להלן פסק דין בנושא צ'ק שעבר זמנו: פסק דין 1. בנובמבר 2001 הגיש התובע לביצוע 3 שיקים בסכום של 27,000 ₪ כ"א, משוכים לפקודתו על ידי "קומביט סוכנים ויועצים לביטוח" בחתימת ידו של הנתבע. השיקים שמועדי פירעונם: 12.2.00; 17.2.00 ו-17.3.00, הוצגו לפירעון רק ביולי 2001, והוחזרו על ידי הבנק בצירוף הערה: "עבר זמנו+נ.ה.ב". הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיקים וקיבל רשות להגן כנגד הפקדה של 45,000 ₪ בקופת בית המשפט, כשבפיו שתי טענות הגנה: השיקים ניתנו לביטחון בלבד, עד שתיערך התחשבנות בין הצדדים; התחשבנות כזו לא נערכה והתובע היה מנוע מלהציגם לפירעון; לנתבע עומדת טענת קיזוז כנגד סכום השיקים, ו"בסופו של יום" התובע הוא שחב כספים לנתבע. 2. 3 השיקים נשוא בקשת הביצוע נמסרו לתובע חלף 3 שיקים אחרים שקיבל מהנתבע ב-26.8.1999. באותו מועד מסר לו הנתבע סדרה של 5 שיקים בסכום של 27,000 ₪ כ"א. שני שיקים שמועדי פירעונם חלו בספטמבר ובאוקטובר 1999 נפרעו כסדרם. 3 השיקים הנוספים שמועדי פירעונם חלו בינואר, פברואר ומרץ 2000, הוחלפו בשיקים הנוכחיים, כשזמן פרעונו של השיק לחודש ינואר נדחה בחודש אחד. בקבלות שהונפקו על ידי התובע צויין "ע"ח עמלות". העסק "קומביט סוכנים ויועצים לביטוח" (להלן: "קומביט") אינו מואגד, והחשבון שעליו משוכים השיקים החלופיים נושא את שם העסק וכתובתו. למרות זאת הנתבע מסביר את החילופים, ברצונו להמיר את השיקים המקוריים בשיקים אישיים: "היות ולא רציתי שהשיקים העסקיים ישארו בידי התובע לביטחון, הסכמתי בלית ברירה להחליפם בשיקים אישיים שלי (אלו השיקים נשוא התביעה) אשר לגביהם סוכם שהם לא יופקדו על ידי התובע עד לעריכת התחשבנות סופית, אם בכלל" (סעיף 8 לתצהיר המשלים של הנתבע). מתברר שבמשך תקופה של כשנתיים התקיים בין התובע לנתבע שיתוף פעולה עסקי במסגרת עסק של סוכנות ביטוח שבבעלות הנתבע, כשהתובע זכאי לשיעורים מסויימים מסכומי העמלות ששולמו לעסק, והעסק נושא בהוצאות התובע בקשר לפעילותו כסוכן ביטוח. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לשעורי העמלות שלהן היה זכאי התובע, ושניהם מסכימים שהתחשבנות סופית מעולם לא נערכה ביניהם. ואולם, התובע טוען שמעת לעת נערכה בינו לבין העסק התחשבנות זמנית; במסגרת זו נמסרו לו השיקים נשוא בקשת הביצוע, ואלה שקפו לטענתו התחשבנות עד לסוף חודש פברואר 1999 (פרוטוקול מה-14.11.2004 עמ' 20). שיתוף הפעולה העסקי בין התובע לנתבע הגיע אל קיצו בסוף שנת 1999. 3. מהחלטת כב' הרשמת ורד בהתנגדות שהוגשה על ידי הנתבע, עולה שטענת ההגנה היחידה אשר זיכתה אותו ברשות להתגונן היא טענת קיזוז ביחס לכספים ששולמו על ידי הנתבע לבדו, במסגרת הסכם פשרה שנחתם עם חברה בשם כים-ניר שירותי תעופה בע"מ (להלן: כים-ניר"). עם זאת, לא נקבע בהחלטה זו במפורש "בכאלה המילים" שהרשות להתגונן מוגבלת אך לנקודה זו, ובהליך כאן חזר הנתבע ופרש את כל הטענות שהעלה במסגרת ההתנגדות. אני סבורה שבצדק טוען התובע, שהפרישה הרחבה של הנתבע היא בגדר הרחבת חזית אסורה, וכי דין הטענות הללו של הנתבע להידחות קודם כל בשל כך. אך גם לגופן, אין בהן כדי להועיל לו מאחר שהוא לא עמד בנטל להוכיחן. 4. אשר לטענה שהשיקים נמסרו לביטחון, "עד לעריכת התחשבנות סופית, אם בכלל" -הטענה הזו מוכחשת נמרצות על ידי התובע, וגרסתו בעניין זה נתמכת בעדותו של רואה החשבון שבעצתו תולה דווקא הנתבע את מסירת השיקים המקוריים לתובע. רו"ח הופמן נשאל בחקירה נגדית: "הנתבע טוען שהשיקים שדיברת עליהם ניתנו לבטחון בעצת החשב של קומביט. מה ידוע לכך על כך". תשובתו של רו"ח הופמן הייתה: "לא היו דברים מעולם. ה-135,000 ₪ היה סכום שחולק ל-5 שיקים שכ"א היה 27,000. זכור לי ויכוח כי טענתי שצריך להוסיף מע"מ, וקמרן דרש שזה יהיה כך ויצא 27,000 עגול. ולא ידעתי על שום שיקים לבטחון. אני חוזר, ה-135,000 שהיה רק חלק ממה שהגיע לכספי אותה עת ולא כיסה את גובה הסכום לאותו יום" (פרוטוקול מ-23.11.2004, עמ' 12). הנתבע מציין כי המחלוקת שבינו לבין רו"ח הופמן, הגיעה גם היא לפתחו של בית המשפט ומבקש שלא ליתן משקל לעדותו. אלא שהעדות הזו מתיישבת היטב עם הגיונם של הדברים ועם מכלול הנסיבות כפי שהתבררו, והיא נתמכת באלה לא פחות משהיא תומכת בהם: לא צויין על השיקים שהם "לביטחון"; אין כל מסמך אחר שקובע זאת, ודווקא העובדה שהשיקים משורטטים, תומכת במסקנה שלא הוסכם על כל הגבלה נוספת בקשר אליהם. ויש לזכור, הנתבע הוא איש עסקים וותיק, וחזקה עליו שהוא מכיר ויודע את הכללים; לשיקים מועדי פירעון קבועים - תאריך פירעונו של אחד השיקים אף תוקן בכתב ידו של התובע - מה שמתיישב עם שיקים לפירעון ולא לביטחון; עצם הפריסה ל-5 שיקים בסכום נקוב זהה, מצביעה על "כוונת פירעון". שהרי, אם המטרה היא ביטחון, די בשיק אחד שבו נקוב הסכום הכולל; מדובר בשיקים חליפיים, שמועד פירעונו של אחד מהם נדחה כאמור בחודש אחד, ועובדה זו שוב מתיישבת יותר עם שיקים לפירעון מאשר עם שיקים לביטחון. מה גם, שההסבר של הנתבע ביחס לסיבת ההחלפה - המרת שיקים עסקיים בשיקים אישיים - תמוה אם לא למעלה מזה, לאור העובדה שגם השיקים החליפיים נושאים את כל הסממנים של שיקים עסקיים: הם משוכים אומנם על חשבון אחר, אך גם החשבון הזה נושא את שם העסק ומען העסק, מה שמוביל למסקנה שההסבר של התובע להחלפת השיקים: קשיי נזילות בעסק וחשש מפני הגבלת החשבון שעליו היו משוכים השיקים המקוריים - הרבה יותר סביר מההסבר של הנתבע להחלפת השיקים. זאת ועוד. אין ספק שההתנהלות העסקית בין התובע לנתבע הייתה כרוכה בהתחשבנות מעת לעת, ואין טענה שבעת שנמסרו השיקים המקוריים - אוגוסט 1999 - הנתבע כבר צפה שהקשר העסקי בינו לבין התובע ינותק. הרי הנתבע עצמו אומר בתצהירו הראשון: "בסוף שנת 1999 החלטנו להפסיק את שיתוף הפעולה העסקי בינינו" (סעיף 5 לתצהיר). ברור אפוא שהשיקים המקוריים לא נמסרו לביטחון - עד לביצוע התחשבנות סופית, ואין כל סיבה להניח שהתובע היה מוכן להחליף חלק מהם בשיקים אחרים שעליהם, בניגוד לקודמיהם, רובץ תנאי במסירה. 5. נכון הוא שהשיקים הוצגו לפירעון למעלה משנה לאחר תאריך הוצאתם, אלא שגם לכך ניתן הסבר מספק על ידי התובע - הוא נשאל בחקירה נגדית: "אתה טוען שפנית לנתבע בבקשה להפקיד השיקים וביקשת במשך שנה וחצי להפקיד והוא אמר לחכות. אז למה לא הפקדת אותם בבנק ללא אישורו", על כך הייתה תשובתו: "כי ידעתי שמצבו הכספי בבנק קשה. לא רציתי לתקוע מסמר בארונו. ידעתי ששיקים שלו חזרו והוא מוגבל בבנקים. הייתה בינינו ידידות אמיצה והסכמתי לחכות" (פרוטוקול מ-14.11.2004 עמ' 22). ההסבר הזה נראה לי הרבה יותר אמין ומתקבל על הדעת מגרסת הנתבע לפיה השיקים נמסרו מלכתחילה לביטחון בלבד. אומנם, השיקים נשוא התביעה הוחזרו על ידי הבנק הנמשך מהטעם שניתנה הוראת ביטול וזמנם עבר, ולא מהטעם שהחשבון הוגבל, אבל סביר יותר שהתובע המתין עם הצגתם לפירעון בחשבון הנתבע מתוך נכונות ללכת לקראתו כפי שהתובע אומר, ולא משום שהשיקים נמסרו לו לביטחון עד שתיעשה התחשבנות שלא נקבע לה מועד. עניין ההמתנה הארוכה עד להצגת השיקים לפירעון על ידי התובע, הוא מכל מקום הדבר היחיד מתוך מכלול שלם של נסיבות משתלבות ועקביות שיש בו לכאורה כדי לתמוך בגרסת הנתבע, וגם לו יש כאמור הסבר מספק אשר משתלב יפה בגרסת התובע. המסקנה אשר מתבקשת היא שהטענה כי השיקים נמסרו לביטחון - לא הוכחה. ולסיום חלק זה אני רואה להוסיף: כפי שהתברר, הנתונים הדרושים לעריכת ההתחשבנות שלטענת הנתבע הייתה תנאי במסירת השיקים - נמצאים ברשות קומביט ורק אצלה. עריכת ההתחשבנות הייתה מותנית אפוא קודם כל "ברצונו הטוב" של הנתבע שללא ספק יכול היה לבצע לפחות התחשבנות ראשונית על פי ספרי קומביט. לא שמענו מפיו שדבר ממה שיכול היה לעשות על ידו נעשה, טרם שהתובע החל להניע את גלגלי התביעה. התובע מצדו המתין למעלה משנה ומחצה עד שהגיש את השיקים לפירעון, וכמעט שנתיים עד שהחל בהליכי הוצאה לפועל לשם גבייתם - מה שאכן הביא בסופו של דבר להידברות עם הנתבע ולחילופי טיוטות בניסיון להגיע להסכמות. בהעדר מועד מוסכם לעריכת ההתחשבנות הנטענת, המתנה של פרק זמן כזה ממלאה ללא ספק אחר הדרישה של זמן סביר לקיומו של התנאי הנטען במסירת השיקים. לכן, אפילו נמסרו השיקים לביטחון עד שתקוים התחשבנות, הרי בנסיבות המקרה הזה, יש לראות באי עריכת התחשבנות, למצער התחשבנות ראשונית על פי ספרי קומביט, קיום של התנאי אשר מצדיק את הגשת השיקים לפירעון. שהרי, מהי המשמעות של שיקים לביטחון עד שתקויים התחשבנות: אם לא תקויים תוך זמן סביר הם יפרעו, ואם תקויים - הם יפרעו ככל שיתחייב מההתחשבנות. המסקנה אשר מתבקשת מכל האמור היא שהטענה בדבר תנאי במסירת השיקים לא הוכחה. 6. טענת הקיזוז. גם כאן, פרש הנתבע קשת רחבה של טענות שכולן, להוציא טענת הקיזוז בשל תשלומים לחברת כים-ניר, לא התקבלו על ידי כב' הרשמת ורד בשל היעדר פירוט. במסגרת ההתנגדות נטען על ידי הנתבע כי התובע הוא שחייב כספים לנתבע, וכי חובו עומד על סכום של 58,986.37 ₪. להתנגדות צורפו דפים של "כרטסת ממויינת לפי תאריכי ערך" אשר הונפקו ב- 5.12.01, ולפי הדף הראשון חובו של התובע לקומביט ליום 1.1.2000 עומד על 114,878 ₪ ואילו לפי הדף השני, חובו של התובע נכון לאותו יום ממש עומד על 27,133.17 ₪. בחקירתו נשאל הנתבע: "כיצד סכום החוב הנטען על ידך עולה משתי הכרטיסיות שצורפו על ידך", על כך השיב: "שתי הכרטיסיות מציגות סכום גבוה וזו לא כל התמונה, בקשנו התיחסות ליתרת החוב מסכום המופיע בשתי החשבוניות. לאחר שהעניין נלקח לידיים עשינו התאמה והגענו לתוצאה של 58,900 ש"ח" (בש"א 135145/01, פרוטוקול מ-13.10.2002, עמ' 1). הנתבע אישר אפוא שסכום יתרות החוב לפי כל אחת משתי הגרסות שמציגה הכרטסת, אינו מתאים לסכום החוב שלו טען בתצהיר התומך בהתנגדות. אין תימה אפוא בכך שכב' הרשמת ורד לא הייתה מוכנה ליתן אמון בכרטסת החלקית שהוצגה על ידי הנתבע. ולא רק שהנתבע חוזר לאותן טענות בהליך זה, אלא שבעצם דבר לא השתנה מאז העלה אותן בפני כב' הרשמת ורד. גם הפעם לא הוצגה כרטסת, וזה למרות שבעדותו במסגרת ההתנגדות הודיע הנתבע: "הכרטסת אינה שלמה לכן מדובר בסכום מופחת של 58,000 ₪. לאחר הכרטסת נעשתה התאמה חשבונאית ע"י רו"ח בשנת 2001. אני יכול להגיש אותה לביהמ"ש" (שם, בעמ' 2). אכן, הנתבע צירף הפעם לתצהירו את "מסמכי היסוד" אשר מהם מורכב לכאורה סכום החוב הנטען של התובע: עותקים של פוליסות ביטוח; פקודות יומן; חשבוניות מס בגין שימוש בטלפון נייד; עותק של שיק על סכום של 15,930 ₪ עם ספח לפיו מדובר בהלוואה לתובע. ואולם, כל המסמכים הללו מתייחסים גם לתקופות קודמות לפברואר 99 - הוא מועד ההתחשבנות שהניבה את השיקים המקוריים מאוגוסט 99, כך למשל ההלוואה הנזכרת ניתנה באוגוסט 1997 ועל פי ספח השיק - לתקופה של 5 חודשים בלבד, והעיקר זהו פירוט של סכומים שלטענת הנתבע יש לזקוף לחובת התובע, אך לא הובאה כל ראיה לכך שהסיכום של כל הסכומים הללו הוא החוב של התובע לנתבע לאחר שנזקפו לזכותו כל הסכומים המגיעים לו. כפי שכבר צויין, השיקים ניתנו על בסיס התחשבנות לפברואר 1999 ואילו הקשר העסקי בין הצדדים הסתיים רק בסוף אותה שנה. הנתבע אישר בחקירתו: "לא ערכתי התחשבנות סופית בתביעה זו" (פרוטוקול מ-11.11.2004 עמ' 13). בהמשך, כשנשאל שנית: "בדקת כמה שילמה לנחום כספי והשוואת לכמה מגיע לו?" תשובתו המסויגת היתה: "בדקתי עד כמה שאני יכול, ולטעמי הוא חייב לי כספים. ערכתי בדיקות ועל סמך נתונים שהיו לי ולדעתי הוא חייב כספים". ומשנשאל" היכן הבדיקות האלה" השיב: "המסמכים אצלנו" (שם, בעמ' 14). אם יש מסמכים כאלה - הם לא הוגשו. בסיכומים מטעם הנתבע נטען כי העובדה שהתובע לא הגיש את הדוחות שלדבריו נהג להגיש מעת לעת לצרכי התחשבנות, ולא הוכיח כי הסכומים שפורטו על ידי הנתבע אכן שולמו על ידו או קוזזו במסגרת ההתחשבנות ביניהם, צריכה להיות מוחזקת כנגדו. ולא היא. התובע בא בתביעה שטרית, טענת הקיזוז היא טענת הגנה; עול הוכחתה מוטל על הנתבע, והוא אינו יוצא ידי חובתו במה שהתובע לא הוכיח. 7. יתר על כן. מתברר שבמסגרת הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים לאחר שהשיקים נשוא תביעה זו הוגשו לביצוע, הסכים הנתבע לשלם לתובע בגין השיקים סכום של 54,000 ₪ בתוספת 50% מהריבית הבנקאית שנצברה בגינם, וכן הסכים שהתובע רשאי "להגיש לבורר דרישה ותביעה כנגד קומרן בקשר לסכום היתרה... המסתכמת בסכום של 27,000 ₪" (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית של התובע). וכיצד מסביר הנתבע את ההסכמה הזו שהיא על פניה תמוהה לאור טענתו שהתובע חייב לו כספים? בתצהיר המשלים הוא אומר כך: "הצעתי כי בטיוטת הסכם הבוררות יתווסף סעיף לפי אשלם לתובע סך של 54,000 ₪ על מנת להראות כי אינני משלם את השיקים נשוא התביעה בשל רצון להתחמק מהתשלום ו/או בשל אי יכולת לשלמם, אלא בשל טענותיי המהותיות כי התובע הוא זה שחייב לי כספים" (סעיף 10 לתצהיר הנ"ל). ההסבר הזה תמוה ומוקשה לא פחות מהסברים אחרים שניתנו על ידי הנתבע. כן נטען על ידי הנתבע בסיכומיו (ס' 18), כי בחקירה נגדית הודה התובע בכך שחובו של הנתבע לו אינו עולה על 40,000-50,000 ₪. ואכן התובע נקב בסכומים אלה כשהופנה לסעיף 24 לתצהירו. ואולם, מעיון בסעיפים 21 ו-24 לתצהיר עדות ראשית של התובע, עולה שהתובע כיוון לחוב נוסף של הנתבע, מעבר לחוב בגין השיקים שלא נפרעו, וזוהי אף גרסתו בטיוטה שהעביר הוא לנתבע במסגרת ההידברות ביניהם (ס' 3לנספח ב לתצהיר המשלים של הנתבע). במאמר מוסגר אני רואה להוסיף: לי נראה שקיימת אפשרות סבירה שההצעה של הנתבע לשלם לתובע סכום של 54,000 ₪, נסמכת על סכום יתרת החוב של התובע לפי הדף השני של הכרטסת החלקית שהוגשה על ידי הנתבע במסגרת ההתנגדות. לפי הדף הזה "חשבונו" של התובע בקומביט עמד ביתרת חובה של כ-27,000 ₪ לספטמבר 2000, ואין לעומת זאת כל עקבות לכך שהשיקים שזמן פרעונם חל מספר חודשים קודם לכן - לא נפרעו על ידי הנתבע. אם אין כאן מקריות, אזי ההצעה של הנתבע לשלם לתובע 54,000 ₪ נובעת מקיזוז יתרת החובה בסכום של כ-27,000 ₪, מסכום השיקים. כך או אחרת, על הכרטסת שהוצגה אין מה לסמוך, והתובע ממילא בחר לטעון לקיזוז בסכום שאינו תואם ליתרות החוב לפי איזה מהגרסות של הכרטסת החלקית. 8. אשר לקיזוז מחצית מהתשלומים ששולמו על ידי הנתבע לחברת כים-ניר- מתברר שחברה זו תבעה מקומביט החזר של פרמיות ששולמו על ידה לקומביט ולא הועברו למבטח. במסגרת הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ב-23.4.2000, חויבו קומביט (שאינה אישיות משפטית), התובע והנתבע לשלם לכים-ניר סכום של 163,152 ₪ ב-20 תשלומים חודשיים נושאים ריבית שנתית של 11%. הנתבע טען בתצהיר אשר תומך בהתנגדות, כי סוכם בינו לבין התובע שהוא (הנתבע) ישלם את התשלומים על פי הסדר הפשרה והמשיב יחזיר לו את מחצית הסכום היינו, 89,653.84 ₪. הנתבע אומר בסעיף 8 לתצהיר הנ"ל "על פי סעיף זה אטען כי המשיב חייב לי את הסך של 89,653.84 ₪" . מה שהנתבע לא ציין שם הוא ששולמו על ידו על חשבון החוב בסך הכל 5 תשלומים בסכום כולל של 44,827 ₪. כב' הרשמת ורד קבעה אפוא שאם קמה לנתבע זכות קיזוז מכוח ההסכמה הזו, היא מוגבלת למחצית הסכום ששולם. התובע טוען שלא הייתה הסכמה כזו בינו לבין הנתבע ולא יכלה להיות, משום שכל כספי הפרמיות ששולמו על ידי כים-ניר הועברו לחשבונותיה של קומביט, "ונבלעו" שם. לו, לא היה כל חלק ונחלה בסכומים האלה, ואת זאת מאשר רו"ח הופמן בעדותו. הצירוף של שני אלה: טענת הנתבע שהתובע חייב לו מחצית מסכום הפשרה, בעוד שהוא עצמו שילם פחות מרבע מסכום הפשרה ומנגד, ההסבר של התובע ביחס "למסלול" שעשו הפרמיות - הסבר שנתמך כאמור בעדותו של רו"ח הופמן - מוביל אותי למסקנה שאין יסוד לטענת הנתבע בעניין ההסכמה הנטענת על ידו. ויש לזכור, מדובר בהסכמה שהושגה לכאורה למעלה משנה לאחר שהקשר העסקי בינו לבין התובע נותק. בהיעדר הסכמה כנטען, חלות הוראות סעיף 54 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 לפיהן: "חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם". לכן, כל עוד שולם על ידי הנתבע פחות מכפי חלקו בנטל החיוב, אין הוא יכול לחזור על התובע על מנת להיפרע ממנו. גם טענת קיזוז זו דינה להידחות אפוא. 9. סיכומו של דבר הוא שהתביעה מתקבלת במלואה, והתובע רשאי להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כסדרם. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט (אגרה) ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. שיקים