מה הדין במקרה של אי המצאה פורמלית ? אם חרף העדר המצאה כדין, הגיע כתב בי הדין בפועל לידי בעל הדין וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה, ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב, חובה על בעל הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב בי הדין בידיו, וידיעת תוכנו, לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ותכליתו, ועם התפיסה המושרשרת לפיה חובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין כי מירוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחלו רק מנקודת הזמן שבה כתב בי הדין הרלוונטי לעניין הובא לידיעתם. היא תואמת ואינה סותרת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח. להלן החלטה בנושא העדר המצאה פורמלית: החלטה בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 1/6/04 לפיו חויבה המבקשת לשלם למשיבה סכום של 47,429 ₪. הבקשה לביטול פסק דין והבקשה להארכת מועד הוגשו באפריל 2006. בכתב התביעה נתבעה המבקשת וכן דנה שירותי דומיון בע"מ (להלן: "החברה"). החברה התקשרה עם המשיבה בהסכם למתן שירותי סליקה, אשר צורף לכתב התביעה כנספח א'. בכתב התביעה נטען כי החברה הציגה שוברי עסקאות וקיבלה זיכוי מהמשיבה בסכום של 46,038 ₪, אך בסמוך לאחר מכן הוכחשו העסקאות על ידי מחזיקי כרטיסי האשראי, אשר טענו כי החברה הפרה את ההסכם עימם באופן יסודי ומהותי. המשיבה טוענת כי על פי ההסכם הינה זכאית לדרוש מהחברה החזר של הסכומים בהן זוכתה בצירוף ריבית בשיעור המרבי הנהוג בחשבון חח"ד בבנק לאומי לישראל בע"מ. המבקשת נתבעת לשלם את החוב האמור מכוח כתב ערבות עליו חתמה, ואשר צורף כנספח ז' לכתב התביעה. מסירת כתב התביעה בוצעה ברח' ירמיהו ברדנוב 7 בירושלים, כאשר לפי תצהיר השליח בוצעה המסירה למבקשת עצמה, אשר סרבה לחתום על אישור המסירה. בדוח החקירה נטען כי המבקשת מתגוררת בכתובת האמורה עם אימה חנה, וכי אימות הכתובת בוצע עם שכנים מהבניין, אשר מסרו כי הם מכירים את המבקשת היות והיא נוהגת לטייל עם כלב גדול. בבקשה לביטול פסק דין טוענת המבקשת כי עבדה בחברה תקופה קצרה יחסית היינו, מיוני 2002 ועד דצמבר אותה שנה. החברה עסקה, לטעתה, בשירותי אינטרנט ובשיחות ועידה מסוגים "מיוחדים". מנהל החברה היה מר ארזי אלדד (להלן: "ארזי"), כאשר בתחילה עבדה המבקשת כפקידה אך לאחר מכן קודמה לתפקיד מנהלת המשרד. ארזי סיפר לה כי החברה מתנהלת למעשה בחו"ל וכי בשל כך מצוי הוא רוב הזמן בחו"ל, ולפיכך דרש ממנה לשמש מורשית חתימה של החברה. על מנת להפיג את חששותיה של המבקשת הבטיח לה ארזי כי האחריות תהא של החברה בלבד. היא אף נועצה בעוה"ד של החברה אשר הסביר לה כי אין לה ממה לחשוש. המבקשת טוענת כי כעבור מספר חודשים הפסיק ארזי לשלם את משכורתה, אך היא נשארה לעבוד בחברה נוכח הבטחותיו כי החוב כלפיה יוסדר. המבקשת טוענת כי סמוך לסוף חודש נובמבר 2002 התקשר אליה ארזי וביקש כי תקבל מהמשיבה מכשירים לחיוב כרטיסי אשראי, וכי תציג בפני נציגי המשיבה את יפוי הכוח המסמיכה לחתום בשם החברה, ותחתום היכן שיראו לה. המבקשת היתה באותה עת בביתה, ברח' יוניצמן 22 בתל אביב, בחופשת מחלה, ולפיכך הגיעו נציגי המשיבה להחתימה על ההסכם בביתה. המבקשת טוענת כי הוחתמה על ערימה של מסמכים מבלי שהוסבר לה משמעותם ומבלי שניתנה לה שהות לקראם. לטענתה, לאחר שארזי שב לארץ לקח את המכשירים ולאחר מכן נעלם, והיא לא הצליחה ליצור עימו קשר. כעבור שנה התקשר אליה עובד המשיבה ואז נודע לה לראשונה על קיום החוב ועל היותה ערבה לו. לטענתה, נפלה קורבן למעשיו של ארזי אשר ניצל את תמימותה וגילה הצעיר, וכך נקלעה לחובות כבדים, לרבות לחברת ישראכרט אשר הגישה תביעה כנגד החברה וכנגדה. המבקשת טוענת כי במועד מסירת התביעה התגוררה בתל אביב ולא עם אימה, ואולם אימה מסרה לה את מסמכי התביעה במאי 2004. היא פנתה ליצוג משפטי לעו"ד אימרבריקס ואף שילמה לה שכ"ט, ואולם זו לא טיפלה בתיק. משנודע לה הדבר פנתה למעסיקה של עו"ד אימבריקס, והאחרון הבטיח לה כי יטפל בתיק, אך גם הוא לא עשה כן. המבקשת, אשר מצבה הכלכלי קשה, פנתה לח"כ יאיר פרץ, וזה הפנה אותה לעו"ד אחר, אשר למד את התיק מספר חודשים, כשלאחריהם דרש ממנה שכר טרחה מופרז. בהמשך לכך פנתה לעמותת "ידיד", ומשם הופנתה ללשכה לסיוע המשפטי, אשר אישרה לה את הסיוע בסמוך למועד בו הוגשה הבקשה לביטול פסק דין. בדצמבר 2004 הודבקה האזהרה בדבר פתיחת תיק הוצל"פ על דלת בית אימה בירושלים. המבקשת מודה כי אימה מסרה לה את האזהרה כעבור זמן מה. המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק היות וכתב התביעה נמסר בכתובת בה אינה מתגוררת. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי לא ידעה כי חתמה על ערבות לחובות החברה אלא סברה כי מדובר בטפסים סטנדרטים. לטענתה, פעלה המשיבה בדרך לא מקובלת ובחוסר תום לב תוך הפרת חובות האימון והזהירות המוטלות עליה. טופס הערבות מיועד למי שהינו בעלים של החברה, ואילו המשיבה לא טרחה לבדוק את מעמדה של המבקשת בחברה, והחתימה אותה על ערבות למרות שהיתה עובדת זוטרה בלבד. כמו כן, המשיבה לא גילתה למבקשת כי החתימה אותה על כתב ערבות לחובות החברה כלפיה. המבקשת טוענת עוד כי הינה בגדר "ערב יחיד" כמשמעותו בחוק הערבות התשכ"ז-1967, ולפיכך ערבותה בטלה היות ולא הוגבלה בסכום (סע' 21 לחוק). במועד הדיון ויתר ב"כ המשיבה על חקירת המבקשת. דיון: 1. הבקשה לביטול פסק דין הוגשה באיחור משמעותי של שנה וכשלושה חודשים. עם כל ההבנה למצבה של המבקשת, התקשיתי למצוא "טעם מיוחד" לאיחור הניכר שבו הוגשה הבקשה. המבקשת טוענת כי פנתה לייעוץ משפטי אך אינה מפרטת מתי נעשה הדבר, ואף לא צרפה כל אסמכתא לעניין זה. ניתן להבין כי הפניה לעו"ד אימבריקס ולמעסיקה נעשתה עוד בטרם ניתן פסק הדין, שכן המבקשת טוענת כי עם קבלת האזהרה גילתה לתדהמתה כי הללו לא פעלו בתיק. המבקשת טוענת כי פנתה לעו"ד אליו הופנתה על ידי ח"כ פרץ, וכי רק לאחר מספר חודשים בהם למד את התיק מסר לה מהו סכום שכ"ט המבוקש, אשר היה יקר מידי בעבורה. לא ברור מהו המועד שבו פנתה המבקשת לעו"ד זה, מהו המועד שבו נמסר לה מהו שכ"ט המבוקש, ומדוע המתינה מספר חודשים עד לקבלת תשובתו בעניין זה. המבקשת אף אינה מפרטת מתי פנתה לבסוף ללשכה לסיוע משפטי, ואינה מצרפת מסמכים לעניין זה, הגם שברור כי לעניין זה קיימת תרשומת מסודרת. המבקשת אמנם ניסתה ליצור רושם כי טיפלה בתביעה וכי הנושא לא הוזנח על ידה, אך טענותיה נטענו ללא פירוט תאריך כלשהו וללא אסמכתא כלשהי. כך, לדוגמא, לא צרפה המבקשת את הקבלה עבור התשלום ששילמה, לטענתה, לעו"ד אימבריקס עבור יצוגה בתביעה. היא אף אינה מצרפת את פנייתה ללשכה לסיוע המשפטי, וכך לא ניתן לדעת אם הפניה נעשתה זמן קצר יחסית לפני הגשת הבקשה שבפני, או שמדובר בפניה שהטיפול בה השתהה חודשים ארוכים. בנסיבות אלה, הנני מתקשה לקבוע כי קיים "טעם מיוחד" לאיחור הרב בהגשת הבקשה. אוסיף גם כי המבקשת צרפה לבקשתה בקשה לסעד הצהרתי שהגישה אימה לבית משפט השלום בירושלים (תיק ה.פ. 590/05) עוד במרץ 2005, כאשר המשיבים הינם, בין היתר, המשיבה ואף ישראכרט. אני סבורה כי כפי שאימה של המבקשת הגישה עוד במרץ 2005 בקשה לסעד הצהרתי על מנת למנות הליכי עיקול בביתה, כך היה על המבקשת לפעול ולא להשתהות. היה עליה להבין כי יש לטפל בנושא ברצינות וברציפות, ולא בפער של חודשים מפעם לפעם. ההלכה היא כי ככל שהאיחור רב יותר, כך מתגבש אינטרס הסופיות של הצד שכנגד. ככל שהאיחור רב יותר, כך נדרש כי אותו איחור יהיה כתוצאה מגורמים שאינם בשליטתו של המבקש. לעניין זה, ראה רע"א 264/04 בבימ"ש העליון, גמילה סעדי נ' עלית חברה לביטוח, שם פסק כב' הרשם מרזל: "גם אילו היתה מתקבלת טענת הטעות, אזי עבור זמן רב כל כך שומט את הקרקעת תחת הטענה, שכן לא סביר שבמשך זמן רב כל כך לא בדק בא כוחה או אף המבקשת עצמה את מצב ההליך, וזאת בין אם הטעות נוגעת לתקופה שעד לבקשה לעיון נוסף, ובין אם היא נוגעת לתקופה שעד לבקשה לפתיחת ההליך. מכל מקום, פער הזמנים בין שתי הבקשות הנזכרות אינו מוסבר כדבעי, ונראה בלתי סביר. לפיכך, נראה כי המבקשת, למרות הצער על מצבה הקשה, אינה מציגה טעם ממשי כלשהו להצדקת הארכת מועד, קל חומר לא טעם שיצדיק הארכה משמעותית שכזו, בייחוד שעה שההליך עצמו נדחה כבר. במאזן האינטרסים בין הצדדים, חלוף זמן רב כל כך מטה את הכף בלא ספק לטובת הסתמכות המשיבים ולעניינם בסופיות ההליך". נושא נוסף שיש לבחון בבקשה להארכת מועד הוא מידת הציפיות של בעל הדין האחר לסופיות ההליכים. לצורך כך יש לערוך איזון בין האינטרסים המתנגשים. לעניין זה ראה 2630/01 סויסה יניב נ' מדינת ישראל, תקדין מחוזי 2001 (ד), 3346, שם פסק כב' השופט גל כי: "בבוא בית המשפט לשקול הארכת מועד, עליו לערוך את האיזון בין האינטרסים המתחרים: מצד אחד, עקרון סופיות הדיון והוודאות המשפטית, בכך שהליכים משפטיים צריכים לבוא לידי גמר. משתם הדיון, עליהם להישאר קבועים ויציבים, ללא שינויים בתוצאתם חדשות לבקרים; מצד שני, חקר האמת והרצון לעשות דין צדק, כאשר נראה נחוץ לתקן ליקוי או עיוות בהליך משפטי בערכאה קודמת. האינטרס הראשון הנ"ל כרוך בשאלות הנוגעות לתקופה שחלפה מאז תום המועד הקבוע להגשת הערעור בזכות. ככל שהתקופה בה מדובר הנה ארוכה יותר, כך גובר אינטרס סופיות הדיון והוודאות המשפטית. בהקשר לכך נבחנת גם סיבת האיחור, לאמור: מהי האפשרות שהייתה למבקש להימנע מן האיחור והאם הייתה לו שליטה על האירועים, על כן המדובר ברשלנות או בטעות בשיקול הדעת מצידו. ככל שהגורמים היו יותר בשליטתו, כך יינתן יותר משקל לאינטרס הסופיות". במקרה זה חלפה תקופה ארוכה ממועד בו הומצאה האזהרה ועד למועד הגשת הבקשה. לא ניתן לאמר כי לא היה למבקשת שליטה על האירועים במשך תקופה כה ארוכה, גם אם חלק מהאיחור נובע מגורמים שאינם תלויים בה. באיזון האינטרסים שבין הצדדים, סבורה אני כי יש להעדיף את האינטרס של המשיבה לסיום ההליכים המשפטיים, ולפיכך אין אני מקבלת את הבקשה להארכת מועד. 2. באשר לביטול פסק הדין מחובת הצדק: המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, היות והמסירה בוצעה לאימה, ואילו היא אינה מתגוררת עימה. אין בידי לקבל טענה זו, המבקשת מודה כי מסמכי התביעה נמסרו בפועל לידיה, והיא אף פנתה, לטענתה, ליעוץ משפטי על מנת להתגונן כנגד התביעה. לעניין זה ראה ברע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פד"י נט (2) 440, שם פסקה כב' השופטת פרוקצ'יה, כך: "אם חרף העדר המצאה כדין כאמור, הגיע כתב בי הדין בפועל לידי בעל הדין וניתנו בידיו עקב כך מלוא האמצעים לפעול על פיו, הושגה תכלית ההמצאה במלואה בדרך אחרת. בנסיבות אלה, ובמסגרת החובה הכללית לפעול בהליך הדיוני בתום לב, חובה על בעל הדין לפעול במסגרת מגבלות הזמן המוטלות על פי התקנות מאותו מועד שבו תוכנו של כתב בי הדין הגיע לידיעתו. הוא יהא מנוע מהעלאת הטענה כי חרף קיומו של כתב בי הדין בידיו, וידיעת תוכנו, לא פעל במסגרת המועדים הקבועים בתקנות מחמת אי המצאה פורמלית של אותו כתב. מניעות זו מתיישבת עם עקרונות הסדר הדיוני ותכליתו, ועם התפיסה המושרשרת לפיה חובת תום הלב החוצה שתי וערב את מסגרות המשפט כולן חלה גם על כללי סדר הדין באשר הם. היא מתיישבת עם צרכיה של מערכת השיפוט בקיום מסגרת מועדים סבירה לניהול הליכים וסיומם; היא עונה לזכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין כי מירוץ התקופות לנקיטת הליך משפטי יחלו רק מנקודת הזמן שבה כתב בי הדין הרלוונטי לעניין הובא לידיעתם. היא תואמת ואינה סותרת את זכות הגישה לערכאות הנתונה לאזרח". 3. באשר לסיכויי ההצלחה, יש לציין את הנקודות הבאות: מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבה כי ספק אם המבקשת גילתה את מלוא התמונה ביחס לתפקידה ומעורבותה בחברה. כך לדוגמא, לא צירפה המבקשת תלושי משכורת ואף לא גילתה מהו הסכום אותו השתכרה, גילוי שהתבקש נוכח טענתה כי הייתה עובדת זוטרה בלבד. המבקשת מודה כי חתמה בשם החברה על ההסכם התקשרות עם המשיבה, ובעמודה בטופס המיועד לרישום מורשי החתימה בחברה, רשומים פרטיה שלה, כאשר יש להניח כי היא זו שמסרה פרטים אלו לנציגי המשיבה. מנסיבות המקרה עולה כי היו בידי המבקשת הן ייפוי כוח לחתום בשם החברה וכן חותמת החברה. זאת ועוד, מהבקשה עצמה עולה כי אין זו הפעם היחידה שהמבקשת חותמת על הסכמים בשם החברה ו/או ערבה לחובות החברה. וכך מציינת המבקשת בסע' 20 לתצהיר, כי עקב עבודתה בחברה נקלעה לחובות כבדים, לרבות תביעה שהוגשה כנגדה וכנגד החברה על ידי ישראכרט. לכאורה, ניתן ללמוד מכך כי המבקשת חתמה בשם החברה על הסכם ההתקשרות גם עם חברת כרטיסי אשראי נוספת היינו ישראכרט ו/או ערבה להתחייבות החברה גם כלפי ישראכרט. נקודה זו מחלישה במידה רבה את טענותיה של המבקשת כנגד המשיבה. אוסיף עוד כי המבקשת טוענת כי חתמה על הטפסים מתוך ביטחון במר ארזי (סע' 38 (ב) לתצהיר). בבקשה אף נטען כי ארזי אמר למבקשת לחתום היכן שיראו לה, (סע' 8 לבקשה), וכי היא חתמה על המסמכים מתוך תמימות ובטחון בו. מכאן עולה כי המבקשת שמה יהבה על ארזי וחתמה על המסמכים לפי הוראותיו ועל סמך אמונתה בו. לעניין זה ראה ה.פ. 10111/99 (מחוזי ת"א) איתמר זילברמן ונילי רביד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, שם קבעה כב' השופטת גרסטל: "במקרה דנן עומד חיץ בין המבקשים לבין המשיב, והחיץ הוא האמון שהם רכשו לגלפנד, אמון שעל פי הגדרתם הם היה אמון בלתי מסויג. כתוצאה מאמון זה לא טרחו המבקשים כלל לפנות למשיב בבירורים מכל מין וסוג שהוא..." ובהמשך: "אם נכונות טענות המבקשים בדבר חוסר ידיעה או מצגים לא נכונים - יכולים המבקשים להלין על בן משפחתם, גלפנד, בו נתנו אמון בלתי מסויג, ועל עצמם, על כי לא טרחו לאמת את דבריו, לא טרחו לקרוא את שטר המשכנתא ולא בררו נתונים נוספים אצל המשיב". לעניין זה ראה גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' זהבה לופו פ"ד נד(2) 559, שם פסקה כב' השופטת דורנר כך, בע"א אדלר הל, נקבע מפי השופט שמגר, בעמ' 38: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה... לא תעמוד טענת NON EST FACTUM, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהייתה טעות או הטעיה כאשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה". באשר לטענותיה של המבקשת ככל שהן נוגעות לחוק הערבות התשכ"ז-1967, ספק אם יש בהן ממש. המבקשת לא התמודדה עם העובדה שלפי סע' 19 לחוק הערבות "נושה" הינו מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל , אף אם אינו עיסוקו העיקרי. במקרה דנן, המשיבה הינה תאגיד עזר בנקאי כמשמעותו ב חוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א-1981. לפי הגדרת מונח זה בחוק האמור אין תאגיד עזר בנקאי רשאי לעסוק בעיסוקים שנתייחדו לתאגידים בנקאיים כאמור בסע' 13, ו-21 לחוק. לפי סע' 21 לחוק מי שאינו תאגיד בנקאי לא יעסוק בקבלת פיקדונות כספיים ובמתן אשראי כאחת. סוף דבר: הבקשה הוגשה באיחור ניכר ולא מצאתי כי הטעם לאיחור מהווה משום "טעם מיוחד". כידוע, נימוקי ההגנה עשויים בנסיבות מיוחדות להוות טעם מצטבר לטעם קיים להארכת מועד, אך במקרה זה אין אני סבורה כי נימוקי ההגנה מסייעים למבקשת לעבור את המשוכה של הארכת מועד. לפיכך אני דוחה את הבקשה להארכת מועד, וממילא את הבקשה לביטול פסק דין. אני מחייבת את המבקשת בהוצאות המשיבה בסכום של 500 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה יועבר לב"כ המשיבה מתוך הפיקדון שהפקידה המבקשת, ואילו היתרה תועבר לתיק ההוצל"פ הרלוונטי. המצאת כתבי בי דין