ביטוח גניבה פריצה ושוד - ביטוח צמ"ה יעה אופני (שופל)

בית המשפט ציין בפסיקתו כי ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו. על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמת, השלילה אינה חריג לאחריות של חברת הביטוח, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של "מקרה הביטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד אתן. להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבה פריצה ושוד: פסק - דין התובע רשום כבעלים של כלי ציוד הנדסי, יעה אופני ("שופל") תוצר שנת 1997 מס' רישוי צמ"ה 6- 23722 (להלן: "השופל"; ראה פרטי השופל במסמכי הרישוי נספח ט' לתצהיר התובע). ה מס' 1, הם גוף המוכר בעולם הביטוח כ"חתמי לוידס" והם מיוצגים בישראל באמצעות הנתבעת מס' 2; ה, או מי מהם, ביטחו את השופל בפוליסת צמ"ה מיום 28.6.2001, נספחים יא' לתצהירו של התובע הכוללים את "הרשימה" ו "הג'קט" של הפוליסה (להלן: "הפוליסה"). האמור לעיל אינו מוכחש על ידי הנתבעים כפי המפורט בסעיפים 1 עד 3 לתצהירו של מר גבריאל שפירא מנכ"ל הנתבעת מס' 2 (להלן: "שפירא") וכעולה מעדותו של שפירא בעמ' 31, 36 - 37 ו 48 לפרוטוקול הדיון ביום 6.9.04 (להלן: "פרוטוקול ג'") וכן מנספח א' לתצהירו ולאור זאת לא היה כל טעם וצורך בטענות הנתבעים בעניין אי הוכחת זהות ה בסעיף א. לסיכומיהם. הפוליסה מחסה, בין היתר, נזקים הנגרמים למבוטח בגין גניבת השופל, בכפוף לקיומם של תנאים שונים למיגון הכלי, כפי המפורט בסעיף המכונה "תנאי הגנות" בעמוד השני של הרשימה (להלן: "סעיף המיגון"). אין חולק על כך שהשופל היה ממוגן על ידי מערכת הגנות התראה ואיתור הקרויה "מקסימטקס" ואשר הותקנה על ידי חברה בשם מטרימטקס בע"מ (ראה נספח י' לתצהיר התובע) ומערכת זו עמדה בדרישות סעיף המיגון (להלן: "מערכת ההתראה") ואת שירותי האתראה במקרה של גניבה או ניסיון גניבה של השופל ואת שירותי האיתור למקרה גניבה, על פי חיווי של מערכת המיגון, נתנה לתובע חברה שכונתה על ידי הצדדים "פוינטר" (שם מלא לא נמסר) וכי גם מתן שירותים אלה על ידי פוינטר היו בהתאמה לתנאי הפוליסה [ ראה, לדוגמה, עדות סוכן הביטוח מר אבי לביא בעמ' 72 עד 76 לפרוטוקול הדיון ביום 7.12.2003 (להלן: "פרוטוקול א'")]. בעת קרות האירוע נשוא התביעה, היה התובע, לטענתו, בעל עסק לעבודות עפר ותשתית בשם המסחרי "ויטו עבודות עפר" (להלן: "העסק") אשר הפעיל כלים הנדסיים נוספים לשופל (שהיה ככל המסתבר הכלי האחרון שנרכש על ידי העסק) ובהם שני שופלים (ככל הנראה, מספר זה כולל את השופל נשוא הדיון כפי העולה מהאמור בסעיף 2 לתצהירו של "שולי", הנזכר להלן), כלי המכונה "באגר" ומשאית (סעיפים 1, 2 לתצהיר התובע). אחד מאותם כלים הוא שופל משנת יצור 2001, שלו יש תפקיד בפרשה, כפי שיובהר בהמשך הדברים (להלן: "כלי 2001"). מוסכם עוד על הכל שכתובת העסק היא ברח' אנילביץ' 18 נתניה (להלן: "מקום העסק") שהיא גם כתובת מגוריו של שחקן נוסף במחזה, אחד בשם שלום (שולי) רוקח (להלן: "שולי"), שגם לו יש תפקיד נכבד בפרשה [ לעניין מקום העסק ראה עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון ביום 11.7.04 (להלן: "פרוטוקול ב'") שורה אחרונה ובתחילת עמ' 8 שם; לעניין מקום העסק ומגוריו של שולי ב אותה הכתובת אחזור עוד להלן ]. ביום ו' 28.9.01 בשעות הערב, נלקח השופל מהמקום בו חנה, בנסיבות הנחזות כגניבה; באותה עת חנה השופל במגרש שהיה שייך או היה מוחזק על ידי אחד המכונה על ידי התובע "כושי", שהיה מצוי באזור התעשייה בצומת סגולה בפתח תקווה (להלן: "המגרש"); המגרש הנ"ל שימש את כושי לאחסנה של מכוניות או שרידי מכוניות עבור חברות ביטוח; דברים אלה נלמדים מתצהירו של התובע (סעיף 9) וגם מתצהירו של שולי (סעיף 5); כושי עצמו לא מסר עדות במשפט. אין חולק על כך שהשופל אכן חנה במגרש טרם היעלמותו וכי בעת לקיחתו מהמגרש ועובר לה, פורקה מערכת ההתראה ממנו ונגרמו נזקים לגדר המגרש ולמכוניות או שרידי המכוניות שהיו מוחזקות בו (ראה דו"ח החקירה של חוקר הנתבעים, מר שטייר פנחס, מוצג במ/12 סעיפים 7.6.3, 7.6.5; סעיפים אלה בדו"ח החקירה מייצגים בדיקות שערך החוקר עצמו ועל כן קבילים כראיה לעניין העובדות המפורטות בהם). השופל לא הוחזר לתובע ולא נמצא ועל כן ביקש התובע לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים לו מעת הנתבעים בגין אירוע הביטוח הרלבנטי, קרי גניבת השופל. בקשתו זו של התובע נדחתה על ידי הנתבעים, כפי המפורט במכתבם מוצג במ/7, נספח ד' לכתב התביעה (להלן: "מכתב הדחייה") ומכאן התביעה. במהלך התביעה העלו הצדדים על דוכן בית המשפט שאלות רבות של עובדה ומשפט אשר לטעמי אין צורך לדון בהן, בנסיבות המקרה, ועל כן אתייחס רק לאותם עניינים שהם רלבנטיים להחלטה בהתחשב בדרך הנמקת פסק הדין ותוצאתו. נימוק ראשון משלל נימוקי דחיית התביעה על ידי הנתבעים הוא : "...לא הוכח "מקרה ביטוח" כנדרש על פי תנאי הפוליסה הדין והפסיקה" (סעיף א. למכתב הדחייה). נימוק זה עלה גם בכתב הגנת הנתבעים לרבות הטענה בדבר נטל השכנוע המוטל על התובע לעניין הוכחת מקרה הביטוח (סעיפים 10 ו 11.3 לכתב ההגנה) ולא הייתי מזכיר עניין זה אלמלא ראה ב"כ התובע לנכון לטעון בהשלמת סיכומים שהוגשה על ידיו על פי רשות שניתנה לו (ובכך נראה בעליל שלא היה צורך בהשלמה כזו), כאילו הטענה בדבר "ביום" הגניבה בידי התובע לא עלתה לשולחן הדיונים בכתבי הטענות או במכתב הדחייה, דברים שאין בהם ממש לאור האמור באותם מסמכים המטיל על התובע, ובדין כך כפי שלהלן, לשכנע את בית המשפט גם בקיומה של עובדה שלילית, קרי שלא היה לו חלק בנטילת השופל, קרי שלא ביים את מעשה הגניבה לכאורה. אכן, נטל השכנוע, הנטל העיקרי המוטל על התובע להוכחת טענותיו [ כפי הסיווג הטרמינולוגי שנקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, בע"א 6160/99, נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', "דינים" עליון נח' עמ' 960] מוטל על התובע ובכלל זה גם הנטל להוכיח שלא הייתה לו יד במעשה הגניבה [ ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז1 עמ' 873 - דעת הרוב (להלן: "פס"ד וייסנר"); כב' השופטים נתניהו, גולדברג ואור בפסק הדין ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז5 עמ' 661; (להלן: "פס"ד סיני" ]. וכך מסוכמים הדברים ב"פסה"ד וייסנר" הנ"ל בדברי כב' השופטת נתניהו (עמ' 850-851): "…ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז - 1977…גניבה, על-פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל"…לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו…השלילה…אינה חריג לאחריות של המבטחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של "מקרה הביטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח. בצדק העיר הנשיא המלומד, כי הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד אתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו"; ( ההדגשה שלי - צ.כ. וראה גם סיכום הדברים במאמרו של ד"ר הרמן - "המוציא ממבטחו עליו הראיה: נטל ההוכחה בתביעות לתגמולי ביטוח", הפרקליט, מה' חוב' ב' אפריל 2001 עמ' 243 ). לא למותר לציין את חשיבותה של עדות המבוטח, התובע במקרה זה, בכל הקשור להוכחת ה"אלמנט השלילי". הוא זה היודע את העובדות לאשורן והוא זה היחיד למעשה, היכול למסור עדות באשר להתקיימותו של ה"אלמנט השלילי". עמדה על כך כב' השופטת נתניהו בקטע המובא לעיל מ"פס"ד וייסנר" והדגיש זאת ביתר שאת כב' השופט אור ב"פס"ד סיני" דלקמן: "…יתכנו נסיבות…שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט…" [ הדגשה שלי - צ.כ. שם, בעמ' 687, 688; ראה ציטוט הדברים, בהסכמה, בפסק הדין ע"א 143/98 מוחמד דיב נ. הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' פד"י נג1 עמ' 450 ]. לא עלה בידי התובע לצלוח את המכשול הדרוש להוכחת ה"אלמנט השלילי", היינו חוסר מעורבותו ביצירת מקרה הביטוח ובכלל זה חוסר האמון שיש לתת בעדותו ובסיפור המעשה שאותו היא מנסה לבסס; חוסר אמון זה מתייחס הן לנסיבות המקרה עצמו והן לרקע הדברים בחשד כבד, שלא הוסר, וגם אם אין בו הוכחה של ממש, השפעה על האמון בתובע יש בו דיו, בכל הנוגע למעשי מרמה שנוקט התובע יחד עם שולי ועבור שולי בכל הנוגע לשלטונות המס או למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). ראשית, לעניין נסיבות המקרה: עובר לגניבת השופל, בערבו של אותו יום ו' הנ"ל, הובא השופל על ידי התובע ממקום חנייתו במקום העסק למגרש. כבר כשלעצמה יש בעובדה זו לעורר תמיהה והמקריות שבהבאת השופל לאותו מקום וגניבתו באותו ערב מעוררת שאלות. המגרש מצוי כאמור באזור התעשייה בצומת סגולה, שהוא מקום מבודד ואינו מאויש בשעות הערב. איני צריך להידרש לשאלה האם עונה מיקום המגרש לדרישת סעיף המיגון לפיו על השופל, בעת שאין שמירה עליו, להיות מצוי במקום "מיושב", אם לאו, שכן איני נידרש כלל לשאלה האם עמד התובע בתנאי סעיף המיגון לעניין זה. מאידך, אין לי ספק שהמדובר במקום מבודד, שאין מבני מגורים בסביבתו המיידית הגם שמצויים במקום מבני מגורים במרחק של כמאה חמישים מטרים, אך אלה מצויים מעבר לצומת סגולה שהיא צומת סואנת ולמעשה מהווים שכונת מגורים נפרדת לחלוטין מאזור התעשייה. דברים אלה נחזים מהתמונות שהוצגו בפני, מוצגים במ/4 ו במ/5 וכן מביקור במקום שנערך על ידי; ראה גם סימול מיקום המגרש בתמונה מס' 6 במספור המוצגים הנ"ל, פרוטוקול ג' בעמ' 13 בראש העמוד. הסיבה להבאתו של השופל למגרש המבודד בערבו של יום השישי ממקום חנייתו הרגיל במקום העסק המוגן, שהוא כאמור בית מגוריו של שולי [ עדות התובע בסוף עמ' 27 לפרוטוקול הדיון ביום 11.7.04 (להלן: "פרוטוקול ב'") ], מתורצת על ידי התובע בצורך לקדם את הכלי למקום הסמוך למקום ביצוע עבודות הריסה שבוצעו על ידיו עבור עירית פתח תקווה בשכונת גת רימון, הקרובה יותר לצומת סגולה, שם היה השופל אמור לסייע בביצוע העבודות ביום א' שלאחר אותו סוף שבוע (סעיף 9 לתצהיר התובע, עדותו בעמ' 28 עד 30 לפרוטוקול ב'). עדותו של התובע לסיבה זו, שאין לומר עליה שהיא מופרכת לחלוטין, לא נתמכה בכל עדות אחרת; לא הובאה כל ראיה על העבודות שבוצעו בשכונת גת רימון, על הצורך במציאותו של השופל שם, או אפילו עדות של מפעיל הבאגר, אחד בשם צ'רלי עמר, שהיה זה שאסף את התובע לדבריו מהמגרש והחזירו לנתניה לאחר שאחסן את השופל במגרש. אפילו שולי, שמביתו נלקח השופל למגרש על ידי התובע כביכול, אינו יכול לאשר או להכחיש או לאשר עובדה זו, כמו גם את העובדה שהוא יצר או לא יצר את הקשר שבין התובע לכושי, בעלי המגרש (עדות שולי בעמ' 72 עד 74 לפרוטוקול ב'); גם כושי או אחיו יורם (ולא לגמרי ברור עם מי מהם סוכם עניין אחסנת השופל במגרש) לא מסרו עדות. עיון במפה מצביע גם על כך ששכונת גת רימון אינה מצויה ממש בסמוך לצומת סגולה ועל כן גם הטענה בדבר "קירוב" השופל למקום העבודה המיועד, תוך הימנעות מהסעתו בכבישים ראשיים ביום א' בבוקר, היא טענה רדודה במקצת. מכל מקום, גם אם סיבת הבאת השופל למגרש נראית מעט בעייתית, עדיין אין לומר עליה שהיא מופרכת כאשר עצם האחסנה של הכלי באותו מגרש אינה שנויה במחלוקת ונראית כמוכחת; יחד עם זאת, אין לומר על דברי התובע בעניין זה שהם מחזקי אמון. כזכור היה השופל מוגן באמצעות המערכת התראה ולה גיבוי במוקד איתור של פוינטר. הקושי העיקרי בסיפור המעשה של התובע נעוץ באי ביצוע כל פעולה על ידיו בעת שהתגלה חיווי ניתוק מצבר השופל במוקד פוינטר, דבר הגורם להתראה ולהתקשרות של המוקד עם בעלי הכלי המדובר לבירור האם הניתוק יזום על ידיו או שהוא מהווה אינדיקציה להליך של גניבת הכלי. לפי סיפור התובע, התקשרה אליו מישהי שהציגה עצמה כמוקדנית של חברת "איתורן" ושאלה אותו האם הכל בסדר עם הכלי הואיל ואמרה לו שהיא מקבלת חיווי של ניתוק מצבר; לשאלתו של התובע האם מדובר בשופל או בכלי 2001 ענתה שהכוונה היא לכלי 2001; התובע התקשר עם שולי, שכלי 2001 חנה בחצר ביתו, שאל אותו מה המצב, זה אישר שאין בעיה עם כלי 2001, והתובע מסר למוקדנית שהכל בסדר עם השופל (תמצית הדברים בסעיף 10 לתצהיר התובע; ראה לעניין דרך ביצוע הפעולות לאחר קבלת חיווי על ניתוק מצבר בעדותו של קב"ט פוינטר מר זיו נוימן (להלן: "הקב"ט" בעמ' 23 לפרוטוקול ג'). זהו סיפור מעשה אותו מגדיר ב"כ הנתבעים כ"גירסה הזויה" (תחילת עמוד 3 לסיכומי טענות הנתבעים) ואין לי אלא להסכים להגדרה זו. מקובל עלי, כפי שניסה ב"כ התובע להציג, שאכן מערכת "איתורן" היא מערכת ההתראה והגילוי הידועה יותר בישראל וחברת איתורן מוכרת יותר מפוינטר ושמה של המערכת הפך במובן מסוים להיות שם גנרי למערכות התראה וגילוי (עדות הקב"ט בעמ' 26 לפרוטוקול ג' שורות 14 - 24 ותחילת עמ' 27); לחיזוק הדברים, מפנה ב"כ התובע לסיכומי הנתבעים, שם חלה טעות אצל ב"כ הנתבעים כשהתייחס לקב"ט כקב"ט איתורן ולא כקב"ט פוינטר (פיסקה 7 לסיכומי טענות הנתבעים ופיסקה 4 לסיכומי התשובה של התובע), אך אין בדברים אלה כדי להפחית מעצמת האבסורד בסיפורו של התובע. אין מדובר בטעות של אדם מהיישוב, אפילו עורך דין, הקורא למערכת "איתורן", למרות שמדובר במערכת של חברה אחרת. לדברי התובע, מוקדנית פוינטר פנתה אליו טלפונית, במועד גניבת השופל, והזדהתה כמוקדנית איתורן; יתר על כן, אין חולק על כך שכלי 2001 היה מוגן במערכת של איתורן וכאשר שאל התובע, לדבריו, את המוקדנית באיזה כלי מדובר, השופל או כלי 2001, השיבה לו זו שהמדובר בכלי 2001; כך, למרות שעל פי ההגיון, לא הייתה למוקדנית הנ"ל ולא הייתה יכולה להיות לה כל ידיעה על כלי 2001 שלא היה מוגן ומאובטח על ידי פוינטר; לעומת זאת, כך התובע, הוא לא טרח לוודא עם המוקדנית באשר למקום הימצאו של הכלי שלגביו התקבל חיווי ניתוק המצבר וכך נמנע ממנו או מהמוקדנית לוודא שמדובר בכלי המצוי בצומת סגולה ולא בנתניה. התובע נשאל בעניינים אלה דברים מפורשים בחקירה הנגדית שוב ושוב, ואלה הנתונים העולים מדבריו, ללא צורך בפרשנות, ועל פניהם הם חסרי כל הגיון [ ראה עמ' 33 עד 38 לפרוטוקול ב', שם נשאל התובע מספר פעמים על זיהוייה של המוקדנית, על הכלי המדובר בהודעתה, על אי מסירת מיקום הכלי ועל כך שהוא שאל את המוקדנית האם מדובר בכלי המצוי בנתניה ותשובתה החיובית לכך, דברים שבשום מקרה לא היו יכולים להיות בידיעתה, אפילו אם טעתה לחשוב שהיא עובדת בחברה המתחרה לחברה בה הייתה מועסקת ]. לא למותר להוסיף שאותה מוקדנית לא אותרה מעולם; סביר להניח שלא ניתן יהיה למצוא אותה בשלבי הדיון אולם "הבלבול" כביכול התגלה בשלב מוקדם הרבה יותר, למעשה למחרת הגניבה ובכ"ז, לא נעשה על ידי התובע כל מאמץ לא בשלב זה או בשלב מאוחר יותר אך קרוב לאירוע, לברר מי הייתה המוקדנית באותה עת ומה נאמר על ידיה; ברור שלעת מסירת העדויות במשפט לא ניתן עוד לשחזר בפוינטר את פרטי השיחות ואת פרטי אותה מוקדנית (ראה עדות הקב"ט בעמ' 20 שורה 4). גם מועד היוולדו של הסיפור בדבר פניית המוקדנית מעורר שאלות; התובע מסר שתי הודעות לחוקר, מוצגים במ/9 ו במ/10 (עמ' 52 לפרוטוקול ב' שם נרשם בטעות במ/10 ו במ/11 וראה עמ' 19 לפרוטוקול ב'); בהודעה הראשונה, מוצג במ/9, שהיא הסמוכה יותר למועד האירוע הנטען (מיום 30.9.01) אין התובע מזכיר כלל את כל פרשת השיחה בינו לבין אותה מוקדנית, לא בחלק הסיפורי של ההודעה ולא במסגרת הליך התשאול. לעומת זאת, בהודעה השניה, שנלקחה ממנו מספר ימים לאחר מכן (4.10.01) פותח התובע את דבריו בסיפור מעשה המוקדנית. אין בפי התובע תשובה של ממש לשאלה מדוע לא הזכיר את הדברים במסגרת גביית ההודעה הראשונה (עמ' 39, 40 לפרוטוקול ב'); ניתן לומר על כן שהודעתו השניה של התובע, כמו גם גירסתו בתצהירו ובחקירתו הנגדית בכל הנוגע ל"בלבול" של מוקדנית פוינטר היא בגדר של "עדות כבושה" ומשקלה של זו, אפילו היה בה הגיון כלשהו, מועט ביותר בהעדר הסבר סביר לכבישתה, והסבר כזה לא נמצא (ראה, לדוגמה, ע"פ 677/84 אמנון דוד נ. מדינת ישראל, פד"י מא4 עמ' 33). מכאן למערכת היחסים הבלתי מובהרת בין התובע לשולי ומעמדו של שולי בעסקו של התובע, אם בכלל מדובר בעסקו של התובע. בסעיף 2 לתצהירו מגדיר התובע את שולי כמי שעוזר לו בתפעול העסק; סתם התובע ולא פרש, האם שולי שותף, שכיר, יועץ כקבלן עצמאי, מקבל משכורת או שכר כלשהו או מקבל תמורה כלשהי ומהו גדר תפקידו של שולי וה"עזרה" שהוא נותן לתובע. שולי, "מרחיב" לכאורה את היריעה ומספר בתצהירו שהוא מכיר את התובע מגיל הילדות ו"...אני (שולי) עוזר לו בעסק שלו והוא מתייעץ איתי" (סעיף 2 לתצהירו); גם שולי אינו מבהיר דבר באשר למהות העזרה וגדר התפקיד שלו בעסקו של התובע והתמורה שהוא מקבל או לא מקבל בגין אותה עזרה. עוד מוסיף שולי ואומר, בסעיף 4 לתצהירו שהשופל "...היה חונה לפעמים בחצר הבית שלי באנילביץ' 18 נתניה, שם גר גם (התובע)". מכאן נלמדים מספר דברים: שולי והתובע גרים ביחד?! באותו המקום; מקום מגוריהם הוא גם מקום העסק, כפי שצוין לעיל; לפי עדותו של התובע, שהובאה לעיל, השופל היה מצוי ברגיל בחצר העסק, הוא חצר ביתו של שולי (ואולי גם של התובע) אך שולי מנסה להסתיר זאת בתצהירו בדבריו שלפיהם השופל היה חונה "לפעמים" בחצר הבית שלו. אלא שברור שגם כלי 2001 היה חונה בחצר אותו הבית כדרך קבע, זאת ניתן ללמוד מספור המעשה בדבר התקשרות מוקדנית פוינטר לתובע ובקשתו משולי שיבדוק אם כלי 2001 מצוי במקומו ליד הבית (עמ' 35 לפרוטוקול ב'); כאמור לעיל, התובע מציין שמקום העסק הוא מקום מגוריו, שבו גדל מילדותו, אלא שבעלי המקום הוא שולי (עמ' 7, 8 לפרוטוקול ב' וכן גם עמ' 38 שם בשורות 16 עד 20); גם אשתו של שולי עובדת אצל התובע כפקידה?! (שם עמ' 8); עסקו של התובע נקרא בשם "ויטו עבודות עפר" (לא הוברר אם זה השם המלא), כך מצוין שם העסק בהודעות התובע במ/9 ו במ/10 וכך מאשר התובע המסכים גם שרק העסק שלו נקרא "ויטו"; אולם מסתבר כי גם שולי משתמש בשם "ויטו" בעסק הקרוי "ויטו ים וחול" שבלוגו של העסק מופיעים המלים "בהנהלת שולי רוקח" ומקום העסק הוא לא אחר מאשר רח' אנילביץ' 18 נתניה (מוצג במ/11). כשנשאל התובע לעניין זה השיב שבשלב מאוחר יותר הסכים שגם חברו הטוב שולי ישתמש בשם "ויטו" וכך יש שני "ויטו" נפרדים לחלוטין, אם מישהו מוכן לקנות סיפור מטופש זה, והכל בשם החברות שבין התובע לשולי; כלומר, התובע שפועל תחת השם "ויטו" מסכים שגם חברו שולי, היועץ שלו, שבביתו הוא מקיים את עסקו, שבביתו הוא גדל מילדות, ישתמש באותו השם, ובעצם יעשה כביכול שימוש במוניטין של התובע, ולא הוברר מדוע צריך היה שולי לפתוח עסק בשם זהה. כזכור, טוען התובע שביתו של שולי הוא גם ביתו אלא שנשכח ממנו שבהודעות הנ"ל שנגבו ממנו, מצוינת כתובת מגוריו ברח' בר יוחאי 25 נתניה, קרי אין זה ביתו של שולי ברח' אנילביץ'. לא הובררו במלואן הסיבות למשחק שמשחקים השניים בבעלות על העסק באופן שהתובע יעמוד בחזיתו; אחת הסיבות המסתברת היא מכך ששולי היה מקבל קצבאות מהמל"ל (לא הוברר בשל מה) ולא רצה להראות הכנסה המתקבלת על ידיו (ראה עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול); נראה שיש גם "שיקולי מס" מאחרי הדברים. כל אלה אינם אלא בגדר של חשדות, שמן הסתם יבדקו על ידי הרשויות המתאימות אליהן יועבר פסק הדין; איני יכול לקבוע באופן פוזיטיבי שהתובע ושולי מרמים את המל"ל או את רשויות המס; אולם, תיאור הדברים הנ"ל, הסיפורים הבלתי אמינים של התובע ושולי באשר לגדר היחסים שביניהם לעניין הפעלת העסק, יש בהם כדי לעורר חשד לעניין חוקיות דרך ניהול העסק וחשד כזה, וחוסר האמון שניתן לתת בדברי שולי והתובע בהקשר לאמור לעיל, אין בהם כדי לסייע, בלשון המעטה, לאמון שצריך היה התובע להשיג מבית המשפט על מנת לאפשר לבית המשפט לקבל כעובדה את "האלמנט השלילי" בהוכחת מקרה הביטוח. לאור האמור לעיל אין לי אלא לדחות את התביעה וכך אני קובע. התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך של -.35,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. מזכיר ראשי של בית המשפט יעביר עותקים של פסק הדין למחלקת חקירות מס הכנסה, פקיד השומה נתניה, מחלקת חקירות מע"מ, מנהל מע"מ נתניה ומחלקת חקירות של המל"ל על מנת שיתנו דעתם באשר לאמור בפסק הדין בכל הנוגע לניהול עסקו של התובע.מחפרון (שופל)ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)יעה אופניביטוח צמ"ה (ציוד מכני הנדסי)ביטוח פריצה / גניבהפריצהשופל