יש להבחין בין תגמולי הביטוח המשולמים בגין נזקי גוף לבין תגמולי ביטוח המשולמים עבור נזקי רכוש. נפסק, כי עם העברת הבעלות בכלי הרכב פוקעת פוליסת הביטוח, והבעלים החדש אינו זכאי לתגמולי ביטוח מכוחה, ((וראו: ע"א 427/64 נאור אפרת ואח' נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט(2) 17; ד"נ 10/65 נאור אפרת נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט(4) 48). בעקבות פסיקה זאת תוקנה פקודת ביטוח רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, שעמדה אז בתוקף, וכיום, ככל שהדבר נוגע לתגמולי ביטוח המשולמים על פי ביטוח שיש חובה לעשותו על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 מוסדר הדבר בסעיף 13 לפקודה זאת (וראו גם ע"א 372/77 פול אינשורנס נ' קנטי, פ"ד ל"ג(3) 38, בעמ' 48). להלן פסק דין בנושא ביטוח רכב אחרי העברת בעלות: פסק דין השופט י' כהן: 1. בתביעה שהגישה חברת תערובות הצפון בע"מ (להלן - "המערערת") נגד אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן - "המשיבה") לבית משפט קמא, עתרה המבקשת לכך שבית המשפט קמא יחייב את המשיבה לשלם לה תגמולי ביטוח בסך 250,000 ₪, כערכם לתאריך 11.10.2001 (יום הגשת התביעה). 2. בכתב התביעה שהוגש מטעם המערערת לבית המשפט קמא נטען, כי המערערת הייתה בעלת משאית, אותה ביטחה בביטוח מקיף אצל הנתבעת, ובחשכת הלילה שבין 25.8.01 ובוקר היום שלמחרת המשאית נגנבה. 3. המשיבה הכחישה את התביעה וטענה כי אין לחייבה בתשלום תגמולי הביטוח למערערת, באשר עוד לפני שהמשאית נגנבה, המערערת מכרה אותה לאדם אחר, יוסף פינקו שמו, ואף קיבלה את התמורה עבורה, ועל כן לא נגרם לה כל נזק כתוצאה מהגניבה. 4. על טענה אחרונה זו השיבה המערערת, כי אמנם התקשרה בחוזה מכר עם מר פינקו, ואף קיבלה חלק מהתמורה, אך המכר לא הושלם והבעלות במשאית עדיין לא עברה לקונה. 5. בבית המשפט קמא התייחסו הצדדים אף לציוד נוסף שנמכר, שכן לטענת המערערת העסקה הכוללת נעשתה בסכום של כ- 350,000 ₪, והמשאית, על ארגז ה-"רם - סע" שעליה, היו רק חלק מהפריטים שנמכרו. הצדדים בטיעונם לפנינו התייחסו אף לפריטים הנוספים שנמכרו, אך לדעתי אין מקום שנעסוק בכך. בית המשפט קמא קבע, כי עסקת המכר שנעשתה בין הצדדים "כללה את המשאית והארגז, זאת ותו לא", ואת קביעתו העובדתית בסס כדבעי על הראיות שהיו לפניו, ולדעתי אין מקום להתערב בקביעותיו בעניין זה. על כן, משלב זה אתייחס לעניינה של המשאית והארגז שהיה עליה בעת שנגנבה. על פי פוליסת הביטוח (נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של מר עבד ח'מיס דראושה, מנהל המערערת), סכום הביטוח היה 225,000 ₪, וסכום זה כלל את ארגז המשאית, בסכום של 30,000 ₪. תקופת הביטוח על פי פוליסת הביטוח נקבעה למשך שנה אחת, החל מתאריך 1.1.01. 6. מהעובדות שקבע בית המשפט קמא, בהן אין מקום להתערב, עולה, כי יוסף פינקו עבד כמוביל משנה עבור המערערת במשך כ- 10 שנים במשאית שבבעלותו. בחודש אוקטובר בשנת 2000 פנו יוסף פינקו ושותפו (שבינתיים נפטר) אל המערערת וביקשו כי תמכור להם את המשאית שבבעלותה. המערערת הסכימה למכור את המשאית למר פינקו ולשותפו, ועל פי החוזה, שנעשה בין הצדדים בעל פה, נמסרה המשאית להחזקתם. בין הצדדים הוסכם, כי מר פינקו ושותפו יבצעו במשאית הובלות משנה עבור המערערת, ומתוך התקבולים שיתקבלו מהעבודה במשאית, ישלמו השניים למערערת את התמורה עבור המשאית. מר פינקו ושותפו נשאו בהוצאות המשאית, באופן שאלה התקזזו מתוך ההכנסות שהמשאית הפיקה, ואם לאחר זקיפת ההוצאות נותרה יתרת לזכות מר פינקו ושותפו, חלק מהיתרה שולם למערערת על חשבון התמורה עבור המשאית והחלק האחר חולק בין מר פינקו ושותפו. במשאית נהג בנו של השותף, ומר פינקו ושותפו נשאו בתשלום משכורתו. 7. על פי החוזה שנכרת בין הצדדים בעל פה, זקפה המערערת במועדים שונים סכומי כסף שונים על חשבון התמורה שמר פינקו ושותפו התחייבו לשלם לה עבור המשאית. על פי קביעת בית המשפט קמא, עד לחודש אפריל 2001 שולם למערערת סכום כולל של 190,000 ₪ עבור המשאית. 8. תודגש העובדה, כי גם לאחר שההחזקה במשאית נמסרה לידי מר פינקו ושותפו, המשאית לא נמחקה מספרי החשבונות של המערערת, אלא נותרה רשומה כמשאית שבבעלותה, והמערערת, בדוחותיה הכספיים, ניכתה הוצאות פחת בגינה. בנוסף לכך, המערערת הייתה זו שסידרה את הביטוח המקיף למשאית, והיא הייתה זו שנשאה בתשלום דמי הביטוח, והייתה "המבוטח" על פי פוליסת הביטוח. 9. השאלה הראשונה שעל בית המשפט קמא היה להכריע בה היא השאלה, האם הבעלות במשאית עברה למר פינקו ולשותפו או שמא, למרות מסירת ההחזקה במשאית למר פינקו ולשותפו, הבעלות בה נשארה בידי המערערת. בית המשפט קמא לא קבע קביעה נחרצת בעניין זה, שכן ראה את ההכרעה בעובדה זו כהכרעה "שולית" (סעיף 6.5 לפסק הדין), עם זאת קבע, כי לצורך הדיון הוא מניח שעסקת המכר לא הושלמה עדיין. 10. הנני סבור כי השאלה האם הבעלות במשאית עברה לקונים אם לאו אינה שולית כלל וכלל. אם עברה הבעלות במשאית לידי הקונים, ונגנבה בעת שהייתה בבעלותם, כי אז פטורה המשיבה מלשלם תגמולי ביטוח למערערת. לעומת זאת, אם המסקנה היא כי הבעלות במשאית לא עברה מהמערערת לקונים, ונותרה בידי המערערת, כי אז זכאית המערערת לתגמולי הביטוח, בסכום שוויה של המשאית בעת גניבתה. בהערת אגב, שאינה דרושה להכרעתי אציין, כי יש להבחין בין תגמולי הביטוח המשולמים בגין נזקי גוף לבין תגמולי ביטוח המשולמים עבור נזקי רכוש. בשעתו נפסק, כי עם העברת הבעלות בכלי הרכב פוקעת פוליסת הביטוח, והבעלים החדש אינו זכאי לתגמולי ביטוח מכוחה, ((וראו: ע"א 427/64 נאור אפרת ואח' נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט(2) 17; ד"נ 10/65 נאור אפרת נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט(4) 48). בעקבות פסיקה זאת תוקנה פקודת ביטוח רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, שעמדה אז בתוקף, וכיום, ככל שהדבר נוגע לתגמולי ביטוח המשולמים על פי ביטוח שיש חובה לעשותו על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 מוסדר הדבר בסעיף 13 לפקודה זאת (וראו גם ע"א 372/77 פול אינשורנס נ' קנטי, פ"ד ל"ג(3) 38, בעמ' 48). מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בתגמולי ביטוח לפי פוליסה לביטוח מקיף, עבור כלי רכב שנגנב, הנני סבור כי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, לא שינה את המצב המשפטי, וההלכה שנקבעה בע"א 427/64 הנזכר לעיל, כוחה עדיין יפה. אעיר, כי דווקא העובדה, שבביטוח שחובה לעשותו על פי פקודת הביטוח קיים סעיף מיוחד, המונע ממבטח לטעון כי הוא פטור מלשלם תגמולי הביטוח בעקבות העברת הבעלות בכלי הרכב, מלמדת כי בסוגי ביטוח אחרים המצב המשפטי שונה, והמבטח זכאי לטעון כי העברת הבעלות בכלי הרכב מפקיעה את הביטוח. 11. ולגופו של עניין: בסעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968, נקבע הכלל, כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". בנסיבות העניין שלפנינו, ולאור העובדות שקבע בית השפט קמא, הנני סבור כי הבעלות במשאית טרם עברה לקונים. אמנם הקונים קיבלו את ההחזקה במשאית, ואף הפעילו אותה על חשבונם הם, ואף הוציאו ממנה את לחמם, ואולם טרם סיימו לשלם למערערת את התמורה עבור המשאית, והמשאית נותרה רשומה בספרי המערערת, שאף ביטחה אותה אצל המשיבה. מה לה למערערת כי תבטח משאית שאינה בבעלותה? ומדוע תבקש להכיר בהוצאות פחת בגין משאית שאינה חלק מרכושה? שאלות אלה אינן שאלות סרק, שכן שימור הבעלות במשאית בידי המערערת כל עוד לא שולמה לה מלוא התמורה עבורה, מובנת והגיונית. רבות הן העסקאות בהם המוכר אינו מעביר לקונה את הבעלות בממכר, כל עוד לא קיבל את מלוא התמורה מהקונה. 12. באין חוזה בכתב, עלינו לקבוע את המצב המשפטי מתוך העובדות שהוכחו ונקבעו על ידי בית המשפט קמא, ולדעתי, עובדות אלה מצביעות על כך שעסקת המכר שנעשתה בין המערערת והקונים הייתה עסקת מכר בתשלומים, והותנה, אם לא במפורש כי אז מכללא, שהבעלות במשאית תועבר לידי הקונים לכשיסיימו לשלם התמורה עבור המשאית. קביעה זו מתיישבת עם העובדה, שהמשאית הוסיפה להיות רשומה בספריה של המערערת והמערערת הייתה זו שכרתה עם המשיבה את חוזה הביטוח. אציע אפוא לחברי למותב לקבוע, כי בעת שהמשאית נגנבה, המשאית עדיין הייתה בבעלותה של המערערת. 13. כאמור, בית המשפט קמא יצא מנקודת ההנחה שמכר המשאית לא הושלם, ובבואו לקבוע את סכום תגמולי הביטוח של המשיבה לשלם למערערת, קבע כי המשאית בוטחה בסכום של 225,000 ₪, נכון לתאריך 1.1.01, ובמועד הגניבה הגיע סכום זה לסך 228,165 ₪. עד למועד הגניבה קיבלה המערערת מהקונים סך 190,000 ₪ עבור המשאית, ועל כן קבע בית המשפט קמא, כי על המשיבה לשלם למערערת את סכום ההפרש, המסתכם כדי הסך 38,165 ₪. על כן, בסיפא לפסק הדין חייב בית המשפט קמא את המשיבה לשלם למערערת סך 38,165 ₪, ומכיוון שלא הוכח בראיות שהמשיבה הציעה תשלום למערערת, קבע בית המשפט קמא כי המשיבה תשלם למערערת הסכום הפסוק בצירוף ריבית מיוחדת כמשמעותה בסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. 14. שני הצדדים מערערים על פסק דינו של בית המשפט קמא. המערערת מלינה על כך שבית המשפט קמא לא פסק לה מלוא הפיצוי עבור המשאית שנגנבה ולעומת זאת, המשיבה מלינה על כך שבית המשפט קמא לא דחה תביעת המערערת, שהרי לטענת המשיבה המשאית כבר נמכרה למר פינקו ולשותפו. לאור קביעתי שלעיל, כי עסקת המכר לא הושלמה והבעלות במשאית עדיין לא עברה לקונים, הרי דין הוא שהערעור שכנגד יידחה. אשר לערעורה של המערערת, הנני סבור כי יש לקבלו ולתקן את פסק הדין, ולהלן אביא נימוקי. 15. כיוון שהמשאית נגנבה בעודה בבעלות המערערת, לא תוכל המערערת בעתיד להעביר למר פינקו ולשותפו את הבעלות במשאית, הגם שקיבלה מהם חלק נכבד מהתמורה עבור המשאית. במצב שכזה יהיה על המערערת להשיב לקונים את סכום הכסף שקיבלה מהם עבור המשאית. אף מנהל המערערת, מר עבד ח'מיס דראושה הצהיר בתצהיר עדותו הראשית (מוצג ת/1), כי יהיה על המערערת להשיב לקונים את סכום הכסף שקיבלה עבור המשאית. לפיכך, לא היה מקום לפסוק למערערת תגמולי ביטוח בסכום ההפרש בין ערך המשאית בתאריך גניבתה לסכום שקיבלה עד למועד הגניבה מהקונים, והיה מקום לפסוק למערערת תגמולי ביטוח כפי שוויה המלא של המשאית בעת שנגנבה. 16. על פי קביעת בית המשפט קמא, שוויה המלא של המשאית (כולל הארגז) בעת הגניבה היה 210,000 ₪ (סעיף 8.3 לפסק הדין), ועל כן שגה בית המשפט קמא כאשר בסס את חישוביו על סכום הביטוח המשוערך. 17. על כן, ולאור כל האמור לעיל, אציע לחברי לתקן את פסק הדין שניתן בבית המשפט קמא באופן שבמקום הסכום 38,165 ₪, הנקוב בסעיף 9.1 לפסק הדין, יבוא הסכום 210,000 ₪, כערכו בתאריך הגניבה (25.8.01). בעניין הריבית המיוחדת, שבית המשפט קמא הטיל על המשיבה לשלם, כי אז תנאי להטלת ריבית מיוחדת הוא, שהמבטח לא שילם תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב. במקרה שלפנינו הנני סבור, כי האופן בו נעשתה עסקת המכר בין המערערת ומר פינקו ושותפו, יצרו בסיס למחלוקת תמת לב, ואין לדעתי מקום להטיל על המשיבה לשלם למערערת ריבית מיוחדת. 18. על כן אציע לחברי לתקן את פסק הדין של בית המשפט קמא כך שהמשיבה (אריה חברה לביטוח בע"מ) תחויב לשלם למערערת (תערובות הצפון בע"מ) תגמולי ביטוח בסך 210,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, החל מתאריך 25.8.01 (מועד גניבת המשאית). עוד אציע, כי המשיבה תחויב לשלם למערערת את כל הוצאות המשפט שנגרמו לה בשתי הערכאות, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך תחויב המשיבה לשלם למערערת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ כחוק בבית משפט השלום, ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בערעור. כאמור, הערעור שכנגד יידחה. י' כהן, שופט השופטת ש' וסרקרוג [אב"ד]: אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי, כבוד השופט י' כהן, ואולם בהתייחס לסעיף 10 בפסק הדין, אבקש להשאיר בצריך עיון את השאלה, אם בהנחה שהיתה העברת בעלות ברכב, בנסיבות תיק זה -קביעה שאינה מקובלת עליי- היתה המערערת זכאית למלוא תגמולי הביטוח, בגין המשאית הנדונה. ש' וסרקרוג, שופטת [אב"ד] השופט ר' שפירא: אני מסכים לאמור בחוות דעתו של חברי השופט י. כהן. כן אני מצטרף לדעת חברתי השופטת ש. וסרקרוג לפיה יש להשאיר בצריך עיון את השאלה שנדונה בסעיף 10 לחוות דעתו של השופט כהן. אינני רואה צורך לקבוע עמדה נחרצת בשאלה זו שאינה נדרשת לצורך ההכרעה בסכסוך שבפנינו. ר' שפירא, שופט אשר על כל האמור לעיל הוחלט כדלקמן: (א) לחייב את המשיבה (אריה חברה לביטוח בע"מ) לשלם למערערת (תערובות הצפון בע"מ) סך 210,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, החל מתאריך 25.8.01 (מועד גניבת המשאית). (ב) לחייב את המשיבה לשלם למערערת את כל הוצאות המשפט שנגרמו לה בשתי הערכאות, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה. כמו כן המשיבה תשלם למערערת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בצירוף מע"מ כחוק בבית משפט השלום, ועוד שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק בערעור. (ג) הערעור שכנגד יידחה. (ד) הפקדון להבטחת הוצאות הערעור, אשר הופקד על ידי המערערת (תערובות הצפון בע"מ) יוחזר לידי ב"כ המערערת (עו"ד ד' ברק). רכבבעלותביטוח רכבהעברת בעלות