להלן פסק דין בנושא תביעה נגד מנהל חברה בגין הפרת צו עיקול: פסק דין בפני תביעה כספית כנגד מנהל חברה באשר לחוב של החברה שנוצר עקב הפרת צו עיקול. רקע הרקע לתובענה דנן אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים, ועיקרו הינם ההליכים שהיו בת.א. 18277/02 בבמ"ש זה. התובע בתיק 18277/02 הנ"ל היה בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"), שהינו אף התובע כאן. הנתבע שם היה מר שיני אליאס (להלן - "אליאס") שהינו הצד השלישי בתובענה הנוכחית. במסגרת ההליכים בת.א. 18277/02 (בבש"א 16311/02), הוטלו עיקולים על ידי הבנק אצל מחזיקים שונים לגבי נכסים של אליאס - ובין היתר הוטל עיקול כאמור אצל חברת בן שאול השקעות בע"מ (להלן - "החברה"). בתשובתה לצו העיקול הודיעה החברה כי היא מחזיקה בסכום של כ-53,000 ₪ אשר אמור להשתלם לידי אליאס ביום 10/4/2003. בין הצדדים הוסכם כי הסכום יועבר לידי הבנק והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה של בהמ"ש ביום 8/1/2003 (כלומר כשלושה חודשים לפני המועד המיועד להעברת הכספים). דא עקא, שלמרות צו העיקול ולמרות ההחלטה מיום 8/1/2003 - העבירה החברה את הכספים לידי אליאס במקום לידי הבנק וזאת, ככל הנראה, בהמחאה בנקאית שנרשמה ביום 27/1/2003 ושתאריך פרעונה 28/2/2003 (להלן - "ההמחאה לאליאס"). בחודש מאי 2003 התבקשה החברה להעביר לבנק את הסכום שעוקל ואז התברר כי הסכום כבר הועבר לאליאס. בשלב זה החברה התנתה את העברת הסכום לבנק בכך שיוחזרו לידיה שתי המחאות שנתנה לאליאס, בסך כולל של 46,000 ₪ (להלן - "שתי ההמחאות"). בהמשך, הועברה לב"כ הבנק בנאמנות המחאה על סך כ-46,000 ₪ מחשבונה של החברה וסוכם כי כאשר אליאס ישיב לחברה את שתי ההמחאות, תאשר החברה לב"כ הבנק לפרוע את אותה המחאה. כמו כן, הוסכם שאת ההפרש בין הסכום שעוקל (כ-53,000 ₪) לבין הסכום שבהמחאה (כ-46,000 ₪) תעביר החברה ישירות לבנק. העברת שתי ההמחאות מאת אליאס לחברה התעכבה ועד שהגיע המועד בו ניתן האישור להציג לפרעון את ההמחאה על סך 46,000 ₪ שניתנה לבנק (באוגוסט 2003) - מצבה הכלכלי של החברה היה כזה שההמחאה חוללה ולא כובדה. כלומר, מתוך הסכום שעוקל - 53,000 ₪ לערך - ניתנה בסופו של דבר המחאה על סך של כ-46,000 ₪ בלבד אשר לא כובדה, והיתרה מעולם לא שולמה בכל דרך שהיא. ברור אם כן כי החברה הפרה באופן בוטה הן את צו העיקול והן את החלטת בהמ"ש מיום 8/1/2003 בכך שהעבירה את הכספים לאליאס במקום לבנק. אך נשוא התובענה אינו ההפרה של החברה אלא הפרה נטענת מצד הנתבע, מר יעקב בן שאול (להלן - "בן שאול") שהיה בזמנים הרלבנטיים מנהלה היחיד של החברה ובעל המניות העיקרי שלה (כעולה מתדפיס רשם החברות שצורף לסיכומי הבנק). הסוגיה שבמחלוקת 12. השאלה שבמחלוקת הינה אם ניתן לחייב את בן שאול באופן אישי בגין הסכום שעוקל אצל החברה והועבר לאליאס בניגוד לעיקול. 13. לטענת הבנק יש לחייב את בן שאול באופן אישי בשל שני נימוקים : האחד - אחריות אישית כלפי הבנק (בגין עוולת הרשלנות, הפרת חובת הנאמנות, אי קיום צווים של בהמ"ש והפרת חובות בתור OFFICER OF THE COURT) ; והשני - אחריות מכח דיני הרמת המסך. 14. לשיטת בן שאול, אין ליחס לו כל אחריות בגין פעולותיה של החברה, היות ואין כל יריבות בינו לבין הבנק והיות ולא מתקיימות הנסיבות המאפשרות הרמת מסך. 15. הצדדים הסמיכו את בהמ"ש ליתן פסק דין על בסיס סיכומים בכתב שיוגשו מטעם הצדדים על בסיס רשימת עובדות מוסכמות. דיון 16. לאחר שקילת טענות הצדדים, קריאת הסיכומים על צרופותיהם ועיון בהודעות שהוגשו על ידי הצדדים בהתאם להחלטתי מיום 22/5/2005 - מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 17. אחריותו האישית של בן שאול מכח עוולת הרשלנות - אין חולק כי עקרונית קיימת האפשרות לחייב הן את החברה והן את אורגן החברה באופן אישי בגין עוולה שביצע האורגן, ובלשונו של כבוד השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נגד יואל אורן ואח', פ"ד לה (4) 253 בעמוד 256: "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינה מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידו. השאלה שיש לשאול היא האם התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם שממעשיו או מחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית". (וראו אף את האסמכתאות שמובאות בהקשר זה על ידי הבנק בסיכומיו, כגון ע"א 407/89 צוק אור נגד קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 וכן את ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ (פורסם בתקדין) הדן בהטלת חיוב אישי בנזיקין על מנהל חברה עקב תאונת עבודה, וכן לרע"א 1146/04 בני חבה נ' אלי ג'אן ו-6 אח' (פורסם בתקדין) שם נדון חיוב אישי של מנהל בגין ליקויי בניה). 18. עם זאת, כמובן, אין די באפשרות עקרונית-כללית זו ויש צורך להוכיח באופן ספציפי כי האורגן דנן אכן ביצע עוולה כלשהי. 19. במקרה כאן, עסקינן בעוולת הרשלנות, ולא שוכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לכך שבן שאול באופן אישי ביצע עוולה זו כלפי הבנק. 20. אני מוכנה לצאת מנקודת ההנחה כי חובת זהירות מושגית קיימת בין בן שאול לבין הבנק, אך לא ברור כי קיימת חובה קונקרטית ולא ברור שבן שאול באופן אישי הפר אותה. 21. ראשית, אינני בטוחה כי בן שאול אישית ידע על קיומו של צו העיקול ועל ההסדר לפיו החברה התחייבה להעביר את הכספים לבנק במקום לאליאס. בהקשר זה אפנה אל מכתבו של עו"ד ארונוביץ לעו"ד הרצוג מיום 27/1/2003 שם כותב עו"ד ארונוביץ כי בן שאול חזר "הלילה" מחו"ל וכי צו בהמ"ש "אמור להיות על שולחנו" וכן לעובדה שההמחאה עצמה נושאת את התאריך 27/1/2003. יתכן ובן שאול שחזר רק בלילה מחו"ל לא הספיק לראות את הצו ויתכן שהוא לא הונח על שולחנו. 22. שנית, אין באפשרותי לקבוע כי בן שאול היה זה אשר הפר את הצו ויתכן שלא הוא היה זה אשר נתן את ההמחאה לטובת אליאס. אמנם בן שאול היה המנהל היחיד של החברה אך אין בידי מידע על זכויות החתימה בה ויתכן שלא הוא היה זה אשר ביצע בעצמו את כל ההתקשרויות החוזיות עם כל הגורמים השונים. עוד אדגיש כי על ההמחאה עצמה מוטבעת חותמת של החברה אך לא ראיתי כי קיימת עליה חתימת יד כלשהי, ולכן יתכן שלא בן שאול העביר את הכספים. 23. שלישית, הרי שמקובלת עלי טענת ב"כ של בן שאול לפיה במועד הרלבנטי לא היה לכאורה לבן שאול כל אינטרס להפר את הצו כיון שבאותו מועד החברה היתה סולבנטית ולא היה אמור להיות מבחינתו כל הבדל בין העברת הכספים לאליאס לבין העברתם לבנק. אין בפני כל נתון אשר ממנו ניתן ללמוד כי באותה נקודת זמן היה לבן שאול או לחברה כל אינטרס שהוא להעדיף את אליאס על פני הבנק, ובוודאי שלא אינטרס משמעותי שמצדיק הפרה של צו בית משפט ונטילת כל הסיכונים הכרוכים בכך. 24. לכן, מסקנתי הינה כי בן שאול אישית לא התרשל. 25. אחריותו האישית של בן שאול כמפר חובת נאמנות - ב"כ הבנק טוענים כי קיימת במקרה זה נאמנות "קונסטרוקטיבית" בין בן שאול לבין הבנק אשר נוצרה עקב מתן צו העיקול על ידי בהמ"ש, וכי בן שאול הפר את חובותיו כנאמן. 26. אינני יכולה לקבל טענה זו, מעניינת כשלעצמה. בין בן שאול לבין הבנק לא נוצרו כל יחסי נאמנות, ואין לראות בכספים שעוקלו כנכסים השייכים לנאמנות זו - אשר עליהם הופקד בן שאול. 27. אחריותו האישית של בן שאול כמפר צווים של בהמ"ש וכמועל בחובות המוטלות על OFFICER OF THE COURT - לאור מסקנתי הנ"ל, הרי שאין צורך לדון בטענות אלו ואציין עוד כי אני בספק אם ניתן להגדיר כ- OFFICER OF THE COURT, כל מי שאליו מופנה צו של בית משפט (אף אם היינו נמצאים בסיטואציה בה הצו היה מופנה כלפי בן שאול באופן אישי). 28. אחריותו של בן שאול מכח דיני הרמת המסך - לאחרונה תוקן חוק החברות (להלן - "החוק") בכל הנוגע לנושא הרמת המסך, וזאת במסגרת תיקון מס' 3 מיום 7/3/2005. סעיף 6 לחוק לאחר התיקון קובע קריטריונים חדשים להרמת מסך ואין חולק כי תיקון זה נועד לצמצם את המקרים בהם ניתן יהא להרים את המסך, יחסית לנוסחו הקודם של סעיף 6 לחוק. 29. נשאלת השאלה מהו הדין לגבי מקרים שהחלו להתברר לפני תיקון מס' 3 כמו גם מהו הדין לגבי תביעות שעילתן טרם התיקון אך החלו להתברר אחריו, כלומר - האם יש להחיל את הדין "הישן" או את הוראות סעיף 6 לאחר התיקון. 30. אני נוטה לאמץ בהקשר זה את גישתם של ב"כ הבנק לפיה על מקרים כגון אלו יש להחיל את ההלכות הנוהגות טרם התיקון, ואפנה בהקשר זה להערותיה של דר' אירית חביב-סגל במאמרה "חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005 - רפורמה חקיקתית בדיני החברות" אשר פורסם באתר המשפטי נבו במאי 2005. 31. עם זאת, במקרה זה, אינני מוצאת לנכון להכריע בשאלה זו, היות ולשיטתי לא התקיימו הנסיבות להרמת מסך בין אם על פי ההלכה "הישנה", הרחבה יותר, ובין אם על פי החוק לאחר התיקון. 32. גם אם בן שאול היה זה אשר באופן אישי העביר את הכספים לאליאס, אינני סבורה כי בן שאול עשה זאת תוך "שימוש באישיות המשפטית של החברה" באופן שיש בו כדי להונות או לקפח או באופן הפוגע בתכלית החברה ו/או תוך נטילת סיכון בלתי סביר - ולכן לא מתקיימת אף לא אחת מהחלופות המאפשרות הרמת מסך. 33. ואדגיש שוב, כי הגם שאין לי מידע באשר למועד המדויק בו נקלעה החברה לקשיים, הרי שבמועד בו בוצעה הפרת הצו, החברה לא היתה בקשיי נזילות (והראיה היא כי ההמחאה שניתנה לאליאס נפרעה בפברואר 2003). כלומר, שבמועד הרלבנטי לבחינת התנהגותו של בן שאול, לכאורה, לא היתה החברה בקושי כלשהו ולכן לא היתה כל סיבה לחשוב שהחברה לא יכולה לפרוע את חובותיה או כי נלקח סיכון בלתי סביר בנסיבות או כי מדובר באורגן אשר פעל כלפי צד שלישי בשעה שידע כי החברה נמצאת בקשיים. 34. עוד יש לזכור את תכליתו המקורית של עקרון הרמת המסך ואפנה בהקשר זה אל דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 6039/04 אורי פלזשטיין ואח' נ' דוד עובדיה ואח' (מיום 6/6/2005), לאמור : "עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" 35. במקרה דנן, אינני סבורה כי הפרת צו העיקול נעשתה תוך כדי ניצול ההפרדה בין האישיות המשפטית של החברה לבין אישיותו של בן שאול, ודברים אלו מצטרפים לשנאמר לעיל. 36. לפיכך, בכל הנוגע לנושא הרמת המסך, אינני סבורה כי יש מקום להרימו. 37. אשר על כן, ומהטעמים שפורטו בסעיפים לעיל, התביעה נדחית. 38. לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים אשר הביאה לחסכון ניכר בהוצאותיהם ובזמנם, ולאור העובדה כי השורה התחתונה הינה שהבנק לא קיבל (וכנראה גם לא יקבל) את הכספים שעיקל - למרות התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות. 39. בהתאם, ההודעה שנשלחה מאת הנתבע כלפי הצד השלישי נדחית אף היא.צוויםעיקול