מבחן הצפיות | עו"ד רונן פרידמן

##מהו מבחן הצפיות ?## הלכה פסוקה היא, כי יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק "לשכנו" ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו. זהו, הלכה למעשה, מבחן הצפיות. השאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר , צריך היה לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק . כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר- בין צד שלישי בין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה. מהותה של הצפיות הנדרשת אינה כי המזיק יחזה את הנזק מראש, על פרטי התהוותו ומידת חומרתו. כבר נאמר בפסיקה, כי הצפיות הרלבנטית אינה ראיית הנולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה ואת מידת חומרתו. התערבותו של גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק אין בה, כשלעצמה , כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה היא תמיד, האם התערבות זו צפויה היא אם לאו. במקום שהתערבותו של הגורם הזר צפויה היא, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי . במקום שההתערבות אינה צפויה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. כאשר הנתבע לא יכול היה לצפות סיכונים או נזק כאלה , על יסוד מה תוטל עליו אחריות בשל נזק, אשר לא היה עליו לצפותו? אם 'המזיק' או הנתבע לא היה חייב לצפות את ההצתה , ממילא לא היה חייב לנקוט באמצעים למניעתה. באופן רגיל וכללי אין לצפות מאדם סביר שיצפה כי רכושו יוצת ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה. מבחן הצפיות נחשב כ"אחד המושגים המסתוריים והמורכבים ביותר בעוולת הרשלנות" (גיא שני ואמיר שמואלי "משרתם של שני אדונים? מבחן הצפיות בעוולת הרשלנות" עיוני משפט לד 141, 142 (2011). הצפיות רלוונטית הן לגבי הליך הגרימה והן לעניין סוג הנזק והיקפו. אשר להליך הגרימה, הדעה המקובלת היא, כי הצפיות הנדרשת אינה צפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה, אלא צפיות של סוג התהליך ודי לחזות את ההתרחשות בקווים הכללים. מבחן הצפיות כולל בחובו את מבחן הצפיות הנורמטיבית והטכנית. מבחן הצפיות הטכנית פירושו היכולת האנושית לצפות את התרחשות הנזק. מבחן הצפיות הנורמטיבית פירושו האם צריך היה לצפות את הנזק. בין יתר השיקולים מביאים בחשבון גם שיקולים של מדיניות משפטית. (ראו עניין זה מודל הרשלנות כפי שנקבע ע"י כבוד הנשיא ברק בע"א 145/80 ועקנין נגד מועצה מקומית בית שמש , פד"י לז(1) 113 וכן ע" 243/83 עיריית ירושלים נגד גורדון פד"י לט(1) 113. ) ##להלן פסק דין בנושא מבחן הצפיות:## פסק דין בפניי תביעה אותה הגישה מנורה-חברה לביטוח בע"מ (ולהלן:"התובעת") נגד 3 נתבעים: 1. מוטהדה 2. סופר פמלי 3. הדר-חברה לביטוח בע"מ (ולהלן:"הנתבעים"), בגין שריפה שאירעה בחצריה של נתבעת 2 (ולהלן:"נתבעת מס' 2") , אשר בבעלותו של נתבע מס' 1 ואשר בוטח על ידי המבטחת נתבעת מספר 3. הסוגיה העיקרית באירוע שלפנינו, סביבה נסוב עיקר הדיון ואותה התובעת מנסה להוכיח היא שאלת הצפיות. אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי השריפה היא תוצאה של הצתה זדונית, אולם השאלה העולה והמתחייבת מקביעה מוסכמת זו, האם הנתבעים 1 ו-2 היו חייבים לצפותה וממילא חייבים היו לנקוט באמצעים למניעתה, או שמא הנתבעים התרשלו ועל כן ההצתה אינה מנתקת כל קשר סיבתי בין מעשה ההתרשלות הנטען, לנזק. רקע עובדתי להלן העובדות בקליפת האגוז: בתאריך 8.4.2000 פרצה שריפה אצל נתבעת 2 , במבנה ברחוב הרצל 75 ברמת גן, אשר התפשטה לכיוון בתי העסק השונים שבמבנה. השריפה ובעיקר הפיח והעשן הגיעו לבתי הקולנוע, אשר הם מבוטחי התובעת, והסבו להם נזקים כבדים. למקום הוזעקו שירותי כבאות ומשטרת ישראל והגיעו חוקרי שריפות מטעמם לחקור את השריפה. התובעת שילמה למבוטחת -.200,904 ₪ בגין נזקיה, והוצאות נוספות שהיו לתובעת: שכר-טרחת שמאי בסך -.6,421 ₪ ושכר-טרחת יועץ ביטחון ותקשורת , עבור בדיקתו את נסיבות האירוע בסך -. 2,278 ₪. העדויות מטעם התובעת העידו 7 עדים:1. גב' יפה רושה, אשר עבדה כזבנית בחנות הבגדים והאופנה בבעלות אחיו של נתבע מס' 1. בהודעתה במשטרה סיפרה על מקרה, בו נכנס לחנות האופנה בה עבדה, אדם אשר אמר כי ישרוף את בית העסק-סופר פמילי-הלא הוא נתבע 2. העדה לא יידעה אף לא אחד על מקרה זה והמקרה הנ"ל נשכח ממנה, עד למועד השריפה או ההצתה של בית העסק-סופר פמילי. 2. גדסי יואב, חוקר השריפה שבנדון , אשר חתם על דו"ח החקירה מטעם מכבי האש והשתתף בכיבוי השריפה. העד הנ"ל לא כתב את הדו"ח ולא גבה עדויות. כמו כן לא שמע איומים על נתבע 1 ואינו מבין בנושא מתזים. 3. חיים פפרמן-חבר/שותף עיסקי (?) של הבעלים בחנות סמוכה, אמנון שבו, ודייר במבנה (עד התביעה מס' 7) , אשר גם הוא מסר מספר הודעות במשטרה. בהסתמך על הודעתו במשטרה, הרי שנתבע 1 סיפר לשותפו כי ניסו להצית לו את בית העסק. על פי עדותו בבית המשפט, הרי שלא שמע כל איומים על נתבע 1 ונתבע 1 לא שוחח עימו מעולם על איומים כאלו. השותף העסקי הפך לחבר בלבד. בדיקת מכונת פוליגרף גילתה כי יש לעד זה 'נטיה לשקר'. 4. סבי עזר, מחברת א. מערכות בטחון ותקשורת, ערך את חוות הדעת בנושא תקינות מערכת האזעקה אצל נתבעת 2. העד הנ"ל לא בדק את פנים המערכת ולא בדק את המעגלים האלקטרוניים. מסקנתו כי מערכת אש עשן לא היתה תקינה נובעת מהתוצאה כי שירותי הכבאות לא קיבלו כל קריאה. 5.אהרון גודינר , ערך והכין את דו"ח חקירת השריפה של שרותי כבאות והצלה. העד הנ"ל השתתף בכיבוי השריפה, ליווה והשתתף בחקירת השריפה מתחילתה ועד סופה. 6. אלי היינה- העד הנ"ל ערך שתי חוות דעת. הראשונה עסקה במסקנה כי השריפה פרצה כתוצאה מהצתה, והשניה עסקה בענין סידורי הבטיחות אצל נתבעת 2 ומוקד השריפה. 7. אמנון שבו- בעל חנות הסקס סטייל במבנה בו אירעה השריפה. חנותו אף היא ניזוקה מהשריפה והעד נחשד על ידי המשטרה בהצתת בית העסק-סופר פמילי. בעדותו אמר כי נתבע 1 לא אמר לו מעולם שניסו להצית את חנותו, כי אם שריפה בלבד. מטעם הנתבעות העיד מוטהדה (ולהלן:"נתבע מס 1"), הבעלים של נתבעת מס' 2-בית העסק שנשרף. בהתאם לעדותו, הרי שהוא היה בהליכי קבלת רישוי לעסק, כאשר לבינתים קיבל ארכה של ½ שנה משירותי כיבוי אש, לגבי המתזים. הנתבע אף הכחיש כי אוים על ידי גורם כלשהו, בענין הצתה של בית העסק. טענות הצדדים התובעת והנתבעות אינן חלוקות, כי אירוע השריפה הוא תוצאה של הצתת בית העסק. הסוגיה העיקרית היא שאלת אחריות הנתבעים לשריפה. טענות רבות העלו הצדדים אולם ניתן לסכמן בקצרה וללמוד כי התובעת טוענת, שהנתבעים 1 ו-2 התרשלו וההצתה הזדונית והמכוונת אינה מנתקת את הקשר הסיבתי במקרה שבנדון, שכן לטענת התביעה, היו איומים על הנתבע לשריפת בית העסק ודלת בית העסק הוצתה כחודשיים לפני אירוע ההצתה שבנדון. כמו-כן היה והנתבעות אינן רשלניות, הרי נטל ההוכחה רובץ על כתפי הנתבעות, להוכיח כי לא התרשלו, בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין. מאידך, טוענות הנתבעות, כי נתבעות 1-2 לא התרשלו כלל וכלל. מעולם לא היו איומים, ולא היתה כל הצתה של דלת הכניסה לבית העסק, חודשים סבורים טרם השריפה של בית העסק כולו. אירוע ההצתה של בית העסק, מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעים-אם היה כזה- לבין האירוע. את אירוע ההצתה לא ניתן היה לצפות ולא צריך היה לצפות. במנותק מכך, הרי שלא היתה כל רשלנות במעשיהם אשר הביאה לנזקי המבוטחת של התובעת. הצתה ומבחן הצפיות ראש וראשונה ועל כך אין חולק, כי באירוע שבנדון היתה הצתה. עד התביעה, מומחה לחקירת שריפות והצתות, אלי היינה, קבע בסעיף 1.4 לחוות דעתו מתאריך 9.5.2005: "בסיכום החקירה הגעתי למסקנה כי השריפה פרצה כתוצאה מהצתה בזדון תוך שימוש במאיצים, כמפורט בגוף הדו"ח". כמו-כן, חזר העד הנ"ל על אותה קביעה בחוות דעתו הנוספת מתאריך 2.6.2003 .הנתבעים אף הם, אינם חולקים על עובדה זו וישנה הסכמה כי השריפה היא תוצאה של הצתה מכוונת. בשלב זה, הרי שעל בית המשפט לבחון האם היתה רשלנות מצד הנתבעים אם לאו. הלכה פסוקה היא, כי יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק "לשכנו" ולנקוט באמצעים סבירים למניעתו. זהו, הלכה למעשה, מבחן הצפיות. מבחן זה עניינו צפיותו של המזיק. השופט ברק (כתוארו אז) מפרט זאת בזו הלשון: "...השאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר , צריך היה לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק . כאשרבהשתלשלות האירועים התערב גורם זר- בין צד שלישי בין הניזוק עצמו - כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה. (ע"א 576/81 בן-שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3)) כמו כן, מהותה של הצפיות הנדרשת אינה כי המזיק יחזה את הנזק מראש, על פרטי התהוותו ומידת חומרתו. כבר נאמר בפסיקה, כי הצפיות הרלבנטית אינה ראיית הנולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה ואת מידת חומרתו. (ראה לעניין זה: ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נ(1), 866 ; ע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 346 כמו-כן, התערבותו של גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין התרחשות הנזק אין בה, כשלעצמה , כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין השניים. השאלה היא תמיד, האם התערבות זו צפויה היא אם לאו. במקום שהתערבותו של הגורם הזר צפויה היא, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי . במקום שההתערבות אינה צפויה, יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. כאשר הנתבע לא יכול היה לצפות סיכונים או נזק כאלה , על יסוד מה תוטל עליו אחריות בשל נזק, אשר לא היה עליו לצפותו? אם 'המזיק' או הנתבע לא היה חייב לצפות את ההצתה , ממילא לא היה חייב לנקוט באמצעים למניעתה. באופן רגיל וכללי אין לצפות מאדם סביר שיצפה כי רכושו יוצת ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה. עיקר המחלוקת בין הצדדים ועליה נסב הדיון בעיקרו היא שאלת הצפיות של נתבעים 1 ו-2 לגבי ההצתה של בית העסק- האם הנתבעים יכלו לצפות את ההצתה , ואם בנסיבות העניין, היה עליהם לצפות את ההצתה, האם התרשלו אם לאו באמצעים עליהם היה לנקוט על מנת למונעה. בנסיבות המקרה ועל פי מה שלמדתי מהראיות שהונחו בפניי, הרי שלא היה לנתבעים כל יסוד לחשוד להצתה ועל כן לא היתה כל צפיות לגביה מצידם. התביעה טענה כי היה לנתבע 1 יסוד להניח כי חנותו תוצת, היות והיה ניסיון הצתה קודם. לא מצאתי כל יסוד ממשי להניח זאת לאור כל הראיות אשר הובאו בפניי והועלו על ידי התובעת. הנתבע בתצהיר עדותו הראשית וכן בחקירתו הנגדית, לא סטה מגירסתו ודבק בה, לפיה מעולם לא היו עליו איומים (עמ' 42 לפרוטוקול שורה 13-14), מעולם לא ניסו לשרוף לו את החנות, או את דלת העסק (עמ' 43, שורה 5). שורת העדים מטעם התביעה, אף היא לא הטילה כל אור ולא סיפקה כל תשובה חד משמעית באם היו איומים להצתה וכי היה ניסיון הצתה קודם. עדת התביעה מס' 1, אשר עבדה כזבנית, בחנותו של אחיו של נתבע מס' 1 , סיפרה בהודעתה במשטרה, על מקרה, בו נכנס לחנות האופנה בה עבדה, אדם אשר אמר כי ישרוף את בית העסק-סופר פמילי. העדה לא יידעה אף לא אחד על מקרה זה והמקרה הנ"ל נשכח ממנה, עד למועד השריפה או ההצתה של בית העסק-סופר פמילי. רק לאחר שאותו אדם נכנס לחנות בשנית ורק לאחר מקרה ההצתה, יידעה היא את אחיו של הנתבע (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, שורות 10-17) אודות אירוע זה. כמו-כן, עד תביעה מס' 3, חיים פפרמן, אשר דבריו , בלשון המעטה, לא מצאו הד בליבי. בדבריו נתגלו סתירות ונראה כי אינו חפץ לומר את הדברים לאשורם וכהוויתם. העד הנ"ל הודה כי מעולם לא שמע את נתבע 1 מספר לו כי ניסו להצית את בית העסק, וכי שמע זאת מהשותף העסקי שלו, אמנון שבו. אין ספק שזוהי עדות שמיעה ועל פי דיני הראיות לא ניתן לקבלה. כמו-כן, לא יכולתי להבין מדבריו אם הוא שותף עסקי או חבר בלבד של עד תביעה מס' 7, שכן במשטרה מסר גרסה לפיה הוא שותף עסקי ומעל דוכן העדים אמר כי רק חבר. יתרה מזו-העד הנ"ל ניסה לשבש חקירת משטרה, בזמן עימות, באמצעות העברת פתק לעד אחר, שמסר הודעה במשטרה. ואם אין בכך די, הרי שמכונת הפוליגרף מצאה כי יש לו נטיה לשקר. למותר לציין, כי כל דרך התנהגותו במהלך חקירת המשטרה ושינוי גרסתו מעל דוכן העדים מעידים על חוסר-אמינות מובהקת, אשר קשה להתעלם ממנה ועל כן אין להסתמך על דבר מדברי עד זה. עד תביעה מס' 7, הלא הוא השותף או שמא החבר של עד תביעה מס' 3, לא ניתן לומר בבירור. עד זה אמר כי חברו, עד תביעה מס' 3 היה נוכח בעת שנתבע 1 נכנס והתלונן על הצתה, אולם עד תביעה 3 מכחיש. לא ניתן היה ללמוד מדבריו אם הוא ונתבע מס' 3 הם שותפים, חברים או מעביד ושכיר, העובד אצלו לפי שעות. יתרה מזו , למרות הודעתו במשטרה כי ניסו להצית לנתבע מס' 1 את בית העסק, בדיון עצמו תשובותיו לעניין ההצתה היו פתלתלות, בזו הלשון: "...יכול להיות הכל. הוא לא אמר שהיתה הצתה , הוא אמר שהיתה שריפה באזור של הדלת. הוא לא אמר מי. הוא אמר שיכול להיות מיליון דברים, כמו קצר חשמלי" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 6-8) . כמו-כן, העד הנ"ל העיד כי שיקר כאשר אמר כי הגיע לחנות כי היתה אזעקה בחנות שלו, אלא האמת לאמיתה, עד כמה שניתן לומר, היא כי לא הגיע לחנות בגלל אזעקה אלא בא לקחת קלטות להקלטה. לא יכול היה לומר כי בא לקחת קלטות, ועל כן שיקר ואמר "...אז מה אגיד לו שבאתי לקחת הקלטות להקלטה, אז אמרתי לו שהיתה אזעקה." (עמ' 30, שורות 14-16) בהמשך חקירתו הנגדית אומר העד הנ"ל כי הנתבע לא אמר לו שהיתה הצתה אלא שריפה באזור של הדלת. ולעומת זאת-טוען כי כל שאמר במשטרה הוא אמת. כמו-כן העיד העד הנ"ל כי המשטרה חשדה בו כי הצית את בית העסק . גירסתו רצופת הסתירות אינה מהימנה עליי ועל כן לא אוכל , בלשון המעטה, להסתמך על כל טענה מטענותיו. זאת ועוד. בהתאם לחוות דעת שירותי הכבאות : בחקירתו הנגדית של העד יואב גדסי, קצין משמרת וחוקר שריפות משירותי הכבאות, מאשר כי לא הוא גבה עדויות בנושא האיומים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 5-9). כמו כן, מר גודינגר, אשר חתם על דו"ח החקירה של מכבי האש אף הוא אישר בחקירתו הנגדית, כי לא גבה כל עדות ממישהו שאיים על הנתבע ואף לא גבה כל עדות לגבי האיומים. (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 4-8). הנה כי כן, לא ניתן לקבוע , על סמך הראיות אשר הוצגו בפני ולאור חקירתם הנגדית של עדי התביעה, לא ניתן לקבוע כי היו איומים על נתבע מס' 1 וכפועל יוצא לא היתה לו כל עילה להניח כי עסקו נתון בסכנה כל שהיא. לאחר שנלמד מעלה כי לא הוכחו איומים , הרי שהשאלה הנשאלת, בשלב השני, היא האם ההצתה מנתקת את הקשר הסיבתי בין השריפה לנזקים אשר נגרמו. הלכה פסוקה היא, כי באופן רגיל וכללי אין לצפות מאדם סביר שיצפה כי רכושו יוצת ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה. הטלת מעמסה כזו עליו אינה דרושה ואינה סבירה. על כן נשאלת באירוע דנן , השאלה, האם התרשל הנתבע בנקיטת אמצעים סבירים למניעת השריפה? סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]-חובת הראיה ברשלנות לגבי אש משהוכח , ובעניינינו אין מחלוקת בין הצדדים, כי מקור האש הוא בבית העסק של הנתבעים, עובר הנטל אל שכם הנתבעים, להוכיח כי לא התרשלו. סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ולהלן:"הפקודה") קובע כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה" סעיף 39 לפקודה מעביר את נטל ההוכחה למחזיק הנכס ממנו יצאה האש, להראות כי לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. ניתן ללמוד כי רק אם יראה תופש המקרקעין כי נקט אמצעי זהירות כאלה או אחרים, כי האש לא פרצה מחמת התרשלותו, הרי שאז לא יחוב בגין נזקיה, תהיה סיבת האש אשר תהא (ראה לענין זה: ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה -חברה ישראלית לביטוח, פ"ד נ(1), ע' 866 ; ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו(1), ע' 338). השאלה בנדון ובמקרה שלפנינו היא האם היו הנתבעים רשלנים, לגבי דרך התנהלותם במקרה של שריפה, בהתקנת מערכת ספרינקלרים ומערכת גילוי אש? האם היתה כאן רשלנות? לעניין מערכת הספרינקלרים/מתזים- העדר מערכת מתזים בבית העסק. לית מאן דפליג, כי לא היתה כל מערכת מתזים בבית העסק . בהתאם לבקשת נתבע מס' 1 ותשובת שירותי הכיבוי מתאריך 26.3.2006 , הרי שניתנה לנתבעים ארכה של 6 חודשים עד לתאריך 1.10.2000 להתקנת המערכת שבנדון. השאלה העיקרית היא האם התרשל נתבע מס' 1 באי התקנת המתזים באופן מיידי? בתצהירו ובחקירתו הנגדית של נתבע מס' 1, חוזר ומבהיר כי לענין המתזים לא ניתן היה להתקינם באופן מיידי ועל כן פנה לשירותי כיבוי אש על מנת לקבל ארכה לביצוע עבודה זו. כל טענה בדבר רשלנות הנתבע לגבי אי קיומם של המתזים, מן הדין שתופנה לשירותי הכבאות, שתפרט ותסביר מדוע ניתנה ארכה שכזו. שכן אם היה בכך למנוע כל שריפה ובגינה כל נזק, מן הראוי היה להימנע מהענקת אורכה שכזו ולחילופין לחייב את הנתבעים בהתקנת כל מערכת התזה, באופן מיידי, אשר יש בה למנוע את השריפה החמורה שבנדון. כמו כן הנתבע בחקירתו הנגדית חוזר ומאשר, כי עמד בכל דרישות העיריה ושירותי כיבוי אש. לענין המתזים- היות ולא יכול היה נתבע מס' 1 לבצע את דרישתם מיידית, פנה על מנת לקבל ארכה ואף קיבל אותה.(עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 1-24).למותר לציין , כי עם קבלתו של מסמך המאשר את האורכה על ידי כיבוי אש, הרי שאין כל היפר חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. אף אם היו במקום מתזים , אין ביטחון כי האש לא היתה מתפשטת, שכן עסקינן בהצתה באמצעות חומרים דליקים/מאיצים, ובבית העסק עצמו יגנם משקאות חריפים ואירוסלים, כך שמדובר במטען אש בלתי מבוטל. לעניין גלאי אש-עשן בבית העסק נתבע מס' 1 העיד כי עמד בכל הדרישות של הרשויות, למעט התקנת המתזים. קיומה של מערכת לגילוי אש-עשן היתה במחלוקת. הנתבע העיד כי המערכת היתה קיימת ואף עד התביעה מר שבתאי עזר. העד המומחה הנ"ל, אישר כי לא בדק את תוכן המערכות , קרי לא בדק אותן מבחינה טכנית, אולם ערך 'תחקורים' (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 1-4). כמו כן, ובהתאם לחקירתו הנגדית לא בדק פיזית את המעגלים האלקטרוניים ולא ערך ניתוחים טכניים של אותם מעגלים . המומחה הנ"ל הסתמך על אינדקציות אשר שנמסרו לו לגבי חייגן טלפוני. ההודעה במכבי האש לא התקבלה דרך מערכת אלקטרונית, זו או אחרת. מסקנתו כי מערכת האש והעשן לא היתה תקינה נובעת מהעובדה ששירותי הכבאות לא קיבלו כל קריאה היתה חד משמעית: "ש': תאשר לי שמסקנתך היא שמערכת אש עשן לא היתה תקינה נובעת מהתוצאה ששירותי כבאות לא קיבלו קריאה? ת': אך ורק מזה. " (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 16-19) המומחה הנ"ל לא בדק כמה קווי טלפון בעסק, שכן ייתכן שאחד הקווים שהיה מחובר לאזעקה עבד והקו שהיה מחובר למערכת אש-עשן נותק. הסיבות לעובדה כי לא התקבלה קריאה במערכת כיבוי אש יכולות להיות רבות, כפי שהצביעו בסיכומיהם הנתבעים, בין היתר, כי המצית חתך את קווי הטלפון. אולם לא ניתן לכך כל מענה על ידי המומחה. המומחה אף לא בדק אפשרות כי יכול והחייגן עבד, אך אם במכבי האש היה הקו תפוס , עבר החייגן למנויים הבאים, ועד שחזר וחייג החייגן לשירותי כבאות , כל המערכת ניזוקה בשל האש (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 5-20). יתרה מזו. בדיקה פשוטה של תדפיס שיחות יוצאות מחברת בזק היתה יכולה להבהיר הבהר היטב אם החייגן עבד אם לאו- דבר שלא נעשה במקרה הנ"ל ואף לטענת המומחה היה מקום לבדוק זאת. רב הנסתר על הגלוי ועל הבדוק, והיה מקום לבדוק טכנית ופיזית את המערכת , דבר שלא נעשה על ידי המומחה והוא נסמך בעיקר על עדויות ותחקורים שנמסרו לו. הייתי מצפה מהמומחה הנ"ל שלא הסתפק בכך ולהסיק את המסקנות בהסתמך על מידע שנתקבל מכלי שני ושלישי, אלא לבדוק פיזית וטכנית את המעגלים האלקטרוניים,ל דאוג ולקבל תדפיס שיחות יוצאות מחברת בזק . מעדות שכזו , לא ניתן להסיק על תקלה, אם היתה אם לאו, במערכת גילוי אש -עשן. יתרה מזו. אם עד זה ניסה לטעון כי המערכת לא היתה תקינה, עד אחר, מומחה אף הוא, מר אלי היינה, טען שמערכת אוטומטית לגילוי עשן לא היתה קיימת. סתירה כגון דא, מביכה ומבלבלת ככל שתהיה, אינה מלמדת על רשלנות הנתבעים בענין מערכת הגלאים. היות שכך ובנסיבות אלו מצאתי לקבוע כי לא הוכחה בפני רשלנות מצד הנתבעים , אין לי אלא לקבוע כי דין התביעה נגד הנתבעים להידחות. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ , בצירוף מע"מ. מבחן הצפיות