פסק הדין המנחה בנושא גילוי מסמכים מול חסיון בנק-לקוח, הוא רע"א 1917/92 סקולר נ. ג'רבי, פ"ד מז(5) 764. בפסק דין זה, יצר בית המשפט חסיון ביחסי בנק-לקוח, חסיון שנגזר ונוצר מחובת הסודיות בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. פסק הדין ניתן ברוב דעות השופטים גולדברג וטל, מול השופט חשין, ובהמשך הדברים נזכיר את דעות השופטים. על פי דעת הרוב בהלכת סקולר, יש לאזן בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס של הציבור בהליכי בית משפט, ועל בית המשפט לשים נגד עיניו את השיקולים הבאים: מידת חיוניות המידע להכרעה במחלוקת בין הצדדים; האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה מתן החשבונות; העדר אפשרות להישען על ראיות חלופיות; היקף הגילוי ומניעת דיג בעלמא ועד כמה המידע שייחשף חיוני למחלוקת העובדתית. מנגד, אנו יכולים למצוא גישה שונה בפסיקה, ולפיה תובע אינו יכול להעלות טענה כי הגילוי עלול לפגוע בזכותו לפרטיות. כך גרסה השופטת דורנר ברע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102: "תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלוואנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו.... אף מובן הוא, כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על-פני הכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוואנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע". באותו מקרה לא היה מדובר בחסיון בנק-לקוח, אלא בטענה לחסיון מסמכים שהוגשו לרשויות המס, נוכח הוראות הסודיות והחסיון בפרק י"ב לפקודת מס הכנסה. ברם, במישור העקרוני, הדברים יפים גם לטענה של פגיעה בפרטיות ביחסי תובע-בנק. להלן החלטה בנושא חיסיון בנק לקוח מול גילוי מסמכים: החלטה 1. התובעת היא אזרחית אוסטרלית והבעלים הרשום של בית מגורים בשכונת דניה בחיפה (להלן: "הנכס"). הנכס שועבד לזכות הנתבע מס' 1 (להלן: "הבנק") להבטחת חובותיה של מ.א.ג. (1988) חברה לשירותי נקיון אחזקה וכוח אדם בע"מ (להלן: "החייבת"), שהיא בבעלותו ובניהולו של מר ברקוביץ', קרוב משפחה של התובעת (להלן: "ברקוביץ'"). החייבת נקלעה לקשיים. הבנק נקט הליכים כנגד החייבת וכנגד ברקוביץ' ואשתו, שערבו לחייבת, ולאחר שאלו לא עמדו בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, החל הבנק בהליכי מימוש של הנכס. או-אז עתרה התובעת בתביעה דכאן, להצהיר על בטלות השעבוד, בטענה כי לא ידעה ולא הסכימה לשעבד את הנכס. נציין כי אין חולק שהתובעת חתמה על שטרי השעבוד וכן על ערבות מוגבלת בסכום להבטחת חובות החייבת, וכי מסמכים אלו, בשפה האנגלית, נשלחו אליה לחתימה באוסטרליה ונחתמו על ידה. אלא שלטענת התובעת, לא הוסבר לה על מה היא חותמת, והיא לא הבינה ולא הסכימה לשעבד את הנכס. התובעת לא התייצבה למתן עדות, ולא הגישה תצהיר עדות ראשית. ברקוביץ' הגיש תצהיר עדות ראשית ובו טען כי שעבד את הנכס ללא ידיעתה של התובעת. 2. אין חולק כי ברקוביץ' היה המוציא והמביא בכל ענייניה של התובעת בארץ. הוא ואביו קיבלו יפוי כח מהתובעת ופתחו חשבון על שמה בבנק הבינ"ל, חשבון אליו הועברו כספים על ידי התובעת, כספים ששימשו, לטענת ברקוביץ', לבניית הנכס. במהלך חקירתו של ברקוביץ' בישיבת ההוכחות ביום 30.11.2005, נתברר כי הנכס היה משועבד בעבר לבנק הבינ"ל, וכי התובעת הייתה הבעלים הרשום של בית נוסף בשכונת דניה, בית שנמכר או שועבד לבנק איגוד, והתובעת נתנה לברקוביץ' יפוי כח לטפל בכל הקשור במכירתו או בשעבודו (נ/4). על רקע זה, עתר הבנק בבקשה דכאן, להורות לפקיד של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ להתייצב ביום הדיון עם כל המסמכים הקשורים לחשבונה של התובעת ולחשבונם של ה"ה ברקוביץ' בבנק, בשנים הרלוונטיות. התובעת התנגדה לבקשה, ועל כך נסבה החלטה זו. 3. הבקשה שבפנינו מעוררת מספר סוגיות משפטיות והן: א. היש מקום לחשיפת מסמכי החשבון של התובעת לאור חסיון בנק -לקוח? ב. היש מקום לחשיפת מסמכי החשבון של ברקוביץ', בהתחשב בכך שאיננו צד לדיון? ג. היש נפקות לכך שהבקשה לא הוגשה במסגרת הליכי גילוי מסמכים בין בעלי הדין, אלא הופנתה ישירות כלפי הבנק הבינ"ל שם התנהלו חשבונותיהם של התובעת ושל ברקוביץ'? כל אחת מהסוגיות דלעיל, ראויה לדיסרטציה בפני עצמה, אך מאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, אנסה לקצר בדברים. חשבונות הבנק של התובעת: חסיון בנק-לקוח בהליכי גילוי בין בעלי דין 4. פסק הדין המנחה בנושא גילוי מסמכים מול חסיון בנק-לקוח, הוא רע"א 1917/92 סקולר נ. ג'רבי, פ"ד מז(5) 764. בפסק דין זה, יצר בית המשפט חסיון ביחסי בנק-לקוח, חסיון שנגזר ונוצר מחובת הסודיות בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. פסק הדין ניתן ברוב דעות השופטים גולדברג וטל, מול השופט חשין, ובהמשך הדברים נזכיר את דעות השופטים. על פי דעת הרוב בהלכת סקולר, יש לאזן בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס של הציבור בהליכי בית משפט, ועל בית המשפט לשים נגד עיניו את השיקולים הבאים: מידת חיוניות המידע להכרעה במחלוקת בין הצדדים; האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה מתן החשבונות; העדר אפשרות להישען על ראיות חלופיות; היקף הגילוי ומניעת דיג בעלמא ועד כמה המידע שייחשף חיוני למחלוקת העובדתית. 5. מנגד, אנו יכולים למצוא גישה שונה בפסיקה, ולפיה תובע אינו יכול להעלות טענה כי הגילוי עלול לפגוע בזכותו לפרטיות. כך גרסה השופטת דורנר ברע"א 8551/00 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102: "תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלוואנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו.... אף מובן הוא, כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על-פני הכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוואנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע". נציין כי באותו מקרה לא היה מדובר בחסיון בנק-לקוח, אלא בטענה לחסיון מסמכים שהוגשו לרשויות המס, נוכח הוראות הסודיות והחסיון בפרק י"ב לפקודת מס הכנסה. ברם, במישור העקרוני, הדברים יפים גם לטענה של פגיעה בפרטיות ביחסי תובע-בנק. 6. על פי גישת השופטת דורנר בהלכת אפרופים לעיל, יש מקום ליתן הצו המבוקש כלפי התובעת. עם זאת, איני נדרש להכריע בין הלכת סקולר להלכת אפרופים וזאת משני נימוקים. ראשית, ב"כ התובעת הסביר בדיון ביום 30.11.2005, כי התנגדותו להמצאת מסמכי החשבון של התובעת, נובעת בעיקרה מכך שהוא סבור שאין למסמכים אלו רלוונטיות. לטעמי, אין הדבר כך. למסמכי חשבון הבנק יכול ותהא נפקות לצורך השאלה מה ידעה התובעת או מה הייתה צריכה לדעת על מה שנעשה בנכסיה. יכול ומהמסמכים המבוקשים ניתן יהא ללמוד על התנהלות התובעת בכל הכרוך ברכישת הנכס ובניית הבית שעליו, ובשעבוד הנכס לבנקים אחרים. בהקשר זה נזכיר את הגישה הרחבה בנושא גילוי מסמכים - ראה, לדוגמה, רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ. אזולאי הנרי, פ"ד מט(4) 54; רע"א 8290/01 איזוטופ בע"מ נ. דן רנט א-קאר בע"מ, דינים סג 338. שנית, הבקשה עומדת גם בקריטריונים להסרת חסיון בנק-לקוח, על פי דעת הרוב בפרשת סקולר. אשר על כן, אני נעתר לבקשה ככל שהיא מתייחסת לחשבונותיה של התובעת בבנק הבינ"ל. חשבונותיו של ברקוביץ' 7. התובעת התנגדה לחשיפת חשבונותיו של ברקוביץ' בטענה שהלה אינו בעל דין. הלכה ידועה היא, שעל בית המשפט להגן על סודיות חשבונותיו של אדם שאינו נמנה עם בעלי הדין ומכלל זה יש לסטות רק במקרים נדירים המצביעים על קנוניה, כמו בפרשה שנדונה בע"א 174/88 הילדה גוזלן ואח' נ. קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563. והטעם לדבר, כפי שמוסבר שם, ש "יהא זה מפלצתי" להניח שבגדר הליך שבין ראובן לבין שמעון תינתן לבעלי הדין גישה חפשית לעיין בחשבונותיהם הבנקאיים של צדדים שלישיים". בע"מ 3542/04 פלוני נ. פלונית (לא פורסם, ניתן ביום 20.6.2005), נדון סכסוך בין בני זוג, והאישה דרשה גילוי דפי חשבון של אמו של הבעל ושל בת זוגו הנוכחית, מן הטעם שהבעל משתמש בחשבונות אלו כדי להעלים הכנסותיו. בית המשפט דחה את הבקשה באומרו: "במסגרת מלאכת האיזונים בין הערכים המתנגשים יש להבחין בין מידע כלכלי מוגן השייך לבעל דין במשפט, לבין מידע כזה הנדרש מצד שלישי שאינו מעורב בהליך השיפוטי כבעל דין. כאשר המידע הנדרש שייך לבעל הדין, בהתמודדות בין ערך ההגנה על הפרטיות לאינטרס קיומו של הליך שיפוטי תקין, מקבל האינטרס האחרון מישנה משקל, בהיות בעל הדין בעל ענין ישיר בתוצאות המשפט. יתר על כן, מן ההיבט הדיוני, ניתן לברר באמצעות בעל הדין לו שייך החומר את מידת החיוניות שבהצגתו, ולבחון בעזרתו האם עשויות להימצא דרכים חלופיות לבירור עובדות חשובות גם בלא הצגת המסמכים המוגנים עצמם. שונה הדבר כאשר המידע המוגן שייך לצד שלישי שהינו זר להתדיינות. במקרה זה, אין מדובר בבעל דין שיש לו ענין בהליך. לעומת זאת, הפגיעה הכרוכה בהצגת חומר פרטי השייך לו עלולה להיות קשה ומזיקה. לפיכך, מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט-לא-לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר. דרישה לגילוי מידע מוגן של אדם שאין לו ענין במשפט תחייב מידת שכנוע רבה בדבר נחיצותו וחיוניותו. אחד המקרים החריגים בהם ניכרת נטייה להתיר הצגת מידע פרטי של צד שלישי היא מקום שבית המשפט שוכנע כי אפשר וקיימת קנוניה בין בעל הדין לבין הצד השלישי וזיקה קרובה בין השניים באופן שניתן לראות את הצד השלישי כמעורב, ולו בעקיפין, בהתדיינות (ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן, פד"י מב(1) 563, 566; .....כאשר מדובר במידע הנוגע לאדם זר להתדיינות המשפטית המתנהלת. בנסיבות אלה, נקודת האיזון מוסטת לכיוון הוספת משקל להגנה על הפרטיות, והתנאים לפגיעה בה מחמירים במיוחד. יש צורך, מצד אחד, לבסס את הרלבנטיות של החומר המבוקש, את החיוניות שבהצגתו לצורך המשפט, ואת העדרן של חלופות אחרות העשויות ליתן מענה לצורכי ההליך השיפוטי. במקרים מתאימים יש צורך בהוכחת חשש ממשי לקנוניה (סקולר, עמ' 774). בירורם של עניינים אלה יקשה בלא שמיעת עמדתו של הצד השלישי בטרם יורה בית המשפט על הצגת מידע מוגן הנוגע אליו " (הדגשה שלי - י.ע.). ו 8. אלא שבמקרה שלפנינו, ברקוביץ' אינו צד שלישי זר להתדיינות. רחוק מכך. ברקוביץ', לשיטתו שלו, פעל בחשבונותיה של התובעת כבתוך שלו ועשה בנכסיה כבתוך שלו. ברקוביץ' הוא שמתגורר בפועל בנכס מאז שנבנה ועד עצם היום הזה, ברקוביץ' הוא שהתגונן בשמה של התובעת, הוא שפנה בבקשה לצו מניעה לבית המשפט בשמה, והוא שהגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה. ברקוביץ' הוא הרוח החיה בתיק שלפנינו, ואם נזכור כי התובעת לא מסרה תצהיר עדות ראשית ולא התייצבה לדיון, אזי בשלב זה, ברקוביץ' הוא הדמות היחידה הניצבת כיום בפני בית המשפט. ודוק: אין לומר, לפחות לא בשלב זה, כי ברקוביץ' והתובעת חד המה, או שיש לראות את חשבונותיה ונכסיה של התובעת בישראל, כבשליטתו ובבעלותו של ברקוביץ'. שאם היינו אומרים כך, יכולים היינו להורות על מתן הצו המבוקש גם מכוח הלכת רע"א 7264/95 ראש קס נסיר בע"מ נ. רוכביץ ישראל, פ"ד מט(5) 793. לצורך הבקשה שלפנינו, איננו נדרשים להרחיק לכת כדי כך. די בכך שברקוביץ' הוא צד קרוב להתדיינות. ברקוביץ' אמנם אינו צד פורמלי להתדיינות, אך הוא צד מהותי, כמי שהעיד על עצמו שפעל בנכסי התובעת ללא הרשאתה, באשר התובעת סמכה עליו לחלוטין. בשולי הדברים אציין כי תמיהה היא, מדוע ברקוביץ' עצמו לא התנגד לצו המבוקש, בהתחשב בכך שבא כוחה של התובעת אינו מייצג אותו, והתובעת אף צירפה אותו בתחילת הדרך כנתבע נוסף (שנמחק לאחר מכן על פי בקשתה). מכל מקום, ברקוביץ' הוא שותף פעיל בדיון, למעשה שותף יחיד, והוא נכח בדיון כאשר נדונה הבקשה. אשר על כן, אני נעתר לבקשה גם לגבי חשבונותיו של ברקוביץ'. גילוי מסמכים בהליכי גילוי בין בעלי דין לעומת זימון עד לפי תקנה 178 9. נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לדון בשאלה השלישית שהצבנו לעיל. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן אומר מילים מספר גם בנושא זה. מקום בו המסמך הדרוש מצוי בידי צד שלישי, הדרך להשגתו אינה בהליכי גילוי מסמכים, אלא בזימונו של הצד השלישי עם המסמך המבוקש - רע"א 4256/98 ה.ל.ס. בע"מ נ. כור מתכת בע"מ, פ"ד נג(1) 621. יש הגורסים - וכשלעצמי איני מצדד בגישה זו - כי בדרך של זימון עד לפי תקנה 178, אף ניתן "לעקוף" את מגבלת המועדים הקבועה בתקנה 120 לעניין הליכי גילוי - ת.א (ת"א) 2486/02 קבוצת כרמלטון בע"מ נ. בנק דיסקונט בע"מ, דינים מחוזי לג(8) 144. האם תשתנה התוצאה אליה נגיע, אך בשל הטכניקה בה ינקוט בעל הדין? קרי, האם ייתכן מצב בו בעל דין יהא זכאי לדרוש מבעל הדין השני מסמכי בנק במסגרת הליכי גילוי ביניהם, אך לא יהא זכאי לכך, אם יעתור לזימון פקיד הבנק עם דפי הבנק? בפרשת סקולר, גרס השופט חשין כי ההתדיינות בשאלת החסיון הבנקאי היא מיותרת, באשר ממילא רשאי בעל הדין לדרוש דפי חשבון מבעל הדין השני, במסגרת הליכי גילוי המסמכים. ואילו השופט טל, שלא הסכים עם השופט חשין בתוצאה הסופית, מסכים איתו בנקודה זו ואף אומר: "אכן, אילו נדרשו המשיבים ישירות על ידי המבקשים לגלות את דפי החשבון שברשותם ולאפשר את העיון בהם, פשיטא שהיו חלים כללי הגילוי והעיון הרגילים בין בעלי הדין, ולא היה מקום כאן לחסיון. אבל המבקשים לא דרשו את העיון ישירות מן המשיבים אלא עתרו לאפשר להם את העיון במסמכי הבנק, בצרפם את הבנקים כמשיבים לבקשה. כאן מתעוררת שאלת החסיון. ממש כשם ששאלת החסיון מתעוררת כאשר רופא נדרש להרשות את העיון במסמכים הרפואיים של פציינט, למרות שאילו נדרש הפציינט עצמו לגלות ראיה רלבנטית שברשותו הנוגעת לבריאותו, לא היה יכול לחסות בצילו של חסיון". כלומר, לדעת השופט טל, התוצאה תשתנה בהתאם לטכניקה בה ינקוט בעל הדין, קרי, אם הצו יופנה כלפי בעל דין או כלפי צד שלישי. 10. כשלעצמי, איני סבור כך. לטעמי, החסיון הוא מהותי, ולא ראוי כי התוצאה תהא שונה בהתאם למיהות מקבל הצו. לכן, לא ראוי כי התוצאה תשתנה בהתאם לדרך בה ינקוט בעל הדין - דרישה לגילוי כלפי בעל הדין או זימון עד לפי תקנה 178. חסיון בנק-לקוח הוא מהותי, והוא עומד על כנו, גם כאשר הטוען לחסיון הוא בעל דין - א. שטיין "חסיון בנק לקוח בדיני הראיות" משפטים כה, (תשנ"ה) 45. 11. סופו של דבר, שאני נעתר לבקשה על כל חלקיה. מאחר והבקשה עוררה שאלה של ממש, איני עושה צו להוצאות. גילוי מסמכיםחיסיוןבנקמסמכיםיחסי בנק לקוחלקוחות