מהי חובת מיצוי הליכים נגד החייב ? ##(1) מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי - הקדמה:## טרם הגשת כתב תביעה נגד ערב, על התובע למצות את כל ההליכים המשפטיים נגד החייב העיקרי. בפסיקה נקבע כי עילת התביעה נגד הערב לא קמה אלא לאחר שנתן ראש ההוצאה לפועל את אישורו בהתאם לסעיף 27 לחוק הערבות. שכן, כל עוד לא ניתן אישור מיצוי הליכים ע"י ראש ההוצל"פ, הנושה מחזיק לכל היותר ב "זכות תביעה מושגית", להבדיל מכוח תביעה קונקרטי המותנה בקיומו של אישור כזה (רע"א 8688/07 יהושע נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (20.12.2010)). ##(2) מה המטרה של מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי ?## מטרת התיקון בדבר התוספת של סעיף 27 לחוק הערבות ברורה. כלשון המחוקק, "מטרת התיקון היא להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת" (הצעת חוק 2072 התשנ"א- 1991). התיקון בא כמענה למצוקה חברתית. כפי שציין כב' השופט ג'ובראן, "התופעה החמורה, שהתפתחה בשנים האחרונות, של פגיעה קשה בערבים החותמים על ערבות לעמיתים לעבודה, לילדים או לבני משפחותיהם" (בר"ע (חיפה 1684/98 בנק כרמל למשכנתאות נ' טאפש סאקר, תק-מח 99(3) 1237) כב' השופט בר אופיר עמד על הבעייתיות במצבים כאלה בבר"ע 20275/99, כלהלן: "על ראש ההוצאה לפועל להזמין לדיון את הערבים לפני שיחליט אם אכן מוצו כל הליכי ההוצאה לפועל נגד החייבים. אין יסוד לתת החלטה בענין זה במעמד הזוכה בלבד. פסק הדין שינתן נגד הערבים עלול לגרום להם לקשיים כלכליים ככל שהחוב הפסוק גבוה יותר וכן יהיה עליהם להתמודד זמן רב עם תוצאות ערבותם. לכן נכון יהיה להקנות לערבים זכות טיעונים בטרם יתן ראש ההוצאה לפועל את החלטתו. זכות זו של הערבים אמורה גם להביא פירות מעשיים: יתכן שבידי הערבים מצוי מידע על יכולתו הכלכלית של החייב בעוד שהזוכה אינו יודע על כך דבר. וככל שמתבררים פרטים נוספים על יכולתם הכלכלית של החייבים אין לפנות בתובענה אל הערבים ועל הזוכה להמשיך במיצוי ההליכים נגד החייבים". (ברע (מח'-נצ') 1116/04 בנק הפועלים בע"מ נ' עוביד (14.6.04)). ##(3) מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי - מה אומר החוק ?## סעיף 27 לחוק הערבות קובע, כי לא תוגש תביעה כנגד ערב מוגן אלא אם התקיימו שני תנאים: האחד – ניתן פסק דין כנגד החייב; השני – רשם ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה ועוד. (מיצוי הליכים). סעיף 8 לחוק הערבות, שכותרתו "אחריות הערב", קובע כדלהלן: הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה: (1) הערב ויתר על הדרישה מן החייב; (2) ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק; (3) החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים. ##(4) איסור על הגשת תביעה נגד החייב בהיעדר מיצוי הליכים:## הוראות סעיף 27 לחוק הערבות אשר קובע מפורשות כי לא תוגש תביעה כנגד ערב, בהיעדר החלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים כנגד החייבים העיקריים. הוראת סעיף 27(א) מושתתת על איזון בין הנושה לבין מי שערב לחובות החייב. מטרת ההסדר הגלום בהוראה זו להגן על הערב ולהיטיב עמו בדרך של הגבלת יכולתו של הנושה להיפרע ממנו (ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, ניתן ביום 18.4.1999). ##(5) מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי - ניצול לרעה של הנושה:## יש לקבוע כי במצבים בהם יתברר כי הנושה ניצל לרעה את האפשרות שהלכה למעשה נתונה לו לשלוט במועד מתן אישור מיצוי ההליכים או במצבים בהם יתברר כי הפר את חובת תום הלב, אותה לדידי הוא חב כלפי הערב... למשל בשל שיהוי מצידו בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, או בשל שיהוי מצידו בפנייתו לקבלת אישור מיצוי הליכים או בהגשת תביעה נגד הערב לאחר קבלת אישור כאמור, או בשל אי קידומם של הליכי ההוצאה לפועל לאחר שנפתחו - ניתן יהיה לזקוף את הדבר לחובת הנושה, זאת בין כמחסום להגשת התביעה כנגד ערב ובין כעילה להפחתת הריבית שהצטברה בגין החוב או לשלילתה, בהתאם לנסיבות העניין. (כבוד השופט דנצינגר התייחס למצבים אלו בפסק דינו ברע"א 8688/07). ##(6) מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי במקרה שעזב את הארץ:## הבנק רשאי להגיש תביעה כנגד ערב מוגן, אף ללא אישור רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים, כאשר החייב עזב את הארץ לצמיתות. אלא, שסייג זה אינו חל, כאשר מדובר בחוב המובטח במשכנתא. כאשר החייב עזב את הארץ ומדובר בחוב המובטח במשכנתא, חייב היה הבנק להשלים את הליכי מימוש המשכנתא במסגרת תיק ההוצאה לפעול, כתנאי להגשת תביעה כנגד הערב (ראה בעניין זה ע"א (מחוזי-חיפה) 49805-12-12 אומסיקי נגד בנק מזרחי טפחות (4.12.2013). ##(7) מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי - התיישנות:## שאלת היישום הראוי של דין ההתיישנות בהקשר הנדון אינה פשוטה. מצד אחד, סעיף 17ג מקים מחסום להגשת תביעה נגד הערב קודם שמתקבל אישורו של ראש ההוצאה לפועל באשר למיצוי ההליכים נגד החייב העיקרי. בהתאם לכך, יש היגיון בקביעה כי בהיעדר אישור כאמור – לא מתחיל מרוץ ההתיישנות. לפי גישה זו, באין אישור על דבר מיצוי ההליכים לא קמה למעשה עילה להגשת תביעה נגד הערב. זאת ועוד, הנושה אינו שולט בהכרח על פרק הזמן שבמהלכו מתנהלים ההליכים נגד החייב העיקרי, עד למתן פסק-דין או עד לקבלת אישור מיצוי הליכים. לכן, יש קושי להכליל פרק זמן זה בתקופת ההתיישנות. בהמשך לשיקולים אלה ניתן לסבור כי אם הנושה עלול להיוותר קירח מכאן ומכאן – מחד גיסא אינו יכול להגיש תביעה נגד הערב כל עוד אין אישור מיצוי הליכים, ומאידך גיסא ההתיישנות אצה-רצה עוד קודם למתן אישור כזה – יכול להיפגע התמריץ ליתן הלוואות. מצד שני, סעיף 17ג בא להיטיב עם הערב ולהבטיח כי הפנייה אליו תהא "מסדר שני". אלא שפרשנות המתנה את תחילת מרוץ ההתיישנות בקיומו של אישור מיצוי הליכים עלולה בסופו של יום להרע את מצבו של הערב, במובן זה שהיא מאפשרת לבוא אליו בתביעה לאחר שנים רבות, כאשר "מפתח ההתיישנות" בידי הנושה. החשש הוא שהנושה ישתהה זמן רב בקידום ההליכים נגד החייב העיקרי ובהשגת אישור מיצוי הליכים, וכעבור עידן ועידנים יוכל לפנות לערב. בכך, ניתן לגרוס, יש משום פגיעה לא ראויה באינטרסים של הערב, וכן פגיעה בתמריץ של הנושה לפעול במרץ וביעילות למיצוי זכויותיו. הנה כי כן, ניתן לומר כי הספק הוא באשר לשאלה אם סעיף 17ג הוא בבחינת "שטר ששוברו בצדו" – קרי: מתן הגנה לערב באמצעות דרישה למיצוי הליכים, וזאת בצמוד לדחיית מרוץ ההתיישנות; או שמא מדובר ב"שטר כפול" – קרי: הדרישה למיצוי הליכים נגד החייב העיקרי אינה עוצרת את מניין תקופת ההתיישנות בתביעה כנגד הערב. ##(8) תקופת ההתיישנות בתביעה כנגד הערב:## ברע"א 8688/07 יהושע רובין נ' בנק דיסקונט, פסק בית המשפט העליון שמועד ההתיישנות הוא מיום שבו נתן רשם ההוצאה לפועל אישור בדבר מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי ואין מחלוקת שאישור שכזה לא ניתן ולפיכך חלות הוראות סעיף 17ג (ב) לחוק הערבות, אלא שגם הוראות אלו חלות כאמור בסיפא לסעיף הרלוונטי כאשר "נעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או מימוש המשכנתא או המשכון" כל עוד לא ניתן אישור מיצוי הליכים על-ידי ראש ההוצאה לפועל, הנושה מחזיק לכל היותר ב"זכות תביעה מושגית", להבדיל מכוח תביעה קונקרטי המותנה בקיומו של אישור כזה. כל עוד קיימת מניעה מן הדין החוסמת את הנושה מלפנות לערכאות – וכזו היא המניעה המעוגנת בסעיף 17ג הנ"ל – אין לקבוע, בהקשר הנדון, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל (ראו גם ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית, פד"י נא(2) 581, 594-593 (1997); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"י נז(5) 166, 176-175 (2003)). ##(9) מיצוי הליכים כנגד החייב העיקרי - סיכום:## כדי שהנושה יוכל לפעול נגד הערב, על הרשם להשתכנע כי הנושה מיצה את כל ההליכים נגד החייב שהם סבירים בנסיבות העניין. כך נקבע בסעיף 27 לחוק הערבות, והוראתו עושה שימוש בשני מונחים עוקבים והם: "באמצעים סבירים בנסיבות העניין". כלומר: אין די בכך שהאמצעים יהיו סבירים לפי אמות מידה כלליות ואובייקטיביות בלבד, אלא עליהם להיות סבירים בנסיבות המיוחדות של העניין בו אנו דנים. מדובר כאן במונחים בעלי משמעות אובייקטיבית וסובייקטיבית משולבת. האמצעים יהיו הגיוניים ומתקבלים על הדעת לפי אמות מידה כלליות, כשהם עוברים את המבחן העובדתי והמסוים לפי הנתונים המיוחדים לכל מקרה. שילוב מונחים זה "באמצעים סבירים בנסיבות העניין" בא לעיתים להכביד על הנושה ולעיתים להקל איתו, הכל לפי המסכת העובדתית המיוחדת אשר נפרשת בבית המשפט או בלשכת ההוצאה לפועל. ראוי לזכור כי המחוקק הציב חומת מגן סביב הערבים (לפי התיקונים שבחוק הערבות) ומנע הגשת תובענה נגדם בטרם מוצו כל הליכי הוצאה לפועל נגד החייב. חומת מגן זו הוצבה בקו התפר שבין יחסי נושה-חייב-ערב והיא נועדה לתת ביטוי לשינוי המהותי שחל בחוק כלפי מימוש חיוביהם של הערבים. (דוד בר אופיר, "הוצאה לפועל - הליכים והלכות" כרך ראשון, עמ' 379, מהדורה שביעית 2015). ##(10) להלן פסק דין בנושא חובת מיצוי הליכים נגד החייב:## לטענת הבנק בפסק הדין להלן, הוא פעל לשם מצוי ההליכים נגד החייבת העיקרית, אשר התגוררה בארץ לכל הפחות עד ליום 2.06.02. לטענתו, עד למועד זה היה מנוע מהגשת תביעה נגד הנתבע. התובע הגיש ביום 29.12.04 תביעה שנייה נגד החייבת העיקרית, לאחר שהראשונה נמחקה, כיוון שלא הצליח במסירת כתב התביעה. לפיכך, מירוץ ההתיישנות אמור להתחיל מיום הגשת התביעה השניה נגד החייבת, היינו ביום 29.12.04. בנק אוצר החייל בע"מ (להלן - הבנק או התובע) הגיש ביום 16.08.06, כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 35,452.23 ₪, נגד הנתבע בגין ערבותו לבתו (להלן - החייבת העיקרית). הרקע להגשת התביעה ביום 22.05.97, חתם הנתבע על "כתב התחייבות וערבות למסגרת אשראי" של החייבת העיקרית עד לסך של 5,000 ₪ (להלן - כתב הערבות לאשראי). כמו כן ביום 2.11.98, חתם המבקש על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה" בסך 15,000 ₪ (להלן - ההלוואה), אותה נטלה החייבת העיקרית. משלא עמדה החייבת העיקרית בהתחייבויותיה לפירעון ההלוואה ומשחובה בגין אשראי בחשבון עמד על יותר מ- 5,000 ₪ הגיש נגדה הבנק, ביום 26.4.99 תביעה, אשר נמחקה כיוון שהבנק לא הצליח למסור לה את כתב התביעה. ביום 29.12.04, הגיש הבנק תביעה נוספת נגד החייבת העיקרית, אולם תביעה זו נמחקה אף היא בשל אותם טעמים. לטענת הבנק אי מסירת כתב התביעה לחייבת העיקרית נבעה, משום עזיבתה את הארץ לצמיתות. לטענת הבנק, ביום 31.05.00, משחובה של החייבת העיקרית, בגין האשראי בחשבון, עמד על יותר מ- 5,000 ₪, הנתבע חב במלוא הסכום לו ערב. כמו כן, ביום 10.10.04, משחובה של החייבת העיקרית, בגין אי פירעון ההלוואה עמד על סך של 17,552 ₪, הנתבע חב במחצית הסכום, משום קיומה של ערבה נוספת להלוואה זו. ביום 12.04.07, הגיש הנתבע בקשה למתן רשות להתגונן וטען, כי דינה של התביעה להידחות בשל התיישנות התביעה. כמו כן טען, כי מצבו הכלכלי אינו שפיר ולפיכך יש להתחשב בו. לאור בקשה זו, הוגשה ביום 9.05.07 בקשה לדחיית הבקשה על הסף בה נטען, שאין מחלוקת על העובדות ומדובר בסוגיה משפטית המצויה במחלוקת בין הצדדים, המאפשרת הכרעה על סמך טענות בכתב. ביום 10.05.07, הגיש הנתבע בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן (להלן - הבקשה). בבקשה מעלה הנתבע טענות עובדתיות חדשות. דיון הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) ובע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם, אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם). בבחינת טענות הנתבע יש לבדוק, האם עולה מהן הגנה לכאורה נגד התביעה והמסמכים שהוצגו על ידי התובע בכתב התביעה או שמדובר ב"הגנת בדים". בבקשה הראשונה למתן רשות להתגונן, הנתבע אינו חולק על קיומו של החוב. אולם, מעלה שתי טענות: ראשית, מצבו הכלכלי הירוד ושנית, טענת התיישנות. לטענת הנתבע, התביעה שהוגשה נגדו התיישנה בשל העובדה שקיבל מכתב התראה מטעם התובע רק ביום 30.07.06, 7 שנים ו- 3 חודשים מאז מכתב ההתראה הראשון מיום 25.04.99, אשר נשלח אליו. אין במצבו הכלכלי של הנתבע בכדי להביא לבטלות ערבותו והחוב אותו הוא חב. מקומה של טענה זו הוא בהליכים בלשכת ההוצאה לפועל. לעניין טענת ההתיישנות, חוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן - חוק הערבות) עבר מספר תיקונים (תשנ"ב, תשנ"ח), מבין תיקונים אלה, הוראת מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי, מהווה שינוי חשוב ומשמעותי לעניין סוגיית ההתיישנות (ראו החלטתי מיום 12.08.07, בת.א 40255/06 בנק הפועלים בע"מ נ' קצביץ סמיון). סעיף 27(ב) לחוק הערבות, שכותרתו "תובענה מהחייב תחילה", קובע כדלהלן: "על אף הוראות סעיף קטן (א), ניתן להגיש תובענה נגד ערב מוגן למילוי ערבותו אם התקיים אחד משני הסייגים הבאים: (1) החייב נפטר, הוכרז פסול דין, ניתן נגדו צו כינוס נכסים או יצא מן הארץ לצמיתות; היה החיוב מובטח במשכנתה או במשכון, לא יחול סייג זה אלא אם כן קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, לפי הענין, שנעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתה או המשכון". סעיף 8 לחוק הערבות, שכותרתו "אחריות הערב", קובע כדלהלן: "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה: (1) ... (2) ... (3) החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים" (הדגשה הוספה). מלשון החוק עולה, כי טרם הגשת כתב תביעה נגד ערב, על התובע למצות את כל ההליכים המשפטיים נגד החייב העיקרי. לטענת הבנק, הוא פעל לשם מצוי ההליכים נגד החייבת העיקרית, אשר התגוררה בארץ לכל הפחות עד ליום 2.06.02. לטענתו, עד למועד זה היה מנוע מהגשת תביעה נגד הנתבע. התובע הגיש ביום 29.12.04 תביעה שנייה נגד החייבת העיקרית, לאחר שהראשונה נמחקה, כיוון שלא הצליח במסירת כתב התביעה. לפיכך, מירוץ ההתיישנות אמור להתחיל מיום הגשת התביעה השניה נגד החייבת, היינו ביום 29.12.04. אין חולק, כי לבנק לא ניתן אישור בדבר מיצוי הליכים נגד החייבת העיקרית, משום יציאתה מן הארץ כביכול. האם הוכיח התובע, כי החייבת העיקרית יצאה מן הארץ לצמיתות ואז פטור הוא מקבלת אישור על מיצוי הליכים מיו"ר ההוצאה לפועל, "השאלה הראשונה המתעוררת היא דיונית: מי אמור לבחון התקיימות התנאי האמור בדבר יציאת הנושה (צ"ל: החייב) לצמיתות מן הארץ - ראש ההוצאה לפועל (בדרך של אישור על העדר הצורך במיצוי הליכים) או בית המשפט (במסגרת תביעת הנושה ללא קבלת צו אישור על מיצוי הליכים)? לאור לשון החוק והרצון לקצר את ההליכים, נטיית הנושה תהא לפנות ישירות לבית המשפט ... מחד גיסא, ההלכה קובעת שאין צורך כי תובע יוכיח את רכיבי תביעתו כבר בשלב הגשת התביעה ודי בציון העובדות המהוות את עילת התביעה. מאידך גיסא ניהול הליך שלם טרם בירור נקודה זו, עלול לגבות מהערב מחיר יקר, ונחיתות מהותית ודיונית, תוך סיכול מטרת המחוקק בחקיקת התיקונים לחוק הערבות" (ד"ר ר' בר- קהן, ערבות, תשס"ו-2006, עמ' 511 - 512; להלן - בר-קהן). נראה לי, שהפתרון לשאלה הדיונית הוא, כי הסמכות מוענקת הן לבית המשפט והן לראש ההוצאה לפועל להכריע בסוגיה. מאחר ולא התנהלו כל הליכים בהוצאה לפועל אין טעם לפנות לראש ההוצאה לפועל בעניין זה בלבד. בענייננו, החייבת העיקרית מצויה בחו"ל מזה תקופה ארוכה, כ- 4 שנים. בנוסף, טרם הגשת כתב התביעה דנן נעשו מאמצים על ידי הבנק לתבוע את החוב. הבנק הגיש שני כתבי תביעה נגד החייבת העיקרית, אך כתבי התביעה שנשלחו לא הגיעו ליעדם. "באשר לשאלה המהותית, הרי דומה כי לא קל לקבוע את קו הגבול ממנו הופכת שהיה מחוץ לארץ להיות "לצמיתות", והדבר תלוי בנסיבות כל עניין ובראיות האובייקטיביות והסובייקטיביות שמציג הנושה. כך, שהייה של מספר חודשים מחוץ לארץ אשר מתלוות לה עדויות על נסיבות חיצוניות בדבר חיסול עסקי החייב, אמירות לצדדים שלישיים על כוונותיו שלא לחזור ארצה, השתקעות מחוץ לארץ, העברת המשפחה וניתוק זיקות כלכליות וחברתיות לארץ, יכולה לעמוד בתנאי הסעיף, ומנגד שהיה של מספר שנים, לצורך עבודה זמנית שאין עימה ניתוק קשר עם הארץ יכולה שלא לקיים אחר תנאי הסעיף" (בר-קהן, עמ' 512). החייבת העיקרית אינה מצויה בארץ מזה כ- 4 שנים. בבקשתו המתוקנת הנתבע אינו מכחיש, כי החייבת העיקרית אינה מצויה בארץ וכשנשאל בחקירתו, היכן נמצאת בתו השיב, "לא יודע ... אנחנו לא בקשר כמעט ... לא בקשר" (עמ' 1 לפרוטוקול). כשנשאל הנתבע מתי בתו עזבה את הארץ השיב, "היא עזבה וחזרה ... אני יודע באופן כללי שהיא נסעה וחזרה". (עמ' 1 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הנתבע מאשר שפנה לב"כ התובע טרם הגשת התביעה, סיפר לו כי בתו מתגוררת בחו"ל וביקש, כי יבואו לקראתו (עמ' 3 לפרוטוקול). כמו כן הנתבע מאשר, שהיו קיימים חובות נוספים לחייבת העיקרית, אשר לגביהם הגיעו להסדר עם בנו, כיוון שזו לא מתגוררת בארץ (עמ' 4 לפרוטוקול). לאור האמור ניכר, כי החייבת העיקרית עזבה את הארץ, לצורך האמור בסעיף 27(ב) לחוק הערבות. התובע פעל לקיים את הוראות חוק הערבות וניסה לדרוש את החוב מהחייבת העיקרית לפני שדרש זאת מהערב ורק כשהתברר שהחייבת העיקרית עזבה את הארץ, שלח מכתב דרישה נוסף לערב. משכך אני דוחה את טענת הנתבע לעניין התיישנות התביעה. בבקשה השנייה למתן רשות להתגונן טוען הנתבע, כי טרם הבשיל המועד להגשת התביעה נגדו, משום שלא ניתן פסק דין נגד החייבת העיקרית. לא הוכח, כי החייבת העיקרית עזבה את הארץ לצמיתות, כדרישת סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות. שנית, לטענת הנתבע עילת התביעה נגדו נולדה, לכל המאוחר, בעת שהתביעה הראשונה נגד החייבת העיקרית נמחקה מחוסר מעש ביום 25.10.99 כך, שהתביעה נגדו התיישנה (שתי טענות סותרות, לכאורה). לטענת הנתבע עומדות לו טענות הגנה נוספות כגון שיהוי שגרם לשינוי מצבו לרעה, זניחת התביעה וויתור, חוסר תום לב, אי גילוי פרטים, אי מסירת הודעות שגרמו לשינוי מצבו לרעה, קיזוז הריבית החריגה וכיו"ב. הבקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן הוגשה לפני שהדיון בבקשה החל וניכר, כי לא ייגרם עיוות דין אם הבקשה תתקבל. "בדונו בבקשת הרשות להתגונן רשאי בית המשפט לאפשר לנתבע להגיש תצהיר נוסף ולכלול בו עילה נוספת להגנה; בכך הוא עושה חסד עם הנתבע" (א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה תשיעית, תשס"ז-1999, עמ' 406). לצורך עשיית צדק עם הנתבע, ומקום שלא נגרם עיוות דין לבנק, אני מתיר את תיקון הבקשה למתן רשות להתגונן. כפי שצוין לעיל, שהות מחוץ לארץ כ- 4 שנים, עומדת בתנאי הסעיף ודינה של טענת הנתבע, כי טרם הבשיל המועד להגשת התביעה נגדו, להידחות על הסף. בסעיף 34 לתצהירו טוען הנתבע, כי משחתם על הלוואה נוספת בסך 15,000 ₪ "הופטר" מהערבות למסגרת אשראי, "ביום 02.11.98 נטלה החייבת הלוואה נוספת ע"ס 15,000 ₪. הסיבה היא "לכיסוי מינוס וקניית טוסטוס". באותו היום חתמתי לחייבת על כתב ערבות להלוואה זו. זו היתה לפחות חריגתה השניה של החייבת ממסגרת האשראי שניתנה לה, ובערבותי זו אטען כי "הופטרתי" מהערבות למסגרת האשראי, שכן היתה הקבלה ביניהן ...". כשנשאל הנתבע בעניין זה בחקירתו השיב כי עדיין ערב לה (עמ' 5 לפרוטוקול), כאשר בסיכומיו, זנח הנתבע טענה זו. לא זו אף זו, הנתבע הודה בחקירתו, כי קיבל הודעות בדבר ערבותו ואף נפגש עם ב"כ התובע בשנת 1999, כאשר בפגישה זו טען הנתבע, כי אין ביכולתו לשלם את החוב מהטעם, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר זאת. טענתו, כי לא ידע על החוב אינה סבירה ואינה הגיונית, שכן משלא שילם את החוב ובתו אינה מתגוררת בארץ, לא סביר, כי החוב הנטען "נעלם". בנוסף, הנתבע מאשר בעדותו, כי ערבים נוספים לחייבת העיקרית - ביניהם בנו ערן - הגיעו להסדר עם הבנק, אך מצבו הכלכלי לא איפשר לו להגיע להסדר זהה עם הבנק. "ש. השאלה שלי היא איך אתה מסביר את זה שמצד אחד הם הגיעו להסדר עם הבנק ואתה לא הגעת להסדר עם הבנק, ידעת שרוצים לתבוע את הבת שלך. ת. לא. ש. מה לא? ת. קיבלתי דרישה בעשרים וחמישי באפריל. ש. בתשעים ותשע, בשנת תשעים ותשע. ת. ... לא אמרו לי מתי יגישו תביעה ומה התוצאות של התביעה, אם היא שילמה או לא שילמה, לא ידעתי שום דבר. מהבנק לא הודיעו לי...הייתי אצל העו"ד ואמרתי שאני לא יכול לשלם את זה ... שאין לי אפשרות כרגע לשלם, רציתי שהבת שלי תשלם ולא אני, זה די טבעי ... (עמ' 4 לפרוטוקול). טענת הנתבע, כי לא קיבל הודעות בדבר ערבותו, דינה אף היא להידחות על הסף. ניכר, כי הנתבע ידע, כי החייבת העיקרית אינה מתגוררת בארץ, ידע, כי מצבה הכלכלי של בתו אינו שפיר (עמ' 3 לפרוטוקול). ואף בפגישתו עם ב"כ הבנק עוד בשנת 1999 הודה, כי אין ביכולתו לשלם את החוב. לאור כל האמור, אני דוחה גם את הבקשה השנייה למתן רשות להתגונן. הנתבע לא הציג הגנה ולו לכאורה. הוא חתם על כתב התחייבות וערבות ומאחר ובתו, החייבת העיקרית, לא שילמה את חובה ואינה נמצאת בארץ, עליו לשאת במלוא החוב הנתבע. משמדובר ב"הגנת בדים", התובע זכאי לפסק דין על יסוד כתב התביעה ונספחיו. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 35,452.23 ₪, כאשר 24,656.75 ₪ מתוכם בצירוף "ריבית ערב 1" כהגדרתה בסעיף 5 לכתב התביעה, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל, והיתרה בסך - 10,795.48 ₪ בצירוף "ריבית ערב 2" כהגדרתה בסעיף 6 לכתב התביעה, מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪, בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום היום ועד לתשלום בפועל.מיצוי הליכים