תיקון מס' 3 לחוק החברות

חקיקתו של תיקון מס' 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 צמצם ביותר את טווח המקרים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. דוקטרינת הרמת מסך צומצמה למקרים חריגים ביותר של שימוש לרעה באישיות המשפטית, כגון: הונאת אדם, קיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סיבר או מימון דק:

סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט - א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו". על פי הסעיף במתכונתו החדשה בוטלה "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, והאפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח." (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ)

וראו גם ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק)1891 בע"מ:
"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף <> ל??÷ ?????? <>, התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו."

כך, ניתן לראות כי האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים הבאים: כאשר מדובר במקרה חריג, כאשר צודק ונכון לעשות כן, כאשר קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים, אחריות תהא על בעלי מניות אקטיביים בלבד, כאשר הופרה חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות, וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון.
סוג החברה העומדת לדיון עשוי גם הוא להשפיע על בית המשפט עת שוקל הוא אם להרים את המסך אם לאו... אין אנו מכוונים דברינו בהקשר זה לחברות במובן ההגדרות האמורות, אלא לחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, היא מנוהלת למעשה כעסק פרטי. ברוב המקרים שולט בחברה מהסוג האמור אדם אחד המקצה מניות לבני משפחתו, אך ורק כדי לעמוד בתנאי הפקודה בדבר מספר מינימלי של חברים. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי עובדת היותה של החברה 'חברת יחיד' או 'חברת מעטים' תגביר את נטייתם להרים את המסך.

כמו כן, הוצע כי כאשר בית המשפט בוחן שיקולי "צודק ונכון", ייקח בחשבון את שיעורי אחזקותיו של בעל המניות, ואת פיקוחו האקטיבי, אם היה כזה לצורך ייחוס חובות החברה כלפיו. כאמור, בהצעת החוק היה כדי להביא לצמצום דיני הרמת המסך לממדים שקדמו לחוק.

חוק החברותאולם, נראה כי נותר עדיין מרחב של שיקול דעת לבית המשפט שיוסד בעיקר על עקרון תום הלב [ראו ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, וע"א 10582/02ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (פורסם באתרים המשפטיים)].

להלן פסק דין בנושא תיקון מס' 3 לחוק החברות:

פסק דין

לפני תביעה לתשלום הוצאות ונזקים בסך של 22,114 ₪, אשר נגרמו לתובע על ידי הנתבע, עקב ניהול הליכים משפטיים ובוררות בין התובע ולבין חברה השייכת לנתבע.

התביעה

בשנת 1996 הזמין התובע, מר אנטון אקסלרד, עבודות אלומיניום לדירתו, בסך 35,100 ₪, מחברת ל.י. תריסי עמוס (1995) בע"מ ("החברה"). החברה הייתה בבעלותו היחידה ותחת ניהולו של הנתבע, יעקב לוין. העבודות בוצעו ברשלנות והושלמו באיחור. התובע דרש כי העבודות יושלמו בטרם ישולמו כל יתרת התשלומים. הנתבע סירב לכך. החברה הגישה כנגד התובע תביעה בגין תשלומים אלו והתובע הגיש תביעה שכנגד. בית המשפט הפנה את הצדדים לבוררות, אשר נוהלה ע"י אינג' ש. שפר. הבורר שמע את הצדדים וביום 21.5.00 נתן פסק בוררות, שלפיו על החברה לפצות את התובע בסכום של 5,400 ₪ ולבצע תיקונים שונים בדירה.

למרות פניות רבות אל הנתבע, לא כובד פסק הבוררות, לא שולם הפיצוי ולא בוצעו התיקונים. בחודש יולי 2000, נאלץ התובע לבצע את התיקונים לפי הצעת מחיר של חברת י.פ. אלומיניום. ביום 29.7.01, הגיש התובע בקשה לאישור פסק בוררות. ביום 27.6.04 ניתן פסק דין המאשר את הפסק נגד החברה וכן נגד הנתבע עצמו באופן אישי. פסק הדין נגד הנתבע באופן אישי, בוטל בהסכמה, מאחר והנתבע לא היה צד להליך הבוררות. החברה ו/או הנתבע לא שילמו עד היום את החוב לפי פסק הדין.

התובע ביקש לפתוח הליכי הוצאה לפועל. לשם כך, פנה לרשם החברות, על מנת לקבל פלט של פרטי החברה, אז התגלה לתובע כי החברה מחוקה ואינה פעילה עוד מיום 11.10.99, כלומר, עוד מהתקופה שבה נוהלו הליכי הבוררות וטרם ניתן פסק הבוררות.

התובע טוען, כי הנתבע הפר את התחייבויותיו, פעל בחוסר תום לב, הונה ורימה את התובע, את הבורר ואת בית המשפט. הנתבע המשיך לנהל הליכים בשם החברה, כאשר היא כבר הייתה מחוקה ולא פעילה. על הנתבע חלה חבות אישית, כמנהל ובעל מניות יחיד, כאשר נהג כלפי התובע בדרך של מרמה ומצג שווא. בנסיבות אלה, לא יכול הנתבע לחסות תחת מסך ההתאגדות ומן הראוי לחייבו באחריות אישית לחובות החברה כלפי התובע.

הנתבע השתמש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה באופן שנועד להונות את התובע ולרמותו, ותוך ידיעה כי אין באפשרותה של החברה לפרוע את חובותיה. בכך נתקיימו המבחנים להטלת אחריות אישית עליו, לפי הוראות סעיפים 6(ג) ו-54 לחוק החברות. ב"כ התובע מפנה לד"נ 7/81 פינדר נ' קסטרו, פ"ד ל"ז (4) 673, שם נפסק כי החובה לנהל מו"מ בתום לב, מכוח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חלה על כל אדם שמנהל מו"מ, לרבות כאשר הוא מנהל אותו בעבור אחר, לרבות כאשר אותו "אחר" הוא חברה. כך גם נקבע בע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח' פ"ד מה (3) 401, שם נפסק כי קיום חובת תום הלב על ידי האורגן של החברה, או ביצוע עוולה נזיקית על ידו, יכולים להוות בסיס לחיובו באחריות אישית, אף כאשר לא הוכח ניהול של עסקי החברה תוך כדי כוונת מרמה, כמשמעותה בסעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש].

עוד טוען התובע, כי הינו זכאי על פי פקודת הנזיקין ו/או על פי חוק החוזים ו/או על פי חוק החברות ו/או חוק החוזים תרופות ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכוח כל דין אחר, להיפרע מהנתבע את מלוא סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

סכום התביעה הינו 22,114 ₪ והינו זהה לסכום המופיע בבקשה לאישור פסק בוררות בתוספת ההוצאות שנפסקו ע"י בית המשפט, בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה.

טענות הנתבע

בפתח הדברים, טוען הנתבע להתיישנות התובענה כבר ביום 16.11.03. עוד מוסיף הנתבע כי מעולם לא ניתנה כל התחייבות אישית מצד הנתבע לתובע. הנתבע גם אינו ערב להתחייבות החברה כלפי התובע. לנתבע לא הייתה כל יריבות אישית בעניין, להבדיל מהחברה. התובע נזכר רק לאחר כ-10 שנים, כי יש לצרף את הנתבע באופן אישי להליכים.

התובע הטעה את בית המשפט, תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בכך שביקש את אישור פסק הבוררות גם נגד הנתבע אישית, כאשר היה מודע לכך שהנתבע לא היה צד לפסק הבוררות. עוד הטעה התובע את בית המשפט, בכך שהמציא לבית המשפט פסיקתא במסגרת הבקשה לאישור פסק הבוררות ובה צוין כי "הנתבע , כביכול, באופן אישי הוא הנתבע, על פי פסק הדין הנ"ל", ואף פתח תיק הוצל"פ כנגד הנתבע. כך, בכוונת מרמה, הטעה התובע את בית המשפט וניסה להפוך את פסק הבוררות שניתן רק כנגד החברה, לפסק דין המחייב אישית גם את הנתבע. כן טוען הנתבע כי לא ידע על מחיקתה של החברה ולא פעל לביצוע מחיקה זו. הנתבע לא פעל ברשלנות ו/או בחוסר תום לב.

דיון והכרעה

התיישנות

לא מצאתי כי יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות. התביעה אינה בגין מצגי שווא שניתנו על ידי הנתבע לתובע במסגרת עסקת היסוד לביצוע העבודות בשנת 1996, אלא בגין התנהגות הנתבע במהלך ניהול ההליכים המשפטיים והבוררות. עילת התביעה מייחסת לנתבע אחריות בגין ניהול הליכים בשם חברה שכבר הפסיקה פעילותה ונמחקה, מבלי לגלות עובדות אלה. לפי התביעה, נודע לתובע על מצגי השווא רק בשנת 2004, כאשר ביקש לפתוח הליכי הוצאה לפעול לפי פסק הדין.

לפיכך, המועד שבו נודעו לתובע מלוא העובדות המרכיבות את עילת התובענה הנו בשנת 2004. לכל המוקדם, ניתן למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ביצוע מצגי השווא במהלך תקופת הליכי הבוררות בשנת 1998. על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות.

האם יש לייחס לנתבע אחריות אישית למי מנזקי התובע שנכללו בתביעה

חקיקתו של תיקון מס' 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") צמצם ביותר את טווח המקרים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. דוקטרינת הרמת מסך צומצמה למקרים חריגים ביותר של שימוש לרעה באישיות המשפטית, כגון: הונאת אדם, קיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סיבר או מימון דק:

"עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..." או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט - א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו". על פי הסעיף במתכונתו החדשה בוטלה "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, והאפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח." (?"? 10582/02 <> ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ.

וראה גם ?"? 3755/03 <> שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק)1891 בע"מ:
"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף <> ל??÷ ?????? <>, התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו."

כך, ניתן לראות כי האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים הבאים: כאשר מדובר במקרה חריג, כאשר צודק ונכון לעשות כן, כאשר קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים, אחריות תהא על בעלי מניות אקטיביים בלבד, כאשר הופרה חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות, וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון.
כמו כן, תילקח במישור זה בחשבון, העובדה, כי הנתבע 3 הינו מנהל ובעל מניות בחברה קטנה, הנתבעת 2 (כעולה מתדפיס רשם החברות האמור לעיל). ראה, י. כהן בספרו "דיני חברות", כרך א', בעמ' 236 כותב:
"סוג החברה העומדת לדיון עשוי גם הוא להשפיע על בית המשפט עת שוקל הוא אם להרים את המסך אם לאו... אין אנו מכוונים דברינו בהקשר זה לחברות במובן ההגדרות האמורות, אלא לחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, היא מנוהלת למעשה כעסק פרטי. ברוב המקרים שולט בחברה מהסוג האמור אדם אחד המקצה מניות לבני משפחתו, אך ורק כדי לעמוד בתנאי הפקודה בדבר מספר מינימלי של חברים. בתי המשפט חזרו וקבעו, כי עובדת היותה של החברה 'חברת יחיד' או 'חברת מעטים' תגביר את נטייתם להרים את המסך."

כמו כן, הוצע כי כאשר בית המשפט בוחן שיקולי "צודק ונכון", ייקח בחשבון את שיעורי אחזקותיו של בעל המניות, ואת פיקוחו האקטיבי, אם היה כזה לצורך ייחוס חובות החברה כלפיו. כאמור, בהצעת החוק היה כדי להביא לצמצום דיני הרמת המסך לממדים שקדמו לחוק.
חוק החברותאולם, נראה כי נותר עדיין מרחב של שיקול דעת לבית המשפט שיוסד בעיקר על עקרון תום הלב [ראו ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, וע"א 10582/02ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה (פורסם באתרים המשפטיים)].

ומן הכלל אל הפרט: הנתבע ניהל את החברה בלעדית והיה בעל מניות יחיד. הנתבע טען כי לא ידע על מחיקת החברה מפנקס רשם החברות. לדבריו, החברה הפסיקה את פעילותה במהלך שנת 1997. לטענתו, עד ליום הדיון לא ידע הנתבע כי החברה נסגרה. עוד השיב בחקירתו בדיון מיום 3.9.07:

"ש:     מתי החברה הפסיקה את פעילותה?
ת:     במהלך 97.
ש:     הגשת דוח סגירת עסק למס הכנסה?
ת:     לא. הכל אצל מנהל החשבונות, לא נתתי לו הוראה כלשהי. עד כמה שידוע לי לא היתה שום בקשה לסגירת החברה ולא ידעתי עד לדיון לפני כמה זמן שהחברה נסגרה.
ש:     מדוע הופסקה הפעילות?
ת:     ראיתי שאין ברכה בעסק הזה והלכתי לנסות משהו אחר.
ש:     היו חברות אחרות שנפתחו על שמך, שאתה בעל המניות?
ת:     לא.
ש:     החברה היתה במשך שנתיים ונסגרה.
ת:     לא ידוע לי שנסגרה, החברה היתה פעילה כל הזמן עד שלקחתי אתנחתא. היא היתה פעילה כשנתיים."

מעדות הנתבע עולה, אפוא, כי עוד בשנת 1997, טרם הליכי הבוררות, הפסיק את פעילות החברה, אך לטענתו לא היה מודע לכך שהיא נמחקה. הנתבע נמנע מלהביא ראיות ממשיות לבד מהצהרתו לגבי מצב הפעילות של החברה בשנת 1997 ולאחר מכן. עדותו שלפיה "הכל אצל מנהל החשבונות" הנה עדות מתחמקת ובלתי מספקת, במובן זה כי פשיטא שכל מה שנמצא אצל רו"ח של החברה, נמצא בשליטת הנתבע וניתן היה להביא כראיה במשפט. משלא הביא הנתבע מסמכים כלשהם (דו"חות מס הכנסה ומע"מ ודו"ח שנתי וכו') לגבי החברה לתקופה הרלוונטית, יש להסיק מכך שמסמכים אלה, אילו הובאו, היו פועלים לרעתו.

זאת ועוד: מדו"ח רשם החברות נראה כי החברה נמחקה בשנת 1999 בשל אי תשלום אגרה שנתית מאז שנת 1996 (יצוין כי החברה נוסדה בשנת 1995). הנתבע הודה כי ביקש להפסיק את פעילות החברה, אך לא עשה כל פעולה אקטיבית בפני רשם החברות בנושא.

מכל האמור לעיל, עולה בבירור כי החברה כבר לא הייתה פעילה משנת 1997 וכי הנתבע ידע זאת היטב. אינני מקבל את גרסת הנתבע שלפיה לא ידע על מחיקת החברה. הנתבע מן הסתם כמנהל ובעל מניות יחיד ידע כי החברה אינה משלמת אגרות שנתיות לרשם וכי הפסיקה לפעול. מכאן, שמחיקת החברה היה דבר צפוי ועל כן אני קובע כי לכל הפחות נהג הנתבע בעניין זה תוך עצימת עיניים ואי אכפתיות.

דא עקא, חרף הפסקת פעילות החברה עוד בשנת 1997 ומחיקתה בחודש אוקטובר 1999, ניהל הנתבע הליכים משפטיים בשם החברה, מבלי לגלות עובדה זו לתובע. כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע לא גילה הדבר, סתר את עדותו הקודמת ולפתע טען כי הפעילות של החברה לא הופסקה לגמרי:

"לשאלת בית המשפט:     אתה העדת שהחברה לא נסגרה ולא ידעת אבל החברה לא היתה פעילה. למה לא מצאת לנכון להגיד בהליכים המשפטיים שהחברה לא פעילה?
ת: אני לא הפסקתי לגמרי את הפעילות, אם מישהו ביקש משהו הלכתי ועשיתי.

נוכח הסתירה בגרסאות הנתבע בקשר להפסקת פעילות החברה, אני מוצא את עדותו כבלתי מהימנה בנקודה זו. או שהחברה הפסיקה פעילותה, או שהיא לא הפסיקה את פעילותה. אינני מוצא כל אפשרות לכך שיתקיים מצב ביניים בעניין זה, כפי שניסה הנתבע להציג.

הנתבע, לכל הפחות, עצם עיניו לגבי השאלה האם החברה קיימת בזמן בו ניהל הליכים בשמה ולכל היותר עשה זאת במודעות מלאה. כפי שצוין לעיל הובאו די ראיות להוכיח כי הנתבע פעל במודעות מלאה.

זאת ועוד: גם אם נקבל את הגרסה שהחברה לא הפסיקה פעילות לגמרי, הרי שלפי גרסה זו, טען הנתבע כי "...אם מישהו ביקש אז הלכתי ועשיתי". לפי עדות הנתבע הוא גם הציע לתובע לתקן את הליקויים בשנת 2000-2001 כאשר החברה כבר לא הייתה פעילה (עמ' 12, ש' 1 - 6). מכל האמור לעיל, גם עולה למעשה כי הנתבע לא עשה הבחנה ברורה וחד משמעית בינו ולבין החברה, שכן גם לאחר שנמחקה והפסיקה פעילותה, הסכים לבצע התחייבויות שלה.

אם לא די בכך: כשנשאל הנתבע האם כשניהל את התביעה בשם החברה בבוררות עשה כן מתוך כוונה לכבד את תוצאות הבוררות, השיב כי לא חשב שיצטרך לשלם, אלא רק לקבל. אינני מקבל טענה זו. מדובר בטענה מופרכת, שכן לא היה לנתבע כל סיבה לחשוב שקיימת רק תוצאה ברורה אחת בבוררות. גם אם סבר כך מבחינה סובייקטיבית, לא היה מקום לסברה זו מבחינה אובייקטיבית, ומכל מקום תשובה זו מדגימה את חוסר תם הלב של הנתבע, אשר לשם קבלת כספים ניהל את הבוררות בשם החברה, מבלי לגלות לתובע כי זו כבר הפסיקה מזמן פעילותה, וכאשר ידע כי אם הבוררות תסתיים לטובתו, ממילא לא יהיה לתובע ממי להיפרע.

האם אי גילויו של הנתבע בדבר אי פעילותה של החברה במהלך הליכים משפטיים כנגדה, הייתה שלא כדין

לדידי התשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית.
הנתבע קיפח את התובע, כנושה החברה, בכך שלא חשף בפניו כי החברה כבר לא פעילה ואין לו ממה להיפרע ממנה. בכך גרם הנתבע לתובע לנהל הליכים מיותרים ולהוציא הוצאות רבות בגינם. לו ידע התובע את דבר חוסר פעילותה של החברה, היה מכלכל צעדיו אחרת ולכל הפחות הייתה עומדת לו הברירה שלא להוציא את כל ההוצאות הכרוכות בניהול הליכים.
אני גם סבור, אפוא, כפי שכבר ציינתי לעיל, כי התנהגות הנתבע הייתה נגועה בחוסר תום לב. שומה היה על הנתבע ליידע את התובע כי החברה הפסיקה פעילות, כדי שהלה יוכל לכלכל צעדיו. ניתן, אפוא, להגיע לאותה מסקנה, כי על הנתבע לשאת אישית בהוצאות שנגרמו לתובע, על בסיס עיקרון תם הלב (ראה ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פד"י ל,ז(4) 673 וכן ראה האסמכתאות הנוספות שפורטו בסיכומי בא כוח התובע).
האם התובע זכאי לסכומים שתבע בתביעה דנן
התובע תבע סך 22,114 ₪, המורכבים מסכומים שונים שפורטו בבקשה לאישור פסק הבוררות.
כאן המקום לציין כי פסק הבורר קבע אך ורק כי על החברה לתקן תיקונים שונים וכן לשלם לתובע 5,400 ₪. מעבר לכך לא חויבה החברה בדבר בפסק הבוררות. חרף זאת, לא רק שביקש התובע אישור פסק הבורר נגד הנתבע אישית (ללא בסיס), אלא שאף ביקש לאשר סכומים שונים (בסך של 7,667 ₪), שלא הופיעו בפסק הבוררות, כגון אלה שפורטו בסעיף 6(ד) לבקשה שעניינם ההוצאות המשפטיות, שכ"ט עו"ד ושכר טרחת בורר.
הסכומים שנוגעים לפסק הבורר פורטו בסעיף 6(ב) ו-(ג) ועמדו על סך של 5,906 ₪ וכן 3,493 ₪ בגין עלות התיקונים.
צודק בא כוח הנתבע כי התובע לא היה רשאי לבקש אישור פסק בורר לגבי ההוצאות בסך של 7,667 ₪, שכן אלה לא נכללו בפסק הבורר. אישור פסק בורר, כשמו כן הוא - לא ניתן לבקש במסגרתו לאשר סכומים שלא נכללו בפסק הבורר. על התובע היה לבקש מהבורר לפסוק את הוצאותיו כולל שכ"ט (ראה ס' 22(א)(4) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). משלא עשה כן, אני סבור שבית המשפט אינו רשאי לאשר סכומים אלה, אולם אינני מכריע בסוגיה זו שאינה דרושה לעניינינו, ומכל מקום, אין בכך כדי למנוע חיוב הנתבע בתביעה דנן בהוצאות המשפטיות שנגרמו לתובע בניהול ההליכים.
כזכור, התביעה דנן מייחסת לנתבע מחדלים של אי גילוי מצב החברה במהלך ההליכים המשפטיים בשנת 1997-1998 ואשר נודעו לתובע בשנת 2004, בעת פתיחת תיק ההוצל"פ. לפיכך, מחדלי הנתבע, כפי שנקבעו לעיל, גרמו לתובע להוציא לשווא את ההוצאות המשפטיות על ניהול הליך משפטי נגד חברה שהפסיקה פעילותה ואשר אף נמחקה בשנת 1999. הוצאות אלה הנן ההוצאות שפורטו בבקשה לאישור פסק הבורר וגם אם לא היה מקום לאישורם בפסק הדין, ניתן לתבוע אותם באופן עצמאי ונפרד, כנזק שנגרם לתובע עקב מחדלי הנתבע. סכומי ההוצאות הוכחו כדבעי באמצעות נספח "יא" לתצהיר התובע וכן באמצעות הקבלות והחשבוניות שצורפו לסיכומי התובע וממילא לא מצאתי כל טענה כנגד סכומים אלה מצד הנתבע.
מצד שני, אינני סבור כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים שנפסקו בפסק הבורר ואושרו כפסק דין, בסך של 5,906 ₪ וכן בסך של 3,493 ₪ בגין עלות התיקונים. סכומים אלה נפסקו נגד החברה בגין ליקויים בעבודות והתחשבנות במסגרת עסקת היסוד משנת 1996. החברה הפסיקה פעילותה רק בשנת 1997, לאחר מועד ההתקשרות בשנת 1996. לפיכך, אם היה יודע התובע על הפסקת הפעילות עוד בשנת 1997, לא היה הדבר, כשלעצמו, מקים לו עילת תביעה אישית נגד הנתבע.
השאלה האם עמדה לתובע עילת תביעה אישית נגד הנתבע בגין התחייבות החברה משנת 1996 לביצוע העבודות, נוגעת אך ורק להתנהגות הנתבע בעסקת ההתקשרות משנת 1996. השאלה המרכזית בענין זה היא - האם במועד זה, פעל הנתבע בתם לב - קרי, האם התחייב בשנת 1996 בשם החברה, בהתחייבות שידע כי לא תוכל לעמוד בה.
טענה זו לא נטענה כלל בתביעה שבפני. ממילא הראיות שהונחו בפני תומכות יותר במסקנה כי בעסקת ההתקשרות משנת 1996, לא פעל הנתבע בחוסר תם לב, שכן החברה הייתה עדיין פעילה ועובדה גם כי החברה ביצעה בסופו של דבר את העבודות.
העובדה שהתגלו ליקויים בעבודות אינה גורעת ממסקנה זו. גם הטענה שלפיה עקב אי הגילוי נמנע כיום מהתובע לתבוע את הנתבע אישית בגין עסקת היסוד, דינה להידחות, שכן, או שהייתה לתובע מלכתחילה עילה אישית נגד הנתבע או שלא הייתה. כאמור, העילה האישית נגד הנתבע בגין עסקת היסוד, שיכלה להצדיק חיוב הנתבע אישית בעלות התיקונים והסכום הנוסף שנקבע בפסק הבורר, יכלה לצמוח, אם בכלל, רק בשנת 1996 לפני ובעת ההתקשרות. הלכה היא כי מסך ההתאגדות מונע הגשת תביעה אישית נגד בעלי המניות, גם אם מסתבר כי לימים החברה אינה עומדת בהתחייבויותיה. הלכה היא כי מנהל שפעל בתם לב ולא התרשל, לא יחויב אישית בחובות החברה מכוח דיני תם הלב ו/או מכוח דיני הנזיקין. התובע לא טען בפני כי הנתבע רימה אותו או פעל בחוסר תם לב בעת ההתקשרות משנת 1996. מסקנתי זו אינה משתנה גם אם פעל הנתבע לאחר הפסקת פעילות החברה כדי לקיים התחייבויותיה. לא מדובר בפעילות שיוצרת התחייבות, אלא פעילות הנעשית לפנים משורת הדין. מאותה סיבה, גם התשלום עבור הליכי הבוררות בשיק אישי של הנתבע, אינה יכולה לשנות ממסקנתי.
לבסוף, ומהטעמים הנזכרים לעיל, יש מקום לחייב את הנתבע בתביעה שלפני, לשלם גם את הוצאות ההליך של הבקשה לפסק בורר, בסך של 2,500 ₪ + מע"מ. גם הוצאות אלה היו נמנעות מהתובע, אלמלא הסתרת מצב החברה.

סוף דבר
התוצאה היא שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את ההוצאות המשפטיות כמפורט בסעיפים 6(ד) ו-(ה) לבקשה לאישור פסק הבורר, בסך של 7,877 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 5.1.03 ועד לתשלום בפועל.
כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאת הבקשה לאישור פסק בורר, בסך של 2,500 ש"ח + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.3.03 ועד לתשלום בפועל.
הנתבע ישלם לתובע את הוצאות המשפט בתיק דנן וכן שכר טרחת עו"ד בסד של 4,000 ₪ + מע"מ.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תרומה של חברה

  2. ערעור מנהל חברה

  3. אחריות חברה משכנת

  4. עורך דין הקמת חברה

  5. עורך דין פתיחת חברה

  6. קיפוח המיעוט בחברה

  7. התחשבנות בין חברות

  8. הברחת נכסים של חברה

  9. סעיף 350 לחוק החברות

  10. תיקון 18 לחוק החברות

  11. סעיף 267 לחוק החברות

  12. תיקון 19 לחוק החברות

  13. סעיף 353 לחוק החברות

  14. תביעה נגד חברת גרירה

  15. ניהול חברה בדרך מקפחת

  16. תביעה נגד חברה מחוקה

  17. סעיף 353א לחוק החברות

  18. תביעה נגד חברת הובלות

  19. סעיף 374 לפקודת החברות

  20. הוכחת חדלות פרעון חברה

  21. סדר היום באסיפה הכללית

  22. ערעור מס של חברת בנייה

  23. תביעה נגד חברת קייטרינג

  24. תיקון מס' 3 לחוק החברות

  25. חוק החברות, התשנ"ט-1999

  26. זכויות שימוש בשם של חברה

  27. פטור מאגרה לחברה בגירעון

  28. פתיחת חברות קש - גזר דין

  29. זכות וטו של המיעוט בחברה

  30. תביעה נגד חברת בקרת איכות

  31. סעיף 207 לחוק החברות החדש

  32. הוראת מעבר למבקרים פנימיים

  33. תיקון בקשה לפי פקודת החברות

  34. חדלות פירעון של חברה ציבורית

  35. בקשה לא לקיים ישיבת דירקטוריון

  36. תביעת חברה נגד סוכן המכירות שלה

  37. חוק החברה לישראל בע"מ, תשכ"ט-1969

  38. תביעה אישית של עובד נגד מנכ''ל חברה

  39. תקנות החברות (אגרות), התשס''א-2001

  40. פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983

  41. הקמת חברה חדשה תחת זו שהפכה חדלה פרעון

  42. תקנות החברות (חובת דיווח), התשנ''א-1990

  43. תביעה של חברת מענה אנושי לעסקים נגד לקוח

  44. תקנות החברות (אישור חלוקה), התשס''א-2001

  45. תביעה לפיצויים עבור הנזקים כתוצאה מקריסתה של החברה

  46. הסתרת העובדה שהחברה מצוייה בפועל במצב של חדלות פרעון

  47. תקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה), התשס''ו-2005

  48. תקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים), התש''ס-1999

  49. תקנות החברות (ענינים שאינם מהווים זיקה), התשס''ז-2006

  50. תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש''ס-2000

  51. צו החברות (הנהלת פנקסי-סניף במדינת ניו-יורק), תשי"ח-1957

  52. תקנות החברות (כללים בדבר גמול והוצאות לדירקטור חיצוני), התש''ס-2000

  53. תקנות החברות (שינוי החלטה שפורטה בהודעה על אסיפה כללית), התשס''ד-2004

  54. תקנות החברות (כהונת דירקטורים מקרב הציבור ביותר משתי חברות), התשמ''ח-1987

  55. תקנות החברות (הוראות ותנאים לעניין הליך אישור הדוחות הכספיים), התש''ע-2010

  56. תקנות החברות (הודעה ומודעה על אסיפה כללית ואסיפת סוג בחברה ציבורית), התש''ס-2000

  57. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון, לדירקטור ולחבר ועדת ביקורת בחברה לתועלת הציבור), התשס''ט-2009

  58. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון בחברה לתועלת הציבור שמחזורה מעל 500 מיליון שקלים חדשים), התש''ע-2010

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון