תביעה על סמך עדות יחידה

בית המשפט פסק כי תביעתו של התובע נסמכת ע"י עדות יחידה שלו, ועל פי סעיף 54 לפקודת הראיות, בית המשפט אינו רשאי , ללא הנמקה והסבר , לתת פסק דין לטובתו על סמך עדות יחידה שלו בלבד. התובע נמנע מהבאת עדים לתמוך בגרסתו, וההסברים שנתן לכך לא היו מקובלים על בית המשפט. להלן פסק דין בנושא תביעה על סמך עדות יחידה: פסק דין התובע טוען בכתב התביעה כי ביום 28/12/01 בשעה 10:00 בעת שעלה על מדרגות רכבו ,מסוג משאית לחלוקת מוצרי חלב, לצורך תחילת הנסיעה החליקה רגלו מהמדרגה , והוא מעד ונפל. התובע מכנה את האירוע הנ"ל בכת תביעתו "התאונה ". מאחר והמשאית של התובע מבוטחת בביטוח על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי , אצל הנתבעות (בשיעור של 30% הנתבעת 1 ,70% הנתבעת 2) ,הגיש התובע את התביעה נגדן ,לתשלום פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, בטענה כי מדובר באירוע המהווה "תאונת דרכים" על פי הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה 1975 (להלן "חוק הפלת"ד) התובע טוען גם כי לאחר התאונה טופל הוא בבית החולים וולפסון , הושם גבס על רגלו שנברה בתאונה ושוחרר להמשך טיפול , מנוחה ומעקב בבית. התובע, פנה אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום דמי פגיעה , בהיות התאונה , בנוסף להיותה תאונת דרכים , על פי גרסת התביעה, גם תאונת עבודה . תביעתו של התובע במוסד נתקבלה, המוסד הכיר בתאונה כתאונת עבודה , ושילם לתובע דמי פגיעה . התובע לא פנה אל הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בבקשה לקביעת נכות מעבודה , ולא פנה בתביעה לקצבת נכות מעבודה, והעדיף לפנות - עם הגשת תביעה זו - אל בית המשפט הזה בבקשה למנוי מומחה רפואי אורטופדי, בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים (מומחים) 1986 . בית המשפט מינה לתובע את ד"ר ישראלי , אשר בדק אותו וקבע בסוף חוות דעתו כי א- התובע לא היה כשיר לעבודה למשך 4 חודשים. ב- נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 3% בתחום האורטופדי . הנתבעות בכתב ההגנה שהוגש על ידן , טענו כי יש לדחות את התביעה של התובע על הסף , יען כי אין מדובר באירוע שההגדרה של "תאונת דרכים " שנקבעה בחוק הפלת"ד חלה עליו , שכן האירוע לא אירע במהלך " שימוש ברכב ", כהגדרתו בחוק. הנתבעות טענו, כי האירוע - אם אירע ,אירע במהלך עבודתו של התובע , ולא תוך כדי שימוש ברכב. בהמשך התבררה טענת הנתבעות מדוע לא מדובר בתאונת דרכים, שכן התובע - כך נטען- נפגע תוך כדי פריקה ו/או טעינה של סחורה מרכבו . התקיימו קדמי משפט, ובגלל מחלוקת על אופי התאונה והאם היא מהווה תאונת דרכים , לא הגיעו הצדדים לידי הבנה בתיק, והתיק נקבע להוכחות בפני . בין לבין , יצאה הלכה מלפני כב' בית המשפט העליון (הלכת אוסם ) אשר הרציו שלה קובע כי אם נפגע אדם במהלך פעולה שחלקים ממנה נכללים באחת החזקות הממעטות כפי שנקבעו בהגדרת המונח " תאונת דרכים" , שכך היתה צריכה להיות מוחרגת מן ההגדרה, אך בה בעת יש בה בפעולה מרכיבים אשר עונים על חלקים אחרים בהגדרה , די בכך כדי לראות באירוע תאונת דרכים . בהלכת אוסם היה מדובר באירוע שנגרם במהלך פריקה וטעינה של סחורה ברכב( אשר על פי ההגדרה מוחרגת מן ההגדרה ) אך בה בעת , האירוע אירע תוך כדי ירידה של הנהג מן המשאית,פעולה הכלולה בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", ובית המשפט קבע כי די בכך כי לראות באירוע תאונת דרכים. כך שכיום , אין מחלוקת בין הצדדים כי האירוע כפי שתואר ע"י התובע בכתב התביעה , ובתצהירים שהגיש לבית המשפט, אם אכן קרה כך ,מהווה תאונת דרכים . הנתבעות הכחישו את עצם אירועה של תאונה כפי שהתובע מתאר אותה ,ומכחישות כי התובע נפגעי אגב שימוש ברכב או באירוע המהווה תאונת דרכים , זאת באופן כללי . שאלת האחריות הכלל יסודי בדיני הראיות הוא "המוציא מחברו עליו הריאה " . מי שטוען כפי חברו טעונות ומבקש כנגדו סעד , עליו להוכיח את טענותיו במידה המקובלת במשפט האזרחי , קרי ברמת הסתברות העולה על 50% . כלל זה מושרש היטב בכל שיטות המשפט, והוא קיבל ביטוי פורמלי גם ב ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן פד"י כד' (2) לאמור " נטל השכנוע פירושו כי בעל דין שנשא בו חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט , כך שאם לא ישכיל להוכיחה , תיפול ההכרעה בגינו לרעתו... כאשר הובאו ראיות אך בתום גביית העדויות ושקילתן נשאר ספק בליבו של השופט , יפסוק בית המשפט נגד אותו בעל דין עליו רובץ נטל ההוכחה ועליו לסבול מן הספק " כלל מנחה שני בדיני הריאות , הנו סעיף 54(2) לפקודת הראיות הקובע לאמור : 54. הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: (1)................. (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; אני מזכיר את הכלל הזה מכיוון שהתובע בחר להעיד עבור עצמו בלבד, ולא להביא עדים נוספים . כלל שלישי שיעמוד נר לרגלי בפסק דיני זה הוא הכלל האומר: דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה. הסבר מקיף וממצה של הכלל האמור מצוי בספרו של המלומדLAW J.H. WIGMORE,A TREATISE ON THE 166-181 (ANGLO-AMERICAN SYSTEM OF EVIDENCE IN TRIALS AT COMMON(BOSTON, 3RD., VOL. II, 1940). העיקרון הנידון הוא פרי היגיון פשוט, ואין צורך בהוראת חוק כדי לעשות בו שימוש ע"א 548/78 - נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי . פ"ד לה(1), 736 ,עמ' 762-763. (להלן"הלכת שרון") הנה כי כן, יש בפנינו שלוש מידות מאלו העומדות לרשותו של שופט בבואו להכריע במחלוקת בין יריבים על סמך חומר הראיות שהובא , וגם לא הובא בפניו על ידם . האם התובע הוכיח את תביעתו 1- כאמור התובע טען בכתב התביעה כי "בתאריך 28/12/01 בשעה 10:00 או בסמוך לכך, בעת שעלה על מדרגות הרכב לצורך תחילת נסיעה החליקה רגלו של התובע מהמדרגה , והוא מעד ונפל " 0 סעיף 3 לכתב התביעה ." התובע , נתן תצהיר נוסף ביום 19/1/02 ( ככל הנראה 19/1/03 - והתאריך נרשם בטעות) ,במסגרת בקשתו למינוי מומחה רפואי , וכי שכרו של המומחה יושת על הנתבעות , ושם הוא אומר : " בתאריך 28/12/01 פרקתי מהמשאית מוצרי חלב בקונדיטוריה "אחים עיני " ברחוב הנגר 3 בחולון . בסיום הפריקה בסביבות השעה 11:30 , עליתי למושב הנהג לצורך התחלת הנסיעה ......" ודוק ,שני הבדלים בין האמור בכתב התביעה והתצהיר הנ"ל א- בכתב התביעה לא הזכיר התובע את העובדה כי בסיום פעולת פריקה של סחורה, בקש לעלות למשאית . ( אז טרם ניתנה הלכת אוסם שלפיה אם נפגע התובע במהלך ירידה מהרכב או עליו אליו, אזי מדובר בתאונת דרכים , גם אם יש בפעולה גם מרכיבים שיש בהם כדי להחריג אותה מהגדרת תאונת דרכים , כגון פריקה וטעינה ) ב- שעת האירוע . בכתב התביעה צויין 10:00 בתצהיר צויין 11:30 התובע חזר על התיאור אשר בתצהיר הראשון הנ"ל , גם בתצהיר שנתן במקום עדות ראשית .בבית המשפט. סתירה ראשונה . 2- התובע טוען בסעיף 3 לתצהיר שלו : " אחרי הנפילה כאבה לי הרגל , ולא יכולת לנהוג טלפנתי אל גיסי והוא הגיע לקחת אותי לבית החולים וולפסון בחולון , שם אובחן שבר בקרסול שמאל ." התובע אינו מזכיר את שמו של אותו גיס , והוא גם לא זימן את אותו גיס למתן עדות לטובתו במשפט, ולעמוד לחקירה נגדית עליה . למעשה התובע לא הביא כל עדות נוספת לעדות שלו , ועדותו שלו הנה העדות היחידה שעומדת בפני , שעל פיה אני מתבקש לפסוק לטובת התובע . בהתאם להלכת שרון הנ"ל אי הבאת אותו גיס פועלת לרעת התובע . על פי סעיף 54 (2) לפקודת הראיות, , עלי, אם אפסוק לטובת התובע בסופו של יום, לנמק מדוע עשיתי זאת על סמך עדות יחידה שלו . אם כן יש בפני תמיהה שניה , מדוע לא הזכיר התובע את שמו של גיסו, בתצהירו , ומדוע לא זימנו למתן עדות. 3- זאת ועוד התובע מציין בטופס ההודעה לביטוח הלאומי על התאונה והתביעה לדמי פגיעה כי ישנו עד לאירוע . בשאלה : " שמות עדים לפגיעה " מציין התובע- רונן לוי , מרחוב פנחס רוזן 92 תל אביב . אותו רונן לוי לא נתן תצהיר לטובת התובע , ולא נקרא להעיד מטעמו . שוב אנו חוזרים להלכת שרון הנ"ל . התובע נמנע מהבאת עד שיכול היה להעיד על הפגיעה של התובע בנסיבות שתוארו על ידו, ונמנע מעשות כן, הדבר יתפרש לרעתו. התובע נשאל ע"י באת כוחן המלומדת של הנתבעות, לפשר המחדל שלו , ונתנה לו הזדמנות להסביר , מדוע לא זימן את אותו לוי רונן לעדות. התובע משיב " רונן שמע מאנשים שיש מישהו שנפל בחוץ . היו שם עובדים או קליינטים , זה היה על בסיס מזדמן , היום אני מנהל שיווק של הקונדיטוריה , אני לא אזהה אותם אלא אם כן הם יגשו אלי ויגידו לי . הוא היה עד ראיה " ראשית יש לומר כי התשובה מבולבלת, ובלתי אחידה, ואינה מעידה על אמירת אמת בצורה ברורה. שנית הנימוק אותו מצא התובע אינו משכנע . התובע לא בחל לציין את שמו של רונן לוי בתור עד לתאונה בטופס הפניה לביטוח לאומי , אך בבית המשפט נעשה פתאום פרשן לעדויות שמיעה וקובע כי אין משקל לעדותו של אותו רונן לוי ששמע ממי שהוא שראה מי שהוא ( התובע) נופל . שלישית התובע אינו מציין מי זה ה"מי שהוא " שממנו שמע רונן לוי כי מי שהוא נפל. לא היתה כל מניעה לברר מאותו רונן לוי, שכתובתו המדויקת בידי התובע , את זהותו של אותו איש שראה את התובע נופל , אם זה לא היה רונן לוי עצמו . אינני מקבל את הסברו של התובע לאי הזמנתו של רונן לוי או עד אחר לתאונה , ובתשובה שהוא נותן יש משום צעד נוסף על דרך הלכת שרון הנ"ל . וזו כמובן תמיהה שלישית 4- התובע הועבר לבית החולים וולפסון ע"י גיסו ( האלמוני יש לומר ) של התובע . התובע טוען כי הוא הועבר על ידי גיסו לבית החולים באותו יום, ואף מציין בתצהירו " תעודת חדר מיון מסומנת ת/3 בתיק המוצגים" מעיון בתיק המוצגים, תעודת חדר מיון, מוצא אני כי התעודה ניתנה ביום 5/1/2002, שעה שהתאונה אירעה ביום 28/12/01 . התובע טוען כי מדובר באותה תעודת חדר מיון שניתנה לו ביום בו נפגע שעה שהועבר ע"י גיסו לבית החולים . בכל מקום טוען התובע כי נפגע ביום 28/12/01, והנה התעודה שניתנה לענין ביקורו של התובע בחד ר המיון כשהוא סובל משבר ברגל, נעשתה ביום 5/1/2002 . ?? זוהי כמובן סתירה נוספת. 5- באותה תעודה שניתנה לתובע ביום 5/1/02 , צויינה האבחנה ע"י רופא חדר המיון " שבר ברגל שמאל, מתלונן על כאבים תאונת עבודה (ההדגשה במקור ) . לפני שבוע שבר קרסול שמאל, מטופל בגבס . בתעודה זו אין כל זכר לעובדה כי התובע החליק או נפל ממדרגה של משאית , ורק צויין לדבריו כי מדובר בתאונת עבודה . והנה בתעודה רפואית נוספת מיום 7/2/02 בפני ד"ר שטיינברג אלי , מצוין- כמובן לדברי התובע- כי "בעת העבודה כנהג משאית החליק מהקבינה..... " פעם ראשונה שיש אזכור לנפילה מהקבינה ( ואפילו לא החלקה מהמדרגה של המשאית, אך לא אחמיר עם התובע בענין שינויי ניואנסים קטנים כאלה ) . מדוע התובע מציין בפני הרופא את ענין הנפילה מהקבינה או החלקה ממדרגת הרכב , רק ביום 7/2/02 ? באותה תעודה מצויין גם " ביקור חוזר מתאריך 14/1/02 . מדוע לא צירף התובע את אותה תעודה ביקור הקודם מיום 14/1/02 ? וכאן יש שתי נקודות כנגד התובע : א- אי צירוף התעודה מיום 14/1/02 ב- העובדה כי עניין המשאית עם התאונה מוזכר - על פי החומר שלפני- רק בתעודה מיום 7/2/02 וזו כמובן סתירה ותמיהה נוספות 6- בהודעה על התאונה בטופס התביעה לביטוח לאומי נשאל התובע על "תאריך קבלת טיפול רפואי לראשונה " וציין 28/12/01 . כאמור אין בפני כל תיעוד על קבלת טיפול ביום הנטען כיום התאונה הנ"ל. למעט מה שצויין בתעודה מיום 5/1/02 כי התובע נפגע לפני שבוע . אך מאחר והתובע טוען כי גיסו העבירו לבית החולים ביום התאונה וכי הוא קיבל טיפול רפואי, יש חשיבות ומשקל לתעודת חדר המיון מהבידור הראשון אם היה כזה . 7- התובע לא פנה אל המשטרה כדי להודיע על אירוע תאונה . התובע בתשובתו לבאת כוח הנתבעות, נותן הסבר לכך, כי הוא לא סבור כי מדובר בתאונת דרכים ,כי אף רכב לא פגע בו . יש בתשובה זו יותר מקורטוב של היתממות. הרי התובע פנה אל עורך דינו כדי לטפל בפגיעתו ולתבוע פיצוי . ונשאלת השאלה , הא כיצר הוא תובע פיצוי מחברות הביטוח המבטחות את רכבו אם אינו סבור כי מדובר בתאונת דרכים. ואם אניח לטובתו כי סבור היה כי הוא פונה אל עורך דינו כדי לטפל בפניה לביטוח הלאומי כי מדובר בתאונת עבודה, היתכן כי עורך דינו לא הסביר לו כי מדובר - בנוסף לתאונת העבודה - גם בתאונת דרכים וכי יש לפנות למשטרה ולהגיש הודעה ? זוהי כמובן נקודת חולשה נוספת בתביעתו וגרסתו של התובע . לסיכום תביעתו של התובע נסמכת ע"י עדות יחידה שלו, ועל פי סעיף 54 לפקודת הראיות, אינני רשאי , ללא הנמקה והסבר , לתת פסק דין לטובתו על סמך עדות יחידה שלו בלבד. בנסיבות שתוארו לעיל, אינני יכול לתת פסק דין לטובתו רק על סמך עדותו , מלאת הסתירות, והסדקים, והתמהות.. התובע נמנע מהבאת עדים לתמוך בגרסתו, וההסברים שנתן לכך אינם מקובלים עלי . התובע לא הוכיח את תביעתו . לפיכך אני דוחה את התביעה . התובע ישלם לנתבעות את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד על פי התעריף המשמש את אבנר ועורכי הדין המייצגים אותו . עדותדיוןעדות יחידה