בית המשפט ציין כי יש להקפיד כי גופים כלכליים מרכזיים, כגון בנקים, ינהגו כלפי לקוחותיהם בשקיפות ובאמונה, והמחוקק קבע כללים מיוחדים שמטרתם לממש חובות אלה של הבנקים. עם זאת כאשר ללקוח ניתן המידע הדרוש בדרך הנאותה והמקובלת, אין זה מן הראוי כי בית-המשפט ינקוט כלפי הכתוב בהסכם גישה פרשנית דווקנית המתאמצת לפרשו נגד הבנק. הסכם בין בנק ובין לקוח אינו שונה מכל הסכם בין צדדים: יש לפרשו על-פי הכללים הרגילים של פרשנות חוזית. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב 1992 קובעים: 3. (א) הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך אותו התאגיד הבנקאי בכתב ויתן ללקוח אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו: (4) הסכם למתן אשראי, למעט העמדה חד-צדדית של מסגרת אשראי בידי התאגיד הבנקאי; (ג) במקרה שלא נערך הסכם בכתב, תלווה העסקה במסמך שבו יפורטו תנאיה". הביטוי "הסכם למתן אשראי" רחב דיו כדי לכלול גם הסכם למתן הלוואה. להלן פסק דין בנושא שקיפות הבנקים בהסכם הלוואה: פסקֿֿדין בפני תביעה כספית של בנק כנגד לקוחו בגין יתרת חוב בחשבון העו"ש ובהלוואות. רקע עובדתי בתאריך 2.1.91 פתח הנתבע מר גוטליב יצחק (להלן: "הנתבע"), מתווך/סוכן ביטוח במקצועו , אצל בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ סניף בני ברק(להלן: "התובע") חשבון עו"ש פרטי שמספרו 263540 (להלן: "החשבון"). לשם כך חתם הנתבע על טופס פתיחת חשבון , על חוזה דביטורי כללי וכן על תוספת לחוזה דביטורי כללי בענין חישוב הריבית (נספחים א' עד ג' לתצהיר התובע). לטענת התובע בכתב התביעה בעקבות אשראי שקיבל הנתבע נוצרה בחשבון יתרת חוב בלתי מסולקת בסך 39,207.19 ₪ נכון ליום 3.2.04 לא כולל ריבית מיום 1.1.04 (להלן: "החוב בעו"ש"). עוד טוען התובע כי הנתבע קיבל לבקשתו שתי הלוואות שהוזרמו לחשבון כדלקמן: 1. 60,000 ₪ ביום 21.12.00 צמודה למדד ונושאת ריבית של 8.5% לשנה שאותה אמור היה הנתבע לפרוע ב-37 תשלומים חודשיים רצופים של קרן וריבית בסך 1,000 ₪ החל מיום 1.1.01 ובכל 21 לחודש (כך נרשם בכתב התביעה - א.א.) (להלן: "ההלוואה הראשונה"). בגין הלוואה זו טוען התובע כי הנתבע נותר חייב את הסך של 25,670.66 ₪ נכון ליום 2.2.04 לא כולל ריבית. 2. 31,110 ₪ ביום 24.2.02 נושאת ריבית בשיעור פריים + 3% לשנה שאותה היה אמור הנתבע לפרוע ב-34 תשלומים חודשיים רצופים בהתאם ללוח סילוקין שצורף לכתב התביעה החל מיום 28.3.02 ובכל 28 לחודש (להלן: "ההלוואה השניה"). בגין הלוואה זו טוען התובע כי הנתבע נותר חייב את הסך של 11,085 ₪ נכון ליום 2.2.04 לא כולל ריבית. סך חוב הנתבע לתובע, לפי גרסת התובע, עומד על 75,963 ₪ נכון ליום 3.2.04 לא כולל ריבית מיום 1.1.04. עוד טוען התובע כי העמיד את החוב לפרעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם הדביטורי. לטענת הנתבע בכתב ההגנה, לא היתה כל סיבה מוצדקת להגשת כתב התביעה שכן לא היה הסכם הלוואה בינו לבין הבנק שהופר על ידו וכי התובע לא מסביר בכתב התביעה במה התנהג הוא שלא כשורה ביחס לכספי ההלוואות. כך,לטענתו לאור פירוט התשלומים לפרעון ההלוואה הראשונה בכתב התביעה ההפרש הקיים הוא 2,670 ₪ בלבד שכן אם אמור הוא לפרוע אותה ב-37 תשלומים של 1,000 ₪ הרי בסה"כ היה אמור לשלם 37,000 ₪ עד להגשת התביעה כך שנותרה יתרה של 23,000 ₪ סכום הנמוך מיתרת החוב שציין התובע, בגובה הסך הנ"ל.ובאשר להלוואה השניה 23 תשלומים עד לתאריך 2.2.04 מגיעים לסך של 20,045 ₪ ולכן היתרה מההלוואה היא 10,065 ₪, קרובה מאד ליתרה הנטענת בסך 11,085 ₪ ומגיעה לסך של 1,020 ₪ בלבד. מוסיף וטוען הנתבע כי התובע מתעלם מכך שהוא מסר שיקים לפרעון המוצגים לפרעון מדי חודש בחודשו וכי הוא משיג על גובה יתרת חובו. דיון אין חולק כי אין הסכמי הלוואה בכתב החתומים על ידי הנתבע המתעדים את שתי ההלוואות הנדונות. את ההסבר לכך ניתן אולי למצוא בקשר הקרוב שהיה בין הנתבע לבין מנהל הסניף במועד הרלבנטי מר רוטשילד: "היינו נפגשים בבית כנסת,בשיעורי תורה וגם בבנק. יש לנו היסטוריה מעבודה קודמת בבנק הוא ניהל את סניף של הבינלאומי ברחובות ולאחר מכן עבר לנהל סניף בראשל"צ ואח"כ בבני ברק וכל השנים האלה אנו עובדים יחד באמון" (עדות הנתבע בע' 30 ש' 14-12), "נפגשתי איתו לעיתים די קרובות"(ע' 25 ש' 9) ובמקום אחר מציין הנתבע "מנהל הבנק התנהג איתי באמון מלא ונתן לי יחס ידידותי ולא דרש ממני שאפרע את הסכום שבחשבון" (ע' 25 ש' 5-4). מר דן לוי מטעם התובע מציין בעדותו "אני חושב שהסיבה שאתה יודע שאין הסכמים מלמדת על כך שאתה שותף לכך שאין הסכמים.אתה גר ברחובות והסניף מצוי בבני ברק וכנראה שביקשת שישלחו לך את הסכמי ההלוואה לרחובות לשם חתימה עליהם.כשמקימים הלוואה על המסמך שיוצא מתוך המחשב לאחר הקמת ההלוואה על זה הלקוח חותם. יתכן וזה נשלח לך לרחובות ובחרת שלא להחזיר אותם לסניף"(ע' 10 ש' 22-19). כפי שיובהר בהמשך הנני סבור שהתובע הלווה לנתבע את הסכומים הנ"ל אולם אין ספק שהתוצאה - העדר הסכם בכתב - מצביעה על התנהלות לא תקינה של התובע המנוגדת לנוהל הבנקאי המקובל והמעוגן בדין. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב 1992 קובעים: "3. (א) הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך אותו התאגיד הבנקאי בכתב ויתן ללקוח אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו: (5) הסכם למתן אשראי, למעט העמדה חד-צדדית של מסגרת אשראי בידי התאגיד הבנקאי; (ג) במקרה שלא נערך הסכם בכתב, תלווה העסקה במסמך שבו יפורטו תנאיה". הביטוי "הסכם למתן אשראי" רחב דיו כדי לכלול גם הסכם למתן הלוואה (ראה ריקרדו בן-אוליאל,דיני בנקאות,חלק כללי,ע' 65 ופסקי הדין בהערת שוליים 5). כפי שנפסק: " אכן, יש להקפיד כי גופים כלכליים מרכזיים, כגון בנקים, ינהגו כלפי לקוחותיהם בשקיפות ובאמונה, והמחוקק קבע כללים מיוחדים שמטרתם לממש חובות אלה של הבנקים. עם זאת כאשר ללקוח ניתן המידע הדרוש בדרך הנאותה והמקובלת, אין זה מן הראוי כי בית-המשפט ינקוט כלפי הכתוב בהסכם גישה פרשנית דווקנית המתאמצת לפרשו נגד הבנק. הסכם בין בנק ובין לקוח אינו שונה מכל הסכם בין צדדים: יש לפרשו על-פי הכללים הרגילים של פרשנות חוזית " . (עא 96 / 7948 בנק הפועלים בע"מ נ' מוסכי צומת גהה בע"מ נה (1) 865, עמוד 867, 879) כפי שכבר ציינתי, התובע הוכיח כי העניק לנתבע את שתי ההלוואות על פי הסכם בע"פ שהיה בין הנתבע לבין מר רוטשילד. כפי שעולה מדפי החשבון (ת/6) בתאריך 21.12.00 עמדה יתרת החובה בחשבון ע"ס 61,643 ₪ ובאותו היום הוזרם לחשבון הסך של 60,000 ₪ הוא סכום ההלוואה הראשונה. בתאור הפעולה נרשם "הלוואה". כפי שעולה מדף החשבון (נספח ח' לתצהיר מר לוי מטעם התובע) בתאריך 22.2.02 עמדה יתרת החובה בחשבון ע"ס 31,204 ₪ וביום הערך הבא ,ביום 24.2.02, הוזרם לחשבון הסך של 31,110 ₪ הוא סכום ההלוואה השניה. בתאור הפעולה נרשם "הלוואה". הנתבע בעדותו אישר כי קיבל את דפי החשבון שנשלחו אליו (ע' 26 ש' 3). הנתבע בעדותו, בפרטו את השתלשלות הענינים שקדמה להזרמת ההלוואה הראשונה, מציין "מנהל הבנק פנה אלי ואמר כי אני נמצא בחריגה גבוהה וביקש 60 שיקים ע"ס 1,000 ₪ כ"א והוא יאפס לי את החשבון ויזרים לי הלוואה של 60,000 ₪" (ע' 24 ש' 15). ולענין ההלוואה הראשונה ציין שזו הוזרמה "מאותה סיבה שהזרים לי בפעם הראשונה" (ע' 26 ש' 21). על כן כאשר טוען הנתבע כי "אם אין הסכם אז אין הפרה" (ע' 29 ש' 18) אין הוא מדייק שהרי הסכם בע"פ אף הוא בבחינת הסכם ואין לקבל טענתו שאין הסכם אף אם הוא נערך בע"פ (ע' 29 ש' 20). ובאשר לריבית , הרי שעיון מדוקדק בכתב ההגנה מלמד כי אין בו כפירה לענין גובה הריבית הנטענת בכתב התביעה. הטענה בסעיף 5 לכתב ההגנה לפיה יתרת החוב נראית מוגזמת וכי הנתבע משיג על גובה יתרת החוב אינה מעלה מחלוקת ספציפית באשר לריבית המוסכמת הנטענת. היה על הנתבע לכפור בריבית אשר נטענת כי הינה מוסכמת לו רצה הנתבע להעמיד ענין זה במחלוקת. התנסחותו הכללית של הנתבע בכתב ההגנה שלא היה הסכם הלוואה בינו לבין התובע (סעיף 1 לכתב ההגנה) התבהרה בחקירתו ככוונתו שלא היה הסכם בכתב ובכך לא די כדי להעמיד במחלוקת את הריבית שסוכמה בע"פ כנטען. אף הנתבע בעדותו,כשנשאל אם הלוואה מחזירים ללא ריבית, השיב "אני לא אמרתי זאת" (ע' 24 ש' 19) ובמקום אחר מציין "הוא (רוטשילד - א.א.) אמר לי שיתן לי ריבית כזו שיהיה לי מאוד מאוד כדאי. לא שאלתי אותו מה גובה הריבית עקב האמון ששרר בינינו" (ע' 25 ש' 16-15) ומוסיף "אמר לי לא לדאוג הוא יעשה לי את ההלוואה הכי זולה שאפשרית" (ע' 27 ש' 2-1). המומחה מטעם הנתבע אף ציין כי "היה ברור כי 60 השיקים לא יכולים לכסות את ההלוואה של 60,000 ₪ והיתרה תכסה (צ"ל "תכוסה" - א.א.) באמצעות החשבון השוטף" (ע' 22 ש' 14-13). לאור דברי הנתבע כפי שצוטטו לעיל הרי שאף נשמט הבסיס לחוות הדעת של המומחה מטעמו אשר לא לקח כלל בחשבון את הריבית על הלוואות אלה ולו ריבית מינימלית(ע' 20 ש' 18-14). מעבר לכך,חוות הדעת לא תואמת לגדר המחלוקת שבין הצדדים (ראה הגדרת המחלוקת ע"י המומחה בע' 22 ש' 24-20). נטען ע"י הנתבע בכתב ההגנה כי בכתב התביעה צויין כי פרעון ההלוואה הראשונה היה אמור להתבצע ב-37 תשלומים של 1,000 ₪ כ"א ובסיכומיו מציין כי עקב התרת תיקון תצהיר מר לוי דן בפתח ישיבת ההוכחות לפיו פרעון הקרן היה אמור להתבצע ב-60 תשלומים, שונתה העילה. איני מקבל טענה זו. מנוסח כתב התביעה ונספחיו אך ברור כי נפלה כאן טעות סופר במספר התשלומים שהרי 37 תשלומים של 1,000 ₪ כ"א לא מכסים אפילו את קרן ההלוואה בסך 60,000 ₪. גם הנתבע בעדותו מתייחס לפרעון הלוואה ראשונה זו שעה שמציין שנתן 60 שיקים של 1,000 ₪ כ"א לפרעונה. כלומר לשני הצדדים ברור כי מדובר ב-60 שיקים שנמסרו בגין ההלוואה הראשונה. לטענת הנתבע הוא מסר לתובע 36 שיקים של 1,000 ₪ כ"א בקשר להלוואה השניה ולא 32 כפי שלמיטב זכרונו נדרש וניתן להבין מכך שהעודף לכאורה נועד לגרסתו לכיסוי הריבית אלא שמחקירתו עולה שיש ספק רב בגרסה זו. חשבון העו"ש של הנתבע לא היה חסר פעילות והנתבע נהג למשוך ממנו כספים ולכבד בו הוראות קבע ולכן לדבריו "ראיתי כי בכל זאת למרות שהחשבון היה מאופס בהלוואה הראשונה הגעתי שוב לחריגה לקחתי בחשבון שאם אזרים יותר שיקים זה יטיב עם החשבון"(ע' 27 ש' 23-21). כלומר עודף השיקים מעבר לקרן ההלוואה לא בא במיוחד לכיסוי הריבית על ההלוואה השניה אלא כמנגנון של הנתבע לצמצום יתרת החובה בחשבון העו"ש באופן כללי. שאלה נוספת הדורשת הכרעה היא האם בדין הועמדו ההלוואות לפרעון מיידי. סעיף 17 לחוזה הדביטורי הכללי עליו חתום הנתבע מתיר לבנק להעמיד לפרעון מיידי את כל "הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו מהלקוח לבנק בכל אופן שהוא " ,בין השאר, "אם הלקוח לא ישלם במועד כל סכום של קרן או ריבית או עמלה או תוספות הצמדה או הוצאות או כל סכום אחר" ( סעיף 17 (1)). חשבונו של הנתבע חוייב מדי חודש בהחזר תשלומי קרן ההלוואות והריבית בגינן. הנתבע שקיבל את דפי החשבון באופן שוטף לא מחה על כך. הנתבע קיבל התראות ממר לוי דן עוד בטרם החלו ההליכים המשפטיים והובהר לו שעליו להפקיד מדי חודש את סכומי ההשלמה אולם הנתבע לא עשה כן (סעיפים 16 ו-17 לתצהיר לוי דן). בתאריך 23.2.03 חזר שיק ע"ס 1,000 ₪ שהפקיד הנתבע במסגרת סדרת 60 השיקים. מדובר בשיק שנמשך מחשבון בנק של אשתו של הנתבע. הנתבע עצמו בסעיף 10 לתצהירו מציין "בסך הכל הסכים המנהל הנכבד להקדיש לי מזמנו פחות מדקת שיחה בטלפון שבה דרש תשלום מיידי תוך 7 ימים של כל יתרות חובי לבנק". מכתב בענין זה אף נשלח אל הנתבע ע"י ב"כ התובע ביום 25.11.03 ושוב ביום 5.1.04 בתשובה למכתב הנתבע מיום 24.12.03 . מעדות מר לוי דן עולה כי הנתבע נהג לבקש שלא להציג שיק או שיקים שנמסרו לתובע וזאת ללא הפקדה חלופית (ע' 9 ש' 8-15). העובדה שהתובע מחזיק בשיקים שהנתבע מסר ע"ח אותן הלוואות אין פירושה שעל התובע להמתין עד שיפרע אחרון השיקים או שיגיע מועד הפרעון של אחרון השיקים כדי להעמיד החוב לפרעון מיידי שעה שאין בכל שיק ושיק כדי לכסות את מלוא ההחזר החודשי (קרן+ריבית) שהרי המתנה כזו תרע את מצבו של התובע לאור המשך תפיחת חובו של הנתבע ללא פרעון. אך לגיטימי בנסיבות אלה להעמיד החוב לפרעון מיידי. באשר לחוב שנצבר בחשבון העו"ש הרי שלא מצאתי כי יש לנתבע כל טענת הגנה ממשית לענין זה. טענתו של הנתבע כי חשבונו נפתח כחשבון פרטי ולא כחשבון עיסקי כפי שצריך היה להיות עקב היותו עצמאי ובגין כך חוייב בריבית גבוהה יותר על יתרות החובה לא יכולה להשמע בהיותה הרחבת חזית לה התנגדה ב"כ התובע. הנתבע כאמור קיבל את דפי החשבון באופן שוטף ולא מחה על חיוב כזה או אחר אלא כאשר קיבל את דרישת התובע ואין לקבל התנהגות מסוג זה אשר אך מעידה על נסיון להתחמק מתשלום החוב. סיכום אשר על כן הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: 75,963 ₪ בצרוף ריבית בנקאית בשיעור ובאופן שצויינו בסעיף 15 לכתב התביעה החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. אגרת בית משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה בקופת בית המשפט ועד ליום התשלום המלא בפועל ע"י הנתבע. 3. שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.חוזהבנקהסכם הלוואההלוואה