הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח

מהי הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח ?

סעיף 19 לחוק ההתיישנות מאפשר לשני צדדים מעוניינים להסכים על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק .

אלא ששני תנאים מהותיים נדרשים לעניין זה:
(1) קיומו של חוזה נפרד
(2) עריכתו של החוזה בכתב
(ראה בעניין זה את האמור בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד קו לימיטד נ' לב, פ"ד כג (2), 231).

סעיף 19 לחוק ההתיישנות קובע כי "רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים".

סעיף 9 לחוק ההתיישנות נועד להגן על האינטרס של המבוטח שעה שמבטחו מודה בקיומה של זכות שהלה מחזיק כלפיו, כאמור בבש"א (עפולה) 1056/00 כלל חברה לביטוח נ' מחאמיד חסן תק-של 2000(2), 1168 ,עמ' 1169: "סעיף 9 לחוק ההתיישנות הינו חריג המאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופות ההתיישנות הרגילות שנקבעו בחוק. הגיונו של החריג האמור בכך שאין זה מוצדק כי עילת תביעה תתיישן, מקום שהנתבע עצמו מודה בקיום זכותו של התובע".

משמע- על מנת להצדיק קיומו של החריג יש לראות כי הנתבע אכן הודה בזכותו של התובע. יתר על כן-אין זה מספיק כי מדבריו של התובע או מהתנהלותו ניתן יהיה ללמוד על הודאה בחלק מהעובדות הנטענות אלא "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ואח', תק-על 95(2), 243).


להלן פסק דין בנושא הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח:

פסק דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב יפו בת.א 115011/01 (כבוד השופט אליגון) אשר דחה את בקשת המערערת לדחות את התביעה שהוגשה כנגדה על ידי המשיבה מטעמי התיישנות.
העובדות:
1. המשיבה הינה הבעלים של מפעל ליצור מוצרי מתכת והינה מי שיצרה וסיפקה לאחת מלקוחותיה (להלן: המזמינה) מתקן למיצוי שמן מגרעינים. ההזמנה למתקן בוצעה ביום 4.11.91.
המערערת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את המשיבה בפוליסת אחריות המוצר.
בתאריך 13.6.95 הגישה המזמינה תביעה נגד המשיבה בגין נזקים שונים שנגרמו לה עקב השימוש במתקן המיצוי. במהלך שנת 1995 פנתה המשיבה למערערת בבקשה כי תכיר בכיסוי הביטוחי לתביעה שהוגשה נגדה. הבקשה נדחתה על ידי המערערת בנימוק כי לא קיים כיסוי ביטוחי לאירוע. במהלך ניהול התביעה בין המשיבה למזמינה שלחה הראשונה 2 מכתבי דרישה נוספים למערערת אשר סורבו אף הם.
בשנת 2000 הסתיימה התביעה בין המזמינה למשיבה בת.א 837/95 בפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט לפיה שילמה המשיבה סך של 300,000$ לסילוק סופי ומלא של תביעת המזמינה. לאחר סיומה של התביעה נערכה פגישה בין נציגי המשיבה לנציגי המערערת בה דרשה המשיבה בחוזר כי המערערת תשפה אותה בסכום הפשרה. לטענת המערערת, היא שבה על סירובה אולם בסיומה של הפגישה הוחלט על מינויו של מר יונה מרכוס כמומחה אשר יבדוק האם יש הצדקה לשיפוי על פי הפוליסה.
בעקבות פניה נוספת של המשיבה למערערת ביום 28.8.00 חזרה המערערת במכתב תגובה ששלחה ב13.9.00 וקבעה כי גם לאחר חוות הדעת הנוספת אין מנוס מדחיית התביעה.
ב- 6.12.00 הגישה המשיבה תביעה זו כנגד המערערת.
ביום 30.10.01 עתרה המערערת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת המערערת, התביעה התיישנה לכל המאוחר בשנת 1998.
החלטת בית משפט שלום
2. בית משפט שלום דחה את בקשת המערערת בנימוק אחד ולפיו יש לראות בהסכמתה של המערערת לעריכת חו"ד כמו גם בתכתובת שבין שני הצדדים עובר להכנת חוה"ד משום הודאה בקיום זכות או לכל הפחות מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות. אשר על כן ובהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, הבקשה לדחות התביעה על הסף נדחתה. לאור מסקנתו בעניין זה, ציין גם השופט הנכבד, כי אין משמעות לשאלה אם "מיצוי תביעת הצד השלישי" כלשון סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח חל מיום הגשת התביעה על ידי צד שלישי בבית המשפט, או מיום שיש פס"ד חלוט בתביעת צד שלישי.

טענות המערערת
3. כטענה מקדמית טוענת המערערת כי תגובתה של המשיבה לבקשת המערערת לדחות את התביעה על הסף לא הומצאה לה עד יומיים לאחר מתן ההחלטה בעניין ובכך נמנעה ממנה הזכות להגיש תשובה לתגובה.
לגופו של עניין נטען על ידה, כי תביעתה של המשיבה כנגדה התיישנה לכל המאוחר ב-1998 דהיינו 3 שנים לאחר הגשת התביעה נגד המשיבה על ידי המזמינה. טענה זו מבססת המערערת על לשונו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, ועל פסיקה מנחה בנושא הקובעת כי מירוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבוטח בביטוח אחריות מתחיל עם היוולד עילת התביעה של הצד השלישי כלפי המבוטח (ע"א 3812/91 ברבארה נ' אריה חברה ישראלית, פ"ד מח(3), 441, דנ"א 5916/02 משמר חברה לשמירה נ' המגן, תק-על 2002(3), 1314 ופסקי דין נוספים)

בהתייחס לנימוקו המרכזי של בית משפט שלום לדחיית הבקשה, טוענת המערערת כי אין בהסכמתה לערוך חוות דעת מומחה משום הודאה בקיום זכות או ביצוע מקצת מהזכות. לביסוס טענה זו פונה המערערת לבר"ע 12994/96 איתן חברה לביטוח נ' חג'ג', דינים מחוזי כו(7) 536 לפיו, הסכמה לברר אם קיימת הכרה בחבות מטעם החברה אינה יכלה להתפרש כהכרה בפועל.
כך גם ,טוענת המערערת, באשר לתכתובת שהתנהלה בינה לבין המשיבה. לאורך כל ההתכתבות היא קבעה נחרצות כי היא כופרת בזכותה הנטענת של המשיבה לפיצויים. משכך סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינו יכול לסייע למשיבה. בעניין זה מבקשת המערערת להדגיש כי מכתביה למשיבה נשאו כולם את הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות".
אף את טענות המשיבה בתגובתה מבקשת המערערת לדחות בין היתר את הטענה כי המכתבים שהוחלפו בין הצדדים מהווים הסכם נפרד להארכת תקופת ההתיישנות. מבארת המערערת, כי הפסיקה קבעה תנאים נוקשים לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 19 לחוק ההתישנות המאפשר לשני הצדדים להסכים בכתב על תקופת התיישנות ארוכה יותר מן הקבוע בחוק. הסכמתה של המערערת למנות מומחה אינה מהווה משום חוזה נפרד החתום על ידי שני הצדדים ושבמסגרתו מוסכם עליהם להאריך את תקופת ההתישנות.

דיון:
לאחר שקראנו את כתבי טענות הצדדים הגענו למסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור.
השאלה שלפנינו היא התיישנות התביעה שהגישה המשיבה כנגד המערערת. מאחר שעסקינן בתביעה לתגמולי ביטוח נסמכים שני הצדדים על שני חוקים רלוונטים: חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, (להלן: חוק חוזה הביטוח), וחוק ההתיישנות, תשי"ח 1958 (להלן: חוק ההתיישנות).
סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע את הכלל הנהוג לעניין התיישנות תביעות לתגמולי ביטוח:
"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".
החלתו של סעיף זה לבדו תביא לתוצאה לפיה תביעת המשיבה התיישנה לכל המאוחר ב- 1998 קרי שלוש שנים לאחר הגשת התביעה כנגד המשיבה על ידי המזמינה (אם נסכים להסיט את יום מקרה הביטוח למועד הגשת התביעה).
אלא שסעיף 31 אינו עומד לבדו ולצידו קיימים עוד שלושה סעיפי חוק רלוונטים לענייננו: סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח וסעיפים 9 ו- 19 לחוק ההתיישנות.
בא כח המשיבה ביקש להסתמך על סעיפי החוק הללו על מנת לגבות טענתו לפיה ביום הגשת התביעה (6.12.00) נגד המערערת, עדיין לא התיישנה זכותה של המשיבה כנגדה. שופט הערכאה הראשונה קיבל את טענתו של בא כח המשיבה דווקא על סמך סעיפים 9 לחוק ההתיישנות ונמנע מלקבוע מסמרות באשר לתוצאות החלת סעיף 19 לחוק ההתישנות וסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח.
אנו סבורים כי אף לא אחת מהוראות החוק האמורות יכולה לסייע למשיבה בטענותיה, וכי בית המשפט שגה בקבלו את מקצת טענותיה. נסביר:
החלתו של חוק ההתיישנות:
שני סייגים מצאה המשיבה בחוק ההתיישנות לתקופת הזמן הקצרה הקצובה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח:
א. סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע כי:
"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".
ב. סעיף 19 לחוק ההתיישנות אשר לפיו:
"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים".
על פי טענות המשיבה, התנהלותה של המערערת מולה לאחר הפשרה שהושגה בין המשיבה למזמינה מלמדת על כי הוארכה תקופת ההתיישנות בין הצדדים (על פי סעיף 19) או לכל הפחות יש להתחשב ב"הודאה במקצת" ומכאן להתחיל במנין (על פי סעיף 9). התנהלות זו כללה תכתובת עניפה בין המשיבה למערערת בעניין חבותה של המערערת לכיסוי המקרה הביטוחי בגינו נתבעה המשיבה, ולבסוף הביאה אותה התכתבות גם למינויו של מומחה לצורך בחינת חבותה של המערערת.
אנו סבורים כי ההתנהלות המתוארת כאן אינה מספיקה כדי לשנות את הכלל הברור הקבוע לעניין התישנותה של תביעת ביטוח, וכי אין היא נופלת לגדר אחד מסעיפי החוק שגוייסו לגיבוי המשיבה.


סעיף 19 לחוק ההתיישנות- הסכמת הצדדים להאריך את תקופת ההתיישנות
סעיף 19 מאפשר לשני צדדים מעוניינים להסכים על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק . אלא ששני תנאים מהותיים נדרשים לעניין זה: קיומו של חוזה נפרד, ועריכתו של החוזה בכתב (ראה בעניין זה את האמור בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד קו לימיטד נ' לב, פ"ד כג (2), 231). במקרה שלפנינו לא התקיים אף אחד מהתנאים המנויים. מבין המסמכים השונים אשר צירפה המשיבה לא מצאנו ולו רמז לקיומו של חוזה בין הצדדים להארכת תקופת ההתיישנות. חוות הדעת של המומחה ומכתביה של המערערת למשיבה אינן מתייחסות לנושא תקופת ההתיישנות אלא לכל היותר עוסקות בעניין חבותה של המערערת למשיבה על פי פוליסת הביטוח. משלא צוינה כל התייחסות לעניין ההתישנות לא ניתן להסיק את גמירות הדעת הנחוצה מצידם של שני הצדדים להארכת התקופה. גמירות דעת מסוג זה נחוצה להוכחתו של כל חוזה, קל וחומר כאשר נדרש באופן מפורש כי החוזה יערך בכתב ויהיה חתום בנפרד משאר סעיפי הפוליסה.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות- הודאה בזכות המבוטח.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות נועד להגן על האינטרס של המבוטח שעה שמבטחו מודה בקיומה של זכות שהלה מחזיק כלפיו, כאמור בבש"א (עפולה) 1056/00 כלל חברה לביטוח נ' מחאמיד חסן תק-של 2000(2), 1168 ,עמ' 1169: "סעיף 9 לחוק ההתיישנות הינו חריג המאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופות ההתיישנות הרגילות שנקבעו בחוק. הגיונו של החריג האמור בכך שאין זה מוצדק כי עילת תביעה תתיישן, מקום שהנתבע עצמו מודה בקיום זכותו של התובע".

משמע- על מנת להצדיק קיומו של החריג יש לראות כי הנתבע אכן הודה בזכותו של התובע. יתר על כן-אין זה מספיק כי מדבריו של התובע או מהתנהלותו ניתן יהיה ללמוד על הודאה בחלק מהעובדות הנטענות אלא "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח משה ואח' נ' הכפר הירוק ואח', תק-על 95(2), 243).

בחינת חומר הראיות הביאה אותנו למסקנה כי לא רק שלא ניתן לדלות הודאה בקיומה של הזכות מהמסמכים שיצאו תחת ידיה של המערערת, אלא שהמסר הנשנה העולה מתוכם הינו כי המערערת אינה מכירה בחבותה כלפי המשיבה. כך למשל במכתב מיום 19.12.99 (נספח ז' לבקשת הערעור) מציינת המערערת מפורשות כי :"אנו שוללים מכל וכל הכיסוי הביטוחי בגין כתב התביעה שהוגש".
במכתב מיום 23.1.00 (נספח ח' לבקשת הערעור) חוזרת המערערת על עמדה זו בציינה:"אנו חוזרים ודוחים הכיסוי הביטוחי לתביעה זו".
אף במכתב שהוציאה המערערת לאחר קבלתה של חוות הדעת מטעם המומחה היא מציינת מפורשות כי "גם לאור חוות הדעת הנוספת אין מנוס מדחיית התביעה" (נספח ט' לבקשת רשות הערעור).
מכאן שעל סמך התכתובת שהתנהלה בין הצדדים לבדה לא ניתן להסיק הודאה או ביצוע מקצת מהזכות.
הערכאה הדיונית יחסה משקל רב לעצם מינויו של מומחה לבחינת חבותה של המערערת ולחוות הדעת שערך אותו מומחה. אנו סבורים כי העובדה שהמערערת נענתה לדרישות המשיבה למנות מומחה אינה מעידה כלל ועיקר על כי הודתה בקיומה של זכות אלא לכל היותר על כי הראתה נכונות לבחון האם עומדת למשיבה הזכות כנגדה. מסקנה זו נגזרת בראש ובראשונה מכך שהן עובר למינויו של המומחה והן לאחר מכן המשיכה המערערת לטעון בתוקף שאין היא חבה דבר כלפי המשיבה. מינויו של המומחה הייתה פרי מו"מ בין הצדדים אשר לא נסוב סביב גובה הפיצוי אלא סביב עצם שאלת מחויבותה של המערערת כלפי המשיבה. בהתאם לכך, הייתה צריכה המשיבה להיות מודעת לכך שחוות הדעת עשויה לחזק את עמדתה של המערערת הכופרת במחוייבותה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה שיצאה מבית משפט זה:
בנסיבות דומות לאלו המתוארות כאן קבעה השופטת גרסטל כי: "הסכמה לברר אם קיימת הכרה בחבות מצד החברה אינה יכולה להתפרש כהכרה בפועל שכן תוצאת בירור כזה, מטעם הדברים, יכולה להיות גם כפירה בחבות" (בר"ע 12994/96 (ת"א) איתן-חברה לביטוח בע"מ נ' חג'ג, דינים מחוזי, כרך כו(7), 546. בא כח המשיבה טען בלשון רפה כי יש להבחין את המקרה שלפנינו מהאמור בפסק הדין המצוטט נוכח העובדה שבענייננו נערכה הבדיקה לאחר תום תקופת ההתיישנות הנטענת ולא במסגרתה. אלא שאנו איננו רואים מדוע מועד בחינת החבות צריך לשנות את התיחסותו של בית המשפט להסכמת הנתבעת לבחון חבותה כלפי התובע, מה עוד שלשון סעיף 9 אינה מבחינה בין התקופות.
ב ע"א (חיפה) 1823/00 ממתקי מזי נ' כלל חברה לביטוח בע"צ, תק-מח 2001(2), נקבע כי גם במינויו של רואה חשבון לשם הערכת שווי רכוש שנגנב מהמבוטחים אין לראות משום הודאה בזכות המבוטח.
ובבש"א (ירושלים) 3590/99 מגדל ואח' נ' רייזנר ואח', תק-מח 99(3), 8 נקבע כי גם תשלומם של פיצויים תכופים מצד המבטחת למבוטחים אינו יכול להיחשב כביצוע "מקצת הזכויות".
מדיניות שיפוטית ראויה מעודדת קיומו של מו"מ בין צדדים מחוץ לכתלי בית המשפט. "תפיסתו" של צד למו"מ כמי שמודה בזכותו של האחר אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות שיפוטית זו, שכן היא עלולה לגרום לחברות המבטחות להימנע מניהולו של מו"מ עקב החשש שיוחזקו כמי שמודות בחבותן.
אשר על כן ולאור האמור לעיל אנו סבורים כי בית משפט שלום שגה משהחיל את סעיף 9 לחוק ההתישנות על המקרה הנדון לפנינו.

סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח
טענה מרכזית נוספת שמעלה המשיבה מסתמכת כאמור על חוק חוזה הביטוח, אשר אף מכוחו ניתן לגזור חריג לכלל ההתישנות הקבוע בסעיף 31.
החריג הקבוע בסעיף 70 רלוונטי לענייננו בקובעו תקופת התיישנות שונה מזו המצוינת בסעיף 31 בנסיבות בהן מעורבת תביעתו של צד שלישי נגד המבוטח, ובלשון החוק:
"בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח".
מטרתו של סעיף 70 הינה להסדיר את הסתירה העלולה להיווצר בין תקופת ההתיישנות הארוכה הקבועה בדרך כלל לבין תקופת ההתיישנות הקצרה, יחסית, שקבועה להגשתן של תביעות בגין תגמולי ביטוח. כאמור בע"א 3812/91 - ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית, פ"ד מח(3), 441 ,עמ' 449-450:
"מסעיף 65 עולה, שמרוץ ההתיישנות של תביעת המבוטח נגד המבטח בביטוח אחריות מתחיל עם הוולד עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח.
מכיוון שהמבוטח צפוי להתבע על ידי הצד השלישי במשך כל תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי נגדו, וארכה של זו במקרה הרגיל הוא שבע שנים, בא סעיף 70 וקובע לגבי ביטוח אחריות חריג לתקופת ההתיישנות הרגילה בת שלוש השנים של תביעת מבוטח נגד המבטח. לולא הוראה זו של סעיף 70, המבוטח היה עלול להתבע על ידי הצד השלישי לאחר חלוף שלוש שנים ממקרה הביטוח, כשתביעתו של המבוטח כלפי המבטח כבר התיישנה. כפי שכותב פרופסור ידין בחיבורו הנ"ל, בהתייחסו לסעיף 70:
"סעיף זה משלים את סעיף 31 שגם הוא דן בנושא התיישנות. לאחר שסעיף 31 קיצר את התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח לשלוש שנים, ייתכנו מקרים שבביטוח אחריות תתיישן תביעה זו בעוד תביעת הצד השלישי נגד המבוטח - שהוא 'הנזק' שביטוח זה בא לכסות - עדיין לא התיישנה. סעיף 70 מכוון למנוע מצב בלתי רצוי ובלתי מוצדק זה" (ראו בעמוד 166)".

מתוך הנחה שניתן לראות ביום הגשת התביעה כנגד המשיבה "יום היוולד העילה" (אם כי הנחה זו אינה נקיה מספק). נשאלת השאלה מהו יום סיום תקופת ההתיישנות.
בא כח המשיבה מבקש לטעון כי נוכח לשון הסעיף יכולה הייתה תביעת המשיבה להתיישן רק בעבור 7 שנים מיום הגשת התביעה כנגד המשיבה על ידי המזמינה, דהיינו ב- 13.6.2002.
נקודת הזמן שמציגה המערערת שונה ולפיה תביעתה של המשיבה התיישנה לכל המאוחר ב-1998 , קרי 3 שנים לאחר הגשת התביעה על ידי המזמינה. אף כאן הצדק עם המערערת.
אמנם סעיף 70 מאריך את תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בסעיף 31 כך שתביעת השיפוי של המבוטח נגד המבטח תחושב כחופפת את תקופת ההתיישנות החלה על תביעת הצד השלישי כלפי המבוטח (ראה את האמור ב דנ"א 5916/02 - "משמר" -חברה לשמירה נ' המגן חברה לביטוח, תק-על 2002(3), 1314 ,עמ'1316. דהיינו- אם המזמינה הייתה מתמהמהת בפנייתה לערכאות המשפטיות ופונה רק בתום תקופת ההתיישנות, לא היה הדבר יכול לעמוד למשיבה לרועץ, שהרי תקופת ההתיישנות העומדת למזמינה זהה לתקופת ההתיישנות העומדת למבוטחת בתביעתה נגד המבטחת. אלא שהן לשון סעיף 70 והן ההגיון שבבסיסו מלמדים כי מרגע שהוגשה תביעה מצידו של הצד השלישי כנגד המבוטח חוזרת תקופת ההתיישנות לעמוד על שלוש שנים בלבד, ומאחר שתביעה במקרה דנן הוגשה ב- 1995 תמה תקופת ההתיישנות ב-1998.
מבחינת לשון הסעיף- המחוקק נקט בלשון "התישן". מרגע הגשת התביעה אין משמעות לעניין ההתיישנות, שהרי ההתיישנות רלוונטית רק לגבי תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות) (וראה בעניין זה את ניתוחו של השופט סולברג בבש"א (ירושלים) 1470/01 - הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' נחום כהן . תק-של 2001(1), 3513 ,עמ' 3514)

מבחינת הרציונל העומד בבסיסו של הסעיף- הסעיף נועד להגן על מבוטח תמים שלא יכול היה לצפות את הגשת התביעה על ידי צד שלישי. ברגע שהוגשה התביעה השליטה שבה לידיו של אותו מבוטח.דברים דומים קבענו גם בע"א (תל-אביב-יפו) 1810/00 עיריית חיפה נ' סהר חברה, תק-מח 2002(1), 1049 ,עמ' 1053, ולפיהם:
"אין לאפשר מצב בו הוגשה תביעה נגד המבוטח וניתן נגדו פסק דין, מבלי לערב את חברת הביטוח, ומבלי שזו צורפה להליך. דרך זו תוביל לכך שהמבטחים יוותרו חשופים לתביעות, בכל פרק זמן נתון, וללא כל מגבלה על ההתיישנות.

אין מקום לפרש את סעיף 70 כך שתביעת מבוטח נגד מבטחו תתיישן רק בחלוף שבע שנים מיום מועד מתן פסק הדין וחיוב המבוטח. שכן לא ייתכן שהמבטח לא יוכל להתגונן בתיק העיקרי, ויוודע על התביעה רק לאחר מתן פסק דין סופי בעניין (ר' ת"א 2481/86 (ת"א) קסטיאל נ' ביה"ח קפלן דינים מחוזי לב(444 (2).

מתן פסק הדין הינו בגדר הכרזה בלבד על זכויותיו המשפטיות של צד ג' כלפי המבוטח, אשר קמו לו כבר ביום קרות הנזק.

יודגש כי אין בדברים אלה כדי לפגוע בזכותו של מבוטח תם לב, אשר הנזק מתגלה לו אך עם הגשת כתב התביעה נגדו, שבסופו של דבר יתכן ויקים לו חבות. במקרה כזה מירוץ ההתיישנות יחל במועד גילוי הנזק, קרי - במועד הגשת כתב התביעה".
ובעמוד 1052 באותו פסק הדין ציינו כי: "אין ספק כי סעיף 70 לחוק ההתיישנות נועד להגנת המבוטח, אולם המקרה אותו ראה המחוקק לנגד עיניו אינו זה המונח לפנינו - הסעיף נועד למנוע פגיעה במבוטח תמים עקב ההפרש בין תקופת ההתיישנות הארוכה המוקנית לצד ג' בהגישו תביעה נגד המבוטח, לבין תקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה בסעיף 31.
ברם המערערת שלפנינו אינה "תמימה" - משהוגשה תביעת צד ג' נגדה, אין מקום להשתמש בסעיף, שהרי המערערת יכולה היתה להגיש תביעתה נגד המשיבה כבר עם קבלת כתב התביעה נגדה, או לחלופין להגיש הודעת צד ג' נגד המשיבה. משלא עשתה כן - אין לה להלין אלא על עצמה".
מסקנה משפטית זו היא העולה בקנה אחד עם מטרת הסעיף ויש בה כדי לאזן את האינטרס של המבוטח עם האינטרס של המבטח.
מכאן שבמועד הגשת התביעה על ידי המשיבה חלה כבר התיישנות, ולפיכך היה מקום לקבל את בקשת המערערת להורות על דחייתה של התביעה על הסף.
בהתאם לאמור לעיל, הערעור מתקבל.

המשיבה תישא בהוצאות המשפט של המערערת ובשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.
הפקדון יוחזר למערערת.



















לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח כפל

  2. ביטוח חטיפה

  3. ביטוח ציורים

  4. ביטוח מבנה עסק

  5. ביטוח תיקון גג

  6. ביטוח נזקי מים

  7. ביטוח נזק בזדון

  8. הוכחת מקרה ביטוח

  9. חוב לביטוח דירה

  10. ערעור ביטוח חווה

  11. הונאת ביטוח רכוש

  12. מכתב דחיית ביטוח

  13. ביטוח נזקי ריסוס

  14. חשד להונאת ביטוח

  15. כפל ביטוח השתתפות

  16. ממתי מתחיל הביטוח ?

  17. תקופת אכשרה ביטוח

  18. ביטוח עבודת קטינים

  19. חלוקת אחריות ביטוח

  20. ביטוח סחורה בהעברה

  21. ביטוח מקיף בניינים

  22. אי מסירת הצעת ביטוח

  23. תאונה בהודו - ביטוח

  24. שכר מנתח ביטוח מגדל

  25. הסעה בשכר ללא ביטוח

  26. ביטוח תאונה בתאילנד

  27. ביטוח סחורות בהעברה

  28. תאונת פגע וברח ביטוח

  29. ביטוח תכשיטים בדירה

  30. הצעת חוק ביטוח ספקים

  31. תאונת צלילה - ביטוח

  32. חוזר המפקח על הביטוח

  33. אי שמירת מרחק - ביטוח

  34. תביעת ביטוח רעידת אדמה

  35. גביית יתר של דמי ביטוח

  36. ביטוח פגיעה בצינור מים

  37. ערעור חוב פרמיות ביטוח

  38. ביטוח דירה שאינה תפוסה

  39. ביטוח ימי - חסר במטענים

  40. הגבלת תקרת אחריות ביטוח

  41. אי תשלום דמי ביטוח דירה

  42. ערעור על התיישנות ביטוח

  43. סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח

  44. ביטוח נזקי טבע מי גשמים

  45. דרישות מיגון ביטוח דירה

  46. הוספת טענות דחיית ביטוח

  47. הפעלת אזעקה כתנאי לביטוח

  48. ביטוח נזקים למטען בהובלה

  49. הקטנת הנזק בתביעות ביטוח

  50. ביטוח אחריות פגיעה מאחור

  51. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח

  52. חשד בדבר אמיתות מקרה ביטוח

  53. התיישנות ביטוח נזקי צד ג

  54. ביטוח נזקים עקב סופת ברד

  55. התיישנות תביעת כפל ביטוח

  56. ביטוח נזקים שנגרמו בזדון

  57. התיישנות מיום מקרה הביטוח

  58. מקרה ביטוח - אי הגשת תביעה

  59. ביטוח ארגז דחס להובלת אשפה

  60. התיישנות ביטוח תאונות ילדים

  61. התיישנות תביעת ביטוח 3 שנים

  62. ביטוח הוצאות רפואיות בחו''ל

  63. שקרים של המבוטח בהצעת ביטוח

  64. התיישנות תביעות ביטוח אחריות

  65. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981

  66. ביטוח ימי ותביעות - עורך דין

  67. הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין

  68. חלוקת אחריות ביטוח גורר ונגרר

  69. אישור העדר תביעות כתנאי לביטוח

  70. הכחשת שיחת טלפון עם חברת ביטוח

  71. הסתרה של עניין מהותי ע"י המבוטח

  72. ביטוח נזקי הובלה מישראל לארה''ב

  73. גביית יתר של תשלומי פרמיית ביטוח

  74. זכות הגישה לערכאות בתביעות ביטוח

  75. הוראות המפקח על הביטוח מכתב דחייה

  76. הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח

  77. המשך גביית פרמיה לאחר מקרה הביטוח

  78. קבלת תגמולי ביטוח גבוהים מסכום הנזק

  79. חובת אזהרה לגבי מועדי התיישנות ביטוח

  80. טענת מסירת גרסא שקרית עקב היעדר ביטוח

  81. סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח קולקטיב פסיקה

  82. תקנות ביטוח נפגעי חיסון, התשנ''ג-1992

  83. המעמד המשפטי של הנחיות המפקח על הביטוח

  84. תחולת הנחיות המפקח על הביטוח בתיקי פלת''ד

  85. צו הפיקוח על עסקי ביטוח (פקדונות), התשמ"ב-1981

  86. תקנות מס הכנסה (ניכוי מעמלת-ביטוח), תשכ''ד-1964

  87. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (אגרות), התשמ''ד-1984

  88. צו מס הכנסה (קביעת עמלת-ביטוח כהכנסה), תשכ"ד-1963

  89. צו חוזה הביטוח (אי-תחולת הוראות החוק), התשמ"ד-1983

  90. חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א-1981

  91. הנטל להוכיח כי תגמולי הביטוח שולמו כדין ולא "בהתנדבות"

  92. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (סדרי דין בערעור), התשמ''ב-1981

  93. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (פרטי דין וחשבון), התשנ''ח-1998

  94. צו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986

  95. צו הפיקוח על עסקי ביטוח (תכניות ביטוח חדשות ושינוי תכניות), התשמ"ב-1981

  96. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (איסור גביית תוספת לדמי הביטוח), התשמ''ג-1983

  97. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ''ו-1986

  98. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזי ביטוח), התשמ''ב-1981

  99. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (דירקטוריון וועדותיו), התשס''ז-2007

  100. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (דינים וחשבונות כספיים), התשס''ז-2007

  101. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (הפחתה של סכומי העיצום הכספי) התשס''ח-2007

  102. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי חישוב הפרשות לתביעות עתידיות בביטוח כללי), התשמ''ה-1984

  103. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים בחוזי ביטוח), (הוראות לענין מצב רפואי קודם), התשס''ד-2004

  104. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון