תאונת דרכים מבויימת

הלכה ידועה היא, שהנטל להוכיח את מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח (או בעל הדין המבקש להסתמך על קיומו של ביטוח). במקרה זה - התובע. הנטל להוכיח את טענת תאונת דרכים מבויימת - מוטל על כתפי המבטחת, המבקשת להתנער מחבותה, ובמקרה זה - על הנתבעת. (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661, מפי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) וכן ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06, מפי כבוד השופטת ארבל). ב 15.5.07 ניתן פסק דין נוסף בסוגיה זו, בבית המשפט המחוזי בת"א, בע"א 2288/06 איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה בו חזר בית המשפט על ההלכה: נטל השכנוע להוכחת "היסוד השלילי" (קרי - כי מקרה הביטוח לא אירע, או כי נגרם במתכוון על ידי המבוטח) רובץ לעולם על המבטח. הוראת ס' 26 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 קובעת "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבוטח מחבותו". אולם תנאי זה מוסיף כב' השופט אור מקנה למבטח אפשרות להוכיח את קיומו ואין הוא מטיל נטל על המבוטח בכל מקרה להוכיח שלא התקיים. בעניין נטל השכנוע יש להבהיר כי נטל הוכחת יסודות "מקרה הביטוח" מוטל על המבוטח - התובע. אולם כאשר נטען כי מדובר באירוע מבויים מוטל נטל השכנוע על המבטחת והעקרון הוא כי בעל דין הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. ##להלן פסק דין בנושא תאונת דרכים מבויימת:## פסק דין הרקע מדובר בתביעתו של התובע, הבעלים של כלי רכב מסוג שברולט קווליר, שניזוק, על פי הטענה, ביום 23.9.04, בתאונת דרכים שארעה בצומת סמוך לאור יהודה, עת נהג בו הנהג. לטענת התובע והנהג, השברולט נפגעה כאשר כלי רכב אחר, מסוג פיאט אונו, נהוג בידי יצחק בן דוד, התעלם מרמזור אדום ונכנס לצומת הנ"ל, ופגע בשברולט. הרכב הפוגע היה מבוטח בידי הנתבעת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - הנתבעת). בן דוד (להלן - בן דוד או המבוטח) הודה באחריותו לתאונה, גם - לטענת הנהג - במקום הארוע, וגם באזני הנתבעת, אלא שהנתבעת חושדת במבוטח ובתובע, שמדובר בארוע מבויים, והתביעה הינה קנוניה בין התובע או הנהג, למבוטח, במטרה להוציא כספים במרמה מהנתבעת, ולכן סרבה לשלם את הפיצוי הנתבע לתובע. מלכתחילה, הוגשה התביעה נגד בן דוד ונגד כלל, אלא שכאשר נוכח התובע, שהוא לא מצליח לאתר את בן דוד ולמסור לו את כתב התביעה, ביקש למחקו מכתב התביעה ולהמשיך בתביעתו כנגד כלל בלבד. כלל טענה בכתב ההגנה שהגישה בשמה בלבד, כי בן דוד אינו משתף עימה פעולה ולכן אינה מייצגת אותו. התובע טענה שמשמסר בן דוד הודעה למבטחתו, לפיה הודה באחריותו לתאונה, לא ניתן לדבר על אי שיתוף פעולה, וקיימת יריבות ישירה בינו לבין המבטחת, בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, אלא שאז ביקשה הנתבעת להוסיף לכתב הגנתה סעיף בדבר טענת ביום התאונה. התיקון הותר (בכפוף לתשלום הוצאות), בהחלטתי מיום 26.1.06, והוגש כתב הגנה מתוקן, אלא שאז התברר שבכתב ההגנה המתוקן הוספה טענה נוספת, שלגביה לא נתבקשה רשות, לפיה לא היתה לבן דוד פוליסה בתוקף במועד התאונה, ובן דוד מנסה להחיל את הביטוח רטרואקטיבית. התובע התנגד לתיקון נוסף זה וקיבלתי את התנגדותו, מהנימוקים המופיעים בהחלטתי מיום 18.10.06. על החלטתי זו הוגשה בר"ע, שבסופה הסכימו הצדדים להשארת הסעיף הנוסף בכתב ההגנה המתוקן, בכפוף לתשלום הוצאות נוספות. עוד יצויין, כי ביום 16.2.06, עם הגשת כתב ההגנה המתוקן, ביקשה הנתבעת רשות לשלוח הודעת צד ג לבן דוד, והרשות ניתנה ביום 26.2.06. למרות האמור, לא הוגשה הודעת צד ג. בדיון ביום 7.6.07 ביקשה הנתבעת למחוק את ההודעה, ככל שקיימת. טענות התובע כל שעל התובע לעשות הינו להוכיח את קרות הארוע ואת נזקיו. משהודיע מבוטח הנתבעת למבטחתו שהוא אחראי לתאונה, קמה לה החובה לשלם לצד ג את נזקיו, דבר שלא עשתה. הנתבעת מעולם לא הוציאה מכתב, שבו דחתה את תביעת התובע לשלם לו את נזקיו. לפי הנחיות המפקח על הביטוח, מבטח אינו יכול להעלות כל טענה שלא הועלתה במכתב הדחיה. לפיכך, לא יכלה הנתבעת להעלות כל טענה שהיא. בכתב הגנתה הראשון טענה הנתבעת לאי שיתוף פעולה של בן דוד. אלא שלאחר קבלת הודעתו של בן דוד, ובה הודאתו באחריותו, טענה זו אינה יכולה לעמוד. אז ביקשה הנתבעת להוסיף את טענת המרמה, אך - לטענת התובע - זו לא הוכחה, והנתבעת אף העלתה טענה נוספת, לפיה הפוליסה לא היתה בתוקף. הוספת טענה שניה זו לא הותרה, אך הנתבעת "נלחמה" על הוספתה, תוך הגשת בר"ע, ובסופו של יום מתברר שאין לה ידיים ורגליים. בנוסף, הנתבעת - שהותר לה, לבקשתה ולאור טענותיה בענין המרמה, להגיש הודעת צד ג נגד בן דוד, ויתרה על כך. לטענת התובע, התביעה מתבססת על כתב התביעה ותצהירו של התובע אודות מקרה התאונה, נסיבותיו ונזקי התובע. משויתרה הנתבעת על עדותו של התובע וחקירתו הנגדית, עומד תצהיר התובע במלואו, והוא לא נסתר. לכך יש להוסיף את עדותו של הנהג, שסיפר על התאונה, וגם דבריו לא נסתרו. הנתבעת מתבססת על דוח חוקר, המעלה שאלות והשערות שלא נמצא להן כל בסיס. הן בן דוד והן הנהג הסכימו להבדק בפוליגרף וחתמו על הסכם מחייב. למרות זאת - הנתבעת לא שלחה מי מהם להבדק. לטענת חוקר מטעם הנתבעת, הוא לא הצליח לאתר את בן דוד, כדי לתאם לו בדיקה, אך לגבי ענין זה הוצגה רק תרשומת של מזכירה, שנושאת תאריך 27.9.05 (שנה לאחר הארוע) - סומנה ת/7 - ממנה עולה שנעשה נסיון כלשהו לאתרו, וזוהי לא הוכחה לכך שלא ניתן היה לאתר את בן דוד. לגבי הנהג - אפילו פניה לא נעשתה אליו, ואין מחלוקת, שאותו לא היה קושי לאתר. המנעות זו משליחתם של בן דוד והנהג לבדיקה, למרות שהסכימו לכך, צריכה - כך טוען התובע - להזקף לחובת הנתבעת. עוד מציין התובע, כי לא נמצאה כל עדות להיכרות בין הנהג או התובע, לבין בן דוד, והקשר היחיד שנמצא, הינו מאוחר לתאונה: השברולט נגררה למוסך, שאביו של בן דוד עובד בו כפחח. הנהג סיפר, כי במועד התאונה (או סמוך לאחר מכן) אמר לו בן דוד "שיש להם מוסך" וש"אין לי מה לדאוג, כי הוא יסדר את האוטו והכל יהיה בסדר (פרוטוקול דיון מיום 7.6.07, עמוד 9, שורות 27-28). מציינת ב"כ התובע, כי התובע הוא שהחליט לאן יגרר הרכב לאחר התאונה, ולא הנהג, ומכל מקום - אך טבעי שכאשר אחד המעורבים בתאונה, שהודה באשמתו, קשור לאדם שיש לו מוסך (או שעובד במוסך) - יציע שירותיו לצורך ביצוע התיקון. ב"כ התובע מציינת עוד, שדווקא העובדה שהנהג, בעדותו בבית המשפט, לא זכר פרטים מרכזיים לגבי התאונה, כגון צבע הרכב שפגע בו וסוגו, מצביעה על חוסר סבירות גרסת הנתבעת לגבי ביום: אם שניים מחליטים לקשור קשר ולסחוט כספים מחברת הביטוח על ידי המצאת תאונה שלא היתה, הדעת נותנת שדווקא פרטים שכאלה יתואמו בין הצדדים כדבעי. סיכומו של דבר, טוען התובע: התאונה הוכחה, וטענת הנתבעת לגבי ביום - לא הוכחה, ולכן יש לקבל את התביעה. טענות הנתבעת עדותו של עד התביעה - הנהג - היתה לא אמינה, משום שגרסתו השתנתה במספר נקודות:   לחוקר הנתבעת סיפר שביקש מבן דוֹדוֹ להזמין לו גרר, לאחר התאונה, ואילו בבית המשפט סיפר שבן דַוִד הוא שהזמין עבורו את הגרר;   בטופס ההודעה לחברת הביטוח (ת/2) לא סיפר שרכבו נהדף על עמוד שהיה בצומת, אך סיפר עובדה זו הן לחוקר הנתבעת והן בבית המשפט;   בטופס ההודעה (ת/2) סיפר שבן דוד ביקש לבצע פניית פרסה, ואז ארעה התאונה. בעדותו בבית המשפט לא הוזכר כלל ענין פניית הפרסה; בנוסף לסתירות הנ"ל, גרסת הנהג לקתה באי סבירות במספר נקודות:   לטענתו כריות האויר ברכב לא נפתחו, אף שהמכה היתה חזקה מאד;   לטענתו היו מספר עוברים ושבים שהתאספו לאחר הארוע, אך הוא לא הביא פרטים של איש מהם;   הנהג העיד בפני החוקר מטעם המבטחת, כי קנה את הרכב מתחת למחיר המחירון בשל נזקי פחחות שהיו ברכב, אך לא יכול היה להציג קבלות תיקון וציין שתיקן את הרכב אצל ערבים, שלא נתנו לו קבלות;   לחוקר אמר הנהג, כי אף שהרכב רשום על שם התובע, מי שנוהג בו בדרך כלל זה הוא עצמו. עובדה זו לא הוזכרה על ידי הנהג בעדותו בבית המשפט, ולאורה - הטענה כי רק התובע החליט לאן נגרר הרכב - אינה נכונה.   למרות שסיפר כי החליף פרטים עם בן דוד, לא ידע הנהג לומר מה היה סוג הרכב שפגע בו או מה היה צבעו;   הטענה כי בן דוד והנהג לא הכירו לפני הארוע תמוהה, לאור העובדה שהרכב נבדק על ידי אביו של בן דוד (צ'רלי) לאחר הארוע.   הנהג סיפר שניידת עברה במקום לאחר התאונה, אך לא נמצא כל תיעוד לגבי זה.   למרות טענת הנהג, שרכבו פגע בעמוד לאחר שרכבו של בן דוד פגע בו, הלך עם החוקר למקום הארוע חודשיים לאחר הארוע, ולא זו בלבד שהחוקר לא מצא במקום אף עמוד ניזוק, בנוסף - הנהג לא ידע להצביע איזהו העמוד שבו פגע רכבו; עוד מוסיפה הנתבעת, שחיזוק נוסף לחשד בדבר ביום התאונה מתקבל מכך, שבן דוד, מבוטח הנתבעת, התחמק מלהגיע לבדיקת פוליגרף. נעשו מאמצים לאתר אותו והדבר לא עלה בידי החוקר ומזכירתו, והא ראיה, שגם על מנת למסור לו את הודעת צד ג לא הצליחה הנתבעת לאתרו. יצויין, כי בשלב הסיכומים, כאשר התברר לב"כ הנתבעת, שבידי התובע עותק מפוליסת הביטוח של בן דוד (עותק שנמסר לתובע על ידי ב"כ הנתבעת), ממנו עולה לא רק שהפוליסה חלה ממועד שמוקדם לתאונה, אלא שהיא אף הודפסה אצל הנתבעת במועד המוקדם התאונה (19.9.04) - חזרה בה מהטענה שהעלתה בדבר נסיון של בן דוד להחיל את הפוליסה רטרואקטיבית. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית: הלכה ידועה היא, שהנטל להוכיח את מקרה הביטוח מוטל על כתפי המבוטח (או בעל הדין המבקש להסתמך על קיומו של ביטוח). במקרה זה - התובע. הנטל להוכיח את טענת הביום - מוטל על כתפי המבטחת, המבקשת להתנער מחבותה, ובמקרה זה - על הנתבעת. (ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661, מפי כבוד הנשיא שמגר (כתוארו אז) וכן ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשום הובלות בע"מ, ניתן ביום 5.10.06, מפי כבוד השופטת ארבל). לפני שבועות ספורים (15.5.07) ניתן פסק דין נוסף בסוגיה זו, בבית המשפט המחוזי בת"א, בע"א 2288/06 איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' אייזיק יהודה (פורסם באתר "נבו"), בו חזר בית המשפט על ההלכה: נטל השכנוע להוכחת "היסוד השלילי" (קרי - כי מקרה הביטוח לא אירע, או כי נגרם במתכוון על ידי המבוטח) רובץ לעולם על המבטח. לפיכך, עלי לבדוק תחילה אם התובע הוכיח שכלי הרכב שלו ניזוק בתאונת דרכים, שהתרחשה במועד הנטען, כאשר הפוגע היה מבוטח הנתבעת. אם התשובה לכך חיובית, עלי לבדוק אם הצליחה הנתבעת להוכיח, כי התאונה היתה מבויימת (או שלא התרחשה כלל). יישום למקרה דנן: בדיון שבפני העידו שני עדים בלבד: הנהג, עזריה יגודייב וחוקר הנתבעת, עמיחי מרקוביץ'. בסופו של יום, לאחר ששקלתי את כל הראיות שבפני, הגעתי למסקנה, כי אף שעד התביעה לא עשה רושם אמין במיוחד, הרי שמכלול ראיות התביעה, בצירוף היעדר ראיות או עדים מצד ההגנה, הביאוני למסקנה שעצם קרות התאונה הוכח, וכי הנתבעת לא הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה להוכיח כי יד מבוטחה או יד התובע היתה במעל. אפרט טעמי: הנהג, עזריה יגודייב, הגיש טופס הודעה ל"אליהו חברה לביטוח בע"מ", אשר ביטחה את רכב התובע בביטוח צד ג. הטופס, שהוגש וסומן ת/2 נחתם על ידי הנהג כשבוע לאחר התאונה, ביום 1.10.04. בתיאור המקרה כתב הנהג: "רכב צד ג ביצע פניית פרסה שמאלה כאשר היה לו אור אדום. אני יצאתי מאור יהודה בפניה שמאלה ונפגעתי מרכב צד ג". בדיון בבית המשפט תיאר הנהג את הארוע. כך העיד (בתשובה לבקשה שיסביר כיצד ארעה התאונה): "מה יש פה להסביר? אני יצאתי מאור יהודה ברמזור ירוק, בצומת גדולה. זה היה באור יהודה, אני מבקש לצייר את הצומת. אני יצאתי מאור יהודה, היה לי רמזור ירוק והייתי בהילוך שלישי אז המשכתי בנסיעה. פניתי שמאלה לכיוון תל אביב, מכיוון תל אביב בא רכב ונתן לי מכה חזקה. ההגה שלי מהמכה סטה ונכנסתי בעמוד שנמצא במקום שאני מסמן עיגול על גבי השרטוט. אני יצאתי מאור יהודה והוא התנגש בי. ההתנגשות היתה במקום שאני מסמן איקס על גבי השרטוט ואני נכנסתי עם הצד השמאלי שלי בתוך העמוד. [מדגים] הוא היה עוד רחוק וחשבתי שהוא צריך לעצור כי היה לו אדום. הוא היה בנסיעה. כשהגעתי האוטו שלי, הוא התנגש בדלת בצד שמאל- הדלת הקדמית ואני התנגשתי בעמוד שהיה מצד שמאל של הנתיב שאליו פניתי, בעמוד. העמוד התנגש בין הגלגל הקדמי שמאלי שלי לבין מרכב הרכב". (פרוטוקול הדיון, עמוד 9, שורות 17 עד 25). עינינו הרואות: בהודעה הכתובה נעדרת כליל הפגיעה בעמוד (ענין חשוב, לכל הדעות) ובעדות בבית המשפט נעדר ענין פניית הפרסה של בן דוד. בנוסף לסתירה האמורה, כל צורת מתן העדות של הנהג עוררה תחושה, שהוא חושב שהוא "עושה טובה" שהוא מעיד. נראה היה לפרקים, כי כל הענין משעשע אותו בכלל. העדות לא היתה נחושה והיה נדמה, שהוא לא ממש מתאמץ לדייק ולזכור (למשל - בנוגע לשאלה מי הזמין את הגרר למקום התאונה). ואולם, שתי הסתירות הנ"ל והעדר הנחישות בעדות הנהג, הם למעשה עיקר הראיות הפועלות, לטעמי, לחובת התביעה. יתר האלמנטים עליהם הצביעה הנתבעת כפועלים לרעת התובע - לא נראים לי חשובים, או שאיני מסכימה שהם פועלים לרעת התובע. כך, לדוגמא, בענין אי לקיחת פרטים של אנשים שהתקהלו במקום הארוע לאחר התאונה (הם לא ראו את התאונה, כבר באותו רגע הודה בן דוד באחריותו - מדוע שיקח פרטים? האם היה עליו לנחש שבבוא היום יטען מאן דהוא שתאונה כלל לא היתה?); כך בענין ניידת המשטרה שעברה במקום, אך לא תיעדה את הארוע (גרסתו של הנהג, לפיה שאלו השוטרים אם היו נפגעים וכאשר נענו בשלילה המשיכו בדרכם, עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה המוכרת של המשטרה בתאונות המוגדרות "ארוע ללא נפגעים"); כך בענין אי המצאת קבלות לחוקר לגבי תיקון רכב התובע, לאחר קנייתו, באשר לתיקוני הפחחות שנעשו "אצל ערבי ביפו" - כטענת הנהג (מה החשיבות של ענין זה? וגם כאן - מדובר בתיאור מצב ידוע ומוכר...); כך בענין אי פתיחת כריות האויר (לא הובאה כל עדות מומחה בענין זה, וכשלעצמי - אינני יודעת אם הדבר אכן תמוה). הנתבעת זוקפת לחובת הנהג את העובדה שלא סיפר בבית המשפט, שהרכב שבו נהג, הרשום בבעלות התובע, הינו למעשה שלו, דבר אותו סיפר לחוקר. בהמשך לכך, היא טוענת שהטענה לפיה התובע לבדו החליט להיכן לגרור את הרכב - אינה נכונה. בכלל, ציר מרכזי בחשד של הנתבעת הינו העובדה ששני כלי הרכב נגררו בסופו של יום ל"צ'רלי הפחח", שהוא - לטענת הנתבעת - אביו של בן דוד. עובדה זו מצביעה, לטענת הנתבעת, על קשר קודם בין הנהג (או התובע) לבין בן דוד. אינני מקבלת את הטענה כי ענין זה מעורר חשד ומבסס קיומה של היכרות קודמת. בתיקים כגון אלה, שכיח מאד שנהג, החש עצמו אשם בתאונה, מציע לנהג האחֵר לקחת את הרכב הנפגע לתיקון במוסך שהוא מכיר, או שהוא עובד איתו. לא כל שכן כשמדובר במוסך, שאביו של בן דוד עובד בו ויכול, לפיכך, הן להוזיל את עליות התיקון של כלי הרכב, והן לוודא שהתיקון יעשה עם תשומת לב מיוחדת. ואכן, הנהג העיד בדיון, הן בעדותו הראשית (פרוטוקול הדיון, עמוד 9, שורות 27 עד 29) והן בחקירתו הנגדית (פרוטוקול הדיון, עמוד 12, שורות 2 עד 8), כי כבר במעמד התאונה אמר לו בן דוד, שלאביו יש מוסך, שהנהג לא ידאג ושבן דוד יסדר הכל. כך מסר הנהג גם לחוקר הנתבעת. הנתבעת מעוררת שלל חשדות כלפי המבוטח שלה, בן דוד. חרף זאת, וחרף הרשות שנתבקשה ונתקבלה מבית המשפט להגיש הודעת צד ג נגד בן דוד - הנתבעת לא הגישה הודעה שכזו. הנתבעת ביקשה ממבוטחה - בן דוד, ומנהג התובע - יגודייב, הסכמתם ללכת לבדיקת פוליגרף. היא קיבלה הסכמתם, ואף החתימה אותם על הסכם מחייב בענין זה. למרות זאת, נעשה נסיון לאתר את בן דוד לשם קביעת בדיקה רק שנה לאחר התאונה (ת/7 המצביע על נסיון ליצור קשר עם בן דוד ב-27.9.05), ועם הנהג ברכב התובע לא נעשה כל נסיון לתאם בדיקה. אין צורך לחזור על ההלכה הידועה, לפיה צד, שנמנע מהבאת ראיה או עדות רלוונטית, מבלי לספק טעם משכנע לכך, המסקנה המתבקשת היא שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהבאתה ועל כן, ההימנעות תומכת בראיותיו של הצד שכנגד (ראה: ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (ניתן ביום 24.1.06 בביהמ"ש העליון), בפסקה 7, וכן ע.א. 989/03 חוטר ישי ואח' נ' חיננזון, ניתן בבית המשפט העליון ביום 26.1.05, וכן ראה: ע.א. 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ ואח' נ' רוזנברג ואח', פד מז (2) 605). ניתן, לדעתי, ליישם את החזקה גם על המנעות הנתבעת מלנקוט צעדים שביקשה לנקוט, שיכלו להועיל לה היא ונמנעה לבסוף מכך, מבלי ליתן הסבר מספק לכך (אי הגשת הודעת צד ג לאחר שניתנה רשות, אי שליחה לפוליגרף לאחר שהנהג/המבוטח נשאל, הסכים וחתם על הסכם). הנתבעת ויתרה על חקירת התובע ועל כן תצהיר התמיכה שצורף לכתב התביעה לא נסתר ומהווה, אף הוא, משקל נוסף בסל הראיות התומכות בתביעה. אציין עוד, שגם לגבי טיב הנזקים ברכב התובע ומידת התאמתם לגרסתו של הנהג לא נשאלה, ולו שאלה אחת. שמאי התובע בדק את הרכב ביום 27.9.04 (3 ימי עבודה לאחר התאונה) ונתן חוות דעת לענין נזקי הרכב. הוא לא נדרש לחקירה. באלה יש תמיכה נוספת לראיות התביעה. סיכומו של דבר: הנתבעת, באמצעות דוח החקירה שהגישה והחוקר שהעיד, עוררה "ריח" מסוים של תמיהה בהתייחס להתרחשות התאונה כפי שנטען, אך בודאי לא די בכך, כדי להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מקרה הביטוח לא התרחש, או שאם התרחש - ידו של התובע היתה בגרימתו. לפיכך אני קובעת, שהתובע הרים את הנטל שרבץ עליו להוכחת תביעתו, והנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענת המרמה שהעלתה. לפיכך דין התביעה להתקבל במלואה (לגבי הנזק, כאמור, לא הוטל ספק). לענין הוצאות המשפט יצויין, כי התובע הגיש את הסכם שכר הטרחה, עליו חתם עם בא כוחו (סומן ת/10) והוא ביקש שאפסוק שכר טרחתו בהתאם להסכם. בהתאם להנחיה 1/98, שיצאה מלפני נשיא בית המשפט העליון ביום 17.11.02, אני רשאית להביא בחשבון הסכם שכ"ט בכתב, שנערך בין התובע לעורך דינו, וכך אעשה. אינני מוצאת לנכון להורות על תשלום שכר טרחה בשיעור המלא, כפי שסוכם ביניהם. עם זאת, התנהגות הנתבעת במקרה שלפני מצדיקה, לטעמי, חריגה מסוימת כלפי מעלה, מהאחוזים המקובלים בתביעות מעין אלה, מהנימוקים הבאים: הנתבעת לא טרחה כלל לשלוח לתובע מכתב דחיה ובו הודעה כי היא דוחה את דרישתו, עם הסבר לסירובה לשלם (בניגוד להנחיית המפקחת על הביטוח מיום 9.12.98); הנתבעת החשידה את התובע בביום תאונה - טענה חמורה, ללא ספק, וזאת, כך מתברר, ללא כל בסיס ממשי וללא ראיות כלשהן; למרות אותו חשד והכתם שהוא מטיל על התובע, לא עשתה הנתבעת את כל הנדרש מצידה לברר את החשד (למשל - משלוח הודעת צד ג למבוטחה, שליחת הנהגים לבדיקת פוליגרף - אף שחתמו על הסכמתם לכך); הנתבעת התעקשה - והתברר כי מדובר בהתעקשות סתמית - להעלות טענות הגנה "מן הגורן ומן היקב", אף ללא כל בסיס, כגון הטענה בדבר נסיון להחיל את הפוליסה רטרואקטיבית. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 37,826 ₪, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה (17.7.05) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מפסק הדין שניתן + מע"מ כדין. תאונת דרכיםתאונה מבוימת