זכות התחלוף

מקורה של זכות התחלוף הנה בסעיף 62 (א), לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובע 3 תנאים להתקיימותו היינו: התגבשות חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי תנאיה של הפוליסה. תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח מכח חבות זו. קיומה של זכות בידי המבוטח לפיצוי או שיפוי במקרה של מקרה ביטוח. הנטל להוכיח שלושת היסודות מוטל על התובעת ובין היתר מחובתה להוכיח כי שילמה על פי חבותה הביטוחית כאמור בפוליסה ולא כמתנדבת. סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 קובע כדלקמן: "תחלוף (א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". לפי עמדה זו ככל שהתשלום למבוטח אינו מתחייב מהוראות הפוליסה, המבטחת אינה רוכשת זכות תחלוף שכן היא נחשבת כמי שהתנדבה לשאת בחוב, ומתנדב אינו זכאי בדרך כלל להשבה. הגנת ההתנדבות אמנם הופעלה בדיני התחלוף הביטוחיים אך תחולתה מצומצמת למדי, מאחר ותשלום בהתנדבות גרידא הוא נדיר,ולכן סיכויי הטענה להתקבל הם נמוכים (ראה ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה ,פ"ד נ(4) 567 שם קבע בית המשפט שלצורך קיומה של זכות התחלוף "אין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כסוי ביטוחי (גם אם הוא שנוי במחלוקת) וסבירות שהסכום שולם"). עמדה הפוכה עלולה להרתיע מבטחות מלהגיע להסדר עם מבוטחיהן מחשש לאבדן זכות התחלוף.מעבר לכך,"החוטא"-הצד השלישי המעלה הטענה-עלול לצאת נשכר,שכן לולא רכש המבוטח את הביטוח היה עליו לפצותו על מלוא נזקיו. להלן החלטה בנושא זכות התחלוף: החלטה א. רקע בפניי בקשת המבקשות למחיקת ו/או דחיית התובענה על הסף מכח תקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. מקורה של התובענה הינה בתביעת שיבוב אותה הגישה המשיבה כנגד המבקשות בהיותה מבטחת מחפרון שעלה באש ובגין הנזק שנגרם לו עקב כך. התובענה הוגשה כבר בשנת 2004. עם זאת, רק ב- 4.2.07, עת הגישה התובעת ראיותיה לביהמ"ש, הוגשה יחד עמם פוליסת הביטוח הרלוונטית מסוג צ.מ.ה שמספרה 4988983150039 מכוחה בוטח המחפרון (להלן: "הפוליסה"). לאחר שהמבקשות עיינו בפוליסת הביטוח במלואה, הן למדו, כי המשיבה לא הייתה מחוייבת לפי הפוליסה לשלם תגמולי ביטוח למבוטחה ולפיכך לטענתם נשמט הבסיס החוקי לתובענה ולכן, קם הצורך לסלקה על הסף. ב. טענות המבקשות המבקשות טוענות כי מקורה של זכות התחלוף הנה בסעיף 62 (א), לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הקובע 3 תנאים להתקיימותו היינו: א. התגבשות חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי תנאיה של הפוליסה. ב. תשלום בפועל של תגמולי הביטוח למבוטח מכח חבות זו. ג. קיומה של זכות בידי המבוטח לפיצוי או שיפוי במקרה של מקרה ביטוח. הנטל להוכיח שלושת היסודות מוטל על התובעת ובין היתר מחובתה להוכיח כי שילמה על פי חבותה הביטוחית כאמור בפוליסה ולא כמתנדבת. בסעיף 8 לכתב התביעה פרטה התובעת בין היתר הטענה ולפיה: "מחקירות...ומטעם מכבי האש העלו כי הכלי עלה באש עקב התלקחות עצמית כתוצאה מכשל חשמלי בכלי"(ההדגשות הן של המבקשות א.ב.). על פי חוות דעתו של חוקר השריפות מר ישעיהו מור מטעם התובעת: "סיבת הדליקה הינה כשל במערכת החשמל בתא הנהג ליד הטרקטור" על פי חוות דעת מהנדס החשמל מר עוזי רז: "ברמת סבירות גבוהה ביותר, האש התחילה כתוצאה מקצר חשמלי במערכת החשמל של הכלי" על פי גליון חקירה דליקות מטעם חוקר מכבי האש שצורף לראיות התובעת: "ישנה סבירות שהיה קצר חשמלי שגרם להתחממות החוטים ולשריפה". הפוליסה מחריגה מפורשות נזק הנגרם כתוצאה מכשל חשמלי כדלקמן: "המבטח לא יהיה אחראי עבור: 1. קלקול מכני או קלקול חשמלי, כהגדרתם להלן, ונזקים הנובעים מהם ישירות. א. קלקול חשמלי: זרם או מתח יתר, בידוד חשמלי לקוי, קצר חשמלי, חימום יתר. ב. קלקול מכני: פגמים וליקויים בחומר, בתכנון, בהקמה ובהדרכה, רעידות, התאמה לקויה, איזון לקוי, לחצים ומאמצים בלתי רגילים, סיכה או שימון או קירור לקויים או בלתי מספיקים, חימום יתר, התפוצצות, קפיאה של נוזל קירור או של נוזל אחר, חדירה (לא אלימה) של גוף זר." מן האמור לעיל למדו המבקשות כי מקרה הביטוח נכנס לגדר החריג ולפיכך שילמה התובעת כמתנדבת. ג. טענות המשיבה המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות באשר לא צורף לה תצהיר. לכך השיבו המבקשות כי כל העובדות נטענו על ידי המשיבה עצמה במסגרת תצהירי עדות ראשית מטעמה וחוות הדעת שהגישה. כמו כן טענה, כי טענות המבקשות מהוות הרחבת חזית שלא הועלתה בגדר כתבי טענותיהן ולכן יש להתעלם מהרחבת חזית אסורה זו. לכך השיבו המבקשות, כי על התובעת היה לצרף את הפוליסה המלאה לכתב תביעתה כמסמך מהותי בתביעת שיבוב ורק לאחר ההזדמנות הראשונה שניתנה להן לבחינת חבותה של התובעת, עם הגשת ראיותיה של זו למדו על הבעיה ובכל מקרה סעיף 8 לכתב הגנת המבקשת 4 מצין, כי התובעת שילמה כמתנדבת, סעיף 1 לכתב הגנת המבקשת 3 מציין היעדר עילת תביעה וס' 12 לכתב ההגנה של המבקשות 1-2 מכחיש ס' 12 לכתב התביעה של התובעת הטוען לקיומה של זכות סוברוגציה על פי הדין. 3. כי טענות המבקשות הנן טענות שבעובדה המחייבות דיון הוכחות לשם הוכחתן ורק לאחר מכן על בית המשפט להכריע האם שילמה כמתנדבת אם לאו, מה גם שחברות הביטוח אינן נוהגות לשלם כמתנדבות למבוטחיהן והפסיקה אף הכירה בכך שאין מדרכן להתנדב או להעניק מתנות וכן אין לפשפש בציציות התשלום. לכך השיבו המבקשות כי, אמנם ברגיל חברות הביטוח אינן משלמות כמתנדבות,עם זאת על המבטחת להפעיל מערכת שיקולים סבירה ולא נהגה כך במקרה זה. 4. כן הוסיפה, כי שילמה את תגמולי הביטוח לאחר ששקלה שיקולים ענייניים ובחנה את תנאי הפוליסה שהינה מסוג צ.מ.ה המעניקה כיסוי בגין אבדן או נזק תאונתי פיזי, כאשר מקרה הביטוח מוגדר ככל תאונה שנגרמה כתוצאה ישירה מגורמים חיצוניים או מפגיעה אלימה של כוחות חיצוניים או כתוצאה מאש- אלא אם נקבע בפוליסה כי לסיבה זו אין כיסוי- ואשר כתוצאה ישירה ממנה אבד הרכוש המבוטח או חלק ממנו. המשיבה אישרה את החריג אליו הפנו המבקשות בפוליסה אך טענה כי שעה שהנזקים הנתבעים אינם נזקים הנובעים ישירות מקלקול חשמלי והקצר החשמלי לא היה הגורם המיידי לנזק כי אם האש, כי אז קמה חבותה על פי הפוליסה. המשיבה הבהירה כי הכשל החשמלי הינו גורם עקיף לנזק ואילו האש הינה הגורם הישיר לנזקים שנגרמו ואלו אמנם מכוסים בפוליסה. המבקשות השיבו לטענה זו כי המדובר בפרשנות מאולצת של החריג וכי לשון הפוליסה ברורה ומחריגה נזק לכלי כתוצאה מקצר חשמלי. כמו כן טענו, כי קיימת פוליסה לכיסוי נזקים מסוג זה הקרויה "פוליסת שבר מכני" המכסה נזקים הנגרמים לכלי המבוטח כתוצאה מקצר חשמלי בו וזו אינה הפוליסה בה עסקינן. 5. לחלופין טענה המשיבה, כי מן הראוי לחייב את המבקשות להמציא תצהיר מטעם נציגי מחלקת החיתום של המבקשות 3-4 עליו יחקרו המצהירים בדבר ההליך הנוהג אצל אלה בנסיבות דומות וכמו כן הבהירה כי ככל שתתקבל הבקשה תאלץ לגבות תגמולי הביטוח מהמבוטח כשאז יפנה המבוטח עצמו ישירות כנגד המבקשות 1-2 וביהמ"ש ידרש לאותו הליך תוך בירור הסוגיה הפרשנית פעם נוספת ולפיכך, יש לדחות את הבקשה. ד.דיון סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 קובע כדלקמן: "תחלוף (א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם". סעיף זה אמנם מציב שלושה תנאים לחלותו. התנאי הראשון הוא שלמבוטח תהיה "זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכח חוזה ביטוח". התנאי השני הוא שהמבוטחת שילמה "למוטב תגמולי ביטוח". והתנאי השלישי הינו התפיסה המקובלת שהביטוי "תגמולי ביטוח" מרמז שהתשלום חייב להעשות מכח החוזה (ראה לעניין זה א' מ' ששון, דיני ביטוח (1988) 195 וכן ש' ולר, ביטוח (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי 2007) כרך שני בעמ' 262). לפי עמדה זו ככל שהתשלום למבוטח אינו מתחייב מהוראות הפוליסה, המבטחת אינה רוכשת זכות תחלוף שכן היא נחשבת כמי שהתנדבה לשאת בחוב, ומתנדב אינו זכאי בדרך כלל להשבה. הגנת ההתנדבות אמנם הופעלה בדיני התחלוף הביטוחיים אך תחולתה מצומצמת למדי, מאחר ותשלום בהתנדבות גרידא הוא נדיר,ולכן סיכויי הטענה להתקבל הם נמוכים (ראה ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה ,פ"ד נ(4) 567 שם קבע בית המשפט שלצורך קיומה של זכות התחלוף "אין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כסוי ביטוחי (גם אם הוא שנוי במחלוקת) וסבירות שהסכום שולם"). עמדה הפוכה עלולה להרתיע מבטחות מלהגיע להסדר עם מבוטחיהן מחשש לאבדן זכות התחלוף.מעבר לכך,"החוטא"-הצד השלישי המעלה הטענה-עלול לצאת נשכר,שכן לולא רכש המבוטח את הביטוח היה עליו לפצותו על מלוא נזקיו.(ר' פסה"ד בעניין חברת השמירה לעיל עמ' 571). למרות צמצום זה של היקף טענת ההתנדבות לא נשללה תקפותה העקרונית,מה שהביא לביקורת מצד ד"ר ש' ולר בספרו (שם ,עמ' 265) לדעתו העתקת הגישה הנהוגה בדין הכללי לתביעת תחלוף מכח תשלום של תגמולי ביטוח אינה מוצדקת. ביסוד טענת ההתנדבות עומד הרעיון שאין לאפשר לאדם שלישי ליהפך לנושהו של החייב,ללא הסכמתו,באמצעות פרעון החוב.אולם,לא רק שחל פיחות בגישה זו נוכח ההיתר הרחב בדין הכללי להמחות זכויות אובליגטוריות ,אלא שתשלום תגמולי הביטוח אינו נחשב כפרעון חובו של האדם השלישי.כיצד אם כן יתכן-תמה ש' ולר-שתישמע טענת הצד השלישי כי התשלום למבוטח היווה התערבות של המבטחת בעניין לא לה? מעבר לכך,המבטחת אינה "אדם זר" אפילו בנסיבות שבהן היא אינה חייבת בשיפוי המבוטח מכח חוזה הביטוח.היא נטלה על עצמה סיכון שייגרם למבוטח נזק,וגם כשהנזק אינו מכוסה על ידי הפוליסה לא יהיה זה מוצדק לגזור גזירה שווה בינה לבין המתערב בעיניני הזולת.שנית,הכרה בטענת ההתנדבות פירושה מתן זכות לאדם השלישי להעלות טענות הגנה מכח חוזה הביטוח אף שאינו צד לו. לפיכך לטעמו,אין לשעות לטענה של אדם שלישי כי המבטחת התנדבה לשלם תגמולי הביטוח,כאשר מסקנה זו אינה מנוגדת ללשונו או לתכליתו של ס' 62(א) לחוק,שאמנם משתמש במונחים "מקרה ביטוח" וכן "תגמולי ביטוח",אך אין לראות בכך הכרה בטענת ההתנדבות.לטעמו הסעיף מנוסח בדרך זו מכיוון שברב רובם של המקרים המבטחת משלם למבוטח רק תשלומים שהן מחויבות בתשלומם וכן מחמת הנוחות שבשימוש במונחים אלה.לו חפץ המחוקק לעגן טענת ההתנדבות בסעיף היה עושה כן במפורש.מעבר לכך טענת ההתנדבות אינה מתיישבת עם תכליתו של ס' 62 שאחת ממטרותיו המרכזיות הינה להטיל אחריות לנזק על האשם בגרימתו,הכרה בטענת ההתנדבות עלולה לסכן מטרה זו.לפיכך סבר המחבר כי יש לשלול לחלוטין את טענת ההתנדבות. מאידך ,סבר ד"ר דודי שוורץ במאמרו "דיני הביטוח-תהליכים ומגמות"בתוך א' רוזן צבי (עורך) ספר השנה של המשפט בישראל (תשנ"ו)83,31,כי הרובד הניסוחי של סעיף 62(א) אכן עשוי לתמוך בפסיקת בתי המשפט לפיה לא קמה למבטח המתנדב זכות תחלוף, שכן המונחים "מקרה הביטוח" וכן "גם זכות פיצוי או שיפוי" ו "תגמולי ביטוח" הינם רלוונטיים למבטח שהיה חייב לשלם על פי הפוליסה,ולא לזה שהתנדב לשלם (שם הערת שוליים 160),ולפיכך סבר ,כי על המבטח המתנדב לבסס עילת תביעתו על ס' 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט,תשל"ט-1979 בבחינת היות המבטחת פורעת חוב של הזולת הזכאי להשבה,היינו חברת ביטוח ששילמה למבוטחה בהתנדבות,במקום המזיק,תהא זכאית לקבל מהמזיק את ששילמה במגבלות סעיף 4. סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע : "דין הפורע חוב הזולת מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו,אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב,כולו או מקצתו,ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב." לגישתו של ד"ר שוורץ ניתן לאמץ הסעיף כך: "נראה כי תפיסה רחבה של סעיף 4 לחוק עשיית עושר,כפי שהיא עולה מגישת בתי המשפט (ע"א 185/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד,פ"ד מ(3)1),כאשר מתלווים אליה שיקולים שבמדיניות שיפוטית-כגון עידוד המבטח לשלם למבוטח לפנים משורת הדין,עקרונות של פיזור נזק שבייסוד המטרייה הביטוחית,הקטנת עלויות של פרמיות,יעילות דיונית וכושרו העדיף של של המבטח לתבוע את המזיק מזה של המבוטח,השיקול שלא ייצא המזיק נשכר והקושי ליתן לגיטימיות לאינטרס שלו-כל אלה עשויים אף הם לתמוך ביצירת עילת התביעה של המבטח כלפי המזיק על בסיס דיני עשיית עושר". מהכלל אל הפרט אין ספק ,כי הקושי שהעלו המבקשות בבקשתן כלפי המשיבה הינו רב.המשיבה היא עצמה מבססת את עילת תביעתה על כשל חשמלי בכלי (סעיף 8 לכתב התביעה)ותומכת את תביעתה בראיות מומחים וכן מכבי אש לפיהם עסקינן בקצר חשמלי,המוגדר במפורש בחריג מס' 1 (א) לפוליסה ככזה הפוטר את המבטחת מחבותה. מעבר לכך מציין החריג החרגה גם של "נזקים הנובעים מהם ישירות" ובמילים אחרות ככל שהקצר החשמלי גרם לשריפה אין חבות לכאורית גם לנזקי האש. לענין זה אוסיף, כי התקשתי עד למאד לקבל את הנוסח הפרשני שניתן ע"י המשיבה לפיו האש היא הגורם הישיר לנזק,כאשר ברור כי הקצר החשמלי היה הטריגר שגרם לאותה אש ולכן אין לכאורה כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה. לא מצאתי מקום גם לטענת המשיבה להעדר תצהיר מטעם המבקשות באשר הן ביססו את בקשתן על ראיות המשיבה,כך גם לא מצאתי מקום לטענת הרחבת חזית שכן המבקשות התייחסו לחבות המשיבה בכתבי הגנתן. לפיכך, מטעמי המבקשות לכאורה ניתן היה לקבוע כי אמנם המשיבה שילמה כמתנדבת בתיק זה,ולאור המצב המשפטי הקיים גם לדחות את התביעה. עם זאת,דעתי אינה נוחה מדחיית התביעה שתביא מיד לאחריה תביעת הניזוק עצמו,הארכת ההתדיינות שלא לצורך,גרימת עוול כפול לניזוק שעתה אמור לפחות לכאורה להשיב תגמולי הביטוח ולהוציא הוצאות נוספות לתביעה מטעמו כנגד אותן מבקשות. מאחר והתובעת הגישה תביעתה בין היתר על פי עילתה שבדיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' ס' 18 לכתב התביעה),ולאחר שמצאתי,כאמור במאמרו ד"ר דודי שוורץ, כי קיימת אפשרות להגשת תביעה על סמך דיני עשיית עושר ,ומאחר והמדיניות המשפטית הראויה הינה שלא למנוע תביעות כגון דא מהנימוקים שפורטו באותו מאמר,ולמרות שברגיל היה מקום , לנוכח ההלכה הנוהגת ,לדחות התביעה בשל תשלום בהתנדבות,ומשברור לנו כי על פי ההלכה הנוהגת אין ביהמ"ש נוהג לדחות על הסף תביעה לה סיכוי ולו קלוש לנוכח העולה מכתב התביעה ונספחיו מכח דיני עשיית עושר ולפי תקנות 100 ו-101,כי אז הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הנתבעים יגישו ראיותיהם עד 45 ימים קודם לדיון הבא וצד ג' עד 15 ימים קודם לו,הפגרה תבוא במניין הימים. תביעת שיבוב