##מה הדין במקרה של תאונת דרכים בחו"ל ?## חוק הפלת"ד מפנה לפקודה לביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970, לשם הגדרת המושגים "האזור", "האזורים" ו"שטחי האחריות הפלסטינית". על פי פקודת הביטוח מדובר בשטחי יהודה ושומרון למעט ישובים ישראליים ושטחים צבאיים. מסעיף זה ניתן ללמוד תחולה טריטוריאלית ופרסונאלית של חוק הפלת"ד (עם זאת יוער שאין הוראה הקובעת באופן פוזיטיבי שחוק הפלת"ד הוא בעל תחולה טריטוריאלית אך זו התפיסה המקובלת. ר' בעניין זה דנ"א 4655/09 נטע לי סקלאר נ' יוני רובינר). בפסק הדין בעניין סקלאר דן בית המשפט העליון בסוגיית ברירת הדין שיש להחיל על תאונת דרכים בחו"ל, כאשר כל המעורבים בה הם תושבי ישראל וקבע, כי על פי הלכת ינון הדין החל הוא דין מקום ביצוע העוולה וכי אין מקום להחיל במקרה זה חריגים למיניהם ("הפורום הנאות", "מקום מושב משותף" וכד'). בית המשפט העליון עמד על כך שאין בנמצא קביעה חד-משמעית שחוק הפיצויים הוא חוק בעל תחולה טריטוריאלית, אך זוהי התפישה המקובלת. הסיבה לתחולתו הטריטוריאלית של חוק הפיצויים נעוצה בהסדר המיוחד המקופל בתוכו – הן מבחינת מטרותיו והן מבחינת יישומו. ביסוד חקיקתו של חוק הפיצויים עמד הצורך במתן פיצוי מלא לכל אלה שנגרם להם נזק כתוצאה מתאונת דרכים פיצוי עקב שימוש ברכב מנועי. צורך זה נוצר בשל שקודם לחקיקתו של החוק היו נפגעי תאונות דרכים, לא מעטים, נותרים ללא פיצוי עקב יישום עיקרון האשם שבדיני הנזיקין. גם בית המשפט המחוזי בירושלים הלך בדרך זו בהחלטתו שניתנה בת"א 8433/06 פלונית ואח' נ' נתשה מרשד (25.1.09) שניתנה לאחר שבית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי בשאלת הדין החל ובחינת החריגים לכלל שנקבע בהלכת ינון. באותו מקרה נבחנה שאלת תחולת הדין הישראלי על תאונת דרכים שאירעה ב"שטח C" שהוא שטח הנמצא באחריות הרשות הפלסטינית אך עוברים בו ישראלים ופלסטיניים גם יחד. ##ברירת הדין בנזיקין – הלכת ינון:## בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן (טרם פורסם, 1.9.2004) נקבע כי כלל ברירת הדין הישראלי בנזיקין מפנה אותנו לדין מקום ביצוע העוולה. באותו עניין נסקרו הגישות הרבות לשאלת ברירת הדין בנזיקין כפי שהיו מקובלות באותה עת במדינות הים. הודגם באותו עניין חוסר האחידות ששרר באותה סוגיה ואשר נבע מהיעדר כלל בהיר, ברור וחד משמעי. משורה של טעמים, החלטנו כי הכלל המורה על דין מקום ביצוע העוולה כדין הברירה עשוי להשיג, בצורה המיטבית, את מטרות כללי ברירת הדין. לכלל זה נקבע גם חריג, שהרי "אין כלל בלא חריגים – ובאין חריגים יישבר כלל" (דברי השופט חשין בדחותו את הבקשה לקיים דיון נוסף על הלכת ינון: דנ"א 9524/04 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן (טרם פורסם, 23.02.2005)). אכן, השיקולים החולשים על סוגיית ברירת הדין בנזיקין הם רבים ותוצאות יישומם עשויות להשתנות לפי המקרה. כפי שצוין בפרשת ינון, "שאלה זו של בחירת הדין בנזיקין, נמנית על השאלות העיוניות המורכבות ביותר בדיני מתקל הדינים, בארץ ובעולם" (שם, פסקה 9). אולם, כך נקבע, כלל "דין מקום ביצוע העוולה" מאזן באופן ראוי בין אותם שיקולים; כלל זה מביא לידי ביטוי את עיקרון הריבונות הטריטוריאלית – עיקרון מרכזי במשפט הבינלאומי הפרטי – בכך שהוא מאפשר לכל מדינה לממש את זכותה וחובתה להבטיח סדר ציבורי בשטחה. הכלל גם מאפשר לכבד את ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים – ככל שהן רלוונטיות לדיני הנזיקין. לכלל גם שורה של יתרונות מעשיים בדמות ודאות, יציבות ואחידות וחסכון בעלויות התדיינות והוא יוצר תמריץ שלילי כנגד בחירה מחושבת של מקום ההתדיינות (forum shopping). נמצא באותו עניין כי פנייה לכלל "טכני" אשר נעדר תוכן סובסטנטיבי תמלא בצורה טובה אחר התכליות שבקביעתו. ##אמנת רומא - "עוולה חוצת גבולות":## בכל הנוגע לתאונות דרכים בחו"ל באופן ספציפי, התקבלה בישראל, וכך גם בשיטות אחרות, ההכרעה כי בשל יתרונותיו ראוי שעיקרון פיזור הנזק יתפוס מקום מרכזי בהסדר הפיצוי, על אף הפגיעה המסוימת שהוא נושא עימו בכל הנוגע להרתעה ולאחריות האישית. האפשרות המוגבלת של מזיק פוטנציאלי להתגונן מפני נשיאה אפשרית בעול הפיצויים בעוולה חוצת-גבולות, לפי ההסדר המוצע באמנת רומא, יוצרת קושי נוסף. במציאות שבה חל חריג מקום המושב המשותף קיימות מספר אפשרויות תיאורטיות לרכישת כיסוי ביטוחי. כולן רחוקות מן המציאות. האפשרות האחת היא שהמזיק-בכוח ירכוש ביטוח אחריות במדינה בה הוא מבקר – היא מדינת מקום ביצוע העוולה. כיסוי זה עלול שלא להועיל (או לפחות שלא להועיל באופן מלא) במציאות בה קיים חריג המושב המשותף, אם וכאשר יתברר כי לניזוק-בכוח ולמזיק-בכוח מקום מושב משותף, שהרי ברגיל ביטוח שנרכש במדינה ביצוע העוולה מכסה חבות על-פי דיני אותה מדינה. בפרשת Edmunds נדרש בית המשפט באנגליה לשאלה זו, כאשר זוג אזרחים אנגליים נסעו לספרד ושכרו שם רכב ואף דאגו לבטחו בפוליסת ביטוח של ספרד. הזוג נקלע לתאונת דרכים במהלך הטיול בחו"ל והתביעה הובאה בפני בית משפט אנגלי. בית המשפט קבע כי כימות הפיצויים ייעשה בהתאם לדין האנגלי, אשר תקרות הפיצויים בו היו גבוהות מאלה הנהוגות בספרד. בית המשפט סבר כי שאלת הביטוח היא משנית בחשיבותה, וזאת כיוון שלסברתו חברות הביטוח מודעות לכך שפעמים רבות רוכשי הביטוח הינם אזרחים זרים, ובהיר להן כי התשלומים שיצטרכו לשלם יהיו לפי דין זר. ספק אם השערה זו עומדת במבחן המציאות, וכפי שהיטיב לנסח זאת Hein von במאמרו: Yet, although insurers may have to contemplate these facts from a foreign judge's perspective, it is certainly doubtful whether they will actually do so… (von Hein, J. Article 4 and Traffic Incidents. in The Rome II Regulation on the Law Applicable to Non-Contractual Obligations: A New International Litigation Regime 153 (John Ahern & William Binchy eds, 2009) Pg. 166. מן הבדיקה המקיפה שנתקיימה קודם לאימוץ אמנת רומא ומתשומת הלב המיוחדת שהוקדשה לנושא תאונות הדרכים בחו"ל - חוצות הגבולות, ניתן ללמוד כי אימוץ חריג מקום המושב המשותף באמנת רומא לא בא בחלל ריק. קודם לאימוצו נעשתה עבודת הכנה מקיפה ביותר שנגעה לשלל המרכיבים הנוגעים לנושא תאונות הדרכים ופיצוי הקרבנות, ולצורך לפתור קשיים מעשיים הכרוכים באימוץ החריג. עבודה זו טרם הגיעה לסיומה, וצפויים, כך נראה, עוד תיקוני חקיקה בהקשר זה בעתיד. ספק אם כלים אלה פתרו את הקשיים הכרוכים באימוץ חריג מקום המושב המשותף. אין ספק, כי כלים אלה אינם מצויים בבית-המשפט הבא להכריע בשאלה זו בישראל. לבסוף, יצוין כי חריג מקום המושב המשותף כפי שנקבע בסעיף 4(2) לאמנת רומא, ספג ביקורת רבה בהיותו קשיח מידי, ובשל שהוא עלול להביא לתוצאות שאינן צודקות במקרים מסוימים. אין תמה לפיכך, כי הוצע לפרש את הוראות האמנה בפרשנות תכליתית רחבה על מנת להימנע מתוצאות בלתי רצויות. האפשרות האחת הנותרת בידי המזיק הפוטנציאלי היא לפיכך לרכוש כיסוי ביטוחי (ביטוח אחריות) במקום מדינת המושב. ##חריגה מכלל דין מקום ביצוע העוולה "מטעמי צדק":## מקומו של מושג הצדק הכללי אינו נפקד מתחומי כללי ברירת הדין בנזיקין. יתרה מכך, מעל לכללי ברירת הדין כולם מרחפת לה דוקטרינת "תקנת הציבור במשפט הבינלאומי הפרטי". במהותה היא דומה לתקנת הציבור החלה על אכיפת פסקי חוץ וקביעת ה"פורום הנאות", אם כי יישומה בכל הקשר הוא שונה (בג"ץ 143/62 שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז 225 (1963); ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652 (1994); עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ" עיוני משפט ד 509, 531-530 (תשל"ה-ל"ו) (להלן: שפירא); מיכאל קרייני השפעת הליך ברירת הדין על סמכות השיפוט הבינלאומית 276-270 (2002) (להלן: קרייני)). תקנת הציבור בבחינת הדין הזר שונה מ"תקנת הציבור הפנימית" הנהוגה בתוככי המשפט הישראלי והיא מתוחמת לגדרי "תקנת הציבור החיצונית" (עניין שלזינגר, בעמ' 256). באותו הקשר נקבע גם כי "הפנייה לחריגים המאפשרים לבית-המשפט שלא להחיל דין זר בגין פגיעתו בתקנת הציבור צריכה להיעשות במשורה. בית-המשפט יפסול את אפשרות החלתו של דין זר רק כאשר אין מנוס מהדבר" (בע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נז(3) 297, 307-305 (2004)). אשר לתוכנה של "תקנת הציבור" נכתב כבר כי עניינה "בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניהם פסקי-חוץ מחייבים... מדברים אנו אפוא בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות" (עניין אשכר, בעמ' 652; ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003)). "תקנת ציבור חיצונית היא כלל של תקנת ציבור של מדינת הפורום שהוא כה יסודי וחיוני בעיניה, וכה מקיף בתחולתו ובהיקפו שההתנגדות בינו לבין דין זר שהיה צריך לחול לפי כללי ברירת הדין גובר הוא על פני הדין הזר ודוחה את תחולתו" (מנשה שאווה הדין האישי בישראל 470 (מהדורה רביעית, התשס"א)). דוגמאות להפעלה הדווקנית של "תקנת הציבור החיצונית" ניתן למצוא ראשית בבג"ץ 66/66 בק נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד כ(2) 617 (1966), שם נקבע כי יש להתעלם מהוראת חוק פולני שנחקקה על רקע גזעני, אשר מנעה מן העותר להירשם כעורך-דין בארץ מוצאו (אף-על-פי שבאותה פרשה לא נעשה שימוש במושג "תקנת הציבור"). בדומה, נקבע בע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פ"ד ל"ז(1)1, 14 (1982) כי: "... אי-חוקיות הן לפי חוק מקום עשיית החוזה והן לפי הדין המהותי, לא תוכר על-ידי בית המשפט בישראל, מטעמים של עניין הציבור, במקרים של הפרת חוק זר, שפגע ביהודים, בייחוד עבירה על חוקי המטבע." (וראו גם: ע"ע 300050/98 המועצה המקומית גבעת זאב נ' מחמוד פד"ע לח 577, 613 (2003)). נפסק גם כי עיקרון השוויון בין איש ואישה הינו חלק מתקנת הציבור החיצונית (דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי פ"ד נ(3) 573, 623 (1996)) וכך גם עיקרון טובת הילד (ע"א 530/77 בלושטיין נ' בלושטיין, פ"ד ל"ב(1) 378, 381 (1977)). אין די בשוני בין הדין המקומי לדין הזר כדי להטיל מום באחרון. ההשוואה של הדין הזר לדין המקומי תוביל תכופות לאי-התאמה בין הדינים. יש אף ונדמה כי בעיניו של המתבונן דין מדינתו יראה "טוב יותר" או "ראוי יותר". הרגל עשוי להתחלף בראויות. אלא שהראייה חייבת להיות רחבה יותר וצריך שתביא בחשבון את הסביבה הנורמטיבית של הוראת הדין הנבחנת ואת כללו של ההסדר החוקי. ##עיקרון התושבות:## בהתבססה על בג"ץ 494/03 עמותת הרופאים למען זכויות אדם נ' שר האוצר, פ"ד נט(3) 322 (2004), ציינה השופטת נאור כי "עיקרון התושבות הוא קריטריון מקובל להקצאת הטבות סוציאליות והוא עיקרון מקובל בארצות אחרות המקיימות מערכת רווחה חברתית" (סעיף 26 לפסק דינה); עובדה זו, בצירוף העובדה כי הניזוק היה זכאי לכיסוי ההוצאות הרפואיות המיידיות שלו, כך ציינה, אינה מתיישבת עם האמירה כי הדין הניו-זילנדי מנוגד לתקנת הציבור. בסעיף 324 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קיימת ההוראה: "הנמצא בחוץ לארץ למעלה משלושה חודשים, לא תשולם לו קצבה בעד הזמן שלמעלה משלושת החודשים הראשונים, אלא בהסכמת המוסד..." (לדיון בעניין זה ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 1548-1545 (מהדורה חמישית, 2003)). הוראות דומות קיימות בחוקים סוציאליים נוספים (סעיף 2 להסכם בדבר גימלת ניידות שנערך ונחתם ביום ט"ו בסיוון תשל"ז (1 ביוני 1977); סעיפים 150, 195 ו-223 לחוק הביטוח הלאומי (שעניינם, בהתאמה, קצבת תאונות, קצבת נכות וביטוח סיעוד); והשוו: בג"ץ 890/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נד(4) 423 (2000)). ##השוואת שיטות המשפט:## כלל של דבר, השוואת שיטות המשפט בבחינת מי מחזיק ב"חוק הטוב יותר" ("Better Law") נדונה לכישלון מלכתחילה, הן מפאת ההטיות הטבועות בהערכה שכזו הן מפאת אי היכולת לבחון בכל נושא את התמונה השלמה והן בשל הקושי בהשוואה של הסדרים חוקיים המתקיימים במסגרת חברתית ונורמטיבית שונה. "אל לנו להניח כי האיזון המוכר במשפטנו הוא ורק הוא נכון, לגיטימי וראוי. לא נוכל לפסול איזון אחר, רק בשל שהוא שונה מהאיזון שבחוק שלנו..." (פרשת פלונית בסעיף 11). רק במקרים יוצאים מן הכלל, בהם "מתן תוקף לדין זר ולתוצאה הנובעת ממנו יהיו פוגמים ממש בסדר הציבורי לפיו אנו חיים" (שלזינגר, בעמ' 286), ניתן יהא לומר כי הדין פוגע ב"תקנת הציבור החיצונית". כלים מעשיים לזיהוי אותם מקרים יוצאים מן הכלל לא ניתנו בפרשת שלזינגר, אך ניתן לומר כי "תקנת הציבור החיצונית" מזוהה, בעיקר, עם הערכים המוגנים בחוקי היסוד שלנו ובכללי המשפט הבינלאומי הפומבי. צמצום היקפה של "תקנת הציבור" במסגרת ברירת הדין לעקרונות יסוד מעין אלה תואמת את העקרונות עליהם עמדנו בפרשת ינון, כמו גם את עיקרון ההדדיות במשפט הבינלאומי הפומבי. ##ביטוח תאונת דרכים בחו''ל## בהיות המערער בנסיעת עבודה בחו"ל, נפצע בתאונת דרכים קשה. המערער נפגע, בין היתר, בראשו ובידו. במועד התאונה היה המערער מבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות. להלן פסק דין בנושא ביטוח תאונת דרכים בחו''ל: פסק דין זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד. קוברסקי) בת.א. 19342/01 לפיו נדחתה תביעתו של המערער לתגמולי ביטוח בשל התיישנותה. 1. רקע (א) ביום 26.8.92, בהיות המערער בנסיעת עבודה בחו"ל, נפצע בתאונת דרכים קשה. המערער נפגע, בין היתר, בראשו ובידו. במועד התאונה היה המערער מבוטח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה"). (ב) ביום 1.2.93 פנה המערער אל המשיבה בבקשה לקבל פיצוי על פי הפוליסה (להלן: "מכתב הפנייה"). ביום 1.3.93 הושב לו כי החומר שהועבר למשרדי המשיבה מתייחס לאי כושר, אשר אינו נכלל בכיסוי הביטוחי; שכן הפוליסה מכסה את המבוטח בגין נכות צמיתה או מקרה מוות בלבד. (ג) במקביל פנה המערער למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בתביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה ותביעתו נדחתה. בהמשך, הוגשה על ידו תביעתו אל בית הדין לעבודה אשר בסופו של יום, לאחר הליך ממושך, קיבל את טענתו כי אכן מדובר בתאונת עבודה. משכך, פנה אל הוועדה הרפואית של המל"ל וביום 19.1.00 קבעה הוועדה את דרגת נכותו הצמיתה בשיעור של 30%. (ד) המערער פנה אל המשיבה ביום 30.3.00 בדרישה לקבל את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל. דרישתו זו נדחתה על ידי המשיבה, בין היתר, בטענה כי תביעתו התיישנה. (ה) לאור זאת הגיש המערער את התביעה נשוא ערעור זה ביום 1.2.01. המשיבה עתרה לדחות את התביעה על הסף בטענת התיישנות, ובנוסף נטען על ידה כי הפוליסה אינה מכסה תאונות דרכים. בית המשפט לא ראה להזקק לסוגייה זו נוכח מסקנתו שלהלן (ואף אנו איננו נדרשים לכך). 2. פסק הדין קמא (א) נקודת המוצא לדיונה של הערכאה הדיונית היא בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "החוק"), שתחולתו נקבעה גם בפוליסה. סעיף זה קובע, כי תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. המחלוקת בין הצדדים, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט, נעוצה בשאלה מאיזה מועד מתחיל מירוץ ההתיישנות. לשיטת המערער, יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום קביעת הנכות הצמיתה על ידי המל"ל, 19.1.00; בעוד על פי גרסת המשיבה מתחיל המירוץ ביום התאונה עצמה, דהיינו מיום 26.8.92. (ב) במחלוקת זו, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה וקבע כי פרשנות מילולית של הפוליסה מעלה כי מקרה הביטוח הוא מועד התאונה עצמה ולא מועד התגבשות הנזק. הוא הוסיף, בהסתמך על רע"א 1395/00 צפריר נ' אררט (לא פורסם) (להלן: "עניין צפריר"), כי תקופת ההתיישנות נמנית מיום אירוע התאונה- מקרה הביטוח. (ג) בית המשפט עמד על ההלכה שנפסקה בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (להלן: "עניין בוכריס"), לפיה התגלות נזק תחל את מרוץ ההתיישנות , אם ניזוק כאדם סביר היה בנסיבות העניין מגיש תביעה בגינו. בהסתמך על הלכה זו קבע בית המשפט כי לפחות מיום פנייתו אל המשיבה, 1.2.93, ידע המערער כי נפגע וכי נגרם לו נזק, גם אם היקף הנזק טרם התגבש או נקבע סופית. בפני המערער, כך נפסק, עמדו שתי חלופות: להגיש תביעתו ולבקש מבית המשפט להמתין עם בירורה עד שיקבע מצבו הרפואי לאשורו; או להגיע עם המשיבה להסכמה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות. משלא נקט באף אחת מן החלופות הללו, אין לו להלין אלא על עצמו. (ד) בשולי הדברים ציין בית משפט קמא כי המערער הינו עורך דין במקצועו, ועל כן "חייב היה להיות מצויד בידיעת החוק" ולנהוג בדרגת זהירות המאפיינת עורך דין סביר. (ה) על יסוד קביעות אלה, נדחתה תביעת המערער בשל התיישנותה. 3. טענות המערער (א) בעיקרי הטיעון מטעמו טוען המערער שסבר כי ידו השמאלית, בגינה נקבעו לו אחוזי הנכות, שוקמה לחלוטין, וזאת בהסתמך על דברי מומחים בתחום כירורגיית היד. בשל כך הניח כי לא נגרם לו נזק ממשי המזכה אותו באחוזי נכות קבועים, או לכל היותר יהיה זכאי לאחוזי נכות בשיעור נמוך, אשר אין כדאיות כלכלית להגיש תביעה בגינם. בכך, על פי הטענה, מתקיימים התנאים שנקבעו בעניין בוכריס. היינו, עד לאחר ביצוע בדיקת ה- EMG, הפגיעה בידו של המערער לא היתה משום נזק אשר אדם סביר היה מגיש בגינה תביעה. (ב) המערער נסמך בטיעוניו על פסק הדין (בדעת רוב) בע"א 1105/01 אמיתי דויד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק- מח 2003(2) 94 (להלן: "עניין אמיתי"). באותו עניין נקבע ע"י כב' השופטת קובו - בהסכמת כב' השופטת רובינשטיין - כי כל עוד לא התגבש הנזק הקבוע, ולא באה לעולם הנכות הצמיתה, לא קמה עילת תביעה מכוח הפוליסה. (ג) המערער מדגיש כי לא ידע, ואף לא היה בידו לדעת, את העובדות המהוות את עילת התביעה עד שהתקבלה החלטת הוועדה הרפואית במל"ל. החלטה זו התקבלה רק בעקבות בדיקת ה- EMG שעל קיומה לא ידע המערער, ואף לא ידעו רובם של חברי הוועדה הרפואית של המל"ל, למעט רופא בודד אשר הפנה את המערער לבדיקה. (ד) המערער מוסיף כי אף מתנאי הפוליסה עצמה עולה כי לא ניתן להגיש תביעה כל עוד לא מצויים בידי התובע כל המסמכים והמידע הדרושים לבירורה, מהם ניתן ללמוד מהו המועד בו נולדה עילת התביעה. (ה) המערער סבור כי בית המשפט שגה בקובעו שהיה עליו להגיש תביעתו במהלך שלוש שנים מאז האירוע, ולבקש להקפיאה. כעניין שבמדיניות אין בית המשפט מאפשר הקפאת תביעות. ממילא, טוען המערער, היתה תביעתו נדחית על הסף שכן לא רק שלא היו בידיו ראיות לנכותו הקבועה אלא שהראיות שהיו בידו הוכיחו כי אין בסיס לתביעתו. גם הקביעה לפיה היה עליו לפנות אל המשיבה ולבקש את הארכת תקופת ההתיישנות אין בה ממש שכן ברור כי המשיבה לא היתה מוותרת על טענת ההתיישנות, בה היא עושה שימוש כעת. (ו) עוד טוען המערער כי התנהגותה של המשיבה עולה לכדי חוסר תום לב. בהתנהגותה הרדימה את ערנותו, מבלי שהתרתה בו כי היא שומרת על זכותה להעלות טענת התיישנות. בעניין זה, אין משמעות לעובדת היותו עורך דין, שכן תחום הביטוח והנזיקין אינם בתחום התמחותו ובעניין זה כמוהו ככל הדיוט אחר אשר אין להחמיר עימו. (ז) על יסוד כל אלה טוען המערער, כי במקרה דנן יש לקבוע את מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל כמועד קרות האירוע. לחלופין, יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") על פיו מקום בו נעלמו מעיני תובע עובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שלא היו תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לו אותן עובדות. 4. טיעוני המשיבה (א) בפתח טיעוניה מעלה המשיבה טענת סף לפיה דין הערעור להימחק מהטעם שהמערער לא הגיש עיקרי טיעון במועד. (ב) לגופו של עניין, סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא לפיו נדחתה התביעה בשל התיישנותה, הואיל והוגשה למעלה משמונה שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. (ג) לטענת המשיבה, יכול היה המערער להוכיח את נכותו על ידי הגשת חוות דעת רפואית מטעמו ו/או בדיקתו על ידי רופא מטעם המשיבה ועל חשבונה אך בחר להתמהמה ולהמתין לקביעת המל"ל. לפיכך, אין מקום להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על פיו יש לדחות את תחילת ההתיישנות מקום בו לא יכול היה תובע לדעת, בזהירות סבירה, את העובדות המהוות את עילת התביעה. (ד) המשיבה מוסיפה כי במקרה דנן, כל הנזקים שנגרמו למערער התגלו לו מיד לאחר התאונה ולא היה בהם כל שינוי מיום התאונה ועד יום הגשת התביעה. השינוי היחיד הוא בהגדרת אחוזי הנכות, אשר ביחס אליהם כבר נפסק כי גם אם היקף הנכות או שיעורה נקבעו במועד מאוחר לתאונה, הרי שהנכות עצמה נוצרה ביום התאונה. עצם העובדה כי נכות צמיתה היא תנאי לקבלת פיצוי אינה הופכת את קביעת הנכות למקרה הביטוח עצמו. מועד קביעת הנכות הוא מקרי, כפי שנפסק בפס"ד צפריר, ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. (ה) המשיבה מדגישה כי גם על פי דעת הרוב בעניין אמיתי, אשר בעקבות בקשת רשות ערעור, מצוי בשלב זה בדיון בבית המשפט העליון, התיישנה תביעתו. לפי דעת הרוב, המועד הקובע הוא מועד התגבשות הנכות, להבדיל ממועד קביעתה. על פי קביעת המל"ל, התגבשה זו ביום 16.12.92. (ו) בתשובה לטענת המערער בדבר העדר תום ליבה, טוענת המשיבה כי המערער הוא עורך דין במקצועו אשר חזקה כי ידע לכלכל מעשיו בתבונה ולשמור על זכויותיו ואין זה מתפקידה להעניק לו ייעוץ משפטי. 5. דיון והכרעה (א) השאלה העומדת להכרעה הינה קביעת המועד בו מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעת ביטוח, שעילתה נכות צמיתה כתוצאה מתאונה. שלושה מועדים אפשריים לתחילת מירוץ זה: האחד- מועד אירוע התאונה; השני- מועד התגבשות הנכות הצמיתה והשלישי- מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המל"ל או מומחה רפואי כלשהו (י. אליאס דיני ביטוח (תשס"ב, כרך ב') 749; ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (המכון למחקרי חקיקה 2005) 666). (ב) בפסק הדין בעניין צפריר שלל בית המשפט העליון את האפשרות השלישית בקובעו כי מועד קביעת הנכות הצמיתה הוא מקרי ועל כן אינו יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות. הבחירה בין שתי האפשרויות הנותרות עומדת בימים אלו להכרעת בית המשפט העליון בענין אמיתי. (ג) בנסיבות הספציפיות של תיק זה, אין אנו נדרשים לקבוע עמדה בשאלה זו. שכן, גם בהנחה המיטיבה לפיה ייפסק כי המועד הקובע הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה, אין מנוס מן המסקנה כי תביעתו של המערער התיישנה. (ד) המערער אינו מצביע על המועד בו התגבשה, על פי טענתו, נכותו הצמיתה. במכתב הפנייה מיום 1.2.93 כותב בא כוחו כי לא ניתן לקבוע את אחוזי הנכות הסופיים בגין הפגיעה בידו של המערער שכן הוא עדיין נמצא בהליכי ריפוי ושיקום. המערער אינו מפרט מתי הסתיימו הליכי השיקום למעט אמירה סתומה, בעיקרי הטיעון מטעמו, בדבר טיפולי שיקום במשך למעלה משנתיים. המועד הבא עליו מצביע המערער הוא לאחר ביצוע בדיקת ה- EMG, ביום 19.10.98, אז נתגלו, על פי הטענה, רצינותה של הפגיעה ושיעור הנכות הצמיתה. ברי שמועד זה אינו מועד התגבשות הנכות, וכי מועד ההתגבשות מצוי בתווך שבין מועד זה למועד התאונה. נטל ההוכחה לעניין מועד התגבשות הנכות הצמיתה רובץ על המערער, אשר טוען כי מועד זה מאוחר למועד התאונה, והוא לא השכיל להרימו. נוסיף כי אף לשיטתו של המערער, הסתיימו הליכי השיקום כשנתיים לאחר התאונה, דהיינו במהלך שנת 95'. במקום הזה ובזמן הזה היה על המערער לפנות למומחה מטעמו שיקבע את אחוזי הנכות הקבועה. ההמתנה להליכי מל"ל האריכה את הזמן והביאה לחלוף תקופת ההתיישנות. ונדגיש- בהליכים הננקטים מול המל"ל אין כל יתרון בתביעה כלפי חברת הביטוח ועל המבוטח על פי הפוליסה לפעול בהקדם לקבלת חוות דעת מטעמו על נכותו. (ה) לאור האמור, ניתן לראות בשנת 95', לכל המאוחר, את מועד התגבשות הנכות הצמיתה שכן החל ממועד זה אין שום תשתית עובדתית המאפשרת להניח כי חל כל שינוי במצבו. גם על פי הנחה זו, התיישנה תביעתו של המערער. (ו) אין אנו סבורים כי תקופת ההתיישנות הוארכה מכוחו שלסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת. אכן, אין מחלוקת כי הוראות חוק ההתיישנות, ובכללן סעיף 8, חלות גם במקום שדין קובע תקופת התיישנות פלונית, השונה מהתקופה הבסיסית הקבועה בחוק ההתיישנות (ד"נ 36/84, ע"א 20/83 טייכנר נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1) 589, 599- 601). ואולם, המקרה הנדון אינו עומד בתנאי הסעיף שכן לא ניתן לקבוע כי לא היה באפשרות המערער, בזהירות סבירה, לגלות את העובדות המהוות את עילת התובענה. (ז) כפי שציינו לעיל, היתה בידו של המערער האפשרות לפנות מיוזמתו למומחה אשר יחווה דעתו בדבר שיעור נכותו הצמיתה או לפנות למשיבה בבקשה כי מומחה מטעמה יבדוק אותו. זוהי התנהגות סבירה, אשר יכולה היתה להביא לגילוי נכותו הצמיתה. יש להניח, כי כל אחד מן המומחים הנ"ל היה שולח את המערער לבצע את הבדיקות המתאימות, בין היתר, בדיקת ה- EMG, אליה נשלח לבסוף על ידי המל"ל. בהקשר זה נוסיף ונדגיש כי המערער לא השכיל להוכיח טענתו לפיה בדיקה זו היא בדיקה מיוחדת וחדישה אשר מעטים הרופאים היודעים על קיומה (ולא בכדי). משכך, לא עלה בידו להראות כי המקרה דנן נופל לגדרו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, על פיו נדחה מועד תחילת ההתיישנות ליום גילוי העובדות המהוות את עילת התובענה. (ח) לשון אחר- מקום בו ישן המערער על זכויותיו, בחר להמתין לקביעת המל"ל, ונמנע מלפעול לבירור נכותו הצמיתה אין הוא יכול לטעון כי מדובר בהתיישנות שלא מדעת. המערער היה מודע לנזק שנגרם לידו כתוצאה מן התאונה, והראיה לכך היא העובדה שפנה למל"ל לקביעת שיעור נכותו בגינו. אף אם לא היה מודע למלוא היקפו של נזק זה, ולחומרת הנכות בה לקה, אין הדבר דוחה את מירוץ ההתיישנות (השווה: עניין בוכריס, שם בעמ' 560). תאונת דרכים