נטל ההוכחה בגניבת רכב

הוגשה תביעה להכרה במקרה ביטוחי בו, לפי הטענה, נגנב רכבו של התובע ונמצא כשהוא ניזוק.

חברת הביטוח טענה כי לא קרה מקרה ביטוח. הרכב נלקח ברשות על ידי עובד זר, וניזוק בתאונה תוך שאותו עובד זר עושה בו שימוש. תאונה כזו אינה מכוסה בפוליסה, ומשכך הועלתה גרסת הגניבה.

לפי ההלכה הפסוקה, במקרים כאלה, בהם חברת הביטוח טוענת כי לא ארעה גניבה המכוסה על ידי הפוליסה, חל על התובע נטל השכנוע בדבר התרחשותו של מקרה הביטוח.

להלן פסק דין בנושא נטל ההוכחה בגניבת רכב:

פסק דין

1.     לפני תביעה של מבוטח כנגד חברת ביטוח בדרישה להכרה במקרה ביטוחי בו, לפי הטענה, נגנב רכבו של התובע ונמצא כשהוא ניזוק.

2.     התובע התקשר עם הנתבעת לצורך ביטוח רכב מסוג סוזוקי (להלן - "הרכב") לתקופה שמיום 1.3.03 ועד ליום 29.2.04.

אין מחלוקת כי התובע רשום במשרד הרישוי כבעליו של הרכב. כמו כן, אין מחלוקת כי בפוליסת הביטוח צוינו שני מבוטחים: התובע עצמו וגב' מאיה (להלן - "מאיה").

בנוסף, מוסכם כי לפי פוליסת הביטוח, הנהג היחיד הרשאי לנהוג ברכב הוא מאיה ולא התובע.

3.     התובע טוען כי ביום 3.11.03 נגנב הרכב ונמצא כעבור מספר ימים על ידי המשטרה במצב לא תקין "לאור הנזק שמקורו אינו ידוע לתובע".

לפי חוות דעת שמאי, הרכב ניזוק כדי אובדן כללי והושבת. ערכו של הרכב לפי חוות דעת השמאי עומד על סך של 53,000 ₪. הנתבעת העבירה לתובע את שווי שרידי הרכב בלבד, סך של 3,000 ₪.

התובע דורש כי חברת הביטוח תעביר לו את ההפרש בין הסכום שהועבר לבין שווי הרכב (היינו, סך של 50,000 ₪) וכן תישא בהוצאותיו ובשכר טרחת בא כוחו.

4.     טענות הנתבעת בתמצית הינן כדלקמן:
א.     לא קרה מקרה ביטוח. הרכב נלקח ברשות ממאיה על ידי חבר שלה, עובד זר, וניזוק בתאונה תוך שאותו עובד זר עושה בו שימוש. תאונה כזו אינה מכוסה בפוליסה, ומשכך הועלתה גרסת הגניבה.
ב.     התובע אינו הבעלים האמיתי של הרכב למרות שהוא מבוטח בפוליסה. הבעלים האמיתי הוא מאיה והרכב רשום על שמו של התובע מטעמים שבין מאיה לבין המוסד לביטוח לאומי. התובע זכאי לנזקו בלבד לפי סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 ולא נגרם לו למעשה כל נזק.

5.     התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר רם רבדל, חוקר (להלן - "החוקר").

דיון
6.     אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב ניזוק בתאונה. למעשה, הצדדים גם מסכימים כי בעת התאונה, מי שנהג ברכב לא היה אדם המורשה לנהוג בו. כאמור, מאיה היא היחידה אשר היתה רשאית לנהוג ברכב ולא נטען כי היא זו שנהגה בו. התובע עצמו היה בחו"ל. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, מדוע היה הרכב בעת התאונה בידיו של מי שאינו מורשה לנהוג בו. התובע טוען כי הרכב נגנב והנתבעת חולקת על טענה זו.

7.     מן האמור עולה כי במקרה שלפני מתכחשת חברת הביטוח לקרות מקרה ביטוחי וגורסת כי לא התרחשה גניבה אשר באה בגדרו של הכיסוי הביטוחי.

התובע טען בסיכומיו כי הנתבעת לא התכחשה כלל לקרות מקרה הביטוח (סע' 57 לסיכומים). הטענה אינה ברורה. טענת הנתבעת כי הרכב לא נגנב אלא ניזוק בתאונה עת עשה בו שימוש חבר של מאיה, מופיעה עוד בכתב ההגנה (סע' 11-13) וחזרה כחוט השני. הנתבעת אכן לא הכחישה כי הרכב ניזוק בתאונה, אך לא לענין זה נדרשו הצדדים.

8.     לפי ההלכה הפסוקה, במקרים כאלה, בהם חברת הביטוח טוענת כי לא ארעה גניבה המכוסה על ידי הפוליסה, חל על התובע נטל השכנוע בדבר התרחשותו של מקרה הביטוח. לאחר שמורם נטל כאמור, עובר הנטל אל חברת הביטוח לשכנע כי למרות התקיימות הארוע, אין מקום לפסוק לחובתה. על סדר דברים זה לא היתה למעשה מחלוקת (סע' 13 לסיכומי התובע). יצויין כי אין טענה כי התובע היה מעורב בנטילת הרכב (על ידי מי שאינו מורשה לנהוג בו).

9.     התובע טוען כי לא היה בגבולות הארץ בעת שהרכב נגנב, כי העביר את הרכב להשגחתה של מאיה וכי הגניבה ארעה בפרק הזמן שבו היה הרכב ברשותה.

למעשה, הנתבעת מסכימה כי הרכב היה ברשותה ובחזקתה של מאיה. הנתבעת טוענת הרי, ועל כך עמדנו לעיל, כי מאיה היא הבעלים האמיתי של הרכב והיא העבירה את הרכב לידיד שעשה בו שימוש עת ניזוק. לטעמה של הנתבעת, גרסת הגניבה נוצרה יש מאין משום שאין כיסוי ביטוחי לנזק תאונתי שהתרחש כאשר ברכב נהג ברשות אדם שאינו מורשה לנהוג בו.

10.     התובע עצמו לא יכול היה לתת עדות ישירה לגבי נטילתו של הרכב. כאמור, הוא עצמו לא היה בארץ אותה עת. התובע אישר מפורשות בחקירתו הנגדית כי אינו יודע באופן אישי באיזה נסיבות הרכב נלקח ממאיה (עמ' 6 ש' 2-3 לפרוטוקול) וכי מאיה היחידה שיכולה לדעת (עמ' 7 ש' 26-27).

עוד אמר התובע כי אינו יודע אם מאיה יודעת באיזה נסיבות הרכב נלקח ממנה וכי לא שאל אותה את הדבר.

"ש.      היא יודעת?
ת.      לא יודע. צריך לשאול אותה.
ש.      שאלת אותה?
ת.      לא שאלתי."

(עמ' 6, ש' 4 - 7).

רק לאחר שעומת התובע עם עדות שמסרה מאיה במשטרה, אמר שיתכן כי מאיה אמרה למשטרה שהיא אינה מוצאת את המפתחות וסבורה שחבר שלה, עובד טורקי, לקח את הרכב (עמ' 8). לאחר שאלה נוספת אישר כי מאיה אמרה לו דברים מסוג זה (שם). תשובתו הקודמת המצוטטת לעיל, היא תשובה מתחמקת והעדות אינה תומכת בגרסת הגניבה.

11.     מתמליל חקירתה של מאיה (ע"י חוקר הנתבעת) שהוגש מטעם התובע לאחר הדיון, עולה כי מאיה מאשרת שאותו עובד זר היה חבר שלה, "החבר החוקי", וכי הם היו ביחד (עמ' 1 ש' 14-17 ועמ' 12 ש' 14 לתמליל). הדבר אינו מתיישב עם טענת התובע בסיכומיו כי עולה מהתמליל שהעובד הזר היה רק מכר של מאיה (סע' 25 לסיכומי התובע).

12.     בהעדר עדות ישירה של התובע בדבר נסיבות גניבתו או לקיחתו של הרכב, אך מתבקשת היא עדותה של מאיה בענין זה, מטעמו של התובע.

ברם, תצהיר של מאיה לא הוגש לבית המשפט והיא אף לא זומנה להעיד. במהלך חקירתו העיד התובע כי לא ביקש ממנה לבוא. קל וחומר לא התבקש צו לזימונה על ידי בית המשפט.

13.     ככלל, אי הבאת עד או ראייה מסוג זה פועלת לחובתו של בעל הדין הרלוונטי. ההנחה הינה שאותה עדות או ראייה היתה פועלת כנגד בעל הדין שנמנע מלהביא אותה. ההנחה לא תפעל אם שוכנע בית המשפט כי יש הסבר סביר לאי הבאתה של העדות או הראייה.

14.     התובע טען בהקשר זה, והטענה הודגשה בסיכומיו ובמסמכים אחרים, כי העדר עדות של מאיה נובע מכך שמאיה חששה לבוא להעיד בשל איומים שהופעלו עליה מאת הנתבעת או באי כוחה (בענין זה ככל הנראה הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין והדיון היה רווי משקעים בין הצדדים).

האיום בו דובר, מתייחס לטענתה של הנתבעת לפיה מאיה היא בעלת הרכב האמיתית, ולא התובע, וכי הסיבה לרישומו של התובע כבעלים היא רצונה של מאיה לקבל גימלה מאת המוסד לביטוח הלאומי (גימלה לה אינה זכאית אם יש בבעלותה רכב).

15.     התובע נחקר בענין האיומים הנטענים. מחקירתו עלה כי הטענה מתמקדת במכתב (אחד) שנשלח למאיה מאת בא כוח הנתבעת (ת/1). סעיף 5 לאותו מכתב אכן מתייחס לשאלת הביטוח הלאומי ולטעמי טוב היה לו שלא נכתב משנכתב. יחד עם זאת, מדובר במגע בודד. לא הובאה ראיה בדבר קשר אחר כלשהו בין הנתבעת או מי מטעמה לבין מאיה בענין העדות או בכלל. בישיבת בית משפט שהתקיימה לאחר אותו מכתב ותוך ידיעה על קיומו, ציין ב"כ התובע כי מאיה ככל הנראה תעיד מטעמו של התובע (פרוטוקול ישיבת 28.6.05). כמו כן, גם אם מאיה לא ששה, בעקבות אותו מכתב, ליתן תצהיר מטעמו של התובע, ניתן היה לזמנה לעדות בצו, וזאת לא נעשה.

בנוסף, הטיעון לפיו אי מתן העדות נובע כולו בשל חשש מאיום, אינו מתיישב בנקל עם עדותו של התובע עצמו, כפי שניתנה במענה הראשוני והמיידי לשאלת העדרה של מאיה. לפי עדות זו, לא ביקש כלל ממאיה לבוא ולתת עדות (עמ' 8 ש' 21 לפרוטוקול). התובע טען כלפי בא כוח הנתבעת כי אם היה ברצונה של הנתבעת לקבל את עדותה של מאיה, היה עליה לזמן אותה בעצמה (שם, ש' 18). אם אכן חששה של מאיה היה הטעם בבסיס העדר עדותה, ברי כי התובע היה אומר זאת כשנשאל.

עוד ניתן לציין כי טענתו של התובע בעניין חששה של מאיה, היא טענה ולפיה מאיה חששה מחקירה בענין בעלותה האפשרית על הרכב (נוכח עמדתה למול המוסד לביטוח הלאומי). חשש כזה אינו מתיישב עם טענתו הנחרצת של התובע כי הוא, ולא מאיה, היה הבעלים של הרכב בעת הרלוונטית. אם אמנם היה התובע בעליו של הרכב, אין בסיס לחשש הנטען, ואם היה בסיס לחשש מסוג זה, מרמז הדבר כי מאיה, ולא התובע, היא בעליו של הרכב והדברים אינם מתיישבים עם טענותיו האחרות של התובע ובפרט טענתו כי נגרם לו נזק בגינו הוא דורש פיצוי.

16.     סיכומה של נקודה זו - נטל השכנוע מוטל על התובע בענין קרות הארוע הביטוחי. לתובע אין ידיעה בדבר הארוע. הידיעה היא ידיעתה של מאיה. על התובע היה להביא את מאיה לעדות ולכל הפחות לנסות ולזמנה בצו של בית משפט. התובע לא נקט בצעד בסיסי זה. לשיטתו הוא, אף לא ביקש ממאיה להעיד. לא שוכנעתי כי הבסיס לאי התייצבותה של מאיה נובע מאיומים מאת הנתבעת. משכך, יש להעמיד את העדרותה של מאיה מאולם הדיונים, והעדר גרסתה, לחובתו של התובע. גם אם לא היה העדר עדותה של מאיה פועל לחובת התובע באופן הרגיל, הרי שבעצם העדר עדות זו, אין לתובע עדות ישירה בדבר נסיבות נטילתו או העלמו של הרכב.

17.     די באמור כדי ללמד על קשיים בדרכו של התובע להוכיח את קרות מקרה הביטוח. לכך ניתן להוסיף קשיים נוספים. כך, הרכב נמצא כאשר מכשיר הרדיו-טייפ בתוכו. עובדה זו תומכת גם היא במסקנה שהרכב לא נגנב אלא ניטל ברשות וכי התרחשה תאונה כאשר הרכב נמצא בשימוש אדם שאינו רשאי לנהוג בו לפי פוליסת הביטוח.

18.     כמו כן, בכתב התביעה נטען כי מועד הגניבה הוא 3.11.03. לפי התשתית הראייתית שלפני, 3.11.03 הוא המועד בו הוגשה תלונה למשטרה על ידי מאיה (נספח ב' לתביעה). לפי התלונה, הרכב נגנב ביום 21.9.03. במקביל, לפי עדותה של מאיה במשטרה (שהוגשה כחלק מתיק המוצגים של הנתבעת), 21.9.03 הוא המועד בו התובע השאיר לה את הרכב. עוד נכתב באותה עדות כי התובע שב ביום 26.10.03 וכי רק כאשר בא לקחת את הרכב הסתבר כי זה נגנב. לפי דברי התובע עצמו לחוקר הנתבעת, הגיע התובע לקחת את הרכב כשבוע לאחר ששב מחו"ל.

השתלשלות הענינים היא תמוהה. מדוע יגיע התובע לקחת את הרכב רק שבוע לאחר שובו מחו"ל? וכן, לפי טענת התובע הועבר הרכב למאיה על מנת שזו תשמור עליו בהעדרו מהארץ. אם זו אכן היתה המטרה, הכיצד גילתה מאיה שהרכב נעלם רק כאשר התובע בא לקחת אותו? בנוסף, אם התובע הוא הבעלים והעדרו של הרכב התגלה רק כאשר הגיע אל מאיה לקחת את הרכב, מדוע מצויין באישור בדבר הגשת תלונה כי מאיה היא זו שהתלוננה במשטרה?

19.     עדותו של התובע עצמו היתה שזורה תמיהות ואף למעלה מכך. כך למשל טען התובע שהוא הבעלים של הרכב, אך לא יכול היה לומר מתי קנה אותו ולא מצא לנכון לומר מהיכן נטל סכום של 60,000 ₪ אשר לטענתו שולמו למאיה במזומן עבור הרכב (מאיה היתה הבעלים הרשום הראשון של הרכב) (עמ' 3 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע האם ניתן יהיה לראות הוצאת סכום זה מחשבון הבנק שלו, השיב בשלילה, משום שהכסף "לא היה בבנק" (עמ' 3-4 לפרוטוקול).

20.     וכך למשל התובע העיד כי קנה את הרכב ובתחילה נהג בו בעצמו. ואולם, הסתבר שבפוליסת הביטוח שהוצאה בסמוך לאחר רכישת הרכב (נ/1), צוינה מאיה בלבד כנהג מורשה ברכב (עמ' 12 לפרוטוקול). התובע לא יכול היה לתת טעם של ממש לדבר ולא יכול היה להסביר מה הטעם לרכוש רכב בסכום כה ניכר, לעשות בו שימוש ולהביא לכך (לפי שיטתו) שרוב השימוש לא יהיה מכוסה על ידי פוליסת הביטוח.

בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי בשלבים השונים ראוי להביא חלק מהעדות, כדוגמא:

"ש.      בזמן הזה שהשתמשת באוטו גם הגב' השתמשה באוטו.
ת.      לא.
...
ש.      אם אתה בעלים של האוטו ורק אתה נוסע איתו והיא לא עושה בו שימוש, למה השם שלה רשום בפוליסה?
ת.      לא יודע. ככה החלטתי.
....
ש.      אני מבין שהחלטת לקחת את הסיכון ואם תתרחש תאונה ויגרם טוטאל לוס לקחת בחשבון שלא יהיה לך ממי לגבות.
ת.      נכון.
....
ש.      תסביר לי בבקשה מדוע מי שאינו עושה שימוש באוטו בכלל, כך לטענתך, הוא היחיד שיהיה זכאי לכיסוי ביטוחי במקרה של תאונה.
...
ת.      ככה עשיתי.
ש.      בלי הסבר.
ת.      בלי הסבר."

(עמ' 4-5 לפרוטוקול, ור' גם עמ' 12 לפרוטוקול).

הציטוטים האמורים מדברים בעד עצמם. הם לא נבעו מחוסר הבנה של השאלות. אף לא היתה חקירה חוזרת ולא נתבקש תיקון פרוטוקול, ומטעם טוב. כך היו פני הדברים.

21.     דוגמא נוספת לאופן עדותו של התובע ניתן להביא בהקשר טענתו שהרכב נמסר למאיה כדי לשמור עליו. לפי עדותו בבית המשפט, השאיר התובע את הרכב למאיה לשם שמירתו, ברחוב גוש עציון וזאת כאשר מאיה עצמה גרה אותה עת ברחוב אחר (ויינר) וכאשר אף עברה דירה במהלך אותה תקופה. התובע עומת עם קושי שעולה בענין זה, וכך היו חילופי הדברים:

"ש.      שאלתי אותך קודם איפה השארת את הרכב, אמרת ברח' גוש עציון, שאלתי איפה היא גרה ואמרת ברח' ויינר. ואז שאלתי כיצד הגב' מתבקשת לשמור על אוטו שנמצא במרחק כחצי קילומטר מהאוטו באופן שלא ניתן לראותו כלל, אלא אם היא כל יום באופן יזום הולכת לרח' גוש עציון לראות את האוטו.
ת.      אולי היא עשתה הליכה לשם.
ש.      למה לא להשאיר את האוטו מתחת לבית של הגב' ויינר 7 כך שכל בוקר וערב שפותחת את החלון תוכל לראות את הרכב.
ת.      לא יודע. יכול להיות שהיא עברה דירה בזמן הזה מתי שאני שמתי אוטו שם, אני לא יודע. אם אני לא בארץ אני לא יכול לשים את הרכב ליד הדירה החדשה שלה."

(עמ' 7 ש' 17-25 לפרוטוקול).

התשובות היו רחוקות ממתן הסבר סביר לכך שהרכב לא הושאר בסמוך ממש למגוריה של מאיה. כזכור, מאיה היתה, לפי הפוליסה, הנהג המורשה היחיד ברכב. שילוב הדברים אינו מקל על קבלת הטענה שהרכב היה בשליטתה של מאיה משום שנמסר לה לשמירה בלבד (שמירה אותה לא ביצעה למעשה בפועל).

22.     הדרך שבה העיד התובע לפני, אף היא לא גרמה לתחושת אמון בתוכן עדותו. התובע הרבה להביט לעבר עורך דינו, הוא היסס בתשובותיו (ולא באורח שיש בו כדי ללמד על רצון לחפש תשובות אמת) והירבה להשיב כי אינו זוכר.

23.     מדובר בעדות יחידה של בעל דין ולא מצאתי טעם לקבלה ולבסס עליה ממצאים.

24.     אני נותנת דעתי לכך שבמסגרת תחקורה על ידי חוקר הנתבעת, אמרה מאיה כי העובד הזר נטל את הרכב ללא ידיעתה ואישורה וכי במסגרת אותה חקירה אף אמרה דברים אשר יכולים לפעול כנגד אינטרס שלה, דבר היכול להגביר את אמינות הגירסה. ברם, מאיה לא הובאה כאמור כדי לתת את גירסתה בפני בית המשפט ולהחקר עליה בחקירה נגדית. בנסיבות אלו, אין ליתן משקל ממשי לתמליל ואין די בו כדי "להעביר" את התובע את הרף הניצב בפניו.

סיכום
25.     לאור האמור ולפי שלא שוכנעתי כי התקיים מקרה ביטוח וכי הרכב נגנב, דינה של התביעה להדחות.

26.     לאור מסקנתי זו, אין צורך להזקק לשאלות אחרות שהוצבו על ידי הצדדים ובפרט לשאלה האם היה הרכב בבעלותה של מאיה ומה משמעות היות התובע מבוטח בפוליסה. על פניו, עדותו של התובע עצמו (בכלל זה בענין העדר הוכחת תשלום בגין רכישת הרכב והיותה של מאיה הנהג המורשה היחיד לנהוג ברכב) ותמליל השיחה עם מאיה כפי שהוגש על ידי התובע (עמ' 5), אינם מהווים תשתית איתנה לטענת התובע בענין בעלותו (להבדיל מהיותו מבוטח, ענין שאינו שנוי במחלוקת) וקיומו של נזק לו עצמו, אך אין צורך לקבוע מסמרות בדבר.

27.     התביעה נדחית, התובע ישא בהוצאות ושכר טרחת ב"כ הנתבעת בסך כולל של 3000 ₪ בצרוף מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח גניבת ג'יפ

  2. ביטוח גניבת משאיות

  3. שינוי בעלות רכב גנוב

  4. ביטוח גניבה של משאית

  5. נטל ההוכחה בגניבת רכב

  6. ביטוח גניבת רכב שנמצא

  7. ביטוח גניבת רכב מסחרי

  8. גניבת רכב משועבד לבנק

  9. זיכוי מעבירת גניבת רכב

  10. ביטוח גניבת רכב בחולון

  11. אחריות מוסך לגניבת רכב

  12. גניבת רכב ממגרש מכוניות

  13. פיצוי על מכירת רכב גנוב

  14. ביטוח גניבת רכב בחוף הים

  15. גניבת רכב של תייר בישראל

  16. גניבת מכונית במהלך שטיפה

  17. ערעור ביטוח גניבת מכונית

  18. גניבת משאית - ביטוח מקיף

  19. ביטוח גניבת רכב ליד הבית

  20. ביטוח גניבת רכב ג'י.אם.סי

  21. גניבת רכב חונה מחוץ למוסך

  22. ביטוח גניבת רכב מסוג וולבו

  23. נזקים עקיפים עקב גניבת רכב

  24. פיצויים מהמשטרה על גניבת רכב

  25. גניבת רכב - מעצר עד תום ההליכים

  26. השארת מפתחות ברכב - ביטוח גניבה

  27. גניבת רכב כשהמפתחות בפנים - ביטוח

  28. פיצוי על אובדן ימי עבודה עקב גניבת רכב

  29. ביטוח נהיגה של קטין ברכב ללא רשות מההורים

  30. כיסוי ביטוחי מורחב לרדיו במקרים של גניבת רכב

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון