מה הדין במקרה עיקול זכויות המוטב בפוליסת ביטוח ? פסק הדין המרכזי בסוגיה בין זכויות המוטבים וזכויות הנושים עם קרות מקרה הביטוח, הינו פסק דינו של כב' השופט דוד בר-אופיר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו: בר"ע 200842/98 קורן ואח' נ' כהן (1999) השופט בר-אופיר הצביע על האבחנה שעשה המחוקק באותו סעיף בין פוליסה, שנקבעו בה מוטבים בקביעה בלתי חוזרת ובין פוליסה, שלא היתה בה קביעה כזו, שאזי רשאים הנושים לעקל את זכויותיו של המבוטח על פי הפוליסה, והעיקול עומד בעינו עם פטירתו של החייב וחוסם את מימוש הזכויות לפי הפוליסה על ידי המוטבים. יצוין, כי פסק הדין ניתן בדן יחיד, בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. למיטב בדיקתי, פסק דין מחוזי נוסף אחד בלבד ניתן בסוגיה זו, כשאין לגזור מתוכו מסקנה מוחלטת, כפי שיפורט להלן. להלן פסק דין בנושא עיקול פוליסת ביטוח - זכויות מוטב בפוליסה מול נושה: פסק דין 1. השאלה העומדת להכרעה: פוליסת ביטוח, שנקבעו בה מוטבים במות המבוטח, אך בקביעה שאינה בלתי חוזרת, ונושי המבוטח הטילו עליה עיקול עוד בחיי המבוטח, מי זכאי לסכומי הביטוח במותו: המוטבים או הנושים? העובדות והמחלוקת 2. העובדות, נשוא המקרה דנן, אינן שנויות במחלוקת: המנוח (להלן - המנוח) היה מבוטח בפוליסת ביטוח חיים (נספח ג' לתובענה, להלן - הפוליסה) בחברת הביטוח הדר שהתמזגה לאחר מכן עם המשיב 1 (להלן - הפניקס). המשיבים 2 עד 6 היו נושיו של המנוח (להלן - הנושים), ובמסגרת תיקי ההוצאה לפועל שניהלו כנגדו, הטילו, בין השאר, עיקולים על הפוליסה (רשימת העיקולים צורפה כנספח ב' לתובענה). המוטבים שנקבעו בפוליסה היו: המבוטח עצמו בחייו, ובמותו - ילדיו, המבקשים (הנספח להודעת הפניקס, מיום 13.6.07). קביעת המוטבים לא נקבעה כקביעה בלתי חוזרת. המשיבה 7 היא גרושתו של המנוח (להלן - גב' עמר). המנוח נפטר ביום 31.8.04. 3. על פי מכתב הפניקס למשפחת המנוח (נספח ד' לתובענה), פורטו סכומי הביטוח למועד מותו של המנוח, כדלקמן: חסכון שנצבר בפוליסה - 21,832 ₪. סכום ביטוח ריסק - 246,730 ₪. סה"כ סכום ביטוח - 268,562 ₪. מסכום הביטוח יש לנכות חוב פרמיות בסך 3,136 ₪. יצוין, כי חובות המנוח לנושים עולים בהרבה על סכום הביטוח. 4. הנושים טוענים כי עם מות המנוח, הם הזכאים לקבלת כספי סכום הביטוח. המבקשים טוענים, כי הם הזכאים כמוטבים לקבלת הכספים הללו. הפניקס הצטרפה לעמדת המבקשים. גם גב' עמר הצטרפה לעמדת המבקשים, אולם במידה ובית המשפט יקבל את עמדת הנושים, הרי שלטענתה, זכותה כנושה של המנוח בגין חוב מזונות שהיה חייב לה גוברת על זכות הנושים לקבלת אותם כספים. טענה חילופית של המבקשים היא, כי יש להפריד בין סכום ביטוח הריסק ובין הסכום שהצטבר כחסכון, ולכל היותר זכאים הנושים לסכום החסכון בלבד. טענות המבקשים וטענות הנושים מתבססות על הפסיקה שניתנה בנושא זה ועל הערותיהם של מלומדים. כיוון שכך, אגש מיד לדיון המשפטי. דיון 5. הוראת החוק הרלבנטית לעניננו היא ההוראה הקבועה בסעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - החוק): "זכויות המבוטח והמוטב (א) קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מן המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח; אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה. (ב) זכותו של המוטב אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא קרה מקרה הביטוח, אלא אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת. " 6. פסק הדין המרכזי בסוגיית פרשנותו של סעיף 13 הנ"ל וההתנגשות שלכאורה עולה מתוכו בין זכויות המוטבים וזכויות הנושים עם קרות מקרה הביטוח, הינו פסק דינו של כב' השופט דוד בר-אופיר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו: בר"ע 200842/98 קורן ואח' נ' כהן (1999) (להלן- פס"ד קורן). כב' השופט בר-אופיר הצביע על האבחנה שעשה המחוקק באותו סעיף בין פוליסה, שנקבעו בה מוטבים בקביעה בלתי חוזרת ובין פוליסה, שלא היתה בה קביעה כזו, שאזי רשאים הנושים לעקל את זכויותיו של המבוטח על פי הפוליסה, והעיקול עומד בעינו עם פטירתו של החייב וחוסם את מימוש הזכויות לפי הפוליסה על ידי המוטבים. יצוין, כי פסק הדין ניתן בדן יחיד, בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. למיטב בדיקתי, פסק דין מחוזי נוסף אחד בלבד ניתן בסוגיה זו, כשאין לגזור מתוכו מסקנה מוחלטת, כפי שיפורט להלן. לא נמצאו פסקי דין של בית המשפט העליון באותה סוגיה. 7. הביקורת על המסקנות העולות מפס"ד קורן החלה במאמרה של חנה הרדוף, "עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים", הפרקליט, כרך מ"ה, עמ' 216-211, והחרו-החזיקו אחריה המלומדים שחר ולר בספרו: חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כרך ראשון, עמ' 407-405 וירון אליאס בספרו: דיני ביטוח, כרך א', עמ' 319-317, שעמדו אף על ניסוחו "הבעייתי" של סעיף 13 הנדון (בענין זה ראו עוד: אורי ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, מתוך: פירוש לחוקי החוזים בעריכת מ. טדסקי, עמ' 61-60; מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, עמ' 173-172). ביקורת זו אומצה בפסיקתם של מקצת משופטי בית המשפט השלום, ראו בעיקר פסקי דינם המפורטים והממצים של כב' השופטת אירית מני-גור בה"פ (הרצליה) 80/05 גלעד ואח' נ' גלעדי ואח' (2005) ובה"פ (הרצליה) 1887/07 ברלר ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח' (2007) ושל כב' השופט רם וינוגרד בת.א. (י-ם) 12630/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדוביץ' ואח' (2007). שופטים אחרים של בית משפט השלום אמצו, לעומת זאת, את הלכת קורן, ראו: ה"פ (ת"א) 175092/02 ניזרי נ' ראש ההוצאה לפועל בחדרה (2003, כב' השופטת אביגיל כהן); ה"פ (ת"א 200104/03 גבריאלי נ' גבריאלי (2003, כב' השופט תמיר מיכאל). דרך ביניים אימצה את הלכת קורן ביחס למרכיבי ביטוח החיים בלבד שבפוליסה, אך לא ביחס למרכיבים אחרים (חסכון וכיו"ב), כך: כב' הרשם שמעון רומי (חדרה) בהחלטתו מיום 6.11.05 בתיק הוצל"פ 5-01-07664-12 בענין אתגר חפר בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ. הערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופטת ברכה בר-זיו בבר"ע (מחוזי חיפה) 1341/05 קיפניס נ' בנק הפועלים (2006), שאף הפנתה להלכת קורן, אך לא ניתן ללמוד מפסק דין זה האם הוא מאמץ את הלכת קורן ביחס לכל מרכיבי הפוליסה או ביחס למרכיבים שאינם ביטוח חיים, כאבחנה שעשה כב' הרשם רומי. 8. כיוון שהדברים כבר נדונו בפירוט רב בפסקי הדין ובמאמרי המלומדים הנ"ל, לא אחזור כאן עליהם, אלא על הטיעון המרכזי מבין טיעוני המבקרים את הלכת קורן, והוא: חוסר האבחנה בקורן בין זכויות המבוטח ובין זכויות המוטב בחוזה הביטוח. זהו הטיעון הגורם לי לצרף את דעתי (בכל הכבוד) לדעות החולקות על הלכת קורן. אבאר טיעון זה על פי דרכי, כשלצורך כך אני מצמצם את הדיון למימדיו של המקרה הנדון בלבד, בשני מרכיבים: א. פוליסה, בה קביעת המוטבים (שאינם המבוטח) לא נעשתה כקביעה בלתי חוזרת, להבדיל מפוליסה בה הקביעה היא בלתי חוזרת. ב. מרכיב העיקול בלבד, להבדיל מיתר הפעולות המשפטיות הנזכרות בסעיף 13 הנדון: העברה ושיעבוד של הזכויות, שהדיון בהם יכול להיעשות גם במישורים משפטיים אחרים (המחאת זכויות, דיני שעבוד), שאינם מעניננו. 9. האבחנה בין המבוטח ובין המוטב והאבחנה בין זכויותיו של כל אחד מהם עומדות ביסודו ובבסיסו של החוק. אבחנה זו עולה כבר מהגדרת "מהותו של חוזה ביטוח" בסעיף 1: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב. " מיהו המוטב? על כך עונה סעיף 11(א) לחוק: "(א) המבוטח הוא גם המוטב אם לא נקבע מוטב זולתו". עד כאן ראינו אבחנה בין המבוטח ובין המוטב. האבחנה בין זכויותיהם של השניים באה לידי ביטוי מובהק בסעיף 12 (א) לחוק: "נקבע מוטב שאינו המבוטח, תהיה הזכות לתגמולי הביטוח למוטב; אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו של המבוטח לתבוע מן המבטח לשלם את תגמולי הביטוח למוטב". הרישא לסעיף 12(א), על פיה הזכות לתגמולי הביטוח הינה של המוטב, נובעת, למעשה, מעצם הגדרתו של חוזה הביטוח, כאמור בסעיף 1 לעיל. 10. אבחנת המחוקק בין זכויות המבוטח והמוטב, בעיקר ביחסים שביניהם ובין צדדים שלישיים, נמשכת גם בסעיף 13 הנדון כאן, קודם כל בכותרתו: "זכויות המבוטח והמוטב", אך גם בלשונו (הדגשות שלי): "(א) קביעת מוטב שאינו מבוטח, אין בה כדי למנוע מן המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה..." הנה, כי כן, סעיף 13, על פי לשונו, המתיישבת כאמור עם האבחנה היסודית המוטבעת בחוק, מאפשר בנסיבות האמורות עיקול זכויותיו של המבוטח, להבדיל מזכויותיו של המוטב. 11. ולמי הזכות לקבלת תגמולי הביטוח? זכות זו הינה, כאמור בסעיף 1 ובסעיף 12(ב) לחוק, של המוטב. ודוק: לענין זה, אין אבחנה בין מוטב שנקבע בקביעה בלתי חוזרת ובין מוטב, שלא היתה לגביו קביעה כזו, וגם מוטב מהסוג האחרון, כל עוד המבוטח לא קבע מוטב אחר תחתיו (על פי סעיף 11(ג) רישא לחוק) הוא בעל הזכויות לקבלת תגמולי הביטוח. אמנם, יתכן והמוטב יהיה המבוטח עצמו וזוהי בעצם ברירת המחדל הקבועה בסעיף 11(א) לחוק, אזי, זכאי המבוטח לתגמולי הביטוח כמוטב. כך או כך, לעולם הזכות לקבלת תגמולי הביטוח הינה של המוטב. 12. כאשר נקבעו בפוליסה מוטבים שונים לתקופות שונות, נגזרות מכך גם זכויות המוטבים לקבלת תגמולי הביטוח על פי אותן תקופות. בדרך כלל, כפי המקרה דנן, החלוקה היא בין תקופת חייו של המבוטח ובין התקופה שלאחר מותו, כאשר המבוטח הוא המוטב בחייו ומוטבים אחרים לאחר מותו. במקרה כזה הזכות לקבלת תגמולי הביטוח, כל עוד המבוטח חי, הינה של המבוטח, שהינו גם המוטב, ואילו הזכות לקבלת תגמולי הביטוח כשהמבוטח מת הינה של המוטבים האחרים שנקבעו. נמצא, כי הזכות לקבלת תגמולי הביטוח כשהמבוטח מת איננה זכותו של המבוטח אלא של המוטבים. 13. כמובן, שהמעקל בהוצאה לפועל רשאי לעקל את נכסיו של החייב בלבד (סעיף 21(א) רישא לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), והוא הדין בעיקול זמני המוטל במסגרת תובענה אזרחית, שניתן להעשות על נכסי הנתבע בלבד (תקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). נמצא, שכל העיקולים שהוטלו במסגרת תיקי ההוצאה לפועל דנן הוטלו על נכסי החייב - המנוח - המבוטח בלבד ולא על נכסי המוטבים, וכיוון, שכאמור, הזכות לקבלת תגמולי הביטוח במות המנוח הינם של המבקשים, הרי שזכות זו לא עוקלה כלל. 14. אמנם, הפרשנות המוצעת כאן, בעקבות פסקי הדין וכתבי המלומדים דלעיל, מותירה מרווח צר לזכויותיו של המבוטח, כשנקבע מוטב אחר, ומכאן גם ליישומו של סעיף 13(א) רישא הנדון כאן, אך אין בכך כדי לגרום לקבלת פרשנות אחרת, הנוגדת את עקרונותיו של החוק, כאמור לעיל. מלבד זאת, כפי שכבר פורט באותם פסקי דין ומאמרים, עדיין נותרו בנסיבות כאלו זכויות של המבוטח, הניתנות לעיקול, כמו למשל: הזכות להורות על מוטב אחר, ושאלה מענינת היא, האם הנושים יכלו בחייו של המנוח לדרוש מימושה של זכות זו (בדרך של כינוס נכסים) כדי לשנות אם זהות המוטבים, באופן שהמוטבים יהיו הנושים עצמם (כמובן, כשהקביעה איננה בלתי חוזרת). זכות נוספת היתה למבוטח בחייו לבטל את חוזה הביטוח לפי סעיף 45(א) לחוק (ראו: ספרם של יפרח וחרל"פ הנ"ל, עמ' 175) ואף לדרוש את המרת הביטוח או פדיון הפוליסה לפי סעיפים 46 ו-47 לחוק, ויתכן שגם זכות זו ניתנת היתה למימוש על ידי הנושים בחיי המנוח. נוסף לכך, יכול שיימצאו בפוליסות מסוימות זכויות נוספות השמורות למבוטח. כך בפוליסה דנן, רשאי היה המנוח, בתנאים מסוימים (עמוד שני לנספח ג' לתובענה) לדרוש מהפניקס לשלם לו את ערך פדיון הפוליסה של הביטוח היסודי. 15. אינני סבור, שיש להבחין, לענין זכותו של המוטב לקבלת תגמולי הביטוח, בין מרכיביה השונים של הפוליסה, כאשר זכות המוטב תלויה בפטירתו של המבוטח. בהתקיים תנאי זה של פטירת המבוטח, ואם לא נקבע אחרת, זכאי המוטב לכל תגמולי הביטוח על פי הפוליסה, ללא אבחנה כלשהי. אבחנה כזו יכולה להעשות רק בקביעת מוטבים "אופקית", לכל חלק מתגמולי הביטוח (סעיף 11(ד) לחוק) ולא בקביעת מוטבים "אנכית", עד פטירת המבוטח ולאחר פטירתו, שאזי זכאי המוטב לכל תגמולי הביטוח. 16. עוד אינני סבור, שיש מקום בבחינת סוגיה זו לדיון שנעשה בחלק מפסקי הדין הנזכרים בסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ז-1965, שזה לשונו: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". גם הנושים אינם מבססים את תביעתם על כך שסכומי הביטוח הינם בכלל העזבון, וגם המוטבים אינם מבססים את זכותם על כך שאותם כספים אינם בכלל העזבון. יתירה מזו, אין בהכרח זהות בין המוטבים ובין עזבון. יתכן והמוטבים יהיו שונים לחלוטין מהזכאים על פי העזבון ויתכן שהזהות תהיה חלקית. ועוד יתכן, שהיריבות על אותם סכומים תהיה בין המוטבים ובין העזבון דווקא. 17. מסקנתי בפסק דין זה נוגדת לכאורה את הלכתו המנחה של בית המשפט המחוזי בענין קורן הנ"ל (סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה). אולם, בבוא בית המשפט ליישם הלכה מנחה של ערכאה הגבוהה ממנו, הוא איננו רשאי להתעלם מביקורת מהותית ויסודית שנמתחה על אותה הלכה באימרות של מלומדים ידועי שם ובפסקי דין של שופטי שלום נכבדים, שלא נמצאה לה כל מענה ראוי בפסקי דין אחרים שהלכו אחר אותה הלכה. (השוו להערותיה של כב' השופטת מני גור בסעיפים 4 עד 7 בפסקי דינה בענין גלעד והדברים המובאים מפסק דינו של כב' השופט אמיר). 18. סיכום הדברים הוא, שהעיקולים שהטילו הנושים דנן חלו על זכויות המבוטח- המנוח ולא על זכויותיהם של המוטבים-המבקשים; הזכות לקבלת תגמולי הביטוח בפטירת המנוח הינה של המבקשים, וזו לא עוקלה מעולם; זכות זו הינה לקבלת תגמולי הביטוח כולם, ללא אבחנה בין מרכיביו. משכך, הזכות לקבלת תגמולי הביטוח כולם הינה של המבקשים. תוצאה 19. אשר על כן, ניתן בזה צו הצהרתי, לפיו הזכות לקבלת כל תגמולי הביטוח, נשוא תובענה זו, הינה של המבקשים, וכי על המשיבה 1 (הפניקס) להעביר את תגמולי הביטוח (בניכוי חוב הפרמיות) למבקשים. המשיבים 2, 4, 5 ו-6 ישלמו, כל אחד מהם, למבקשים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ. פוליסהעיקול