האב פעל בחשבון מכח יפוי כח שנתן לו הבן. הנשיא שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (בסעיף 7 לפסק דינו) הבהיר, כי יפוי כח הינו מכשיר ליצירת שליחות. סעיף 2 לחוק השליחות קובע, כי פעולתו של השלוח שהתבצעה בהתאם לדבר שליחותו, מחייבת ומזכה את שולחו. משמעות הוראה זו היא, שההרשאה שבה מקופל הכוח לממש זכות כלפי צד שלישי, יוצרת כפיפות של המרשה לפעולותיו של המורשה. להלן פסק דין בנושא הרשאה בחשבון בנק של הורה: פסק דין בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן:"התובע" או "הבנק") מבקש לחייב את הנתבע לפרוע את יתרת החובה שנוצרה בחשבון מס' 83070/61 (להלן: "החשבון") אשר נפתח ב- 29.8.93 על שמו של הנתבע בסניף "הדר דפנה" של התובע. הנתבע, להגנתו, טוען (סעיפים 3, 5 10 ו-12 לתצהירו וכן בעמ' 14 בפרוטוקול. שם בשורה 14), כי החשבון נשוא התביעה נפתח אומנם באופן פורמלי על שמו אולם בפועל הוא נוהל על ידי אביו המנוח (להלן: "האב") שהיה מיופה כח לפעול בחשבון; כי פתיחת החשבון על שמו נועדה לאפשר את פעילות האב שהיה שקוע באותה עת בחובות; הוא עצמו לא משך ולא הפקיד כל כספים בחשבון וגם לא החזיק בכרטיסי אשראי בחשבון; וכי כל אלה נעשו בידיעת הבנק ותוך שיתוף פעולה מלא מצידו. הנתבע טוען (סעיף 69 לסיכומיו), כי דין תביעתו של הבנק, אשר הוגשה לאחר פטירתו של האב להידחות על בסיס טיעונים הנוגעים ל"השתק, מניעות וחוסר תום לב". אין מחלוקת לפיכך, כי הנתבע הוא שחתם על מסמכי פתיחת החשבון ועל תנאי ניהול החשבון, כי הוא היה רשום כבעלים של החשבון, כי לאב היה יפוי כח מטעם הנתבע לפעול בחשבון ואין גם כל מחלוקת ביחס ליתרות החובה שנצברו בו כפי שצוין בכתב התביעה ובתצהיר עדות הראשית מטעם התובע. בנוסף לא נשמעה גם טענה לפיה האב פעל בניגוד להרשאה או שהבנק אפשר לאב לפעול בניגוד להרשאה שנתן לו הנתבע. דיון ראשית, הנני מקבל את טענתו של הנתבע, כי הפעילות בחשבון הבנק בוצעה ע"י האב וכי הבנק היה ער לכך שהאב הוא זה שמבצע את הפעולות בחשבון. חשבון הבנק התנהל באופן שוטף על פני תקופה של כ-4 שנים מאוגוסט 93' ועד אוגוסט 97' (כפי שמפורט בדפי החשבון שנכללו בנספח ד1 לתצהיר נציג הבנק מר חכמוב שמואל). בחשבון בוצעו פעולות באופן שוטף ובכלל זה הפקדת ממסרים דחויים, משיכת שיקים, חיוב כרטיסי אשראי, משיכת כספים בכספומט, זיכוי החשבון בהוראת קבע ועוד. ביחס לאף לא אחת מפעולות אלה לא הביא הבנק כל ראיה, כי זו נעשתה ע"י הנתבע עצמו. מנגד הציג הבנק, כי הועמדה לנתבע הלוואה מהחשבון (סעיף 13 לתצהיר נציג הבנק), כי לטובת ההלוואה שועבד רכב (סעיף 14 לתצהיר הבנק), אשר נרכש לטענת הנתבע בכספי ההלוואה לטובת אביו הנכה, וכן הציג מסמך הנחזה להיות בחתימת ידו של הנתבע הכולל הוראת קבע מהחשבון לטובת סוכנות ביטוח (סעיף 15 לתצהיר נציג הבנק). נציג הבנק בעדותו בפני (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 15 ואילך) לא יכול היה להצביע על מסמכים נוספים בחתימת ידו של הנתבע אשר יכולים להוכיח, כי הוא זה שפעל בפועל בחשבון. לטעמי כאשר בחשבון מתנהלות פעולות שונות במשך 4 שנים וביחס לכל אותה התקופה מצליח הבנק להביא לכל היותר שלוש אסמכתאות המלמדות על פעולות הנתבע עצמו בחשבון - אין זה די. לפיכך אני מקבל כאמור את טענת הנתבע, כי האב הוא זה שפעל הלכה למעשה בחשבון. האם הבנק היה ער לכך שהפעילות מבוצעת ע"י האב ולא ע"י הנתבע? בחשבון בוצעו פעולות באופן שוטף ולאורך תקופות ארוכות, היו בו יתרות חובה גבוהות אשר הגיעו כבר במהלך שנת 95' עד להיקף של 80,000 ש"ח (נספח ד1 לתצהיר הבנק ועדות נציג הבנק בסייפא לעמוד 8 לפרוטוקול), ונלקחו במסגרתו גם הלוואות אשר תמורתן הופקדה בחשבון (דפים 1 ו- 2 לדפי פירוט החשבון בנספח ד1 לתצהיר הבנק). חזקה על הבנק בשעה שביצע פעולות אלה והתיר אותן שידע מי מבצע את הפעולות בחשבון. כיוון שכך אני מקבל גם את הטענה שהבנק היה ער לכך שהאב ולא הנתבע הוא שמבצע את הפעילות בחשבון. יחד עם זאת ולמרות שאני מקבל את טענות הנתבע ככל שהן נוגעות לכך שהאב הוא שביצע את הפעולות בחשבון ולכך שהבנק היה מודע לכך שאלה מבוצעות ע"י האב אינני מקבל את טענת הנתבע ככל שהדברים נוגעים לזכותו של הבנק לתבוע את פרעון יתרת החוב בחשבון מהנתבע עצמו אשר פתח את החשבון על שמו ואשר רשום הלכה למעשה כבעל החשבון. את קביעתי זו אני מבסס על מספר נימוקים מרכזיים: א. הרשאת הנתבע לאב לפעול בחשבון: האב פעל בחשבון מכח יפוי כח שנתן לו הנתבע. אין על כך כל מחלוקת. הנשיא שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (בסעיף 7 לפסק דינו) מבהיר, כי "יפוי כח הינו מכשיר ליצירת שליחות. סעיף 2 לחוק השליחות קובע, כי פעולתו של השלוח שהתבצעה בהתאם לדבר שליחותו, מחייבת ומזכה את שולחו. משמעות הוראה זו היא, שההרשאה שבה מקופל הכוח לממש זכות כלפי צד שלישי, יוצרת כפיפות של המרשה לפעולותיו של המורשה". אין ספק, וגם זאת אין הנתבע מכחיש, כי האב לא פעל בניגוד להרשאה שניתנה לו או כי התובע אפשר פעולה כלשהיא בניגוד להרשאה. בעדותו בפני מאשר הנתבע, כי עצם פתיחת החשבון נועדה מבחינתו לעזור לאביו אשר היה שרוי באותה עת במצוקה (עמ' 15 בפרוטוקול שורות 1-2); כי "כשיש אבא שהוא חולה ומבקש לשמור על כספו אני לא מכיר בן שלא יתן לאביו לפתוח חשבון על שמו" (עמ' 17 שורות 11-12). בבסיס דיני השליחות עומדת ההרשאה. עמד על כך הנשיא ברק בספרו "חוק השליחות" מהדורת תש"נ- 19996, נבו הוצאה לאור בע"מ , כרך א' עמ' 429. הנשיא ברק מבהיר, כי במרכז קביעתו של סעיף 3 לחוק השליחות הקובע את הדרכים ליצירת השליחות עומדת "הרשאת השולח, המעניק הרשאה (פנימית או חיצונית) לשלוח. משהוענקה ההרשאה לשלוח נתון בידו כח הייצוג…עם פעולת השלוח כלפי הצד השלישי מתחיל השלב השני. בדיניו של שלב זה דן סעיף 2 לחוק. במרכזו עומדת הקביעה, כי פעולתו המשפטית של השלוח מחייבת ומזכה את השולח". ב. התעלמותו של הנתבע מהמתרחש בחשבון: טוען התובע, (סעיף 12 לסיכומיו), כי "אי התעניינותו של הנתבע...היא טענה שעומדת לחובתו ואין לו אלא להלין על עצמו" אני מקבל טענה זו של התובע. הנתבע עצמו העיד בפני כי הוא מיוזמתו אכן לא פנה לבנק על מנת לברר מה קורה בחשבון (עמ' 17 שורות 5-8) וכן, כי התעלם למעשה מהחשבון כיוון שבראייתו "זה לא החשבון שלי אלא של אבי" (עמ' 17 בפרוטוקול שורות 7-8). לטעמי כאשר הנתבע מצד אחד מסר לאביו יפוי כח לפעול בחשבון כאוות נפשו ואף ידע, כי האב פועל בחשבון כרצונו ולצרכיו וכאשר מצד שני כלל לא התעניין במתרחש בחשבון, ולא פעל מול הבנק להגביל את פעילות האב בחשבון שכאמור היה רשום על שמו שלו, אחראי לנעשה בחשבון וליתרות החובה שנצברו בו. בנק חב חובת אמון וזהירות כלפי לקוחות הבנק. עקרון זה עוגן זה מכבר בספר החוקים וגם הפסיקה עסקה בכך בהרחבה. יחד עם זאת גם הלקוח של הבנק אינו פטור מחובות כלפי הבנק. עמד על כך השופט חשין בסעיף 45 לפסק דינו בעניין דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש ע"פ צוואה של המנוח אברהם כחולי ואח', פ"ד מז(5), 31: "בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק וחובה זו מוכרת מזה זמן". אכן הנתבע, כאשר לא התעניין כלל בחשבון- אין לו, כטענת התובע, להלין כעת אלא על עצמו. ג. הבנק לא הסכים כי לנתבע אין כל אחריות ביחס לחשבון: טוען הנתבע (סעיף 59 לסיכומיו), כי האב הוא הבעלים הנכון של החשבון וכי נוכח הסכמת הבנק לכך אין הנתבע נושא בכל אחריות או חבות. אכן, עשויים להיות מצבים בהם השולח יופטר מחובתו (או מזכותו) והשלוח הוא זה שישא בחובות (או בזכויות). עמד גם על כך הנשיא ברק בספרו הנ"ל. (שם בעמ' 480). לגישתו "העיקרון כי פעולת השלוח "מחייבת ומזכה" את השולח הוא נשמת השליחות ותמציתה; בלעדיו אין השליחות קיימת. על כן אם השלוח מתקשר עם הצד השלישי ומסכים עמו, כי השולח "יצא מהתמונה" והשולח מסכים לתוצאה זו(או אף דורש אותה) ההסכם הוא הסכם והוא מחייב את השלוח ואת הצד השלישי." לטעמי למרות שהנתבע הצליח לשכנע , כי האב הוא שביצע את הפעולות בחשבון הרי הוא לא הביא כל ראיות שיבססו את טענתו לפיה הבנק הסכים לכך שהנתבע יצא מהתמונה כלשונו של הנשיא ברק וכי הבנק מוותר למעשה על זכותו לתבוע את הנתבע כבעלים של החשבון. זאת ועוד, יש לזכור, כי כל הפעולות המיוחסות לאב בוצעו בהתאם ליפוי כח שנתן לו בנו הנתבע ולפיכך ניתן לראות את הסכמת הבנק ככזו הנובעת ומתחייבת למעשה מיפוי הכח עצמו ולאו דווקא מהסכמה גורפת ומראש של הבנק לפטור את הנתבע מכל חיוב. ד. שיקולים של מדיניות משפטית: 1. יפוי כח לפעול בחשבון בנק הנו מכשיר מרכזי במסגרת עבודתה השוטפת של המערכת הבנקאית. הפסיקה כבר הטילה חובות מרובות על הבנקים ככל שהדברים נוגעים לחובת הזהירות המוטלת עליהם באישור פעולות אותן מבצעים מיופי הכח לטובתם האישית (ולא לטובת בעל החשבון שהוא השולח), זאת בניגוד ליפוי הכח ובניגוד להרשאתו של בעל החשבון. בדנ"א 1740/91 בעניין בנק דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן הנ"ל נקבע שמוטלת על בנק חובה להודיע ללקוח על פעולות חריגות, כאשר מדובר בפעולות "בלתי שגרתיות" הנעשות ע"י מיופה כוח, החורגות ממערכת היחסים הקודמת שבין הבנק ללקוח בהתחשב בסוג הפעולה, למשל כאשר מדובר בפעולה חד פעמית. כן נקבע בפס"ד כי ככל שהחריגה גדלה כך תגדל גם חובת הזהירות המוטלת על הבנק וכן נקבע שיש להתחשב בגורמים נוספים ובכלל זה אישיות הלקוח, גילו ורמת השכלתו. 2. פס"ד של סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע כבוד השופט ברוך אזולאי ת"א(באר שבע) 3328/97 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' סופר דורון ואח' ( תק-מח 2005(2),5097) (בסעיף 21 לפסק הדין) באמצו את קביעתו של ביהמ"ש העליון בדנ"א הנ"ל קבע כי בנסיבות המקרה שנדון בפניו, כאשר בנק איפשר פעולות חריגות בחשבון ובכלל זה פעולה לא שגרתית שעסקה בניירות ערך ספקולטיביים עם סיכון רב ונתינת הלוואות בסכומים גבוהים בסכום שהצטבר עד 1.5 מיליון ₪ הוא לקח על עצמו סיכון בלתי מחושב. לדעת ביהמ"ש פעולות אלה חרגו מגדר הסבירות ולא ניתן היה לקבוע שבעל החשבון (גם באותו מקרה היה זה הבן) יצפה שמיופה הכח (וגם שם היה זה האב) יגרר לפעולות ספקולטיביות. 3. המקרה שלפני אינו דומה למקרה שנדון בפס"ד בעניין בנק מרכנתיל דיסקונט הנ"ל. הפעולות שבוצעו בחשבון לא היו חריגות והן בוצעו באופן שוטף לאורך כל שנות פעילות החשבון; החשבון נפתח בידיעת הבן ובמטרה מוצהרת שהאב יבצע את בו, בהסכמת הבן, פעולות לצרכיו שלו (סעיפים 5 ו-7 לתצהיר הנתבע). הנתבע עצמו לא היה זר לפעילות הבנקאית. החשבון נפתח על שמו בהיותו בן 23 ( סייפא לעמ' 13 לפרוטוקול), נוהל באותה מתכונת באישורו של הנתבע על פני 4 שנים, הוא עצמו ניהל חשבון בנק בבנק אחר (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 8 ואילך) והיה ער גם למשמעות הנובעת למתן יפוי כח לפעול בחשבון (עמ' 17 לפרוטוקול. שורות 13-14). כלומר במקרה שלפני (בשונה מפרשת בנק מרכנתיל דיסקונט הנ"ל) פעילותו של האב כל כולה הייתה בהתאם ליפוי הכח, היא נועדה מלכתחילה, בידיעתו ומרצונו, של הנתבע לשרת את האב וצרכיו, ולאורך כל התקופה בה פעל האב בחשבון הנתבע לא טען נגד הפעילות, לא התעניין בה ומטבע הדברים גם לא מנע אותה. 4. לטעמי שחרור מוסר יפוי הכח מאחריותו גם כאשר ברור מראש, תוך כדי ובדיעבד כי כלל הפעולות אשר ביצע מיופה הכח היו על דעתו ועל הסכמתו אינו עולה בקנה אחד עם החשיבות המסחרית שיש למוסד יפוי הכח במערכת הבנקאית והדבר גם חורג מגבולות חובת הזהירות והאמונים (המוגברת) הנדרשת מהבנק כפי שהוצגה בדנ"א בנק דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן הנ"ל וכפי שיושמה בפס"ד בנושא בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' סופר דורון ואח' . סיכום אני מקבל את התביעה. הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: 1. -.187,481.93 ₪ בצירוף ריבית בשיעור ובאופן המצוין בכתב התביעה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 2. אגרת בית משפט בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה בקופת בית המשפט ועד לתשלום המלא בפועל. 3. שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חשבון בנקבנק