התובע הינו נהג מונית, היה מעורב בתאונת דרכים. לטענת התובע, נגרמו לו נזקים בשיעור גבוה בהרבה מזה ששילמה לו, הוא לא עבד, עקב השבתת המונית, במשך 75 יום, ובשל כך נגרם לו אבדן שכר בסך 15,000 ₪. בית המשפט לא קיבל את עמדת התובע, כי הנתבעות צריכות לפצותו בגין 75 יום בהם לא עבד. אין מחלוקת, כי כעשרה ימים לאחר התאונה כבר החליט התובע שאינו מתקן את רכבו, וביום 15.6.04, כשבועיים לאחר התאונה, נמכרה כבר המונית. להלן פסק דין בנושא הפסד ימי עבודה של נהג מונית בגלל תאונה: פסק דין רקע ועובדות שאינן במחלוקת התובע הינו נהג מונית. ביום 3.6.04 כלי הרכב שלו (להלן - המונית) היה מעורב בתאונת דרכים עם כלי רכב השייך לנתבעת 1 (אלדן השכרת רכב 1965 בע"מ) והמבוטח על ידי הנתבעת 2 (מגדל חברה לביטוח בע"מ). כלי הרכב של התובע היה מבוטח אצל הנתבעת 3 (הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ) באמצעות סוכנות הביטוח של הנתבע 4 (מר רמי שלינגר). בעקבות התאונה נגרם למונית נזק, אשר שמאי מטעם התובע (מר עמוס כחלון) העריכו בסך של כ-73,000 ₪ (62,319 ₪ ללא מע"מ). בנוסף, קבע מר כחלון, למונית נגרמה ירידת ערך בשיעור 4% מערכה, כשערך המונית הועמד על סך של 159,600 ₪. המונית לא תוקנה, אלא נמכרה במצבה הניזוק. התובע, באמצעות הסוכנות של נתבע 4, שלח דרישה לפיצוי לנתבעת 2, מאחר שלטענת התובע, האחראי לתאונה היה נהג הרכב של הנתבעת 1. הנתבעות 1-2 הודו באחריות של הנהג מטעמן לתאונה, אך חלקו על גובה הנזק. שמאי מטעם הנתבעות 1-2, מר פליקס בן אוריון, שם את הנזק בסך של 56,966 ₪ (כולל ירידת ערך). בנוסף הכירו הנתבעות 1-2 בחובתן להשיב לתובע שכ"ט שמאי בסך 715 ₪, ובתאריך 24.11.04 שילמה הנתבעת 2 לתובע סך של 57,693 ₪. טענות התובע לטענת התובע, נגרמו לו נזקים בשיעור גבוה בהרבה מזה ששילמה לו הנתבעת 2: א. הוא לא עבד, עקב השבתת המונית, במשך 75 יום, ובשל כך נגרם לו אבדן שכר בסך 15,000 ₪. זאת, בגלל שהנתבעות 1-2 התמהמהו ממושכות בתשלום התגמולים והוא נותר ללא מונית וללא אפשרות לרכוש מונית אחרת. הפסד זה נגרם גם באחריות הנתבע 4, אשר התרשל במילוי תפקידו כסוכן ביטוח. הנתבע 4 לא בירר כראוי מהם צרכיו של התובע, הוא פעל באיטיות, יעץ לתובע לתבוע את המזיק במקום לייעץ לו לתבוע את הפוליסה שלו עצמו, דבר שהיה מביא לידיו של התובע כספים, בהם יכול היה לרכוש מונית חלופית, הרבה יותר מהר. זאת עשה, תוך העדפת נאמנותו לנתבעת 3, אותה הוא מייצג, ותוך הפרת חובת הנאמנות שלו לתובע, לקוחו. ב. הנזק הישיר שנגרם לתובע הוא בסך 77,803 ₪, ולא - כפי ששילמה לו הנתבעת 2 - 57,693 ₪. שמאי התובע העמיד את הנזק למונית על סך של 62,318 ₪; שכ"ט השמאי היה בסך 1,888 ₪ (לא כולל מע"מ); התובע לא תיקן את המונית אלא מכר אותה במצבה הניזוק תמורת 9,000 ₪; שווי המונית (כרכב ללא מכס) היה 79,900 ₪; אם ננכה משווי המונית את סכום הנזק שקבע השמאי (שישולם לתובע על ידי הנתבעים) ואת שווי השרידים, ונוסיף את שכר טרחת השמאי, הצמדה וריבית - הנתבעים חייבים לתובע סך של 18,803 ₪. ג. סוכן הביטוח, הנתבע 4, חייב לתובע פיצוי בגין הפרת חובת הנאמנות שלו כלפיו בסך 10,000 ₪, וזאת - מכל הטעמים שפורטו בס"ק א לעיל. טענות הנתבעות 1-2 הנתבעות 1-2 הכירו באחריותן לתאונה, אך חולקות על גובה הנזק. הן שילמו לתובע בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמן את מלוא הנזק. יש מחלוקת בין השמאים לענין הערך הבסיסי של כלי הרכב (159,600 ₪ לפי שמאי התובע, לעומת 78,661 ₪ לפי שמאי הנתבעות), שיעור ירידת הערך (שמאי התובע קבע 4% ושמאי הנתבעות קבע 3%) ובענין הנזק הישיר יש הבדלים לא גדולים. על בית המשפט לפסוק במחלוקות אלה על דרך אומדנא דדיינא, מבקשות הנתבעות. גם שמאי התובע וגם שמאי הנתבעות 1-2 סברו שיש לתקן את המונית ולא למכרה, ולכן יש לחשב את הפסדי התובע בהתאם לכך, אף אם משיקולים שלו בחר התובע בדרך אחרת. לא שולמו לתובע "ימי עמידה", כי המונית לא תוקנה בפועל ועל כן לא היו ימי עמידה. אפילו היה מקום לשלם "ימי עמידה", הרי ששמאי התובע קבע כי נדרשים 5 ימים לתיקון המונית. לפי חוות דעתו של רו"ח אוסטרו, אותה הסכים גם התובע לאמץ, יום בטלה של המונית ערכו 212.75 ₪. יש לזכור שהתובע נפגע בתאונה, והיה במצב של אי כושר עבודה לפחות 20 ימים, כך שבאותה תקופה ממילא לא יכול היה לעבוד. התובע מקזז מס תשומות ולכן כל סכום שיפסק צריך להפסק ללא מע"מ. באשר לטענת התובע, כי הנתבעות 1-2 אחראיות לכך שנותר זמן כה רב ללא מונית וללא יכולת לעבוד טוען ב"כ הנתבעות 1-2, כי מדובר בנהג מונית מקצועי, שחי את המקצוע ומעורה בין נהגים, והיה עליו לדעת, שהדרך היעילה ביותר והזולה ביותר עבורו היתה פניה למבטחת שלו, ובהמשך - תביעת נזקיו העקיפים מצד ג. אם בחר לפעול אחרת - אין לו אלא להלין על עצמו. טענות הנתבעת 3 התובע זכאי היה לקבל תגמולי ביטוח מהנתבעת 3 על פי פוליסת הביטוח שלו. משויתר על כך, ואף קיבל מהנתבעת 3, המבטחת שלו, אישור אי הגשת תביעה, לא יכולה להיות לו עוד כל תביעה כלפי הנתבעת 3. יותר מכך - הוא דרש מהנתבעות 1-2 לפצותו בגין נזקיו, והן עשו זאת, ולכן אין לו עוד כל זכות לפיצוי, ודאי לא מהנתבעת 3. טענות הנתבע 4 הנתבע 4 טוען כי לא התרשל בשום צורה ולא הפר כל חובת אמון כלפי התובע. לטענתו, הוא עצמו לא נפגש עם התובע בכלל לאחר התאונה, והתובע גם לא ביקש לשוחח עימו מעולם, אף שביקר בסוכנות מספר פעמים, כשהנתבע 4 היה במקום. לדבריו, התובע נשאל על ידי הפקידה מי לדעתו אשם בתאונה וכאשר ענה שנהג הנתבעת 1 אשם, אמרה לו הפקידה שאם כך - עדיף לתבוע את הנתבעת 1 וחברת הביטוח שלה. התובע מעולם לא אמר שהעדיפות העליונה שלו היא קבלת כסף במהרה. דיון והכרעה תחילה, אני סבורה שדין התביעה כנגד הנתבעת 3 להדחות, מטעמיה, המפורטים לעיל. התובע בחר שלא להפעיל את הפוליסה וקיבל ממבטחת מכוניתו "אישור על אי הגשת תביעה", ועל כן אין לו עילת תביעה כנגדה. התביעה כנגד הנתבע 4: האם ביסס התובע טענותיו לפיהן היתה רשלנות והפרת חובת נאמנות מצד נתבע 4, סוכן הביטוח, כלפי התובע? אני סבורה כי התשובה לכך שלילית, ועל כן דין התביעה כנגד הנתבע 4 - להדחות. אלה נימוקי: עם קרות התאונה, ולאור העובדה שלא הוא היה אחראי לתאונה, עמדו בפני התובע שתי אפשרויות: האחת - להפעיל את פוליסת הביטוח שלו, לתקן את הרכב במסגרת מוסך הסדר (והתיקון ישולם על ידי המבטחת שלו), תוך תשלום ההשתתפות עצמית וערך כינון למבטחת שלו. בנוסף, במסגרת אפשרות זו, יכול היה לתבוע מהמזיק החזר הוצאותיו האמורות - הנזקים העקיפים. האפשרות השניה שעמדה בפניו - הפניית דרישה למזיק לקבלת פיצוי על מלוא הנזקים. לטענת התובע, הוא ציפה שסוכנות הביטוח שלו, אליה פנה מלכתחילה בגלל שהובהר לו שזו הסוכנות המובילה בתחום המוניות, תגיד לו איך עליו לפעול כדי לקבל כסף הכי מהר שאפשר. לטענתו, לא התייעצו איתו באיזו דרך לבחור, הוא מן הסתם לא בחר בדרך כלשהי, אלא, לדבריו, רק אמר: "תביאו לי כסף, עשיתי אצלכם ביטוח", והם בחרו בעצמם מה לעשות (תצהיר עדות ראשית סיאנוב, סעיפים 12-13). הדרך שנבחרה היא דרך התביעה כלפי המזיק, ואולם התובע לא תיקן את רכבו, אלא מכר את הרכב בתמורה ל-9,000 ₪ כולל מע"מ (תצהיר סיאנוב בסעיף 11 ועדותו בפרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמ' 11 שורה 3-4) ולקח הלוואה מבני משפחתו על מנת לשחרר את הרכב משעבוד לחברת "פמה", כדי לקנות רכב חדש. למרות זאת, לתובע לא היה די כסף לרכוש מונית חדשה, ולכן בספטמבר 2004, התייאש לדבריו מהנתבעים ושכר מונית מאדם אחר והחל לעבוד. לאורך כל תצהירו של התובע ועדותו בבית המשפט, הוא חוזר כ"מנטרה" על משפט אחד, בשינויים קלים: "כשפניתי אליהם אמרתי להם: עשיתי ביטוח אצלכם, תביאו כסף" (תצהיר סיאנוב סעיף 13, עדותו ביום 19.4.07 מעמוד 7, שורה 25 עד עמוד 8, שורה 3, ועמוד 9, שורות 17-24 וכן בחקירתו החוזרת - עמוד 11, שורות 20-22). ואולם, כאשר נעשה נסיון לפרוט את הציפיה הזו לפרוטות, מתברר שהתובע לא עשה דבר כדי להבהיר לאנשי סוכנות הביטוח מה הם רצונותיו והעדפותיו: האם חשוב לו יותר לא להוציא אגורה מכיסו או האם חשוב לו יותר לקבל כסף מהר? האם הוא מוכן לשלם השתתפות עצמית וכינון? התובע טוען, שהיה בסוכנות מספר רב של פעמים, והתיק עבר מפקידה לפקידה, אך לא ציין כי בשלב כלשהו הבהיר למי מהפקידות, שהעדפתו הראשונה היא קבלת כסף במהירות האפשרית. התובע הודה שבשום שלב הוא לא ניסה לדבר אישית עם הנתבע 4 - שכלפיו הוא מפנה תביעתו זו - גם כאשר הנתבע 4 היה נוכח במשרד (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמ' 9 שורה 26 עד עמוד 10, שורה 6). על שיחותיו עם הפקידות הוא מעיד בתצהירו, וטוען שהפקידות - כשלוחות של הנתבע 4 - לא פעלו באופן סביר, אך אף אחת מהן לא זומנה על ידו לעדות. עם זאת, גם מעדותו של התובע עצמו לא עולה שהוא הדגיש בפניהן, שמבחינתו השיקול העליון הוא המהירות שבה יקבל את כספו. במצב דברים זה, אין זה בלתי סביר, שההצעה שתוצע לו על ידי סוכנות הביטוח - כאשר הוא אינו אשם בתאונה - היא לתבוע את המזיק. כאשר נשאל אם היה "מוכן לשלם השתתפות עצמית, כינון והכל?", השיב "אני לא יודע. הם אמרו לי בתוך שבוע נסתדר (פרוטוקול הדיון מיום 19/04/07 עמ' 7 שורה 28-29). לאור טענות התובע כלפי הנתבע 4, ראוי היה שהתובע יפנה באחד מביקוריו הרבים לנתבע 4 בעצמו ויציג את הבעיה במפורש ויבקש פתרונות. בלי פניה כזו וללא עדות, לפיה הצרכים הוצגו במפורש לפקידות הסוכנות, קשה לומר שהנתבע 4 או מי מטעמו נהגו ברשלנות כלפי התובע, או הפרו חובת נאמנות כלפיו, שכן גם דרך הפעולה שהוצעה על ידן היתה סבירה, והעובדה שבדיעבד לקח הרבה מאד זמן עד שהתובע קיבל את כספו מהנתבעים 1-2 אין בה כדי ללמד שמראש - דרך פעולה זו לא היתה סבירה. חשוב לציין עוד, כי התובע בחר לפעול בדרך בה בחר מבלי לשתף בכך, או להתייעץ לגבי הענין, עם סוכנות הביטוח: הוא מכר, כאמור, את המונית במקום לתקן אותה, וזאת - בניגוד להמלצת השמאי כחלון, ובתוך ימים ספורים מהתאונה. ללמדך, שהיתה לו עמדה משלו לגבי מה ברצונו לעשות ועמדה זו לא נבעה מהתייעצות עם הנתבע 4. הנתבע 4, שלינגר, העיד, כי יש נהלים כלליים במשרד "ולמבוטח שיש בעיה בפרט אחרי תאונה והיה בא אישית ואני כל יום במשרד, ומציג לי שיש לו נזק גדול ואין לו מאיפה לממן ושואל מאיפה מהר אפשר לקבל כסף הכי מהר הייתי מנחה אותו לקבל את הכסף מהביטוח שלו" (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמוד 12, שורה 24 עד עמוד 13, שורה 2). זאת ועוד: לתצהיר הנתבע 4 צורפה רשימת תזכורות, ממנה עולה כי התובע עודכן מעת לעת בפעולות שנקטה סוכנות הנתבע 4 בענייניו. אילו היה מביע מורת רוחו מהתהליך בעיצומו, בשלב מוקדם יותר, ניתן היה לבחור באופציה של קבלת תגמולי ביטוח מהנתבעת 3, אך לא עולה מהראיות שהתובע עשה כן. לפחות לא באזני הנתבע 4. יצויין עוד, כי מרשימת הפעולות שצורפה כנספח לתצהיר הנתבע 4 נראה שסוכנות הביטוח של הנתבע 4 לא שקטה על שמריה בכל הנוגע לתביעתו של התובע. סיכומו של דבר - אני מוצאת שלא הוכח שהנתבע 4 התרשל כלפי התובע או הפר חובה כלשהי כלפיו ועל כן דין התביעה כנגדו להדחות. התביעה כנגד הנתבעות 1-2 דינה להתקבל בחלקה. ראשי הנזק הרלוונטיים הינם אלה: דרישת פיצוי בגין ימי השבתה של המונית ואבדן רווחים; דרישת פיצוי בגין הנזק לפי חוות דעת השמאי כחלון (ולא כפי ששולם, לפי חוות דעת השמאי בן אוריון); דרישת החזר בגין תשלום שכ"ט לשמאי (1,889 ₪, ולא כפי ששולם - 715 ₪); דרישת פיצוי בגין הפער בין אחוז ירידת הערך שקבע שמאי התובע (4%) לבין האחוז שקבע שמאי הנתבעים (3%); דרישת פיצוי בגין ההפרש בביטוי הכספי של ירידת הערך שנקבעה, בשל פער בין השמאים בקביעת ערך המונית הבסיסי (כחלון קבע 159,600 ₪, ואילו בן אוריון קבע 78,661 ₪). הפסד ימי עבודה: אינני מקבלת את עמדת התובע, כי הנתבעות צריכות לפצותו בגין 75 יום בהם לא עבד. אין מחלוקת, כי כעשרה ימים לאחר התאונה כבר החליט התובע שאינו מתקן את רכבו, וביום 15.6.04, כשבועיים לאחר התאונה, נמכרה כבר המונית (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמוד 8, שורה 28 עד עמוד 5, שורה 12). אין מחלוקת, כי בספטמבר 2004 שכר התובע מונית מאדם אחר והחל לעבוד, והיו לו הכנסות מעבודתו (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמוד 11, שורות 14-15 וכן תצהירו של סיאנוב, סעיף 14). לפי הערכתו של השמאי כחלון, מטעם התובע, היו נחוצים 5 ימים לתיקון המונית (דוח השמאי כחלון בעמוד 3). לטענת התובע, הוא נפגע בתאונה וטיפל בעצמו - היה בקופת חולים בצילומים וכו', וזאת במשך כ-20 או 21 ימים, אך אילו היתה לו מונית היה עובד באותה תקופה, למרות זאת (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמוד 10, שורות 13-17). במענה לשאלת ב"כ הנתבעים 3-4, מדוע לא החל לעבוד כשכיר במונית מיד כאשר מכר את המונית, כשבועיים לאחר התאונה, השיב "כי חיכיתי לשלינגר. פניתי לסוכן הביטוח שלי בשלינגר, הפקידות האלה אמרו לחכות עוד שבוע... אחרי שמכרתי את האוטו מה אני אעשה עם הכסף. רציתי לעבוד אבל לקחתי כסף מהמשפחה והייתי צריך להחזיר אותו" (פרוטוקול הדיון מיום 19.04.07 עמוד 9, שורות 23-25 וכן עמוד 10, שורות 7-12). אני סבורה, כי אין בכך משום הסבר מספק. ימים ספורים לאחר התאונה החליט התובע שהוא אינו מתכוון לתקן את המונית, למרות המלצת השמאי, והיה ברור, שיקח פרק זמן כלשהו, שהוא מעבר לשבועיים, כדי לקבל את הכסף - אפילו אם הכל ילך מהר מאד. בשלב זה היה על התובע להערך להקטין את נזקיו כתוצאה מאובדן ההכנסה, כפי שאכן עשה בסופו של דבר בספטמבר. לכן, מעבר לפרק הזמן הנחוץ לתיקון המונית, כקביעת השמאי כחלון, אינני מוצאת לנכון להשית על הנתבעות 1-2 לפצות את התובע בגין אובדן הכנסה, שנגרמה בשל כך שהוא בחר באופציית המכירה, שלא הומלצה לו על ידי השמאי, ושהותירה אותו ללא יכולת לרכוש מונית ולהתארגן כראוי להמשך עבודה. בגין חמשת ימי העבודה שהיו נדרשים לתיקון - אני מוצאת שיש לפצות את התובע, שכן לא ניתן לטעון, מחד גיסא, שאין לפצותו בגין הפסד מספר גדול של ימי עבודה, שנגרמו בשל מכירת המונית - למרות המלצת השמאי, וגם לא להכיר בנזק (המינימלי) שהיה נגרם לוֹ, לוּ פסע בדרך שהציעו השמאים (קרי - תיקון המונית). בגין אחת משתי החלופות הוא זכאי לפיצוי. הצדדים הסכימו כי יום עבודה של התובע ערכו - כפי שקבע רו"ח אוסטרו, מטעם הנתבעת 2, 212.75 ₪ ובסה"כ - בגין 5 ימי השבתה - 1063.75 ₪. אינני מקבלת את טענת הנתבעות, כי בתקופה זו היה התובע מושבת מעבודה ממילא, עקב פגיעתו בתאונה, וכי קיבל פיצוי עבור תקופה זו מהמוסד לביטוח לאומי, או יקבל פיצוי במסגרת תביעה לנזקי גוף. טענה זו לא הוכחה ומדברי התובע עולה שהוא טיפל בעצמו, ומדובר בביקורים בקופ"ח, שלא היו מונעים ממנו לעבוד - אילו היה לו כלי רכב. נזק למונית ושכ"ט שמאי: בגין רכיבים אלה, הנתמכים בחוות דעתו של השמאי כחלון, שבדק את המונית בפועל (לגבי הנזק הישיר) ובחשבונית מס, המהווה הוכחה על תשלום בפועל (לגבי שכ"ט השמאי) - אני מקבלת את ראיות התובע ומסתמכת עליהן. לפיכך, על הנתבעת להוסיף תשלום בסך 7,713 ₪ בגין הנזק, ועוד 1,174 ₪ בגין שכ"ט השמאי. (אינני מנכה את שווי השרידים שנמכרו, שכן לא מדובר על חוות דעת של אבדן כללי, והמלצת השמאי היתה לתקן, והתחשיב - בהתאם). ערך המונית: איש מהשמאים לא פירט מהם מרכיבי הערך עליהם התבסס לצורך חישוב ערך המונית. בשתי חוות הדעת לא נאמר מהו הערך הבסיסי שחושב ומהם משפיעי הערך (לחיוב ולשלילה) בהם התחשב כל שמאי. לפיכך, לפני מספר סתמי מטעם כל אחד מהם. השמאי כחלון קבע שערך המונית היה 159,600 ₪ והשמאי בן אוריון קבע שערכה 78,661 ₪. מאחר שכך, אינני יכולה להעדיף הערכה אחת על פני השניה ועל דרך האומדנא אקבע ערך ממוצע, בין שניהם: 119,131 ₪. שיעור ירידת הערך: השמאי כחלון קבע שעקב התאונה נרמה למונית ירידת ערך בשיעור 4% מערכה. אין כל פירוט כיצד הגיע ל-4% ולאיזה רכיבים מיוחסים האחוזים האמורים (עמוד 3 לחוות הדעת). השמאי בן אוריון קבע ירידת ערך בשיעור 3% ופירט בגין איזה רכיבים נגרמה ירידת הערך (עמוד 3 לחוות הדעת). לנוכח הפירוט וההסבר, אני מעדיפה את חוות דעתו של השמאי בן אוריון וקובעת שירידת הערך היא בשיעור 3%. לאור הקביעה לעיל בנוגע לערך הרכב, יוצא שהפיצוי הכספי בגין ירידת הערך צריך לעמוד על 3,574 ₪. לסיכום בסיכומו של דבר אני קובעת כדלקמן: - התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית. - בתביעה כנגד הנתבעת 3, שלא היה מקום להגישה מלכתחילה וגם לא מצאתי טיעון של ממש בדברי התובע מדוע יש לקבל את התביעה נגדה, אני עושה צו להוצאות: התובע ישלם לנתבעת 3 שכ"ט עו"ד בסך 1,400 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. - בתביעה כנגד הנתבע 4 שנדחתה אינני עושה, בנסיבות הענין, צו להוצאות לזכות הנתבע 4. - התביעה כנגד הנתבעות 1-2 מתקבלת באופן חלקי, ואני מחייבת אותן, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 13,525 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.8.04 (יום התשלום לשמאי) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעות 1-2 לתובע הוצאות משפט, הכוללות אגרה כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% מפסק הדין שניתן (ללא הוצאות) בתוספת מע"מ כדין.נהג מוניתמוניתתאונת דרכים