פסיקת ריבית

הרציונאל שבפסיקת ריבית נזכר בע"א 3439/90, ד.ד.ד. בניה ועבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האיזורית מטה יהודה, פד"י מה(3)337, 344, שם נאמר כי השיערוך בא לשמור על ערכו הריאלי של החוב.

שיטות השיערוך יכולות להיות שונות, בהתאם לנסיבותו של כל עניין, וההצמדה למדד המחירים לצרכן (שרק אותה מכיר החוק) היא רק אחת מהן. הריבית על חוב משוערך נועדת לפצות את בעל החוב על השימוש בכסף שנמנע ממנו. הריבית על חוב בלתי משוערך נועדת לפצות גם על ירידת ערכו הריאלי של החוב.

רציונאל זה מצדיק את הפעלת מנגנון השערוך, הקבוע בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, על כל חיוב שנפסק על ידי רשות שיפוטית גם אם איננו בר אכיפה ישירה עפ"י הוראות חוק ההוצל"פ.

להלן פסק דין בנושא פסיקת ריבית:

פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:
התובע הגיש לנתבעת תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התו"ב), בגין ירידת ערך המקרקעין הידועים כחלקות 45, 47 ו-89 בגוש 6358, שהוא בעל זכות החכירה בהם. התביעה הוגשה בעקבות ייעוד המקרקעין לדרך בתכנית מתאר פת/2005א (להלן - התכנית), אשר קיבלה תוקף.

בהעדר החלטה של הנתבעת הגיש התובע ערר לוועדת הערר המחוזית בתיק ערר 693/04. ועדת הערר בהחלטתה מיום 11.11.04 החליטה למנות את השמאי ארז כהן (להלן - השמאי) כשמאי מכריע, אשר יבדוק אם נגרמה למקרקעין פגיעה, ואם כן, מהו שיעור הפגיעה.

השמאי העריך את הפגיעה בשווי המקרקעין כתוצאה מהתכנית בסך 386,016$, כאשר סכום זה עמד, נכון ליום 12.10.95, המועד בו ניתן תוקף לתכנית, על סך 1,158,048 ₪.

הנתבעת הגישה ערר על קביעת השמאי לועדת הערר המחוזית בתיק ערר 303/05. הערר נדחה בהחלטת ועדת הערר מיום 13.9.05, אשר חייבה את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דינו בסך 10% מהסכום שנקבע על ידי השמאי בצירוף מע"מ, וזאת בנוסף לסכום שנקבע על ידי השמאי.

הנתבעת ערערה על החלטה זו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בעמ"נ 248/05. בפסק דינו מיום 10.10.06 דחה בית המשפט את הערעור, וחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין.

ביום 12.2.07 שילמה הנתבעת לתובע סך של 2,985,739 ₪.

טענות הצדדים, המוסכמות והפלוגתאות:
לטענת התובע נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת, הנובעת מהפרשי הצמדה וריבית. לטענת הנתבעת סולק החוב במלואו.

בדיון קדם משפט, שהתקיים בפני ביום 20.12.07 הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין ביניהם מחלוקת עובדתית. ב"כ הצדדים הסכימו, כי קיימות ביניהם שתי פלוגתאות. האחת, נוגעת לפירוש שיש לתת להחלטת ועדת הערר המחוזית מיום 13.9.05, ככל שהדברים נוגעים לשערוך שיש לעשות לשכ"ט עו"ד שנפסק על ידי וועדת הערר ולסכום שפסק השמאי המכריע. השניה, נובעת מתוך הפלוגתא הראשונה, האם הסכום שנפסק בהחלטת וועדת הערר מהווה חוב פסוק לענין חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית והצמדה).

ב"כ הצדדים הסכימו, כי לאחר שיסכמו טענותיהם בכתב, יינתן פסק דין.

דיון:
אדון תחילה דווקא בפלוגתא השניה, האם הסכום שנפסק על ידי וועדת הערר מהווה חוב פסוק לעניין החוק.

בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה נאמר:

"'רשות שיפוטית' - בית משפט, בית דין או רשות אחרת המוסמכת על פי דין לפסוק תשלום לבעל דין, או לקבוע סכום המשתלם לבעל דין, לרבות בורר וכן ראש ההוצאה לפועל כשהוא מוסמך על פי דין לפסוק או לקבוע סכום כסף".

בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה נאמר:

"סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל -הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת".

לשיטתו של התובע, ועדת הערר היא רשות שיפוטית כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ועל כן יש להחיל על הסכום שפסקה את הוראות סעיף 5(ב) לחוק הנ"ל, ולצרף לסכום החוב שנפסק על ידי וועדת הערר המחוזית הפרשי הצמדה וריבית.

לשיטתה של הנתבעת, אף אם ייקבע כי ועדת הערר מהווה רשות שיפוטית, עדיין אין בכך כדי להחיל על הסכום את הוראות סעיף 5(ב) לחוק, וזאת משני טעמים: האחד, היות שהחלטת ועדת הערר איננה מהווה פסק דין עפ"י ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצל"פ), אשר ממנו מקישה הנתבעת לעניינינו. השני, וועדת הערר המחוזית לא קבעה את סכום הפיצוי אלא רק אישרה את הסכום שקבע השמאי.


בת"א(נצרת)7164/02, שיכון עובדים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מבוא העמקים, תק-של 2005(1), 15106, נקבע , כי על שערוך פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התו"ב חלות הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת בעקבות האמור בע"א 6663/93 צאיג נ' הועדה המקומית ראשון לציון, פד"י נה(1)49. עוד נקבע בת"א 7164/02 הנ"ל, כי וועדת הערר הינה בגדר רשות שיפוטית לצורך חוק פסיקת ריבית והצמדה. אינני סבור, כי בעובדה שהחלטת וועדת הערר איננה מהווה פסק דין לעניין חוק ההוצל"פ יש כדי לשנות דבר בעניין זה. אין בדרך הפרוצדוראלית בה מיושמות החלטות וועדת הערר כדי לשנות דבר מבחינה מהותן של החלטות אלו והיותן החלטות של רשות שיפוטית. המדובר בגוף, אשר הוסמך על פי דין לפסוק ולקבוע סכומים אותם יש לשלם. אי הכללת החלטות וועדת ערר במונח "פסק דין" שבחוק ההוצל"פ נוגעת רק לדרך הטכנית בה ייגבה הסכום שנפסק, אך לא לעצם מהותו. האופן בו תבוצע החלטתה של וועדת ערר אינו משנה דבר ככל שהדברים נוגעים לצורך לשמור על ערכו הריאלי של החיוב שנקבע בהחלטתה של וועדת הערר.

דין טענת הנתבעת, כי וועדת הערר לא קבעה את סכום החוב בעצמה אלא אימצה את קביעת השמאי, דינה להידחות. גם אם רשות שיפוטית קובעת גובהו של חיוב כלשהו תוך אימוץ חוות דעתו של מומחה, עדין מדובר בסכום כסף שנפסק על ידי רשות שיפוטית. אין זה משנה, על סמך מה נעשתה אותה קביעה.

מטרתן של הוראות סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה היא שמירת ערכם הריאלי של חיובים. הן אם מדובר בחיוב, שלא ניתן לגבותו באמצעות פניה ישירה ללשכת ההוצל"פ, והן אם מדובר בחיוב שנפסק על סמך חוות דעתו של מומחה, עדין אין כל סיבה שלא להחיל על חיובים שכאלה את מנגנון השיערוך הקבוע בסעיף 5(ב) הנ"ל לשם שמירת ערכם הריאלי של אותם חיובים.

הרציונאל שבפסיקת ריבית כבר נזכר בע"א 3439/90, ד.ד.ד. בניה ועבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האיזורית מטה יהודה, פד"י מה(3)337, 344, שם נאמר:

"השיערוך בא לשמור על ערכו הריאלי של החוב. שיטות השיערוך יכולות להיות שונות, בהתאם לנסיבותו של כל עניין, וההצמדה למדד המחירים לצרכן (שרק אותה מכיר החוק) היא רק אחת מהן. הריבית על חוב משוערך נועדת לפצות את בעל החוב על השימוש בכסף שנמנע ממנו. הריבית על חוב בלתי משוערך נועדת לפצות גם על ירידת ערכו הריאלי של החוב".

רציונאל זה מצדיק את הפעלת מנגנון השערוך, הקבוע בסעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, על כל חיוב שנפסק על ידי רשות שיפוטית גם אם איננו בר אכיפה ישירה עפ"י הוראות חוק ההוצל"פ.

יש, איפוא, לקבוע, כי ועדת הערר הינה "רשות שיפוטית" כהגדרתה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכי הוראות סעיף 5(ב) לחוק זה חלות על החלטותיה. היות וכך, הריבית החלה על הסכום שנקבע על ידה הינה ריבית הפיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק, כאשר "מועד הפירעון" הוא מועד התגבשותה של הזכות, הווה אומר, מועד אישורה של התוכנית הפוגעת, אשר יצרה את זכותו של התובע לקבלת פיצויים בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התו"ב.

משהוכרעה הפלוגתא השנייה , יש לשוב ולדון בפלוגתא הראשונה, שעניינה פרשנות הסיפא של החלטת וועדת הערר המחוזית מיום 13.9.05, בכל הנוגע להוצאות אשר נפסקו לטובת התובע. בהחלטה נקבע כי ההוצאות יהיו בשיעור של 10% מהסכום שקבע השמאי. לשיטת התובע הסכום הקובע הוא הסכום המשוערך, לרבות הריבית. לשיטת הנתבעת הסכום הקובע הוא הסכום בלא תוספת הריבית.

כאמור לעיל, המחלוקת השניה, היא פרשנית באופייה. זוהי לשון הסיפא של ההחלטה, נשוא המחלוקת שבין הצדדים:

"התוצאה היא כי הערר נדחה. הועדה המקומית תשא בהוצאות העורר ושכ"ט עו"ד בסך 10% בצירוף מע"מ מגובה הפיצוי שפסק השמאי המכריע וכן תשלם לו כל סכום ששילם לשמאי המכריע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק".

לעניין פרשנותו של פסק דין נאמר בבג"צ 3406/91, בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י מה(5)1, 7:

"אכן, עניין לנו כאן בפרשנותו של פסק-דין. פרשנות זו נעשית על-פי אותן אמות מידה וכללים לפיהם מתפרשים 'טקסטים' משפטיים אחרים. פסק-דין הוא 'טקסט', ויש לפרשו על-פי כללי הפרשנות הרגילים לפירושם של 'טקסטים' משפטיים... על-כן יש לפרש פסק-דין בהתחשב בלשונו ובתכליתו. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמאטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה".

לא מצאתי במקרה זה, כי יש פתרון לבעיה הפרשנית בטקסט עצמו. על כן אפנה להיסטוריה של ההלכה השיפוטית בעניין פסיקת הוצאות.
לעניין חיוב בהוצאות נקבע, כי היקף הסכום השנוי במחלוקת משמש כאחד הפרמטרים המרכזיים לקביעת סכום החיוב בהוצאות. לענין זה ראה בג"ץ 891/05, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר, תק-על 2005(2)4087.

במקרה שבפנינו הסכום שהיה שנוי במחלוקת בפני וועדת הערר המחוזית הינו הסכום שנקבע על יד השמאי בחוות דעתו כערכו המשוערך החל ממועד מתן התוקף לתכנית, כפי שנקבע על ידי השמאי. ממילא יש לפרש את קביעת ההוצאות על ידי וועדת הערר כמתייחסת לסכום החיוב המשוערך. פרשנות זו מתיישבת עם לשון ההחלטה המתייחסת לגובה הפיצוי שפסק השמאי, ופיצוי זה הוא הסכום המשוערך.

סיכום:
טענות התובע, כי על החיוב שנקבע על ידי וועדת הערר חלות הוראות סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, וכי חיוב ההוצאות מתייחס לסכום החוב המשוערך, דינן להתקבל.

אשר על כן, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך של 430,727 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע וכן בשכר טרחת עורך דינו בסך 23,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק הריבית

  2. פסיקת ריבית

  3. ריבית חריגה בנק לאומי

  4. ריבית על חוב במטבע חוץ

  5. ריבית יתר על צריכת מים

  6. טענת ריבית בנקאית מופרזת

  7. תביעה לתשלום ריבית הסכמית

  8. תביעה לתשלום ריבית פיגורים

  9. ריבית מיוחדת על כספי ביטוח

  10. ריבית מקסימלית לפי חוק הריבית

  11. תחולה רטרואקטיבית של תקנות הריבית

  12. סעיף הסכם מקפח בנוגע לריבית פיגורים

  13. צו הריבית (קביעת הצמדה), תשכ"ג-1963

  14. צו הריבית (קביעת הצמדה), תשכ"ו-1966

  15. צו החברות (שיעור הריבית), תשי"ז-1957

  16. צו הריבית (קביעת הצמדה), התשמ"ד-1984

  17. צו הריבית (שינוי שיעורים), תשל"ד-1973

  18. צו הריבית (שינוי שיעורים), תשל"ג-1973

  19. צו הריבית (שינוי שיעורים), תשל"ו-1976

  20. צו הריבית (שינוי שיעורים), התשס"ב-2002

  21. חוק הריבית (שינוי שיעורים), תשל"ג-1972

  22. צו הריבית (שינוי שיעורים), התשנ"ג-1993

  23. סמכות רשם ההוצל"פ להפחית ריבית שנקבעה בפסק דין

  24. ריבית פיגורים עקב איחור בהפרשות לקופת התגמולים

  25. צו מס ערך מוסף (קביעת שיעור ריבית), תשל"ו-1976

  26. הוספת ריבית לכספים בגין אי ביצוע הפקדות פנסיוניות

  27. זכאות לקבל "ריבית הסכמית", הקבועה בהסכם "רב השנים"

  28. תקנות מס הכנסה (קביעת שיעור ריבית), התשמ''ה-1985

  29. צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970

  30. צו הסדרים בעקבות ניוד המטבע (קביעת שיעור ריבית), תשל"ט-1979

  31. הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א-1990

  32. תקנות מס הכנסה (קביעת שיעורי ריבית לענין סעיף 19), התשמ''ה-1985

  33. תקנות מס הכנסה (קביעת שיעור ריבית לענין סעיף 3(י)), התשמ''ו-1987

  34. תקנות מס הכנסה (שיעור המס על ריבית על פקדונות פת''מ), התשמ''ד-1984

  35. צו מס הכנסה (קביעת ריבית על תעודות השתתפות הוליס כהכנסה), תשל"ו-1976

  36. צו מס הכנסה (הנחה במס על הכנסה מריבית על תעודות השתתפות הוליס), תשל"ו-1976

  37. טענה כי העירייה מחייבת נישומים שונים בריבית פיגורים, גם בגין תקופה בה לא היה לנישום חוב

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון