פיצוי על אי רישום מניות

התובע העביר לנתבע, המחאה בנקאית במזומן, על סך 30,000 ₪, לפקודת החברה, בהתאם להסכם וכחלק מזכויות בחבילת המניות אשר היו אמורות להירשם על שם התובע, בד בבד עם רישום חבילת המניות על שם התובע. הנתבע, נמנע מלהעביר על שם התובע, את חבילת המניות בהתאם לתמורה שקיבל מהתובע. לטענת התובע, הנתבע הצג בפניו מצג שווא, באשר למצבה הכלכלי של החברה, במטרה להטעותו, כאשר ידע באותה עת, כי החברה נמצאת בחובות המאיימים על קיומה וכי היא עומדת על סף פירוק. להלן פסק דין בנושא פיצוי על אי רישום מניות: פסק דין בפני תביעה כספית בסך של 43,006.87 ₪. טענות התובע התובע, ביקש להשקיע כספים בחברות, כנגד הקצאת מניות באותן חברות. הנתבע, הציג עצמו בפני התובע, כבקיא בשוק ההון ובפעילותה של חברת "ניסתא מחקר ופיתוח בע"מ" (להלן ,החברה"), וכמי שמוסמך בשמה, לפעול לגיוס כספים לטובת החברה, באמצעות הקצאת מניותיה או מניות חברות בנות לה. הנתבע שכנע את התובע, בדבר איתנותה הכלכלית של החברה, וביום 19.2.98, נחתם הסכם בין הצדדים, לפיו, בתמורה, אשר במעמד ההסכם טרם נקבעה, יעביר הנתבע לתובע, חלק יחסי, אשר טרם נקבע, בזכויות בחבילות המניות אותן הסכים התובע לרכוש מהחברה, בכפוף לזכות הנתבע לבחור באחת החלופות המנויות בהסכם אותן ידרוש מהחברה. התובע העביר לנתבע, המחאה בנקאית במזומן, על סך 30,000 ₪, לפקודת החברה, בהתאם להסכם וכחלק מזכויות בחבילת המניות אשר היו אמורות להירשם על שם התובע, בד בבד עם רישום חבילת המניות על שם התובע. הנתבע, אישר לו בכתב ידו, נספח ג' לכתב התביעה, כי קיבל את ההמחאה, על פי דרישתו, כיוון שלא הייתה לו כל מערכת יחסים עם החברה. הנתבע, נמנע מלהעביר על שם התובע, את חבילת המניות בהתאם לתמורה שקיבל מהתובע. לטענת התובע, הנתבע הצג בפניו מצג שווא, באשר למצבה הכלכלי של החברה, במטרה להטעותו, כאשר ידע באותה עת, כי החברה נמצאת בחובות המאיימים על קיומה וכי היא עומדת על סף פירוק. ביום 26.2.98, הוגשה לבית המשפט בקשה לפירוק החברה. לטענתו, הנתבע, בצע מעשה תרמית מול התובע, כדי לנסות ולחלץ חלק מהשקעותיו בחברה. טענות הנתבע כאיש עסקים, השתכנע הנתבע על ידי אמיר אטינגר, מחברת שיא רם שוקי הון בע"מ (להלן "שיא רם"), כי ההשקעה בחברה הנה כדאית. את התובע פגש אצל אטינגר במשרדי שיא רם, ואטינגר הציגו כמי שהתרשם מכדאיות ההשקעה בחברה. התובע והוא שוחחו בעניין כדאיות ההשקעה בחברה, והנתבע אמר לו שהוא מאמין בהשקעה זו. ביום 15.2.98,הוא נפגש עם אטינגר אצל עו"ד ויאקובסקי, המייצג את שיא רם. בפגישה זו נחתם ההסכם, ונמסרו בידי עו"ד ויאקובסקי המחאות בסכום ההשקעה. בפגישה זו התובע לא נטל חלק. ביום 19.2.98, הוא נפגש עם התובע אצל עו"ד ויאקובסקי, כדי לחתום על ההסכם, הוא נספח א' לכתב התביעה. בפועל חתמו על ההסכם רק הצדדים לתביעה שבפני, ואטינגר ואדם נוסף בשם גליק, היו אמורים לחתום על ההסכם בהמשך. במעמד החתימה על ההסכם, התובע השאיר המחאה לפקודת החברה, והנתבע נתן לו אישור על קבלת ההמחאה, הוא נספח ג' לכתב התביעה, לא כנציג החברה, אלא לשם תיעוד ההמחאה, ולהניח את דעתו של התובע על פי בקשתו. ההמחאה הופקדה על ידי התובע לידי עו"ד ויאקובסקי, שמסר אותה לחברה, ובתמורה קיבל את המניות לחלוקה בהתאם להסכם. וויאקובסקי שמר על המניות בנאמנות על שם שיא רם עד שהמשקיעים יחליטו באיזה מהחלופות שהוצעו להם הם בוחרים. מכיוון שהחברה נכנסה לכינוס, לא בוצעה חלוקת המניות. הנתבע טוען כי איננו בקיא בשוק ההון, איננו יועץ כלכלי ולא השקיע עבור אחרים. לטענת הנתבע, הוא לא נפרע מהשקעת התובע, אלא רק אישר לתובע כי המחאתו הושארה בידי עו"ד ויאקובסקי. לטענתו, על פי סעיף 4א' להסכם בין הצדדים, החובה שהוטלה עליו להעביר את המניות לתובע, הותנתה ברישום המניות על שמו. מכיוון שהנתבע עצמו לא קיבל את המניות לא יכול היה להעבירן לתובע. אליבא דנתבע, לא הציג בפני התובע מצג שווא. גם הוא הפסיד את השקעתו בחברה, ואילו היה יודע שמצב החברה אינו טוב, לא היה משקיע בה מכספו. דיון אין חולק כי המניות, המפורטות בהסכם בין הצדדים לא הועברו מעולם על שם הנתבע. אין חולק כי הסך של 30,000 ₪, אותם מסר התובע, בהמחאה בנקאית, לטובת החברה, לנתבע ו/או לעו"ד ויאקובסקי לא הושבו לתובע. השאלה שבמחלוקת בין הצדדים, הנה, האם הנתבע הונה את התובע בעניין מצבה של החברה, והאם הנתבע התחייב להעביר לו מניות של החברה, באופן אישי או בשם החברה ו/או מה שהנתבע מכנה, "קבוצת המשקיעים" שהם כל המוזכרים בחוזה, נספח א' לתצהיר התובע, אשר מלבד הנתבע, למרות ששמם מופיע כצד להסכם, לא חתמו על הסכם זה . שאלה נוספת, האם משלא הועברו המניות על שם התובע, על הנתבע להחזיר לו את השקעתו. לטענת התובע, ההסכם, נספח א' לתצהירו, הוא בינו לבין הנתבע בלבד, כיוון ששאר האישיות המשפטיות הרשומים בכותרתו, לא חתמו עליו. לשיטת הנתבע, הוא חתם על ההסכם, כחלק מקבוצת משקיעים, כולם מופיעים כצד להסכם, למרות שלא חתמו עליו. בפני הסכם עליו חתומים הצדדים לתביעה זו, הוא נספח א' לכתב התביעה. בהסכם, מופיעים, ביחד עם הנתבע, חברת שיא רם ופרי גליק, אשר אינם חתומים עליו. להזכירנו, לטענת הנתבע, מר אטינגר מטעם שיא רם, ומר גליק היו אמורים לחתום על ההסכם לאחר שהוא והתובע חתמו עליו. לטענת הנתבע, אטינגר היה בתחילת הפגישה אך נקרא למקום אחר. היה על הנתבע להביא את אטינגר ו/או גליק לעדות, כדי שיעידו, שאכן כוונת התובע היה לחתום על ההסכם עם כל קבוצת המשקיעים, או שהתובע ידע, שהנתבע אינו אחראי לכספים אישית. בנוסף, עדים אלה היו מאירים את עיני בית המשפט, האם הם נטלו על עצמם את הזכויות והחובות המפורטים באותו הסכם. ועל אי הבאת עד נאמר: "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד" וכן "... אבכן, ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ראה: ע"א 641/87) קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, תק-של 2002 (2) 650, עמ' 655. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח'. פד"י מה (4), 651, 654) ודי לי בדברים אלו. משהנתבע לא מצא לנכון להעידם, אין לו להלין אלא על עצמו. יש להדגיש, כי על ההסכם, אכן מקום לחתימות נוספות, אשר לא נחתמו בידי המוזכרים ברישא של ההסכם. הנתבע, הנו היחיד שחתם על ההסכם, ושמו ברישא של ההסכם, כמי שממחה את המניות לתובע. לגרסת הנתבע, הוא והתובע חתמו על ההסכם, בפגישה בה אמורים היו לחתום על ההסכם גם אטינגר וגליק, אך בפועל רק הוא והתובע חתמו. לשיטתו, הסכם זה אינו בינו לבין התובע, אלא בין קבוצת משקיעים, הם ממחי הזכות, , שהוא אחד מהם, לבין התובע. על פי ההסכם המניות יועברו לתובע, עם העברתן על שם קבוצת הממחים. הנתבע כמי שחתם על ההסכם, בעצמו, ולא מצא לנכון לדאוג להחתמת שאר המופיעים בו התחייב בשם עצמו בלבד. הנתבע לא טען, ולא המציא כל אסמכתא לכך, שחתם בשם האחרים, ו/או שהיה שלוחם, ו/או מיופה כוח שלהם, ו/או כל הרשאה לחתום בשמם. משכך, הנתבע בעצמו ובלבדו, הוא צד להסכם עם התובע, הוא נספח א' לכתב התביעה. הנתבע, צירף, נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעמו, את ההסכם ההשקעה שנחתם בינו, בין חברת שיא רם, בין פרי גליק ובין מוריאל בורנשטיין, לבין החברה. לטענת התובע, הנתבע חתם עמו על הסכם ההשקעה והתחייב להיות אחראי לכספים ששילם. לטענתו הוא חתם על ההסכם עם הנתבע ולא עם החברה. (עמוד 10 לפרוטוקול). לטענת התובע (עמוד 11 לפרוטוקול), לא רק שהנתבע חתם שהוא אחראי על כספו, אלא שמדובר בחוזה מותנה, ולפיו, באם התובע לא יקבל את המניות, יקבל את כספו תוך 6 חודשים, שיחושב כהלוואה עם ריבית והצמדה. מטעם התובע, העיד בפני, מר עמנואל מודחי, אשר עבד כעצמאי עבור שיא רם. לטענתו, הנתבע ישב במשרדי שיא רם בחן השקעות ופטנטים עבור שיא רם. לטענתו הנתבע הוצג כמומחה בתחום וקיבל לקוחות במשרדי שיא רם. העד הכיר את הנתבע במשרדי שיא רם. עד זה, העיד בפני, כי הוא הביא משקיעים לנתבע, והוא היה אמור היה לקבל עמלות משיא רם . לגרסתו, הוא נפגש עם הנתבע במשרדי שיא רם, במשרד המנכ"ל או בחדר אחר ועשו ביחד עסקי השקעות. במהלך חקירתו, הגיש העד את ת/2, שהוא טיוטת הסכם בין הנתבע ושיא רם מצד אחד, לבין שני משקיעים פוטנציאליים. מעדותו זו של מר מודחי עולה, כי הנתבע הציג עצמו כעובד של חברת שיא רם, ו/או כנציגה ו/או כמטעמה, כמי שמנהל פגישות בחברת שיא רם ובוחן עבור החברה השקעות ופטנטים. עד זה הכיר את הנתבע במשרדי חברת שיא רם ולדבריו, אמור היה לקבל עמלות מחברת שיא רם, בגין השקעותיהם של משקיעים, אשר הוא, העד, הפגיש עם הנתבע במשרדי שיא רם. יתרה מכך, הוצגה בפני טיוטת הסכם, שאחד הצדדים לו, הם הנתבע ושיא רם. על פי עדותו של מר מודחי הרי שהנתבע, אף אם לא היה נציג ו/או עובד של שיא רם, הוא יצר מצג כזה גם בפני העד מודחי. גם לגרסת התובע, הנתבע הציג בפניו מצג, לפיו הוא נציג ו/או עובד של שיא רם. גם לעניין זה, הנתבע לא מצא לנכון להעיד בפני את מי מטעם מנהלי ו/או בעלי עניין בשיא רם, כדי לשפוך אור על מעמדו ו/או יחסי העבודה שלו ו/או הקשר שיש לו עם שיא רם. מטעם הנתבע, העיד בפני עו"ד ויאקובסקי, אשר שימש כעורך דינה של חברת שיא רם בשנת 1998, ואשר ניסח את שני ההסכמים, נספח א' לתצהיר התובע, ונספח א' לתצהיר הנתבע. נספח א' לתצהיר הנתבע, הוא הסכם מיום 15.2.1998, ביון שיא רם, פרי גליק, אלון פרומצנקו (הנתבע) ומוריאל בורנשטיין מצד אחד, לבין חברת נסיתא מחקר ופיתוח בע"מ מצד שני. לדברי עו"ד ויאקובסקי, הצדדים להסכם זה ניסו לשתף פעולה באיתור חברות בתחום ההיי טק. הוא אישר כי בתיק במשרדו, היה שיק של התובע שנמסר לחברה. לדבריו, הן הנתבע והן שיא רם, סברו, בעת ההתקשרות עם החברה, שיש לה פוטנציאל, ולא היה להם חשש שהחברה ו/או מדיה סוניק יקרסו. בדיעבד, כל המשקיעים בחברה, הפסידו את כספיהם והמניות של החברה נרשמו על שם שיא רם ונשארו על שמה כיוון שלא נתקבלה כל הוראה אחרת. עו"ד ויאקובסקי אישר, כי בעסקה עם החברה הוא ייצג גם את הנתבע, אם כי הנתבע לא שילם את שכר טרחתו. הוא הסביר, כי מדובר בהסכמי רכישת מניות על תנאי וכי לנתבע הייתה אופציה לדרוש את הכסף חזרה מהחברה, אם כי אופציה זו פוקעת עם התקיים נסיבות חיצוניות. מדובר באופציה, שהיא הסכם על תנאי ואין בהסכם כל הבטחה להחזרת כספים. לשיטתו, לנתבע, ביחד עם שאר הרוכשים, הייתה אפשרות לערוך בדיקת נאותות. לגרסתו, מכיוון שמדובר בהסכם המחאת זכות, הרי שאם התובע רצה, הוא יכול היה לעשות בדיקת נאותות. זאת, לאור פרשנות ההסכם, על פיו הנמחה, קיבל את הזכויות כך שהוא נמנה על קבוצת הממחים מלכתחילה והוא נכנס לנעלי הממחה, הוא התובע. עד ההגנה, ירון צור, מי שניהל את תיקי ההשקעות בשיא רם בתקופה הרלוונטית, הצהיר כי הנתבע היה לקוח של שיא רם, והוא היה אחראי על ניהול תיק ההשקעות שלו. לדבריו, הנתבע לא היה מנהל ו/או בעל מניות ו/או רשאי לפעול בשם שיא רם. עד ההגנה, שמעון חצק, שבתקופה הרלוונטית עבד עבור שיא רם כ"פרי לנסר" לגיוס לקוחות, ולגרסתו הנתבע לא היה בעל עניין בשיא רם הנתבע, פרט בתצהירו, כי מעולם לא היה לו משרד בשיא רם ומר אטינגר לא הפנה את התובע אליו. הוא לא פנה אל התובע ולא הציע לו כל הצעה. הנתבע אישר בחקירתו, כי חבילת המניות הגיעה, אך הוא הסכים שהיא תירשם בנאמנות על שם שיא רם, כיוון שהחברה נכנסה לכינוס נכסים, קרסה והשקעותיהם ירדו לטמיון. לגרסתו, מדובר היה בהפקדה זמנית של המניות בשיא רם, על פי שיקול דעתו בלבד ללא התייעצות עם התובע. כמו כן אישר הנתבע שהוא לא ביצע בדיקת נאותות לחברה. הנתבע אישר כי בהסכם בין המשקיעים לחברה, ניתנה ערבות אישית של הרצל דביר, מנהל חברה. לגרסת הנתבע, שני ההסכמים, הן נספח א לתצהירו והן נספח א תצהיר התובע, מהווים ראי אחד של השני, כאשר התובע, נכנס בין המשקיעים. לגרסת הנתבע, ההמחאה נמסרה על ידי התובע לפקודת החברה, והנתבע אישר את קבלתה עבור החברה. לטענת הנתבע הוא לא נפרע מהמחאה זו, אלא החברה. לטענתו, האישור לקבלת ההמחאה מהחברה, ניתן על ידי הנתבע לא בשם החברה ו/או קבוצת המשקיעים, אלא בשמו הוא בלבד, ולצורך תיעוד ההמחאה, אשר הופקדה אצל עו"ד ויאקובסקי. ההמחאה , לטענת הנתבע, הופקדה על ידי התובע אצל עו"ד ויאקובסקי, כך על פי סעיף 14 לכתב ההגנה. לטענת התובע, ההמחאה הופקדה על ידו בידי הנתבע, בעת ששהו שניהם במשרד עו"ד ויאקובסקי, כך בסעיף 11 לתצהירו. אילו התובע היה מפקיד את ההמחאה בידי עו"ד ויאקובסקי, עבור החברה, היה עו"ד ויאקובסקי מאשר את הפקדתה, ולא הנתבע. בעצם העובדה שהנתבע הוא שאישר את הפקדת ההמחאה, עולה כי ההמחאה נמסרה לנתבע. מלשון האישור, מיום 19.2.98, הוא נספח ג' לתצהיר התובע, עולה כי הנתבע, באופן אישי, אישר קבלת ההמחאה הבנקאית, על סך 30,000 ₪ מהתובע. אילו היה מקבל את ההמחאה עבור החברה, היה מציין באותו אישור, כי ההמחאה נתקבלה לא על ידו באופן אישי, אלא עבור החברה. הנתבע, אישר קבלת המחאה מאת הנתבע, לאחר שחתם איתו על ההסכם, ולאחר שההסכם נחתם רק על ידו ולא על ידי האחרים. משכך בעצם קבלת ההמחאה ואישורה, אישר שהוא זה שקיבל את ההמחאה ולא החברה. כאן המקום לציין, כי עו"ד ויאקובסקי בעדותו, לא טען כי קיבל לידיו, מהתובע, המחאה עבור החברה, אלא אישר כי בתיק במשרדו, היה שיק של התובע שנמסר לחברה. מכאן, שיש לקבל את טענת התובע, ולפיה, ההמחאה נמסרה לנתבע, על פי ההסכם ביניהם, ובהתאם לאישור שמסר הנתבע, והנתבע, העביר את ההמחאה לחשבון החברה, לכסוי חובותיו הוא לחברה. לטענת הנתבע, הוא הסכים לקבל את הצעת עו"ד ויאקובסקי, ולפיה, המניות יישמרו בנאמנות ב"שיא רם" עד אשר המשקיעים יחליטו באיזו חלופה לבחור. כיוון שהחברה נכנסה לכינוס נכסים כל ההשקעה ירדה לטמיון, ואיש לא קיבל את השקעותיו. לטענתו, הוא לא היה מעולם איש הון ולא השקיע עבור אחרים וכן לא היה בעל עניין בשיא רם. כמו כן לא הציג כל מצג לתובע ולא שכנע אותו להשקיע את כספיו. לטענת הנתבע, על פי סעיף 4 להסכם, חובתו להעביר לתובע את המניות, הותנתה ברישומם על שם הנתבע. מאחר והוא עצמו לא קיבל את המניות, לא יכול היה להמחותן לתובע. מכיוון שעד למועד המימוש, לא היה למניות כל ערך לא עמד הנתבע על זכותו לקבל את המניות. לטענתו, מעולם לא אמר לתובע כי כספו מובטח והראיה שגם הנתבע הפסיד את כספו. לגרסתו, לא ידע שהחברה בחובות, לא ידע על מצבה, ולו ידע שמצבה לא טוב לא היה משקיע את כספו. אני מקבלת את טענת הנתבע, הנסמכת על עדותו של עו"ד ויאקובסקי, ולפיה, הנתבע, בעת שחתם על ההסכם מול התובע, לא ידע שהחברה במצב כלכלי קשה ועומדת על סף קריסה, וזו הסיבה שאף הוא השקיע בה מכספו. אינני מקבלת את טענת התובע, כי בעניין מצב החברה הנתבע הטעה אותו. מהעדויות והראיות שהובאו בפני, ובפרט מעדותו של התובע והעד מר מודחי, עולה כי הנתבע נהג לשבת במשרדי שיא רם, וחיפש משקיעים עבור שיא רם. על פי עדותו של מר מודחי שלא נסתרה, הוא אישית הביא יזמים אל הנתבע במשרדי שיא רם, כדי שישקיעו בה, ומודחי היה אמור לקבל מניות משיא רם. עדי הנתבע, מר חצק ומר צור, שניהם עבדו עבור שיא רם, טענו אמנם שלמיטב ידיעתם הנתבע לא בעל עניין בחברת שיא רם, אך אף לא אחד מהם, היה מנהל או בעל מניות בשיא רם, אשר יכול להעיד בפני מה היו יחסי העבודה בין הנתבע לבין שיא רם. מר צור, ניהל תיקי השקעות בשיא רם, ולדבריו לנתבע לא היה משרד בשיא רם. מר חצק,עובד עצמאי עבור שיא רם, העיד גם הוא שלנתבע לא היה משרד בשיא רם והוא לא היה עובד שלה. אכן, לטענת עדי ההגנה, הנתבע היה לקוח של שיא רם. טענה זו, אין בה לסתור את העובדה שהנתבע ישב במשרדי שיא רם, ואת טענת התביעה שהוא הציג עצמו כפועל בשמה ו/או מטעמה. לעומתם גם התובע וגם מודחי, העידו בפני כי הנתבע ישב ועבד ממשרדי שיא רם, כי הציג עצמו כמי שמומחה בשוק ההון וקיבל לקוחות במשרדי שיא רם. כדי לסתור את טענת התובע ומר מודחי, היה על הנתבע להביא נושא משרה בשיא רם, כגון, אותו מר אטינגר, כדי שיעיד מה היה מעמדו, אם בכלל, של הנתבע בשיא רם, וכדי שיכחיש את טענת התובע ומר מודחי. לדברי עד ההגנה, ירון צור, הנתבע היה לקוח של שיא רם, אלא שמעדויות נוספות שהובאו בפני, של מר מודחי והתובע, ואשר לא נסתרו על ידי מי מבעלי העניין בשיא רם, הנתבע יצר מצג, לפחות כלפי התובע, והעד מטעמו, מר מודחי, כי הינו חלק מחברת שיא רם, ו/או בעל עניין בה ו/או מורשה מטעמה ו/או מיופה כוח מטעמה ו/או לפחות קשור איתה בעסקיה בכל צורה שהיא. נחה דעתי מגרסת התביעה, ולפיה הנתבע הציג מצג לפיו הוא בעל עניין בשיא רם ו/או נציג ו/או מורשה מטעמה. אני מקבלת גרסה זו של התביעה לאור עדות התובע ומר מודחי, אשר הנתבע לא מצא לנכון לסתור אותה על ידי מי מבעלי העניין בשיא רם. הצדדים חלוקים בשאלה, האם נספח א' לתצהיר התובע, הוא הסכם בין התובע לנתבע, או שהוא הסכם בין התובע, לקבוצת משקיעים, הם הממחים לתובע, שהנתבע הוא אחד מהם. כצד להסכם ביחד עם הנתבע, מופיעים שניים נוספים, הם שיא רם ומר גליק, כאשר על פי המצויין בהסכם, כל השלושה "להלן הממחה". בפועל, הנתבע הוא היחיד שחתם על ההסכם. ההסכם כולו מציין את ה"ממחה" כצד לו ולא את הנתבע, כאשר כאמור, "הממחה" לכאורה, לטענת הנתבע מתייחס לכל השלושה. הנתבע, בעת שחתם על ההסכם, ידע שהשניים האחרים לא חתמו עליו. יתרה מכך, על פי תצהירו, סעיף 12, הגיע לפגישה במשרד עו"ד ויאקובסקי, גם מר אטינגר לצורך חתימה על ההסכם, אך עקב משהו דחוף, עזב מבלי שחתם, וכן הובטח כי גם מר גליק יחתום על ההסכם. היה על הנתבע, לדאוג לכך, שמר אטינגר, בשם שיא רם, יחתום על ההסכם טרם שעזב את הפגישה. העובדה שהוא לא עשה כן אומרת דרשני, ומצביעה על כך שבחר לחתום בעצמו ובשם עצמו בלבד על ההסכם, וכן כי למר אטינגר, מטעם שיא רם ולמר גליק לא היתה כל כוונה לחתום על הסכם מול התובע. אציין שוב, כי יכול היה הנתבע להביא את האדונים אטינגר וגליק לעדות בעניין זה. בנוסף, אם סבר הנתבע, כי ההתחייבות בהסכם היא של כל הרשומים בכותרות, יכול היה לצרפם כצד ג' ו/או לבקש לצרפם כנתבעים נוספים. לעניין זה, אינני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו, לפיה, כל קבוצת ה"ממחה", היא צד להסכם עם התובע. אני קובעת, כי נוכח המפורט לעיל, מי שהתחייב מול התובע בהסכם זה, הוא הנתבע. אינני מקבלת את טענת הנתבע בסיכומיו, ולפיה התובע מודה בסיכומיו כי מי שבעלי הדין מולו הם החברה והרצל דביר. כל שטען התובע הוא, כי הנתבע היה יכול לממש את ערבותו של הרצל דביר להתחייבות החברה כלפיו. במקרה מושא התביעה שבפני, אין מדובר ב"הודאה והדחה" כטענת ב"כ התובע בסיכומיו, כיוון שהנתבע לא מודה בקבלת הסך של 30,000 ₪ לידיו, אלא בכך שאלה נמסרו לעו"ד ויאקובסקי עבור החברה, אשר לפקודתה נרשמה ההמחאה. אני מקבלת את טענת ב"כ התובע בסיכומיו, לפיה, בנוסף להצגת מצג ולפיו נתבע הוא בעל עניין ו/או פעל בשם שיא רם, הוא לא מצא לנכון לפעול כנגד מי שהתחייב בהתחייבות אישית להסכם בין החברה לבינו, מר הרצל דביר. עובדה זו אומרת דרשני, ומהווה חוסר תום לב, במחדלו להשבת הכספים, שלטענתו הועברו לחברה, וביניהם אותם 30,000 ₪ ששולמו על ידי התובע. לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, טענת הנתבע לפיה חבילת המניות נרשמה על שם שיא רם, מהווה הפרת ההסכם עם התובע, כיוון שאף לגרסת הנתבע, היה עליו לרשום את חבילת המניות על שם התובע. משבחר להעבירן לשיא רם ו/או לעו"ד ויאקובסקי, כדי שיחזיקן בנאמנות עבור שיא רם, על דעת עצמו בלבד, וללא קבלת הסכמת התובע, אין לו אלא להלין על עצמו. אני מקבלת טענה זו של התובע. הנתבע, אם רצה לפעול בתום לב וכפי שאדם סביר אמור לנהוג, צריך היה לקבל את הסכמת התובע, להעברת את המניות לעו"ד ויאקובסקי, כדי שיחזיקם בנאמנות, על שם קבוצת המשקיעים, ולא משנה מהי הסיבה לכך, או לפחות להודיע לו שעשה כן. גם אם לטענת הנתבע ועו"ד ויאקובסקי, בפועל המניות לא הועברו על שם קבוצת המשקיעים כיוון שהן נותרו ללא כל ערך, וההשקעה בהן ירדה לטמיון, היה על הנתבע, נוכח התחייבותו כלפי התובע , בהתאם להסכם ביניהם, לממש את הערבות שניתנה עבור אותה התחייבות של החברה, על ידי מר הרצל דביר. כאן אציין, כי גם לשיטת הנתבע (סעיף ב' לסיכומיו), הומחו לתובע רק חלק מזכויות הממחה מול החברה משכך לא יכול התובע לממש את ערבותו של הרצל דביר. כפי שכבר קבעתי, הרי שההסכם לא נחתם בין קבוצת המשקיעים שחתמה על ההסכם עם החברה, לבין התובע, אלא ההסכם בין הצדדים לתביעה שבפני, נחתם רק על ידי הנתבע, שלא יכול היה להעביר את כל זכויות קבוצת המשקיעים לתובע. לכן, רק התובע, ו/או הוא ביחד עם קבוצת המשקיעים יכולים היו לממש את ערבותו האישית של הרצל דביר. אני מקבלת את טענת ב"כ התובע, ולפיה, אכן לדברי עו"ד ויאקובסקי, יתכן כי האופציה על פי סעיף 5 להסכם בין הצדדים פוקעת עקב נסיבות חיצוניות. אך במקרה מושא תביעה זה, להסכם ההשקעה שבין הנתבע לבין שיא רם ואחרים, ניתנה ערבותו האישית של מר הרצל דביר. משכך, הנתבע יכול היה לממש ערבות זו, מה שלא היה משפיע , כסיבה חיצונית, על האופציה שלפי סעיף 5 להסכם בין הצדדים, ובוודאי שהיה גורם למילוי התחייבות הנתבע כלפי התובע, להחזיר לו את השקעתו, באם לא יועברו אליו המניות על פי ההסכם ביניהם. אני מקבלת את גרסת התובע, ולפיה, על הנתבע היה לערוך בדיקת נאותות לחברה, ולא עשה כן. גם אם נכונה טענת עו"ד ויאקובסקי, ולפיה לתובע הומחתה זכות זו, במסגרת הסכם המחאת הזכויות, הרי שמדובר בפרוצדורה ארוכה יותר של יכולת הבדיקה על ידי הנתבע על פי אותה המחאת זכות, כאשר, כפי שיפורט , לא מדובר "בחוזה ראי". הצדדים לחוזים הם אחרים. בחוזה, מושא התביעה שבפני, רק הנתבע הוא צד להסכם. בחוזה האחר, צד לו מול החברה, הם הנתבע ביחד עם אחרים. לעומת זאת, לנתבע הייתה אפשרות מידית לערוך בדיקת נאותות, והוא בחר שלא לעשותה. אני מקבלת את טענת התובע, כי ההסכם בין הצדדים, איננו חוזה ראי להסכם בין הנתבע לשיא רם ואחרים, כפי שטען עו"ד ויאקובסקי, ולו מהסיבה , שלא הייתה ערבותו של הרצל דביר להסכם בין הצדדים לתביעה זו. בנוסף, לאחר שקבעתי כי רק הנתבע חתם על ההסכם עם התובע, ולא כל "קבוצת המשקיעים" ,לא מדובר כלל בחוזה ראי. בנוסף, לאחר רישום המניות על שם הרוכשים, בחירת האפשרויות על פי סעיף 5 להסכם, נותרה לנתבע ולא לתובע. בכל מקרה, על הנתבע, כפי שעל כל צד להסכם, לקיים את התחייבויותיו, בעוד שעל פי עדותו, כיוון שלדעתו למניות לא היה ערך, בחר שלא להעביר את המניות על שמו, זאת כאשר עד ליום 4.7.98 היה עליו לבחור באחת האופציות שניתנו לו עלפי ההסכם והייתה מוטלת עליו החובה לפעול להשבת הכספים לתובע. לטענת הנתבע הוא לא התחייב להחזיר לתובע את סכום ההשקעה. סעיף 5א להסכם בין הצדדים מפרט, כי לממחה, דהיינו לנתבע, על פי שיקול דעתו הבלעדי, הזכות, עד ליום 4.8.98, ולא לפני יום ה- 4.7.98, לדרוש מהחברה את סכום התמורה, בצירוף ריבית. הנתבע אישר, כי הרצל דביר, נתן לשם כך התחייבות אישית שלו. הנתבע לא מצא לנכון לממש את הערבות הזו, כדי להחזיר לתובע את הכספים שמסר לו. לאור המקובץ בפסק דיני זה, אני קובעת כי הנתבע בלבד התקשר עם התובע בהסכם, נספח א' לכתב התביעה. הנתבע טרם חתימת ההסכם, הציג בפני התובע מצג, לפיו הוא בעל עניין בשיא רם ו/או מורשה מטעמה ו/או קשור אליה בכל קשר עסקי אחר. הנתבע לא הציג לנתבע מצג כוזב לגבי מצבה של החברה ולא ידע על קשייה הכלכליים. הנתבע התחייב בהסכם , להעביר לתובע מניות של החברה, ולא עשה כן. הנתבע התחייב כלפי התובע להחזיר את ההשקעה בחברה, באם לא יועברו מניותיה ולא עשה כן. הנתבע לא עשה דבר כדי לרשום את המניות על שם התובע ולא קיבל את הסכמתו להעברתן לעו"ד ויאקובסקי בנאמנות. הנתבע, לא ממש את הערבות, ולא ניסה לעשות זאת, ערבות אשר נתן מר הרצל דביר, לקבוצת המשקיעים, בהסכם שבין קבוצת המשקיעים לחברה, ואשר אם היה ממשה, היה מקבל חזרה את ההשקעות , כולל את הכספים שקיבל מהתובע. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה במלואה. הנתבע ישלם לתובע את הסך של 43,006 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 19.11.02 ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את הוצאותיו, וכן שכ"ט בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.דיני חברותפיצוייםמניות