חתימת הסבה

משחתמו המבקשים חתימת הסבה על השיקים נטלו על עצמם מחויבות לפרוע את השיקים אם יחוללו. במובן זה "ערבו" המבקשים לפירעון השטרות, אך עדיין אין הם נחשבים כערבים כמשמעות הדבר בס' 57 לפקודת השטרות. סיחור רגיל של שטר לפקודה כולל שני אלמנטים חיוב וקנין. מזווית הראיה הקנינית, מעביר הסיחור לנסב את הזכות השיטרית של הנפרע נגד מושך השטר או העושה. בעקבות הסיחור, הנסב הופך לבעליה של הזכות כנגד המושך או, בלשון אחר, לנושה של המושך. נוסף לכך, יש לסיחור היבט חוזי חיובי, משום שסיחור של שטר לפקודה נעשה בחתימתו של המסב. החתימה מחייבת את המסב לפרוע לנסב את הסכום הנקוב בשטר, אם הלה לא ייפרע מהמושך או העושה. להלן החלטה בנושא חתימת הסבה: החלטה בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן לפיו נדחו ההתנגדויות שהגישו המבקשים עקב העדר התייצבות מטעמם לדיון. מדובר בשתי התנגדויות שהדיון בהם התקיים במאוחד. אין חולק כי המבקשים זומנו כדין לדיון האמור. בתיק בש"א 173266/05 הגישה המבקשת, (להלן: "המבקשת"), התנגדות כנגד ביצוע שיק על סך של 25,697 ₪ שתאריך פרעונו 8/10/02. השיק נמשך על ידי קור שופ לוגיסטיקה בע"מ (להלן: "קור שופ") לפקודת המבקשת, אשר חתמה על גב השיק חתימת היסב. בתיק בש"א 173260/05 הגיש המבקש, (להלן: "המבקש") התנגדות כנגד ביצוע שני שיקים האחד על סך של 25,697 ₪ שמועד פירעונו 25/9/02 ואילו השיק השני הינו על סך של 5,034 ₪ ומועד פרעונו 30/9/02. שני השיקים האמורים נמשכו גם הם על ידי קור שופ לפקודת דובלינסקי, והמבקש חתם על גבם חתימת היסב. אוסיף עוד כי תיקי ההוצל"פ נפתחו כנגד המבקשים ביום 20/6/05. תחילה נפתח תיק הוצל"פ כנגד קור שופ בלבד, ורק ביום 17/5/05 ביקשה המשיבה לצרף את המבקשים נוכח חתימתם על השיקים. בעקבות כך נפתחו שני תיקי הוצל"פ נפרדים, שכן כל אחד מהמבקשים חתום על שיקים אחרים. בהתנגדות טענו המבקשים טענה עיקרית אחת והיא התיישנות התביעה כנגדם. לטענתם, היות ומועד פירעון השטרות הינו בשנת 2002 ואילו הם חתמו על השטרות חתימת היסב, לא ניתן היה לצרפם לתיק ההוצל"פ בשנת 2005, שכן התביעה כנגד מסב מתיישנת לאחר שעברו שנתיים ממועד שבו נולדה עילת התובענה כנגדו, וזאת בהתאם לסע' 96 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש]. טענה נוספת שנטענה על ידי המבקשים הינה כי השטרות נמסרו מלכתחילה למשיבה שהיא חברה העוסקת בגבייה על מנת שתגבה את החוב עבורם, ואולם המשיבה מעלה באמונם ובמקום לגבות את הכספים עבורם, צרפה אותם כחייבים לתיק ההוצל"פ. המבקשים הבהירו כי בעבר היה המבקש שותף של מנהל המשיבה ואילו המבקשת הועסקה על ידו, ואולם דרכיהם נפרדו, ועתה, לטענתם, הם נרדפים על ידו, על לא עוול בכפם. בבקשה לביטול ההחלטה בדבר דחיית ההתנגדות טענו המבקשים טענות נוספות. המבקשים הודו כי מנהל המשיבה הלווה להם כספים במישרין או על ידי חברות שבשליטתו, ואולם לטענתם החזירו הם את כל סכומי ההלוואה, ובידם אישור על סילוק החוב שנחתם על ידי מנהל המשיבה ביום 16/2/02. טענה נוספת שנטענה הינה כי השיק שניתן על ידי המבקשת בסך של 25,967 ₪ בא למעשה להחליף את השיק שניתן על ידי המבקש באותו סכום, כך שמדובר בניסיון לגבות את אותו חוב פעמיים. כמו כן, נטען כי השיק על סך של 5,034 ₪ ניתן למשיבה על מנת לגבות את החוב עבור המבקש. אציין כי קיימת סתירה בין ההתנגדות המקורית לבין הנטען בבקשה לביטול פסק דין, בעוד שבהתנגדות נטען כי כל השיקים נמסרו למשיבה על מנת לגבות חוב המגיע למבקשים, הרי עתה נטען כי רק השיק על סך של 5,034 ₪ נמסר למשיבה למטרה זו. במועד הדיון נחקרו המבקשים בפני. במהלך הדיון חזרה המבקשת על הטענה כי שני השיקים על סך של 25,967 ₪ ניתנו בגין אותו חוב. בנסיבות אלה ביקשתי לראות את השיקים המקוריים, ואולם אז התברר כי השיקים אינם מצויים בידי המשיבה. מנהל המשיבה טען כי השיקים נגנבו ממנו על ידי המבקשים או מי מטעמם. המבקשים טוענים כי יש לקבל את ההתנגדות היות ובהעדר השיקים אין למשיבה עילת תביעה כנגדם. המשיבה מצידה טענה כי לא ניתן לסמוך על עדות המבקשים, וכי טענותיהם בבקשה לביטול פסק דין מהוות הרחבת חזית אסורה. המשיבה טוענת כי לא בכדי לא טענו המבקשים בהתנגדותם המקורית כי סילקו את החוב כלפיה או כלפי מנהלה. לטענתה, העיד המבקש בהליך שנוהל בפני כב' השופטת אחימן כי לא סילק את החוב כלפי מנהלה, אך לאחר מכן חזר בו מעדותו זו, והודה כי עדותו הקודמת הייתה שקרית. כב' השופט תמיר קבע בבש"א 180744/04 כי חרף העובדה שהמבקש הודה כי שיקר במסגרת הליך אחר ביודעין ובקנוניה עם מנהל המשיבה על מנת לא לסכן הליכי גבייה מחייב אחר, הרי יש ליתן לו רשות להתגונן בכפוף להפקדה כספית. ואולם כב' השופטת ערקובי קבעה בבש"א 172377/04 כי ביהמ"ש איננו נדרש ליתן רשות להגן רק על מנת לאפשר למבקש ליתן גרסה שקרית. עוד הוסיפה היא וקבעה כי נקודת המוצא של ביהמ"ש היא כי בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת אחימן אמר המבקש את האמת, אלא שעתה לנוחיותו מבקש הוא לחזור מעדותו זו. המשיבה טוענת כי גם בדיון שהתקיים בפני שיקר המבקש כאשר טען לפתע כי לא הבין את השאלות שנשאל בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ערקובי, וחרף הודאותיו הן בבש"א 180744/04 והן בבש"א 172377/04 כי שיקר בעדותו בהליך שנוהל בפני כב' השופטת אחימן, טען המבקש עתה "אני טוען שלא שיקרתי בבתי המשפט". עוד טוענת המשיבה כי המבקשים הסתבכו בחקירתם אף בנוגע לעניינה של חברת ת.מ.י. פרס בע"מ. המשיבה טוענת כי המבקש העביר את מניות אותה חברה על שם אימו נחמה דובלינסקי ואף מינה אותה לדירקטורית בחברה, וזאת לאחר פטירתה של אימו ז"ל. גם בדיון שנוהל בפני הסתבכה המבקשת בעניין זה כאשר העידה "נחמה דובלינסקי זו חמותי והיא חיה ונמצאת בארגנטינה, לא, אני מתקנת היא נפטרה, למעשה היא בחיים". המבקש עצמו הודה כי המניות היו בבעלות עו"ד רונן בן טובין והם הועברו על ידו על שם אימו. אימו אמנם נפטרה ביום 19/2/06, אך לטענת המבקש העברת המניות נעשתה עובר לפטירה, גם אם נרשמה ברשם החברות בתאריך מאוחר יותר. המשיבה טוענת עוד כי אין אמת בעדותה של המבקשת כי "רונן בן טובין הוא היה עורך דין ורישיונו נשלל ממנו. הוא לא חבר של בעלי ולא שתה קפה איתו ואין לו שום קשר איתו". המשיבה טוענת כי ברור כי עדות זו אינה מהימנה, לאחר שהמבקש עצמו הודה כי מניותיה של חברת ת.מ.י פרס בע"מ, הועברו על ידו משמו של רונן בן טובים לשמה של אימו, ואילו כתובת החברה לפי תדפיס רשם החברות הינה בדירה השייכת למבקשים. המשיבה טוענת כי אין ליתן למבקשים רשות להתגונן נוכח שקריהם. עוד טוענת המשיבה כי היות וקיים חוב אזי יש לקבוע כי חתימת המבקשים על גב השיקים הינה חתימת ערבות, ולא חתימת הסבה. באשר לאי הימצאות השיקים המקוריים בידה טוענת המשיבה כי יש לאפשר לה להוכיח באמצעות ראיה חילופית את העובדה שהשיקים היו בידה. דיון: לאחר שקראתי את כל כתבי בי דין ופרוטוקול החקירה, סבורה אני כי יש לבטל את ההחלטה לפיה נדחו התנגדויות, וכי יש ליתן למבקשים רשות להתגונן, וזאת מהנימוקים הבאים: 1. במהלך הדיון התברר כי המשיבה אינה מחזיקה בשיקים שעל פיהם נפתח תיק זה. המשיבה לא טרחה לגלות עובדה זו מיוזמתה. בבקשות לביצוע השטרות שהוגשו בתיקים דנן הצהירה המשיבה כי היא אוחזת בשיקים, והמשיבה לא תיקנה הצהרה זו, והדבר התגלה לראשונה במועד הדיון. בתביעה שיטרית השטר לבדו משמש עילת התביעה. ראה, ר"ע 22/85 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל, פד"י לט (2), 565, שם קבעה כב' השופטת בן פורת כי: "השטר הוא עילה בפני עצמה, מנותקת ונפרדת מעילת היסוד שעל רקעה הוצא". וכן, ראה בספרו של כב' השופט בר אופיר, סדר דין מקוצר, בהלכה הפסוקה, מהדורה שמינית (2006) עמ' 10: "כאשר התובע מגיש תביעה לפי שטר שהוא אוחז בו - השטר שחולל על ידי הנתבע שחתם עליו, הוא לבדו משמש עילת תביעה". וכן ראה בספרו של פרופ' לרנר דיני שטרות עמ' 101: "משיכת שיק או עשית שטר חוב על ידי החייב מקנה לנושה האוחז בשטר עילת תביעה נגד החייב וזו העילה השטרית". ובהמשך בעמ' 241: "האחיזה בשטר כשלעצמה, היא תנאי מספיק לביסוס העילה השטרית... האחיזה מספקת להגשת התביעה השטרית". סע' 37 לפקודת השטרות קובע כי "אלה זכויותיו וכוחו של אוחז השטר: (1) "יכול הוא לתבוע על פי השטר בשם עצמו". "אוחז" מוגדר בפקודת השטרות "מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או שטר חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז". פרופ' לרנר מבהיר (בעמ' 238) כי: "מהגדרה זו עולה כי פלוני ייחשב לאוחז עם מילוי שני תנאים: הוא מחזיק בשטר במישרין או באמצעות שומר, והוא הנפרע או הנסב של השטר". ובהמשך מציין פרופ' לרנר כי: "ההחזקה POSSESSION )) היא תנאי הכרחי לאחיזה" (עמ' 239). מהאמור לעיל כי בתביעה שיטרית מהווה השטר לבדו עילת תביעה. האוחז הינו זה שרשאי להגיש תביעה על פי השטר, כאשר החזקת השטר בפועל היא תנאי הכרחי לאחיזה. במקרה דנן מודה המשיבה כי היא אינה מחזיקה עוד בשיקים. סעיפים 70-69 לפקודת השטרות דנים בסיטואציה של אובדן שטר. סע' 70 לפקודת השטרות קובע כי "בכל תובענה או הליך על פי שטר, יכול בית המשפט או שופט לצוות שאיבוד השטר לא ישמש טענה ובלבד שניתן שיפוי, להנחת דעתו של בית המשפט או של השופט, כלפי תביעותיו של כל אדם אחר על פי השטר הנדון". כתב השיפוי נדרש על מנת למנוע מצב בו השטר יגיע לידי צד ג', אשר עשוי להיחשב כאוחז כשורה, ובמקרה כזה עשוי הנתבע להידרש לשלם את הסכום פעמיים. המסקנה היא כי לפי הפקודה איבוד השטר כשלעצמו אינו שומט את עילת התביעה ממי שהחזיק בשטר טרם האובדן, ואולם במקרה כזה "התובע יצטרך לשכנע את בית המשפט כי היה זכאי לתבוע על פי השטר כאשר זה היה בידו, להוכיח את תכנו של השטר ואת העובדה שהוא אבד או נהרס ולא סוחר על ידו" (ראה, בספרו של פרופ' לרנר, שם בעמ' 246). נראה, לכאורה, כי ניתן בהשאלה ליישם את ההסדר שבסע' 70 לפקודת השטרות למקרה דנן, ואולם די בעובדה שהמשיבה אינה מחזיקה בשיקים על מנת ליתן למבקשים רשות להתגונן. במסגרת הדיון בתביעה יהיה על המשיבה להוכיח כי החזיקה בשיקים, כי השיקים נגנבו ממנה ולא סוחרו על ידה, ויכול ויהיה גם מקום לשקול את חיובה בערובה כתנאי לתשלום סכום השיקים. 2. השיקים דנן נמשכו לפקודת המבקשים, אשר חתמו על גבם חתימת הסבה. המבקשים טוענים כי במועד שבו הוגשה התביעה כנגדם, לא ניתן היה עוד לתבוע אותם עקב התיישנות. מועד הפירעון של השיקים הינו בספטמבר - אוקטובר 2002, ואילו תיקי ההוצל"פ נפתחו כנגדם ביוני 2005, היינו לאחר עבור שנתיים ממועד פירעונם של השיקים. המשיבה מצידה טוענת כי המשיבים הינם ערבים לשטר, ואינם אך בגדר מסבים. מסב בהגדרתו הינו חייב משני לשטר ואין הוא החייב העיקרי על פי השטר. המסב הינו חייב משני הואיל וחבותו קמה רק אם הוצג השטר כראוי אך חולל (סע' 55 (ב) לפקודת השטרות). משחתמו המבקשים חתימת הסבה על השיקים נטלו על עצמם מחויבות לפרוע את השיקים אם יחוללו. במובן זה "ערבו" המבקשים לפירעון השטרות, אך עדיין אין הם נחשבים כערבים כמשמעות הדבר בס' 57 לפקודת השטרות. וכך מסביר פרופ' לרנר את תוצאותיו של סיחור השטר (בעמ' 205): "סיחור רגיל של שטר לפקודה כולל שני אלמנטים חיוב וקנין. מזווית הראיה הקנינית, מעביר הסיחור לנסב את הזכות השיטרית של הנפרע נגד מושך השטר או העושה. בעקבות הסיחור, הנסב הופך לבעליה של הזכות כנגד המושך או, בלשון אחר, לנושה של המושך. נוסף לכך, יש לסיחור היבט חוזי חיובי, משום שסיחור של שטר לפקודה נעשה בחתימתו של המסב. החתימה מחייבת את המסב לפרוע לנסב את הסכום הנקוב בשטר, אם הלה לא ייפרע מהמושך או העושה". מכאן עולה, כי על מנת להעביר את זכות הקניין בשיקים היה על המבקשים לחתום חתימת היסב, שכן המבקשים הם הנפרעים על פי השיקים. בחתימתם זו קיבלו המבקשים על עצמם לפרוע את השיקים אם יחוללו, אך בחתימתם זו לא הפכו לערבים לשיקים לפי סע' 57 לפקודה. יש לציין עוד כי סע' 57 (ב) לפקודת השטרות קובע כי יצירת הערבות השיטרית מותנית בדרישות צורניות. הערבות צריכה להיות בכתב וצריך להיות בה ביטוי המביע את כוונתו של החותם לערוב לפירעון השטר (ראה בספרו של ד"ר זוסמן דיני שטרות, מהדורה שישית, סע' 235). במשך השנים הקלה הפסיקה בדרישות הצורניות של הערבות, ואולם עדיין "חתימה עירומה" לא תתפרש כערבות אוואל (ראה בספרו של פרופ' לרנר, שם סע' 10.19). במקרה דנן מדובר "בחתימה עירומה" ללא כל הוספת מילים המצביעות על כוונה לערוב לפירעון השיקים. המסקנה היא כי המבקשים הינם מסבים וכי לכאורה עומדת להם טענת התיישנות. אוסיף עוד בהקשר זה כי לפי סע' 96 (ג) לפקודה תקופת ההתיישנות של שנתיים ביחס למסבים מתחילה מהתאריך שבו נתקבלה הודעת חילול, כאשר המשיבה טענה בבקשה לביצוע שטר כי הודעת חילול נשלחה למבקשים. מכאן עולה כי סוגית ההתיישנות היא סוגיה הראויה לדיון וכי יש ליתן למבקשים את יומם בבית המשפט בגינה. סוף דבר: כפי שהובהר למבקשים שתי טענות הגנה משפטיות, אשר הן לבדן מצדיקות מתן רשות להתגונן והעברת התביעה לפסים רגילים. לפיכך סבורה אני כי יש לבטל את ההחלטה בדבר דחיית ההתנגדויות. למבקשים אין אמנם סיבה מוצדקת למחדלם מלהתייצב לדיון שנקבע בהתנגדויות, אך בעניין זה ניתן יהיה לפצות את המשיבה בפסיקת הוצאות. לפיכך, אני מחייבת את המבקשים לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 1,400 ₪ בצרוף מע"מ, כאשר סכום זה יחולק באופן שווה בין המבקשים. ההוצאות שהוטלו על המבקשת יגבו מהסכום שהופקד על ידה בגזברות ביהמ"ש, ואילו היתרה תוחזר לה. כמו כן, בתוקף סמכותי לפי תקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתנת למבקשים רשות להתגונן, והתצהיר של כל אחד מהמבקשים התומך בהתנגדות שהוגשה מטעמו, יחשב ככתב הגנה. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי הרשות להתגונן מוגבלת לטענות שהועלו בהתנגדויות וכן לעובדה שהתגלתה בדיון היינו, כי המשיבה אינה מחזיקה בשיקים. העובדה שהמבקשים לא הופיעו לדיון אין בה כדי להקנות להם זכות להרחבת חזית. לפיכך, תקבע המזכירות מועד לקדם משפט בשני התיקים. הגזברות תעביר את הכספים שהופקדו אצלה כמפורט לעיל.מסמכיםחתימת הסבההסבת שיק