבות מסוימות, מסקנות ראייתיות המשתמעות ממנו. כאשר ביהמ"ש מציע לבעלי הדין לערוך את הבדיקה, ואחד מבעלי הדין מסרב לעשותה ללא הסבר סביר לסירובו, פרט לכך שרואה הוא בכך פגיעה בזכותו לא להבדק, וטיבה של הבדיקה הוא כזה שיש בה כדי להכריע- במידה שהיא קרובה לוודאי- בשאלה השנויה במחלוקת, הן לחיוב והן לשלילה, רשאי ביהמ"ש להסיק מסירובו של אותו בעל דין משום ראיה, שיש בה כדי להכריע לרעת המסרב בספק המתעורר אצלו בעניין קביעת אבהותו". (ההדגשה שלי - ו.פ.).

     אף שבפרשת שרון נ' לוי היה מדובר בנתבע בתביעת אבהות שכפר באבהותו, נראה לי כי האמור לעיל נכון גם לגבי תובע המבקש להצהיר על אבהותו - אך מסרב לערוך את הבדיקה.

     טובת הקטינה

18.     גם בעניין זה אין צורך להכביר במילים, והדברים עולים גם מפסה"ד שצוטטו לעיל.

בעניין שבפני הקטינה מכירה ומזהה את התובע כאביה מאז ומעולם, וברור כי טובתה מחייבת רישום שם האב בתעודת הזהות.
ואולם, הצורך כי הרישום יהיה נכון עולה על הצורך ברישום בכלל, וזאת לנוכח כל מה שנאמר לעיל.

כל שניתן לומר, בשלב זה, הוא כי אם אכן דואג התובע לטובתה של הקטינה, מוטלת עליו חובה מוסרית להביא את הראיה הטובה ביותר - המצויה, כאמור לעיל - בידיו.
     
הראיות ומשקלן

19.     אף שכפי שהראנו לעיל, כבר בשלב זה המסקנה היא כי התובעים לא עמדו בנטל הראייתי המוטל עליהם. לא נעשה את מלאכתנו קלה, ונראה להלן כי אין די בראיות שהובאו, חלקן אף נסתרו.

20.     התובעים טוענים, כי הם חיו יחדיו בכל תקופת ההריון, והתובע אף נכח בלידה. מתברר, כי ממש ערב כניסתה להריון של האם היא שהתה כחודשיים לבדה בחו"ל. עפ"י חווה"ד שהומצאה לתיק, תואם מועד הלידה את מועד ההתעברות הנטען - 3.3.88. זהו יום שובה של האם לארץ, או עד יומיים לאחר מכן (ר' פרוטוקול עמ' 27 שורה 27). המועד הוא גבולי ביותר, ותיאורטית קיימת אפשרות להתעברות כמה ימים לפני המועד הנטען, בעת שהאם חיתה בנפרד מהתובע. אפשרות זו לא נשללה.

21.     כך גם, אף שהתובע נכח בלידה, ואף שלטענת התובעים לפני הלידה ובמשך כ-5 שנים לאחריה הם גרו יחדיו, שמו של האב לא הוסף לטופס "הודעת לידת חי" עליה חתמה האם בסמוך ללידה ביום 8.1.89 (מוצג נ/2).

22.     למעשה, טענת התובע, כי התובעים חיו ביחד משנת 1983, במשך 10 שנים, איננה מדויקת.

כאמור לעיל, האם שהתה בחו"ל במשך למעלה מחודשיים מסוף חודש דצמבר 87' ועד תחילת מרץ 88' (פרוטוקול עמ' 21, 27).
כתובות הצדדים כפי שהן רשומות במשרד הפנים אינן זהות (ר' נ/1), והתובע מסביר בעדותו כי שינוי הכתובות נעשה בשל אילוצים שונים, אך לא היה תואם את המצב בפועל.

ואולם, גם התובע מודה כי בנובמבר 91' הוא עבר להתגורר ברח' מאפו ת"א לבדו, וכי האמור בתצהירו איננו מדוייק (פרוטוקול עמ' 5 שורה 12).

23.     לתובע אין הסבר מניח את הדעת לסירובו לערוך בדיקת רקמות.
טענתו, כי הבדיקה איננה מהימנה דינה להדחות, וכך גם טענותיו כי על הקטינה להחליט בעניין זה (לכשתתבגר), ובוודאי שאין לקבל את דבריו לפיהם:-

"... שיש אולי מקרים שאני לא רוצה להתמודד ומוכן להתמודד איתם, וזה לטובת ד'" (פרוטוקול עמ' 9 שורה 27).

24.     התובע טוען, כי בעת שהקטינה היתה כבת שנתיים וחצי הוא הגיע למשרד הפנים במטרה לרשום את דבר אבהותו, ואולם בעקבות ויכוח שהתפתח במקום, הוא יצא נסער והרישום לא נעשה.
בחקירתו, מודה התובע, כי פקיד הרישום לא סירב לרשום אותו כאב (פרוטוקול עמ' 12 שורה 17), אלא הויכוח היה בדבר רישום שם משפחה כפול לקטינה (פרוטוקול עמ' 12).

התובעת בעדותה העידה, כי הפניה למשרד הפנים היתה לצורך שינוי שמה הפרטי של הקטינה, והויכוח החל לאחר שהפקיד סרב לכך (פרוטוקול עמ' 24).

כך או כך, לא שוכנעתי כי הגעת התובעים למשרד הפנים היתה אכן למטרת רישום התובע כאביה של הקטינה, ואף אם כן, הרי שאין הסבר מניח את הדעת מדוע הדבר לא נעשה בסופו של דבר, גם לא לאחר שהגב' חנית שרעבי הציעה את עזרתה, וגם לא לאחר מס' ימים בהנחה שהתובע נרגע בינתיים מהויכוח שהיה בינו לבין הפקיד.

25.     עם כל הכבוד, גם בעדותו של מר י.א., אין כדי לסייע.
מטבע הדברים, אין לעד כל יכולת לדעת האם התובע הינו אבי הקטינה, עדותו היא נסיבתית, ואין בה כדי להוסיף דבר על המידע המצוי ממילא בפני ביהמ"ש.

26.     גם בתסקיר שהוגש אין כדי להועיל.

אין מחלוקת, כי התובע מגדל את הקטינה כבתו לכל דבר, וכי הוא מאמין שהוא האב הביולוגי, וכי טובתה של הקטינה היא כי מציאות זו תעוגן ברישום פורמלי.
ואולם, כפי שנאמר לעיל, חשיבות נכונות הרישום גוברת על הצורך בעצם הרישום.

     מסקנות

27.     מכל האמור לעיל, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי התובעים לא הוכיחו כנדרש את תביעתם, ודינה להדחות.

28.     התביעה נדחית.

פסק הדין לא יהווה מעשה בית דין, באם תוגש תביעה חדשה על בסיס נכונות לערוך בדיקה לסווג רקמות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון