להלן פסק דין בנושא קבלת בקשת צו כינוס: פסק דין 1. בקשת חייבת לצו כינוס. החייבת, ילידת 1973, גרושה ואם לשתי קטינות. בבקשתה הצהירה על חובות בסך 334,000 ₪ ל-7 נושים. ביום 03.12.06 ניתן צו כינוס לנכסי החייבת ונפסק לה תשלום חודשי בסך 500 ₪. נכון למועד חוו"ד הכונ"ר הוגשו נגד החייבת 6 תביעות חוב בסך 561,570 ₪. לא נתבעו חובות בדין קדימה. 2. מחוו"ד הכונ"ר שהוגשה לפי סעיף 18 ד' לפקודה, עולים הממצאים הבאים: א. החייבת התייצבה לשתי אסיפות הנושים שהתקיימו בעניינה. מטעם הנושים נרשמה נוכחות של עו"ד כהנא, ב"כ בנק הפועלים ובנק איגוד ועו"ד וייס, ב"כ בנק לאומי. החייבת לא הציעה הצעת הסדר לנושיה. ב. גרסת החייבת לגבי הסיבות להסתבכותה בחובות: לטענת החייבת, בשנת 1997 פתח בעלה לשעבר מועדון כושר במלון דן פנורמה בחיפה. במהלך השנים הלך המכון והתרחב, היו לו אלפי מנויים וכ-60 עובדים. החייבת עזרה בעסק, מבלי שקיבלה שכר. בין השנים 2001-2003 עבדה החייבת ב"אלביט". לטענתה, התפטרה לאחר שלא קודמה בתפקיד וחזרה לעבוד במכון הכושר. בשנת 2004 פתחה החייבת חברה על שמה בשם גילה את אלמוג בע"מ, שנתנה שירותי ייעוץ למנויי מכון הכושר. במסגרת החברה החליטה החייבת לפתוח מאפיה ונטלה לשם כך הלוואה בסך 150,000 ₪ מבנק הפועלים. בשנת 2005 נקלעה המאפיה לקשיים, עקב חרם צרכנים מצד לקוחות המשתייכים ברובם לציבור החרדי. המאפיה נסגרה בתחילת 2005, כשהיא משאירה אחריה חובות והלוואות שניטלו בשלב ההקמה. במקביל, חלה הידרדרות במצבו הכלכלי של מכון הכושר. במהלך שנת 2003 נערך שיפוץ גדול במקום, שמומן בכספי הלוואות. בסוף 2005 נמסר העסק לחברת "ליף אנד פיתנס" על כל הציוד שלו, המוניטין והחובות. עוד לטענת החייבת לאחר שנושים החלו לרדוף אחריה ואחרי בעלה, החליטו בני הזוג לעזוב את הארץ ולנסות את מזלם בארה"ב, אולם לאחר זמן קצר, חזרו ארצה. ג. חקירת הכונ"ר העלתה כי עם נטילת ההלוואה מבנק הפועלים, שועבד לבנק כל הציוד שנרכש ושהותקן במאפיה. החייבת לא יידעה את הבנק על נטישת המקום ועזיבתה את הארץ ובשעה שנודע לבנק על כך, המאפיה נמצאה נטושה, הציוד "נעלם" ולא אותר עד עצם היום הזה. כשנשאלה על כך בחקירתה, השיבה החייבת כי איננה יודעת מה קרה עם הציוד. ד. כיום משתכרת החייבת כ-5,800 ₪ (נטו) וכן היא מקבלת קצבת ילדים בסך 296 ₪ מהמל"ל. טענות הצדדים 3. הכונ"ר מתנגד לבקשה מהטעמים שלהלן: החייבת לא המציאה חלק מהמסמכים המהותיים להוכחת גרסתה, על אף שנתבקשה לעשות כן. כך למשל, החייבת לא המציאה דוחות כספיים מבוקרים לשנת 2005 של חברת "גילה את אלמוג". לטענתה, הדוחות לא הוכנו בהעדר מסמכים ונוכח עלות כספית גבוהה. לפיכך, החייבת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי הסתבכה בחובות בתום לב. כמו כן בין גרסת החייבת לבין ממצאי החקירה נמצאה סתירה, מה שמעיד על חוסר תום לב; החייבת המציאה את מאזן החברה לשנת 2004, ממנו עולה כי הייתה ביתרת חובה מעבר למשכורתה. אולם בחקירה טענה כי כלל לא משכה את משכורתה. החייבת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לסתירה בין טענתה זו לבין הנתונים הכספיים. בנוסף, החייבת ברחה מהארץ כשהיא מותירה אחריה חובות ונושים. נכסי המאפיה שהיו משועבדים לבנק, "נעלמו" באורח מסתורי. כלומר, במקום להקטין את החובות ע"י מכירת הנכסים ותשלום לבנק, נשאר החוב בעינו וצבר ריבית. מעשה זה של החייבת כלפי בנק הפועלים נעשה בחוסר תום לב. עוד לדעת הכונ"ר, טענת החייבת כי קדמו לנסיעתה לחו"ל איומים מצד נושים שדרשו תשלום של חובם, איננו מספק. טענה זו אינה מעוגנת בראיות ולכן לא ניתן לבדוק את אמיתותה. 4. בתגובתה שבה החייבת ושטחה את כל טיעוניה, בכל הקשור לנסיבות שהביאו אותה לקריסה כלכלית, תוך התייחסות להשגות שהעלה הכונ"ר בחוו"ד. החייבת, בעברה קצינה מצטיינת, בעלת תואר ראשון וכיום גרושה ואם חד הורית לשתי בנות, עובדת בחברת "אינטל" ומשתכרת כ-5,800 ₪ לחודש. החייבת טענה כי גרושה פתח בשנת 97' עסק של מכון כושר. הוא זה שניהל את המקום והיה אחראי על כל ההיבטים הפיננסיים. החייבת עבדה במקום וסייעה בתפעול השוטף, מבלי שמשכה משכורת. החייבת לא ידעה כי בשנת 2003 נקלע העסק להתחייבויות רבות והחלטת גרושה לערוך שיפוץ מקיף במקום, דרדרה את העסק עוד יותר לקשיים. גרושה מעולם לא שיתף אותה בהחלטות הקשורות לעסק ו/או יידע אותה אודות מצבו של העסק לאשורו. החייבת טוענת כי בשנת 2004 פתח בעלה לשעבר חברה על שמה, שעסקה במתן ייעוץ ללקוחות מכון הכושר. חרף התנגדותה, שכנע אותה בעלה לשעבר להקים עסק של מאפיה תחת שם החברה, ברחוב גאולה בחיפה. החייבת הדגישה כי גם בעת שהופעלה החברה כמאפיה, היא לא משכה לעצמה משכורות, או ליתר דיוק: "המשכורות לא הופקדו בחשבונה של המבקשת [החייבת] ולא הועברו לידיה, אלא נותרו בחברה,... לצורך תזרים המזומנים שלה". למרות השגות הכונ"ר כי טענותיה בדבר אי משיכת משכורות אינן תואמות את מאזן החברה - החייבת כן מסרה גרסה נכונה ואמיתית לגבי מה שהיה. ניתוח התנועות וההעברות שבוצעו בחשבון החברה ע"י בעלה לשעבר, מגלה כי המשיכות נעשו על חשבון משכורתה כביכול של החייבת. חלק מהן עבור חיובים שבוצעו טרם הקמת החברה! בתקופה הקצרה שהמאפיה פעלה, התרכזה החייבת בגידול בנותיה הקטנות ואילו גרושה היה אחראי על ניהול העסק. רק לאחרונה נודע לה כי בעלה לשעבר נהג להעביר כספים ממכון הכושר לחשבון המאפיה ולהפך. עסק המאפיה קרס לאחר שבשנת 2005, חלתה הבת הבכורה במחלה קשה ואושפזה בבי"ח לתקופה ממושכת. החייבת נאלצה לסעוד את בתה ולא פקדה את העסק. כמו כן הציבור החרדי, הגר בשכנות למאפיה, החליט שיש להחרים את העסק. ביום 11.3.05 סגרו החייבת וגרושה את שערי המאפיה, כשהם משאירים אחריהם חובות. עוד ציינה החייבת כי כאשר היא ובעלה לשעבר ראו שאין ביכולתם לעמוד בהחזרי המשכנתא, הם פעלו למכירת דירתם בטרם יצמחו הריביות לחוב שמעבר לשווי הדירה. הדירה נמכרה בסך של 600,000 ₪. במרבית התמורה סולקה המשכנתא והיתרה בסך 20,000 ₪ עוקלה ע"י בנק הפועלים. במקביל החלו הנושים להפעיל נגד החייבת ובעלה לחצים כבדים. החייבת מספרת שהיתה עדה לשיחות טלפון עוינות ואיומים שהושמעו נגדה ונגד בעלה לשעבר, הגם שאין לה ראיות לכך. לאחר שגברו האיומים, הודיע לה בעלה כי רכש עבור משפחתם כרטיסי טיסה לארה"ב. החייבת התנגדה, אך בסופו של דבר בעלה שכנע אותה שמדובר בשהות קצרה, "כדי שיוכלו לכלכל את המשך צעדיהם הרחק מלחץ נושיהם". מלכתחילה לא התכוונו החייבת ובעלה לשעבר להשתקע בארה"ב והראיה, שלא שכרו שם דירה אלא התאכסנו בבית של חברים, לא חיפשו עבודה ולא האריכו את אשרות השהייה שלהם. עצם העובדה שהחייבת כן שבה ארצה בתוך זמן קצר, מעוררת תמיהה מדוע הכונ"ר סבור שהחייבת "ברחה" מנושיה?! כאשר בני הזוג עזבו את הארץ נותר ציוד המאפיה נעול בתוך בית העסק. כאשר חזרו לארץ, הודיע לה גרושה שהציוד נעלם. בתחילה חשבה החייבת שהציוד עוקל ע"י בנק הפועלים, בדומה למכשור ולציוד שהיה במכון הכושר. רק בשלב מאוחר יותר התברר שלא כך הוא. "עד היום אין המבקשת יודעת מה אירע לציוד והיכן הוא נמצא, אולם כאמור היא לא נתנה ידה ל'העלמתו' ואינה יודעת אם הבנק תפסו, אם נושה אחר". ביום 25.1.07 התגרשה החייבת מבעלה. בתחילה לא היתה לחייבת כל הכנסה, להוציא קצבת ילדים; היא ובנותיה נאלצו לעבור לגור בדירת הוריה. בהדרגה, מצאה החייבת עבודה במשרה חלקית, וכיום היא כבר עובדת בחברת "אינטל" כעובדת מנהלה ומשתכרת כ-5,800 ₪ (נטו) בחודש ומתגוררת בשכירות, בשכנות להוריה הממשיכים לתמוך בה ולסייע לה בגידול בנותיה. החייבת טוענת כי איננה יוצרת חובות חדשים. החובות כולם הם חובות שנצברו מעסק המאפיה הכושל שהקים בעלה לשעבר, במטרה להחיות את עסקו השני. גרושה של החייבת חזר בתשובה, הוא איננו משתתף בעול גידול בנותיו ואיננו משלם דמי מזונות. החייבת עומדת בתשלומים החודשיים, מגישה דוחות בזמן ולאחר חקירתה אצל הכונ"ר, המציאה את מרבית המסמכים שנדרשו ממנה. החייבת נחושה לשקם את חייה, להבטיח עתיד לבנותיה ולא להיות לנטל על שירותי הרווחה. משכך ובהיותה ממצת את פוטנציאל השתכרות שלה, נטען כי לא ראוי לגדוע את מאמציה. 5. בתשובה לתגובת החייבת, הגיש הכונ"ר תגובה נוספת. ב"כ הכונ"ר סבורה כי החייבת היתה חסרת תום לב בשלב יצירת החובות ובמסגרת התנהלותה בהליך ואין בתגובתה כדי לשנות עמדה זו של הכונ"ר. החייבת לא הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח כי הסתבכה בחובות בתום לב. לשיטת הכונ"ר, נראה כי עיקר טענות החייבת בתגובתה הן "ניסיון טיוח של המחדלים וחוסר תום ליבה המשווע של החייבת". העובדה שהחייבת עובדת כיום לפרנסתה, איננה משנה את חוסר תום ליבה עובר להגשת הבקשה. 6. בדיון שהתקיים ביום 12.5.08 הודיע הכונ"ר כי לחייבת שני פיגורים ישנים. ב"כ החייבת הבהירה בתגובה, כי ייתכן שהפיגורים הם מהתקופה שבין צו הכינוס להוצאת שוברי התשלום וכי החייבת תדאג לסלק את הפיגורים אם ישנם, על אף שהנושא כלל לא עלה בחוו"ד הכונ"ר. ב"כ החייבת הוסיפה וטענה, כי "עת המאפיה נסגרה פנתה החייבת מיוזמתה לבנק הפועלים שלטובתו שועבד הציוד במאפיה וביקשה להגיע להסדר, אך נדחתה. באסיפת הנושים נציג הבנק נופף במכתב שלה... אפנה לבנק כדי לקבל את המסמך. בהמשך כשהמאפיה נסגרה, הציוד נותר בתוכה. החייבת כששבה ארצה, למדה מגרושה דהיום, כי הציוד לא נמצא שם והיות שאותו בנק גם שעבד את תכולת מכון הכושר של גרושה, סברה בתום לב שהציוד נתפס ע"י הבנק. רק היום בתוך ההליך היא למדה שלא כך הוא". 7. ביום 5.6.08 הגישה החייבת הודעה נוספת, בהמשך לדיון הנ"ל. החייבת צירפה אישור, לפיו הסדירה את התשלום החסר עבור חודש 12/06, שנוצר לטענתה "אך ורק בשל העובדה כי לא קיבלה שוברי התשלום לידה". כן המציאה החייבת את מכתב פנייתה לבנק הפועלים מיום 22.8.05, בבקשה להגיע עימם להסדר. ראוי לציין כי ב"כ הבנק עמד על כך שלמכתב הפנייה של החייבת (שהועבר ע"י הבנק) יצורף גם מכתב הבהרה מטעם הבנק, בו נרשם כי מאז פנייתה של החייבת, ניסה הבנק ליצור עימה קשר אך לשווא. כן נרשם במכתב, כי: "עד היום, לא טרחה החייבת להסביר מה עלה בגורל הציוד המשועבד, כיצד מימנה את שהייתה בחו"ל, ולא נתנה הסבר להעלמותה הפתאומית... התנהגות זו, בכל הכבוד, אינה יכולה להחשב כיצירת חובות בתום לב". הדין וההלכה 8. סעיף 18ה (א) לפקודת פשיטת הרגל, קובע: "(א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה: (1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42; (2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו;" 9. בבואו לדון בבקשת חייב להכרזתו פושט רגל, שומה על ביהמ"ש ליתן דעתו להתנהגות החייב ותום ליבו עובר ובמהלך הליכי פשיטת הרגל (לוין וגרוניס, מהד' שנייה, עמ' 169). השיקולים שיביא ביהמ"ש בחשבון לעניין זה הם רבים ושונים. בין היתר, יבחן ביהמ"ש את אופן יצירת החובות - האם נוצרו בדרך רמייה או אגב הברחת נכסים; האם הציג החייב מצגי שווא בפני נושיו במטרה להתחמק מחיוביו; האם התנהגותו הייתה בלתי חוקית וכתוצאה מאי חוקיות זו נוצרו חובותיו ועוד כהנה וכהנה. ביהמ"ש ישווה לנגד עיניו גם את התנהגות החייב במסגרת הליכי פשיטת רגל - שהרי, ניצול לרעה של ההליך, מלמד מניה וביה על העדר תום לב. הפסיקה שבה והדגישה כי חייב שלא גילה את כל מצבת נכסיו וחובותיו בדו"חות שהגיש, נמנע מלהתייצב לחקירה, לא הציג מסמכים שנדרש להמציאם ע"י נציגי הכונ"ר, נמנע מלשתף פעולה עם הכונ"ר, צבר חובות נוספים במהלך פשיטת רגל, חי ברמת חיים גבוהה ופזרנית על חשבון נושיו, נמנע מלשלם את התשלומים החודשיים שהוטלו עליו, נמנע מלהתפרנס ונוקט בדרך של שב ואל תעשה - כל אלה מעידים על חוסר תום ליבו במהלך הליכי פשיטת הרגל. ודוק: ע"א 4892/91 שבתאי אשכנזי נ' הכונס הרשמי, פ"ד מח (1)45; ע"א 5178/92 סמיר ואיטה אליהו נ' הכונס הרשמי, פ"ד מט(1) 435; ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכונס הרשמי, פ"ד נז (4)197; פש"ר (מחוזי-חי') 514/03 קרן עמית ואח' נ' הכונס הרשמי (ניתן ביום 15.8.04); פש"ר (מחוזי-חי') 343/00 איגר נ' הכונס הרשמי (ניתן ביום 19.1.03); פש"ר (מחוזי-חי') 230/01 אגא עלי נ' הכונס הרשמי (ניתן ביום 30.1.02). דיון ומסקנות 10. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, החלטתי כי על אף שיש טעם גם בטענות הכונ"ר, הכף נוטה לזכות החייבת ויש מקום לאפשר לה, בהתאם למגמת הפקודה, לנסות לפתוח דף חדש בחייה. 11. ניתן לקבל את הסבריה של החייבת כי לא היתה לה ידיעה לגבי מצבו הכלכלי של מכון הכושר שניהל בעלה וכי בעלה היה "הרוח החיה" מאחורי החברה שהוקמה על שמה, עת היא עסקה בגידול בנותיה ובטיפול בבתה שחלתה. ככלל, גרסתה של החייבת לגבי הסתבכותה בחובות בעלה לשעבר, כמו גם שליטתו המוחלטת בעסקים ובעניינים הכספיים, לא נסתרה בחקירה. 12. הכונ"ר הצביע על סתירה אחת כביכול בין טענתה של החייבת, לפיה לא נהגה למשוך משכורות לעצמה לבין הדוחות הכספיים, מהם עולה בבירור כי נמשכו כספים מהחברה, בדמות משכורות של החייבת. החייבת הסבירה זאת בטענה, שהיא עצמה לא משכה כספים אך אין זה אומר שבעלה לשעבר ו/או מי מטעמו לא עשו זאת. 13. החייבת הבהירה את נסיבות עזיבתה את הארץ, לתקופה קצרה. החייבת הצביעה על כך שכן יידעה את בנק הפועלים על סגירת המאפיה ואף פנתה לבנק במטרה להסדיר את החוב. לא נמצאה שום ראיה המצביעה על כך שהחייבת הייתה שותפה להעלמת ציוד המאפיה שהיה משועבד לבנק, ולכן אין בתהיות שהעלה הכונ"ר בעניין זה, כדי להצדיק דחייה של בקשתה. 14. החייבת אכן פועלת על מנת לשנות את הנסיבות שהביאו להסתסכותה בחובות. היא התגרשה מבעלה שסיבך אותה בחובות. בעלה שחזר בתשובה, איננו מסייע לה בתשלום החובות או בגידול הבנות ואיננו מעביר לה אפילו דמי מזונות. החייבת שבה לארץ, מצאה לעצמה עבודה מכניסה והיא נחושה להבטיח לה ולבנותיה עצמאות כלכלית, תוך פירעון החובות. בנוסף, החייבת שיתפה פעולה עם נציגי הכונ"ר בחקירתה ובהמצאת מסמכים; היא התייצבה לאסיפות נושים; הגישה דוחות הכנסות/והוצאות; ולמעט זה שפסחה על תשלום עבור חודש אחד (ונראה שהדבר לא היה באשמתה והחייבת סילקה זה מכבר חוב זה, שלא היה ידוע לה עליו) היא גם עמדה בצו התשלומים כראוי. 15. מכל הנימוקים שנמנו לעיל יש, כאמור, לאפשר לחייבת באמצעות ההליך להגיע בבוא היום ובכפוף לכך שתתנהל בהליך בתום לב, להפטר מחובותיה. בפרט שנראה, כי גם לנושים עשויה לצמוח תועלת מהמשך קיום ההליכים ומגבייה מרוכזת של החובות. לפיכך, אני מכריזה על החייבת פושטת רגל. החייבת תמשיך לשלם לקופת הפש"ר 500 ₪ מדי חודש בחודשו. כמו כן עליה להגיש דוחות הכנסות/הוצאות בהתאם להוראות הכונ"ר. מובהר לחייבת כי אי עמידה בצו התשלומים ו/או אי הגשת דוחות הכנסות/הוצאות בזמן, מהווים עילה לביטול ההכרזה וההליך. צו כינוסצוויםכינוס נכסים