תאונת דרכים של קונה רכב יד שנייה

להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים של קונה רכב יד שנייה: פסק דין 1. כללי אדם מבקש למכור את רכבו לרעהו. הקונה מבקש לבדוק את הרכב, אך לרכב אין רשיון רכב וביטוח חובה בתוקף. עם זאת, הרכב מבוטח בביטוח מקיף. לפיכך מתנה המוכר עם הקונה כי הקונה יקח את הרכב לבדיקה וחזרה באמצעות גרר, וכי לא ינהג בו. ה קונה נוטל את הרכב ובניגוד להתחייבותו נוהג בו וגורם לתאונה בה ניזוק הרכב כליל. לאחר התאונה מסתבר כי לקונה אין כלל רשיון נהיגה, והוא בן פחות משלושים שנה, בעוד פוליסת הביטוח המקיף מתנה את חבות חברת הביטוח בכך שנוהג ברכב מי שיש לו רשיון תקף והוא בן למעלה משלושים. האם בנסיבות אלו זכאי המוכר לפיצוי בגין הנזק שנגרם לרכבו, מכוח פוליסת הביטוח המקיף בטענה שהרכב נגנב ממנו? זו השאלה המתעוררת בתביעה שלפניי. 2. העובדות התובע והנתבע 2 (להלן - "מועתז") הכירו זה את זה מעבודה משותפת. התובע ביקש להחליף את רכבו מסוג סיטרואן (להלן: "הרכב") עם רכבו של מועתז. מועתז ביקש לבדוק קודם את הרכב בכפרו מג'דל שמס. התובע הודיע למועתז כי אין לרכב ביטוח חובה ורשיון רכב (טסט). מאידך, אין חולק כי הרכב היה מבוטח בביטוח מקיף אצל הנתבעת 1 (להלן - "חברת הביטוח"), הכולל תנאי לפיו הכיסוי הביטוחי מותנה בכך שברכב ינהג אדם בעל רשיון שגילו מעל שלושים שנה. במצב דברים זה החתים התובע את מועתז, כך לטענת התובע, על מסמך התחייבות מיום 3.9.04, אשר זו לשונו: "אני מועתז עקבני... מאשר בזה כי קיבלתי מידי בני קנטור (התובע-א.ר.) את רכבו הנמצא בבעלותו מסוג סיטרואן.... למטרת בדיקה בלבד. הובהר לי על ידי בני קנטור שלרכב אין טסט ואין לו ביטוח חובה ואני מתחייב לא לנהוג ברכב ולקחתו לבדיקה על ידי גרר ולהחזירו אחרי הבדיקה על ידי גרר. אני מאשר שבני קנטור הזהיר אותי לא לנהוג ברכב בכל מצב שהוא, ושאין ולא תהיה לבני קנטור כל אחריות לגבי כל נזק גופני או אחר שיגרם עקב נהיגה ברכב הנדון, למרות התחייבותי כנ"ל". (ראו - ת/3). אחר חתימת המסמך מסר התובע את מפתחות הרכב למועתז במשרדו של התובע בקיבוץ הגושרים, ואמר לו שהוא יכול לקחת את הרכב ממקום הימצאו בקרית שמונה. התובע טוען כי אין הוא יודע כיצד נטל מועתז את הרכב מקרית שמונה. מכל מקום, אין חולק כי ביום 4.9.04 בשעות הלילה נהג מועתז ברכב וגרם לתאונה, אשר בעטיה ניזוק הרכב לחלוטין. אז גם התברר כי למועתז אין כלל רשיון נהיגה. כמו כן אין חולק כי מועתז היה בן פחות משלושים בזמן התאונה. 3. טענות התובע התובע טוען שכאשר הוא מסר את רכבו הוא לא ידע כלל שלמועתז אין רשיון נהיגה. לטענת התובע הוא אסר על מועתז לנהוג ברכב בשל העדר ביטוח וטסט בתוקף, ובמצב דברים זה נהיגתו של מועתז ברכב שקולה לגניבת הרכב, ומכאן שיש כיסוי ביטוחי, למרות שלמועתז אין רשיון נהיגה והוא בן פחות משלושים. 4. טענות חברת הביטוח חברת הביטוח טוענת כי התובע ידע היטב שלמועתז אין רשיון נהיגה, ולטענתה התובע כלל לא אסר עליו לנהוג ברכב. חברת הביטוח מוסיפה וטוענת כי גם אם לא ידע התובע שאין למועתז רשיון, הרי שאין כיסוי ביטוחי כיוון שבפועל למועתז לא היה רשיון, ומפני שהוא היה בן פחות משלושים בעת התאונה. ולבסוף, חברת הביטוח כופרת בטענה שנהיגת מועתז ברכב ללא רשות התובע כמוה כגניבה. דיון והכרעה 5. הפוליסה פוליסת הביטוח שלפניי מגדירה בסעיף 1 לפרק 1 את מקרה הביטוח כך: "אובדן או נזק שנגרם לרכב המבוטח .... כתוצאה מאחד מהסיכונים המבוטחים...." בסעיף 2 לפרק 1 לפוליסה מפורטים הסיכונים המבוטחים ובהם: ".... ב. התנגשות מקרית, התהפכות ותאונה מכל סוג שהוא, ג. .... ד. כל נזק שנגרם עקב גניבה תוך כדי גניבה ובעת נסיון גניבה." בפרק התנאים הכלליים בפוליסה נקבע כי רשאים לנהוג ברכב רק נהגים בעלי רשיון תקף, וברשימת הפוליסה נקבע כי רשאים לנהוג ברכב רק נהגים שגילם מעל שלושים שנה. ולבסוף, בפרק התנאים הכללים בפוליסה, בסעיף 1 סייפא, נקבע כי: "המבטח אינו אחראי לפי פוליסה זאת אלא אם כן מקרה הביטוח אירע בעת שנהג ברכב אחד מבני האדם הרשאים לנהוג כמפורט ברשימה ובסעיף זה". העולה מן המקובץ הוא, שאין כיסוי ביטוחי כאשר נוהג ברכב נהג צעיר ללא רשיון נהיגה. ואולם, פשיטא שהביטוח מפני נזק שנגרם עקב גניבה או במהלכה חל גם מקום בו הגנב נעדר רשיון נהיגה. זוהי הפרשנות הסבירה של הפוליסה, וגם הנתבעת לא כפרה בכך (ראו - י. קיהל "ביטוח כלי רכב בישראל" (תשנ"ה) עמ' 179). על כן, הדרך היחידה שבה יכול התובע לזכות בתביעתו הינה לשכנע כי המונח "גניבה" חל גם על המקרה דנן, בו מועתז עשה שימוש ברכב בניגוד להרשאה שניתנה לו. 5. שאלת תחום התפרשותו של המונח "גניבה" היא שאלה פרשנית. נקודת המוצא למלאכת הפרשנות היא לשון החוזה; אין ליתן לחוזה משמעות שאינה מתיישבת עם אחד מן המובנים האפשריים של לשונו (ע"א 779/89 שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד מח (1) 221). ואולם, מבין המובנים הלשוניים של החוזה יש לבחור את המובן אשר מגשים את תכליתה העסקית של הפוליסה. לתכלית זו שני פנים- סובייקטיבי ואובייקטיבי. הפן הסובייקטיבי בדרך כלל אינו דומיננטי בחוזי ביטוח מן הטעם שמדובר בדרך כלל, וכך גם במקרה דנן, בפוליסות סטנדרטיות (י. אליאס "דיני ביטוח" (2002) עמ' 35). על האופן בו יש לאתר את התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח עמדה אך לאחרונה כב' השופטת פרוקצ'יה בציינה כי: "התכלית האובייקטיבית של חוזה הביטוח נמדדת, כעניין נורמטיבי, על פי הערכים, המטרות והציפיות החברתיות הכלליות מהסדר חוזי מסוג זה. יש לבחון את תכליתה של הפוליסה מנקודת מבטם של אישים סבירים והוגנים, בבואם לקיים את התכליות שפוליסות מסוג זה נועדו להגשים, בהתחשב, בין היתר בדין בנוהג... פירושו של חוזה הביטוח ייעשה בזיקה למטרתו בעיני הצדדים, לסבירות ולהגיון העסקי שבו, מתוך התחשבות בנוהג המקובל, ומתוך חתימה להגשמה יעילה וצודקת של המטרות שההסדר נועד להשיג". (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח נ. סיגלית קדוש). בצד תורת הפרשנות התכליתית נדונה בשנים האחרונות גם דוקטרינת כיבוד הציפיות הסבירות של של המבוטח (ע"א 3128/94 בית הכנסת רמת חן נ. סהר פ"ד נ (3) 281, ופרשת דולב הנ"ל). על פי דוקטרינה זו בית המשפט יתן לחוזה הביטוח משמעות התואמת את ציפיותיו הסבירות של המבוטח, גם אם ציפיות אלה מנוגדות ללשון החוזה (ש. ולר "חוק חוזה הביטוח - פירוש לחוקי החוזים" (2005) עמ' 142). עם זאת, ד"ר ולר מציין בספרו כי בשיטת משפט אשר בה חלה תורת הפרשנות התכליתית דוקטרינת הציפיות הסבירות פשוט מיותרת (שם, בעמ' 150). נפנה איפוא ליישם כללים אלו במקרה דנן. 6. פרשנות הפוליסה המונח "גניבה" כולל בתוכו, בראש ובראשונה, את המקרים בהם פלוני נוטל מאדם חפץ ללא ידיעתו וללא הסכמתו, מתוך כוונה לשלול אותו שלילת קבע. זוהי ההגדרה הקלאסית של גניבה בסעיף 383 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז-1977, ודומה שזוהי גם משמעות הגניבה בלשון היומיום. המונח "גניבה" עומד אם כן, על "שתי רגליים"; על העדר ההסכמה לנטילת החפץ, ועל הכוונה לשלילת קבע. לדעתי, אין ספק שהיסוד החזק מבין שני היסודות הוא יסוד העדר ההסכמה,והוא זה אשר הופך את הנטילה סתם לגניבה. ואכן, במקרים בהם נטל אדם את רכבו של המבוטח לנסיעה קצרה ללא הסכמתו, השתמש בו וגרם לו נזק, הגיעו בתי המשפט למסקנה שמדובר ב"גניבה" כמשמעה בפוליסת הביטוח, למרות שלא היה ספק עובדתי באותם מקרים, שלא היתה כוונה לשלול את הרכב לעד (ראו - ת.א. (י-ם) 13210/04 פוגל נ. מנורה; ע"א (מחוזי - חיפה) סהר נ. וינרסקי פס"מ נה (3) 191; ת.א. (ת"א) 27989/00 כספי נ. אליהו לא פורסם; ע"א (מחוזי - ת"א) 662/97 עילית נ. פרנק דינים מחוזי לב 7; ע"א (מחוזי ת"א) 13149/96 בן שטרית נ. מגדל; ת"ק (י-ם)1379/98 פלוני נ. המגן). בבתי המשפט נדונו גם מקרים בהם נמסר הרכב לכאורה מרצון, אולם מאחר ונפל פגם מהותי ברצון נפסק שמדובר בגניבה. כך, בפרשה אחת נלקח הרכב באלימות מבעליו (ת.א. (חיפה) 12954/99 זיזוף נ. עילית - לא פורסם), ובמקרה אחר התחזה הגנב לעובד מכון רישוי, ומשמסרה לו הנהגת את מפתחות הרכב מרצונה, הוא גנב את הרכב (ת.א. (י-ם) 1224/05 בר גיורא נ. דינמומטר). בתי המשפט היו מוכנים אם כן, להתעלם מיסוד שלילת הקבע בבואם לפרש את המונח "גניבה" בפוליסות ביטוח רכב, והם אף היו מוכנים להתעלם ממסירת רכב שלוותה בהסכמה שנפל בה פגם מהותי. 7. ואולם, המקרה שלפניי שונה באופן מהותי מהמקרים האמורים לעיל. הנה כך, בעוד שבמקרים לעיל עמדה הגניבה על רגל אחת, רגל אי ההסכמה, הרי שבמקרה דנן אין לגניבה אף לא רגל אחת לעמוד עליה. אין חולק כי במקרה שלפניי לא היתה למועתז כוונה לשלול את הרכב שלילת קבע, כיוון שהוא התכוון להשיבו לתובע בתום הבדיקה, וכמו כן, אין חולק כי הרכב נמסר למועתז בהסכמה. על כן מסקנתי הינה, שבמקרה דנן לא גניבה היתה, כי אם חריגה מהרשאה. חריגה מהרשאה כשמה כן היא; ההרשאה הבסיסית קיימת, והמעשה נעשה תוך חריגה ממנה. מבחינה משפטית חריגה מהרשאה איננה שוללת את תוקפה של ההרשאה, אלא רק שוללת את תוקפו של המעשה החורג (השוו, למשל, סעיף 6 לחוק השליחות תשכ"ח-1965). חריגה מהרשאה חורגת, לדעתי, מתחום פרשנותו הסבירה של המונח "גניבה", כיוון שאין לך גניבה מקום בו לא רק שלא היתה כוונה לשלול את הרכב שלילת קבע, אלא שהוא נמסר בהסכמה לידי ה"גנב". 8. לסיום מלאכת הפרשנות אומר, כי הסוגיא שלפניי היא סוגיא שבה נדרש בית המשפט לשרטט גבולות עדינים בין סיטואציות עובדתיות מגוונות, אשר חלקן יבוא בגדר המונח "גניבה", וחלקן לא. במקרים כאלו קשה מטבע הדברים לשרטט מראש גבול אשר יתאים לכל המקרים האפשריים. כך, למשל, יכולה להישאל השאלה מה הדין, לאור כל האמור לעיל, במקרה בו אדם נוסע לחו"ל ומשאיר את רכבו לשמירה בידי חברו שאין לו רשיון נהיגה, והחבר נוהג ברכב וגורם לתאונה? האם העובדה שבסיטואציה כזו לא ניתנה לחבר הרשאה להזיז את הרכב בדרך כלשהיא אמורה לשנות את התוצאה? השאלה שאלה היא, אולם לכשעצמי די לי בכך שאקבע כי המקרה שלפניי לאו גניבה הוא, וביתר המקרים יעסוק בית המשפט בבוא כל מקרה ומקרה בפניו. 10. האם התובע לא ידע שמועתז ינהג ברכב? עד כאן עסקנו בפרשנות הפוליסה, ולמרות שדי באמור לעיל כדי שהתביעה תידחה, יש לומר כי גם בהיבט העובדתי גרסתו של התובע אינה משכנעת. התובע משתית את גרסתו על אותו מסמך ת/3 שעליו חתם מועתז, אולם לאחר שמיעת העדויות יש בלבי ספק רב אם אכן מסמך זה נחתם לפני התאונה. ראשית, כאשר נחקר התובע במשטרה, למחרת התאונה, הוא אומנם ציין כי אסר על מועתז לנהוג ברכב, אבל הוא לא הזכיר אף לא במילה אחת את המסמך ת/3 (ראו נ/2). רק מספר ימים לאחר מכן כאשר נחקר התובע על ידי חוקר הביטוח הוא ציין לראשונה את עובדת קיומו של המסמך (ראו - נ/1). ושנית, כאשר נחקר מועתז לפניי הוא נשאל האם כאשר נמסר לו הרכב התובע אמר לו משהו לגבי נהיגה בו, ולמרבה ההפתעה, מועתז השיב בשלילה (עמ' 9 ש' 20 - עמ' 10 ש' 5). רק בחקירה החוזרת חזר מועתז ל"גרסה הרשמית", אולם את הרושם שנעשה אין להשיב. ויודגש, כי לא מדובר בשאלה אחת ש"הוגנבה" בזמן חקירתו של מועתז, אלא הוא נשאל מספר פעמים האם נאמר לו לא לנהוג ברכב והוא השיב בשלילה. מסקנתי היא, איפוא, כי התובע ידע שמועתז ינהג ברכב, ולמצער חשד שכך יהיה ועצם את עיניו. במצב דברים כזה מסקנתי הינה שהמקרה שלפניי דומה יותר למי שמוסר את הרכב לשימושו של נהג ללא רשיון, מאשר למי שרכבו נגנב ממנו. 11. אחריותו של מועתז להשלמת התמונה יצויין כי נגד מועתז, שהוא הנתבע 2 בתובענה שלפניי, כבר ניתן פסק דין בהעדר הגנה. 12. סוף דבר אשר על כן, התביעה נגד חברת הביטוח נדחית. התובע ישא בהוצאות חברת הביטוח וכמו כן ישלם לה שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. פסק הדין יבוצע תוך 30 יום מהיום.רכבתאונת דרכים