השאלה הרלבנטית שיש לדון בה, היא האם יש להתיר למבקשת להגיש את כתב התביעה או שמא היה דין טענות המבקשת להתברר על דרך הגשת תביעות חוב ? להלן החלטה בנושא תביעה בבית משפט או תביעת חוב: החלטה א. מהות הבקשה ורקע עובדתי: המבקשת עותרת כי יותר לה להגיש תביעה כנגד הקבוצה בבית משפט השלום. מכתבי הטענות והמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, עולה כי המבקשת התקשרה עם הקבוצה בהסכם לשכירתו של נכס מקרקעין המהווה שתי קומות במבנה תעשייתי בן 3 קומות, באזור התעשייה בקרית אריה בפ"ת (להלן: "הסכם השכירות" ו - "הנכס"). תקופת השכירות החלה ביום 31.3.03 ואמורה הייתה להסתיים ביום 30.4.08. לטענת המבקשת, הושכרו שתי הקומות בשכירות משנה לשני שוכרי משנה : קומה ב' לשוכרת חברת נעמן בע"מ (להלן :"נעמן") וקומה ג' לשוכרת חברת קיטל בניין וגינון בע"מ (להלן : "קיטל"). ביום 29.12.2004 התמנה עו"ד אהרוני ככונס נכסים קבוע לקבוצה. בשנת 2005 התגלו ליקויים בנכס אשר בעטיים הודיע הכונס למבקשת כי אין לשהות בנכס. ביום 19.10.2005 ובעקבות הליקויים בנכס, עתר הכונס לבית משפט זה בבקשה למתן הוראות במסגרתה עתר, בין היתר, להורות כי הנו רשאי להשכיר את הנכס למבקשת ולשוכרים אחרים בהתאם למצבו, מבלי שמוטלות עליו ההתחייבויות נשוא הסכמי השכירות המקוריים אשר לא ניתן לקיימם. במסגרת הסכם מכר מיום 5.7.2006 אשר ערך הכונס, רכשה תעשיות קרטון ואריזה ס.נ. בע"מ (להלן : "הרוכשת") את הזכויות בנכס מאת הכונס. ביום 12.2.2007 הגישה הרוכשת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת ומנהלה, מר שמעון מורגן (להלן : "מורגן"). בכתב התביעה נאמר כי המבקשת חדלה מלשלם את דמי השכירות וכן תשלומים שונים בגין שהייה במושכר. בקשת רשות להגן שהוגשה על ידי המבקשת ומורגן התקבלה על ידי בית משפט השלום ביחס לחלק מסכום התביעה. המבקשת ומורגן עתרו כי יותר להם להגיש כתב הגנה ולצרף לו תביעה שכנגד, אולם בקשתם נדחתה. בעקבות כך, הגישה המבקשת כתב תביעה כנגד הרוכשת וכנגד הקבוצה באמצעות הכונס בבית משפט השלום בת"א (ת.א. 53575/07) (להלן :"כתב התביעה"). בקשות שונות שהוגשו על ידי המבקשת ומורגן לאחד את הדיון בתביעה שהוגשה נגדם ובכתב התביעה נדחו. ביום 18.9.2007 עתרה הקבוצה, באמצעות הכונס, לבית משפט השלום כי יורה על עיכוב ההליכים בכתב התביעה כנגד הקבוצה (להלן : "הבקשה לעיכוב הליכים"). בבקשה לעיכוב ההליכים נאמר, בין היתר, כי ככל שיש למבקשת טענות בדבר חובות כספיים של הקבוצה כלפיה, היה עליה להגיש תביעות חוב למפרק במועד הקבוע לכך. אם המבקשת סבורה שיש להגיש תביעה כנגד הקבוצה, היה עליה לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך. בתשובה וכן בהבהרה שהוגשו מטעם המבקשת לבקשה לעיכוב הליכים, נטען כי העילות בכתב התביעה אינן נופלות בגדר חובות בני תביעה מאחר שנוצרו לאחר מתן צווי הכינוס והפירוק ולחילופין, מאחר שבכתב התביעה כנגד הקבוצה מתבקש סעד הצהרתי בעיקרו. בהחלטה מיום 21.1.2008 קבע בית משפט השלום כי על המבקשת לפנות לבית משפט של פירוק על מנת לקבל היתר להגשת כתב התביעה. בעקבות כך, הגישה המבקשת את הבקשה נשוא החלטה זו. לטענתה של המבקשת, יש להענות לבקשתה, הן מאחר והסעד המבוקש כנגד הקבוצה הנו הצהרתי בחלקו, והן מאחר שעילתו של הסעד הממוני, כמו גם האפשרות לתבוע אותו, נולדו רק לאחר מתן צוי הכינוס והפירוק ולכן לא מדובר בחובות בני תביעה. הקבוצה, באמצעות הכונס, מתנגדת למבוקש בין היתר בטענה כי מדובר בחוב שהנו חוב בר תביעה ועל כן אין להתיר הגשת תביעה בגינו. עוד טוען הכונס כי לא הוגשה על ידי המבקשת תביעת חוב במועד הקבוע לכך בחוק ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. כמו כן, הבקשה להגיש תביעה נגועה בשיהוי ניכר. ב. טענות הצדדים המבקשת מבססת את הבקשה למתן רשות להגשת כתב התביעה על שני נימוקים אלה : ראשית, כי אין מדובר בחוב שהנו חוב בר תביעה, שכן הסעד המבוקש הנו, כאמור, סעד הצהרתי כנגד הקבוצה בעוד שעיקר התביעה הכספית היא נגד הרוכשת. שנית, כי אין מדובר בתביעה כספית המוקדמת לצווי הפירוק או הכינוס שכן "לית מאן דפליג כי הנזקים בנכס ומניעת האפשרות להשתמש בנכס וממילא הנזק למבקשת / התובעת "נולדו" בחודשים יולי אוגוסט 2005, מועדם אחר מועד צווי הכינוס והפירוק, ואינם "חובות בני תביעה" כהגדרתם ומשמעם בחוק.." הכונס דוחה טענות אלה : - בכל הנוגע לטענת המבקשת בדבר מהותו ההצהרתית של הסעד המבוקש, טוען הכונס כי מדובר בנסיון נואל להסיט את הדיון מן העובדה כי לאורו של סעיף 267 לפקודת החברות, לא ניתן להגיש תביעה כנגד חברה בפירוק אלא באמצעות בית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט המחוזי בתל אביב. מדובר בסעיף קוגנטי הקובע באופן חד משמעי, כי משניתן צו פירוק או משנתמנה מפרק זמני אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע. לפיכך, היה על המבקשת להגיש בקשה למתן רשות להגיש תביעה כנגד הקבוצה. משלא עשתה כן נהגה בחוסר תום לב ויש להשית עליה הוצאות לדוגמא. כמו כן, דחה הכונס את הטענה כי עילתה של התביעה נוצרה לאחר מועד מתן צו הכינוס. לטענתו, עילת התביעה מתבססת על חוזה שכירות אשר נערך ביום 31.3.2003, מועד שקדם למועד מתן צו הכינוס. לטענת הכונס, אין כל מחלוקת כי לא כונס הנכסים הוא שיצר את המפגע בנכס וקרוב לוודאי כי המפגע בנכס היה קיים עובר למינויו. מכל מקום, זכאותה של המבקשת להשכיר את הנכס לשוכרי משנה ולקבל דמי שכירות- נובעת מהסכם השכירות שנחתם עם הקבוצה קודם למתן צו הכינוס. לכן, התחייבות הקבוצה כלפי המבקשת לתת לה את הזכות להשכיר את הנכס בשכירות משנה הינה התחייבות שקדמה למועד מתן צו הכינוס. הכונס טען גם כי מדובר בחוב עתידי, שכן דמי השכירות אמורים היו (לכאורה) להתקבל גם לאחר מתן צו הכינוס. לכן, "מדובר בחוב עתידי אשר נובע מהתחייבות מלפני צו הכינוס ומשכך מדובר בחוב בר תביעה בפשיטת רגל אשר על המבקשת היה להגיש בגינו תביעת חוב". עוד טען הכונס, כי אף ככל שהנזק למבנה התגלה לאחר מתן צו הכינוס, הרי שעל המבקשת היה להגיש תביעת חוב ולצרף לה בקשת ארכה להגשת תביעת חוב הנתמכת בתצהיר. אולם, המבקשת לא עשתה כן. הכונס אף טען כי המבקשת פעלה בשיהוי ניכר בכל הנוגע להגשת הבקשה למתן רשות להגשת תביעה. לטענתו, העדר הפנייה של המבקשת במשך זמן רב יצר מצג כלפי הקבוצה והכונס כי אין בכוונתה לתבוע. כך במיוחד לנוכח העובדה שהכונס הפחית את דמי השכירות של המבקשת ב- 50% ופיצה אותה. על יסוד פיצוי זה הניח הכונס כי המבקשת, אשר זכתה בפיצוי אשר כלל לא היה מגיע לה, לא תנקוט בכל הליך. בנסיבות אלה, הגשת התביעה במועד הנוכחי מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב. כמו - כן טען הכונס כי התנהלותה חסרת תום הלב של המבקשת ושימושה לרעה בהליכי המשפט, באה לידי ביטוי בסעדים להם היא עותרת. בכלל זה עתירת המבקשת כי יינתן פסד הצהרתי הקובע כי היא לא החזיקה בנכס וכי על כן לא חלה עליה החובה לשאת בתשלומי מחזיק שונים כגון ארנונה חשמל וכו'. זאת, שעה שהן על פי תנאי הסכם השכירות והן על פי הפסיקה, החובה בתשלום חלה על המחזיק בנכס. עוד נטען כי הסעד המבוקש כנגד הקבוצה אינו הצהרתי אלא סעד כספי לכל דבר ועניין. לבסוף טען הכונס כי בבוא ביהמ"ש לדון בבקשה, שומה עליו להעמיד אל מול עיניו שיקולים נוספים כגון סיכויי התביעה וטובת הנושים כאשר גם אלה וגם אלה מטים את הכף כנגד ההכרעה לטובתה של המבקשת. בשולי הדברים ציין הכונס כי בהסכם המכר נקבע כי הרוכשת תשפה את השוכרים בגין נזק שנגרם להם כתוצאה מהמפגעים המבניים. בתשובה שהוגשה מטעם המבקשת לתגובת הקבוצה נאמר, בין היתר, כי מאחר שהבקשה מבוססת על כתבי בי דין, החלטות בית משפט וטיעונים משפטיים לא היה עליה לצרף תצהיר. כמו כן, תשובת הקבוצה עצמה מכילה טענות עובדתיות אשר אינן נתמכות בתצהיר ועל כן דינה להמחק. אין לקבל את טענת השיהוי שכן הקבוצה היתה מודעת לטענות הצדדים.מעבר לכך מדובר בעקרון בו ייעשה שימוש במקרים חריגים ויש להשעינו על טיעונים נוספים כבדי משקל. בעניין זה, ציטטה המבקשת באריכות מפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 אליו הפנתה הקבוצה. עוד טענה המבקשת, כי משלא טענה הרוכשת טענת שיהוי בבית משפט השלום אין לאפשר העלאת טענה זו בהליך הנוכחי. לטענת המבקשת, הסעד המבוקש בסעיף 19 א' לכתב התביעה הנו סעד הצהרתי בנוגע לקיומה של הסכמה בין המבקשת לבין הכונס - הסכמה שאת קיומה מאשרת הקבוצה בתשובתה. גם בסעיף 19 ג' מתבקש סעד הצהרתי ולכן אין מדובר בחוב בר תביעה. גם הרכיב הממוני הנתבע עניינו נזק שנגרם למבקשת לאחר מתן צוי הכינוס והפירוק. לטענת המבקשת, כך גם מבינה הקבוצה את החובות שכן בהסכם המכר דרשה הקבוצה כי תשופה על ידי הרוכשת בגין חובות אלה. עוד טענה המבקשת כי הקבוצה טועה ומטעה בכל הנוגע לפרשנות סעיפים 71-73 לפקודה וכן בנוגע לעובדות, שכן המבקשת תובעת את הנזק שנגרם לה עקב הנזק במושכר שארע לאחר מתן צו הכינוס ובגין אי תיקונו על ידי הקבוצה. כמו כן, נדרשה המבקשת לטענות הקבוצה בכל הנוגע לצורך להגיש בקשה לאישור הגשת תובענה. לטענתה, מקום בו מדובר בסעד הצהרתי או סעד ממוני בגין נזק שעילת התביעה על פיו נוצרה לאחר מתן צו הכינוס, לא נדרשת קבלתו של אישור כאמור. עוד נטען, בהתייחס לטענת הקבוצה כי על בית המשפט לבחון את טובת הנושים ואת סיכויי התביעה - כי שיקולים אלה אינם רלבנטיים בכל הנוגע לחובות שאינם חובות בני תביעה ובשלב דיוני זה. מעבר לכך, לנוכח קיומו של סעיף שיפוי בהסכם שבין הרוכשת לבין הקבוצה לא ייתכן נזק לנושים. כמו כן טענה המבקשת, כי חיובי הארנונה בנוגע לחלק בנכס שניזוק שולמו עד למועד קרות הנזק לנכס, ומן המועד בו אין הוא מושכר אין המבקשת צריכה לשלמו. גם הקבוצה והרוכשת לא שילמו ארנונה בגין חלק זה לאחר שהעיריה יודעה בדבר הנזק. עוד טענה המבקשת, כי טענות שונות שהועלו על ידי הקבוצה מהוות הטעיה ויש בהן סתירות שונות. לדבריה, אין מחלוקת בדבר הנזק שנגרם למושכר כמו גם על מועדו ויש לכך תימוכין בכתב. המבקשת הוסיפה כי בסעיף 53 לתשובתה מודה הקבוצה כי הנזק נגרם לאחר צווי הכינוס והפירוק. המבקשת טענה כי הצדדים הגיעו להסכמה בנוגע להפחתת דמי שכירות אך לא בנוגע לנזקיה. בתגובה שהוגשה מטעם כונס הנכסים הרשמי, נאמר כי לנוכח הטיעונים העובדתיים ספק אם מדובר בחוב בר תביעה שדרכו להתברר על דרך של הגשת תביעת חוב. אולם, אין להיעתר לבקשה הואיל והמבקשת עושה שימוש לא נאות בזכות התביעה. עוד נאמר כי ככל שמדובר בנזקים שנגרמו למבקשת בתקופת הכינוס על ידי החברה, על המבקשת להגיש בקשה למתן הוראות כנגד החברה במסגרת תיק הכינוס. בית המשפט של פש"ר ישקול לפי החומר שבפניו אם מדובר בבקשה שיש להעבירה לפסים של תביעה רגילה. בתגובה שהוגשה מטעם המבקשת לעמדת הכנ"ר, נאמר כי הכנ"ר אינו מתכחש לכך שהחובות אינם בני תביעה. לכן, אין הוא יכול להתנגד למתן רשות לניהול כתב התביעה מטעמים צדדיים, בלתי רלבנטים ומופרכים. בנסיבות בהן קיימים צדדים נוספים לתובענה, הדבר ימנע מן המבקשת לנהל כראוי את ההליכים המשפטיים מטעמה. לטענת המבקשת, לנוכח עמדתו של הכנ"ר כי לא מדובר בחוב שהנו חוב בר תביעה, תמוהה עמדתו כאילו הליך התביעה אמור להתנהל בפני בית משפט זה. דינו של כתב התביעה להתברר בפני בית משפט המוסמך שהנו בית משפט השלום. לטענת המבקשת, על פי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 563/90 מקום בו הרציונל העומד מאחורי סעיף 267 לפקודת החברות אינו מתקיים, תידון התובענה פני בית המשפט המוסמך ולא בפני בית משפט של פירוק. המבקשת חזרה על טענתה כי הקבוצה הודתה, למעשה, בסעדים ההצהרתיים להם עתרה. המבקשת העלתה טענות שונות בנוגע לטענות עובדתיות שנטענו על ידי הכנ"ר בעמדתו. כמו כן טענה המבקשת כי לא ניתן לשלול מן המבקשת את זכות העמידה שהנה זכות יסוד על סמך טענת הכנר בדבר אופן התנהלותה הנטען של המבקשת. בדיון במעמד הצדדים שהתקיים בפניי, הודיע ב"כ המבקשת כי יש לראות את בקשתו כמתייחסת לכתב תביעה שכנגד - שנוסחו זהה לכתב התביעה שהוצג בפני בית המשפט במסגרת הבקשה. לאחר מכן, הגיש ב"כ המבקשת בקשה נוספת בה ציין כי כתב התביעה המקורי כנגד הקבוצה הוא שנותר על כנו - בעוד שהתביעה שכנגד נמחקה ועל כן יש לראות את הבקשה כמתייחסת לכתב התביעה. ג. דיון והחלטה השאלה הרלבנטית שיש לדון בה, היא האם יש להתיר למבקשת להגיש את כתב התביעה או שמא היה דין טענות המבקשת להתברר על דרך הגשת תביעות חוב. ההכרעה בסוגיה זו נובעת, בהכרח, מבחינת הסעדים להם עתרה המבקשת במסגרת כתב התביעה. עתירותיה של המבקשת נוסחו בסעיף 19 לכתב התביעה בו נאמר, בין היתר, כדלקמן: "לאור כל האמור לעיל מתבקש בית המשפט הנכבד, א. ליתן תוקף להסכמת הצדדים, בהתאם למכתב הנתבע 2 (כלומר הקבוצה - ד.ק.) ע"י הכונס מיום 31/8/05 כי דמי השכירות בגין המושכר יעמדו על 3,125 דולר ארה"ב כערכם בשקלים, מחודש אוגוסט 2005 עת גם הנתבעת 2 והכונס הסכימו במכתבם שבנדון כי המבנה מסוכן וכי דמי השכירות יעמדו על סך זה עד לתום תקופת חוזה השכירות באפריל 2008 ולרבות בהתאם לסעיף 15 לחוק השאילה והשכירות ולהורות כי הסכמה זו היא המחייבת את הצדדים ובהתאם לחוזה. ב. להורות כי אין התובעת חייבת בארנונה, מים ועד בית וכל חיוב אחר בגין המשוכר בקומה ג' והגג, והשטחים המשותפים הצמודים להם, מחודש אוגוסט 2005 עת גם הנתבעת 2 הסכימה במכתבה מיום 31.8.2005 ועד לתום תקופת חוזה השכירות באפריל 2008 ולרבות בהתאם לחוק השאילה והשכירות. ג. להורות כי הנתבעת 1 (כלומר - הרוכשת - ד.ק.) באה בנעלי הנתבעת 2 ואין לה אלא מה שיש לנתבעת 2, על זכויותיה וחובותיה וכי מחויבת הנתבעת 1 בכל ההסכמות אשר ניתנו ע"י הנתבעת 2, לרבות לפי חוזה השכירות והתכתובות אשר היו בהמשך בין התובעת לנתבעת 2. ד. לחייב את הנתבעות בגין נזקי התובעת, כמפורט בסעיף 16 לעיל, לרבות בגין נזקי הפסד שכירות המשנה קיטל בסך של 609,300 ₪. ה. לחייב את הנתבעות בגין נזקי התובעת, כמפורט בסעיפים 17-18 לעיל, לרבות בגין נזקי הפסד שכירות נעמן מיום פינוי המבנה ע"י התובעת לפי החלטת בית המשפט הנכבד מיום 15/5/07 ועד לתום מועד השכירות המקורי בסך 613,437.40 ₪. ו. לחייב את הנתבעות להשיב סכומים יתרים ששולמו על ידי התובעת, כמפורט בסעיפים 19 א' - ד' לעיל. ז. לחייב את הנתבעות בתשלום בגין היתרה שמעבר למבוקש בסעיף 19 ה' בגין נזקי התובעת המפורטים בכתב התביעה שבנדון, כפי שייפסק". מדרך ניסוח סעיפים 19 א' - 19 ב' לכתב התביעה, עולה כי המבקשת הגיעה להסכמות כספיות עם הכונס בכל הנוגע לדמי השכירות, כמו גם לתשלומים נוספים בהם עליה לשאת מיום 31.8.2005 ועד לתום תקופת השכירות בשנת 2008 וכי המבקשת חפצה כי יינתן תוקף הצהרתי להסכמות אלה. הרוכשת רכשה את הנכס ביום 5.7.2006. בסעיף 8.6 לחוזה המכר שנערך בין הרוכשת לבין הכונס, נקבע כי דמי השכירות ישולמו לכונס הנכסים עד ליום מסירת החזקה בנכס לרוכשת. בסעיף 9 להסכם המכר נקבע כי החזקה בנכס תמסר לרוכש בכפוף ורק לאחר תשלום מלוא התמורה עפ"י סעיף 10 להסכם. מכאן עולה לכאורה כי ההתחשבנות הכספית בכל הנוגע לתקופת השכירות שמיום 31.8.2005 ועד למועד מסירת החזקה בנכס לרוכשת, אמורה הייתה להיעשות בין המבקשת לבין הכונס. ממועד זה ואילך, כך לפי עמדת המבקשת, אמורה לחול ההתחשבנות האמורה ביחסים שבינה לבין הרוכשת כאשר זו אמורה להעשות בהתאם להבנות שהושגו בין המבקשת לבין הכונס. ברור לכן, כי עתירות אלה אין עניינן בחוב שעילתו לפני צו הכינוס, המהווה חוב בר תביעה אלא כי מדובר בעילה חדשה אשר נוצרה במסגרת מערכת היחסים שבין המבקשת לבין הכונס. בכל הנוגע לעתירה המפורטת בסעיף 19 ד' - עניינה של זו פיצוי המבקשת בגין נזקים שנגרמו לה בהתקשרויותיה עם שוכרי המשנה (נזקים אשר מפורטים בסעיפים 15-16 לכתב התביעה). זאת עקב קיומם הנטען של ליקויים במושכר. בסעיף 15 לכתב התביעה, נאמר כי בעטיו של הנזק למבנה ועזיבתה של קיטל את החלק בנכס ששכרה, הפסידה המבקשת דמי שכירות בסכום השווה ל - 609,300 ₪. בסעיף 16 לכתב התביעה נאמר כי נעמן קיזזה את ההעלאה בדמי השכירות אשר היה עליה לשלם עקב מצב המבנה, וכי הפסדה של המבקשת בגין כך מגיע לסכום של 164,040 ₪. בהתייחס לסכומים אלה, לא מקובלת עליי טענת כונס הנכסים, כי מאחר ומדובר ביחסים חוזיים הקיימים בין הצדדים (קרי - הקבוצה והמבקשת), הרי שגם אם התהווה ליקוי בנכס או נתגלה ליקוי במועד שלאחר מועד צו הכינוס, יש לראות את עילתה של המבקשת בעניין זה כמושתתת על יחסי השכירות אשר קדמו למועד מתן צו הכינוס. עילת התביעה נולדה בגין אירוע אשר קרה לאחר מועד הכינוס - עזיבת השוכרים הנטענת והקיזוז הנטען בהעלאת דמי השכירות. לכן, לא מדובר בחוב בר תביעה. בכל הנוגע לעתירות המופיעות בסעיפים 19 ה' - 19 ז' לכתב התביעה- אשר עניינן פיצוי המבקשת בגין נזקים שנגרמו לה, לרבות אבדן הכנסה מדמי שכירות עקב פינוי הנכס בעקבות התביעה בסד"מ שהוגשה כנגדה על ידי הרוכשת והשבת סכומים שנטען כי שולמו ביתר ע"י המבקשת- הרי שמדובר בעילות אשר נולדו לאחר מועד מתן צו הכינוס ולא ניתן היה להגיש תביעת חוב בגינן. לנוכח קביעתי כי העילות כנגד הקבוצה מקורן בתקופה שלאחר מתן צו הכינוס עולה, כי עליי לבחון עתה את השאלה האם יש להתיר למבקשת את הגשתה של התביעה כנגד הקבוצה שהנה כאמור בפירוק. במקרה שבפנינו הקבוצה מצויה אמנם בפירוק. אולם, טענותיה של המבקשת מתייחסות למישור היחסים שבינה לבין כונס הנכסים בהתייחס לנכס ספציפי ששועבד לטובת נושה מובטח. בנסיבות אלה, אין בתביעה זו כדי להשליך על קופת הפירוק שכן למרות שהטענות מנוסחות כנגד הקבוצה הרי שבפועל עניינן קופת הכינוס. לפיכך, עליי להידרש עתה לטענת הכנ"ר לפיה על המבקשת להגיש בקשה נוספת למתן הוראות בפני בית משפט זה. טענה זו אינה מקובלת עליי. בבקשה שבפניי מצויים הנימוקים הרלבנטיים בכל הנוגע לקביעת מקום ההתדיינות הראוי בין הצדדים. חיובה של המבקשת בהגשתה של בקשה נפרדת בעניין זה מהווה סרבול של ההליך שלא לצורך. מכתבי הטענות שבפניי נראה, על פניו, כי הבירור העובדתי בתיק זה מורכב. לכן בכל מקרה אין כתב התביעה מתאים להידון במסגרת של בקשה למתן הוראות בפני בית משפט של פש"ר. כמו כן, טענות המבקשת בדבר קיומן של הסכמות בינה לבין הכונס (אשר כמובן יש לעמוד על מהותן ועצם קיומן) עשויות להוות נדבך חשוב בכל הנוגע להתחשבנות הכספית שבין המבקשת לרוכשת, כאשר הכונס מהווה צד דרוש והכרחי בבירור העניין. בנסיבות אלה יש חשיבות רבה לכך שטענותיה של המבקשת תתבררנה במסגרת ערכאה אחת ולא בפני שתי ערכאות. לאור כך, אני קובעת כי המבקשת רשאית להגיש את כתב התביעה בבית משפט השלום. טרם סיום, אבהיר כי טענת הכונס בדבר קיומו של שיהוי בהגשתה של הבקשה אינה מקובלת עליי. מן הפסיקה עולה כי טענת שיהוי תתקבל מקום בו הסתמך צד על חוסר פעולה של רעהו וכי הסתמכות זו הסבה לו נזק. בנסיבות שבפניי נטען אמנם כי לנוכח ההסכמות הכספיות אליהן הגיע הכונס עם המבקשת, סבר הכונס כי המבקשת לא תתבע את הקבוצה. עם זאת, טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בהסכם המכר בין הכונס לבין הרוכשת, ממנו עולה כי הכונס היה ער לחלוטין לקיומן של טענות של המבקשת בדבר נזקים כספיים שנגרמו לה ואף התייחס לענין זה במסגרת הסכם המכר. סעיף 5.3 להסכם המכר קובע כי - "לשוכרות או למי מהן יש טענות כנגד כונסי הנכסים הנוגעים למגבלות שחלות עליהם בגין הליקויים והמפגעים ובין היתר לעובדה כי אינן יכולות לממש את זכותן על פי הסכמי השכירות לחנות בגג, וכי נגרם להן נזק עקב עזיבתם של שוכרי משנה. השוכרת 1 (היא המבקשת - ד.ק.) אף ביטלה המחאות שנתנה בגין דמי שכירות לחודשים אוקטובר נובמבר 2005, לאור טענתה כי שוכר משנה שלה עזב חלק מהמושכר. למען הסר ספק, מובהר ומוסכם בין הצדדים, כי הסדרת מערכת היחסים עם שוכרות 1-3 ובכלל זה לאור מצבו הפיזי של הנכס, הנה באחריותו המלאה והבלעדית של הרוכש ולא תהא לו כל טענה ו/או תביעה בעניין זה כנגד כונס הנכסים ולא יהא בכך כדי להפחית את התמורה גם במקרה בו יתגלעו חילוקי דעות עם השוכרות". לכן, יש לדחות גם את טענת השיהוי. המשיבות, באמצעות הכונס, ישאו בהוצאות המבקשת בסך 7,500 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. תביעת חובחוב