ניהול מו''מ בתום לב

בית המשפט פסק כי בעת ניהול המשא ומתן בין הנתבע לבין התובעים, לא העלה הנתבע על דעתו, לא צפה וגם לא היה צריך לצפות, כי מקץ חודש ימים יוגבל חשבון הבנק של החברה ויתחיל תהליך קריסה מהיר שלה.

אין גם כל ראיה לכך שבאותם ימים היתה החברה חדלת פרעון ועל סף קריסה. על כן, לא ניתן לייחס לנתבע ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, וגם לא ביצוע מעשים של תרמית, הטעייה והצגת מצגי שווא כלפי התובעים.

להלן פסק דין בנושא ניהול מו"מ בתום לב:

פסק דין

מבוא

1.     בפניי תביעה לתשלום סך של 138,074 ₪.

2.     התובעת 1 (להלן: "התובעת") היא שותפות בלתי רשומה העוסקת בשיווק ומכירה של נעלי איכות. התובעים 2 ו-3 (להלן: "התובעים") הם הבעלים של התובעת והשותפים בה.

3.     הנתבע שימש במועד הרלבנטי לתביעה בתפקיד מנהל השיווק של חברת ראש אינדיאני בע"מ (להלן: "החברה"), שנקלעה לימים להליכי פירוק.

4.     בחודש מרץ 2003 ניהלו התובעים משא ומתן מסחרי עם הנתבע, שפעל מטעמה של החברה, על מנת לשכור חנות בקניון הקריון שבקריית מוצקין, במקומה של החברה, אשר ביקשה לסגור את החנות ששכרה בקניון. המשא ומתן הבשיל לכדי חוזה שנכרת ביום 7.4.2003 (להלן: "החוזה"), ולפיו החברה תפנה את החנות עד ליום 31.4.2003 (השגיאה בתאריך היא במקור), ותעמיד אותה לרשותם של התובעים. אלה מצידם התחייבו לשלם לחברה סך של 15,000 דולר בצירוף מע"מ, בגין סחורה סוג ב' של החברה, בכפוף למילוי התחייבויותיה של החברה. בחוזה נקבע כי התמורה תשולם בשני תשלומים: תשלום ראשון בסך 10,000 דולר בצירוף מע"מ ישולם במעמד חתימת החוזה, ותשלום שני יבוצע בשיק דחוי למועד העברת החזקה ובכפוף לאישור מצד בעלי החנות, קרי, הנהלת הקניון. נקבע כי במידה ולא יתקבל אישור של בעלי החנות, החוזה יהיה בטל ומבוטל ולא יהיו למי מהצדדים טענות או מענות לגביו.

5.     במעמד חתימת החוזה מסרו התובעים לנתבע שני שיקים: שיק ע"ס 55,460 ₪ (שווה ערך ל- 10,000 דולר בצירוף מע"מ) שזמן פרעונו 7.4.2003, ושיק ע"ס 27,730 ₪ (שווה ערך ל- 5,000 דולר בצירוף מע"מ) שזמן פרעונו 30.4.2003.

6.     ביום 20.4.2003 הודיע התובע 2 לנתבע כי הנהלת הקניון אינה מסכימה להחלפת השוכרים אלא אם ישונו תנאי השכירות, ולכן החוזה מבוטל ויש להשיב לתובעים את התשלום שכבר בוצע בפועל וכן את השיק המעותד. חרף ההודעה האמורה, הכסף והשיק המעותד לא הוחזרו לתובעים. אלה נתנו הוראת ביטול לגבי השיק השני, אך בסופו של דבר, השיק נגבה על ידי הבנק לאחר שסוחר אליו בידי החברה.

7.     בתחילת חודש מאי 2003 הוגבל חשבונה של החברה בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). במקביל הפסיק הבנק להעמיד אשראי לחברה. ביום 15.5.2003 הגישה החברה בקשה להקפאת הליכים לשם הבראתה. בראשית חודש יוני 2003 מונה לחברה מפרק זמני, לבקשת עובדיה, וביום 4.9.2003 ניתן צו לפירוקה.

8.     התובעים טענו בכתב התביעה מספר טענות מרכזיות:

(א)     הנתבע הציג עצמו כאורגן בכיר בחברה, והתחייב באופן אישי להיות אחראי וערב לביצוע החוזה. הוא עשה כן על פי דרישת התובעים, ולראייה, הוא הוסיף את שמו וחתימתו על גבי החוזה, בנוסף לחתימת החברה.

(ב)     הנתבע ידע בעת ניהול המשא ומתן עם התובעים כי החברה נמצאת במצב של חדלות פרעון, אך בחר להסתיר מהתובעים עובדה זו, כמו גם את העובדה כי ננקטו או עומדים להנקט נגדה הליכי כינוס נכסים או הליכי פירוק.

(ג)     הנתבע סיחר את השיק המעותד לפקודת הבנק, למרות ידיעתו הברורה כי החברה כבר קרסה וכי החוזה בטל ומבוטל.

(ד)     הנתבע חב בנזקי התובעים מכח היותו צד לחוזה ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט בכך שסיחר את השיק המעותד.

(ה)     הנתבע חב בנזקי התובעים מכח עוולת התרמית, הואיל וידע כי החברה אינה מסוגלת לקיים אחר התחייבותה על פי החוזה ולא תוכל להשיב את כספי התמורה במידה שהנהלת הקניון לא תאשר את החלפת השוכרים. בנוסף, הנתבע חב מכח עוולת הגזל, שכן העביר לשימוש החברה את השיקים.

(ו)     הנתבע אחראי לנזקי התובעים מכח דיני הרמת מסך ההתאגדות של החברה.

9.     הנתבע טען בכתב הגנתו את הטענות הבאות:

(א)     הוא אינו צד לחוזה בין החברה לתובעים, ולכן התביעה כלפיו נעדרת עילה ואין יריבות בינו לבין התובעים.

(ב)     התמורה על פי החוזה התקבלה על ידי החברה, ולא על ידיו באופן אישי.

(ג)     הנתבע לא ערב לקיום החוזה מצד החברה.

(ד)     כל פעולותיו של הנתבע בשם החברה בוצעו בתום לב ובדרך מקובלת, בתוקף תפקידו כמנהל שיווק של החברה.

(ה)     התביעה האישית נגדו היא קנטרנית וטרדנית, לאחר שכשל נסיונם של התובעים להפרע מן החברה.

(ו)     במועדים הרלבנטיים לתביעה היתה החברה סולבנטית ועמדה בהתחייבויותיה השוטפות.

(ז)     שמו של הנתבע הוסף בתחתית החוזה על פי דרישת התובעים שביקשו ראיה לכך שהשיקים נמסרו לנתבע.

דיון

10.     אין יסוד לטענת התובעים כאילו הנתבע היה צד לחוזה בינם לבין החברה. עיון בחוזה מגלה כי הצדדים לו הם התובעים מצד אחד, והחברה מן הצד השני. אכן, מתחת לשמה המודפס של החברה נרשמו המילים: "אריה שיבר, מנהל שיווק", אך ברור כי מילים אלה לא נועדו להפוך את הנתבע לצד לחוזה, אלא לציין את זהותו של מי שקיבל את השיקים מטעם החברה, כפי שטען הנתבע בתצהירו וכן בעדותו: "רק חתמתי בחוזה למטה שלקחתי את שני השיקים, ביקשו ממני לרשום שיבר אריה מנהל שיווק, כי אמרו לי אנחנו נותנים את השיקים ורוצים לדעת מי קיבל אותם" (ע' 26 לפרוטוקול). גם התובע 3, רוני צוריאנו (להלן: "רוני"), אישר כי החתימה מעידה שהנתבע קיבל את השיקים לידיו (ע' 6 לפרוטוקול, שורה 14). העובדה שהנתבע חתם חתימת שרבוט מעל גבי שמה המודפס של החברה, על פי הרשאת הבעלים של החברה, ניסים מזרחי (ראה עדות הנתבע בע' 18 לפרוטוקול), נועדה לחייב את החברה, ולא אותו עצמו באופן אישי.

     רוני אף אישר בעת חקירתו כי החוזה הוא בין התובעים לבין החברה (ע' 3 לפרוטוקול), וכי הנתבע הציג את עצמו כמי שפועל מטעם החברה (ע' 3- 4 לפרוטוקול).

11.     אין גם יסוד לטענת התובעים לפיה הנתבע ערב לביצוע החוזה על ידי החברה. אין למצוא בחוזה התחייבות אישית של הנתבע מכל מין וסוג, ולא בכדי אישר רוני בעת חקירתו כי "אם היה כזה דבר, לא היינו פה אולי" (ע' 4 לפרוטוקול).

     רוני אף טרח והסביר מדוע בשעתו לא ראה צורך בחתימת ערבות של הנתבע:

     "כשעשינו הסכם עם אריה [הנתבע- ח.ב.] אף אחד לא צפה שתהיה התפתחות מסוג כזה, דיברנו עם אדם שהרשים אותנו כאיש ישר שבעל עסקים, לא הרגשתי שאני מנהל עסקה עם אדם מהרחוב שאני צריך לצפות ולהסתכל מאחורנית שלא יתקעו לי סכין בגב." (ע' 5 לפרוטוקול).

     יתר על כן, רוני אף הודה כי:

     "לא החתמתי אותו ולא הסכים לחתום על שום מכתב ערבות אישית" (ע' 5 לפרוטוקול).

וכן:

"הוא פשוט סרב ואנחנו היינו מעוניינים בעסקה, לא היתה לנו ברירה." (ע' 6 לפרוטוקול).

אם הדברים הם אמת (ואני מטיל בכך ספק, שכן אני מתרשם כי שאלת הערבות האישית כלל לא עלתה בזמן אמת), הרי שלא רק שהנתבע לא חתם כערב, אלא שהוא אף סירב באופן מפורש לחתום כערב, מה שמלמד על סרוב מופגן ומפורש ליטול על עצמו חבות אישית.

     אינדיקציה נוספת לכך שהנתבע לא ערב לביצועו של החוזה, ניתן למצוא במכתב ההתראה ששיגרו אליו התובעים ביום 4.6.2003, נספח ו' לתצהירם, ובו אין זכר לטענה בדבר ערבותו של הנתבע. מדובר במכתב שנוסח בידי עורך דין, כך שחזקה עליו שלא השמיט בהיסח הדעת טענה כה חשובה. משמע, טענת הערבות נולדה לאחר מעשה, לצורך יצירת נדבך משפטי נוסף לתביעה האישית נגד הנתבע.

     טענתו של רוני לפיה הנתבע ערב בעל פה לקיום החוזה (ע' 5 לפרוטוקול), איננה יכולה להתקבל, בהיותה סותרת את טענתו האחרת לפיה הנתבע התבקש לחתום כערב לחוזה, אך סירב לכך.

12.     אין כל ראיה קבילה על כך שבעת עריכת החוזה, היתה החברה על סף קריסה. מקור הטענה הוא בפרסומי עתונות וידיעות באינטרנט, שאינם ראיה לאמיתות תוכנם. כדברי רוני "זה דברים שבדיעבד ראיתי שהיו גם באינטרנט ידיעות על זה, היו ידיעות גם בעיתון שהחברה בקשיים" (ע' 9 לפרוטוקול). כמו כן, ציין רוני כי "חברה להערכתי שסוגרת סניפים לא חברה שהולכת להתקדם, אלא הולכת אחורה ומזה אני מסיק ... אם חברה סוגרת סניף בקריון שזה אחד הקניונים הכי חזקים ומובילים בארץ וסוגרת חנות, סימן שהחברה בקשיים." (ע' 9- 10 לפרוטוקול). לא זו הדרך להוכיח כי החברה היתה על סף קריסה בעת שנוהל המשא ומתן עם התובעים, מה גם שהתובעים ידעו מראש כי החברה סוגרת את הסניף בקריון, שהרי על רקע זה בוצעה העיסקה עימה.

     ברגע של גילוי לב, כאשר נשאל רוני האם הוא יכול לומר בוודאות שהחברה היתה חדלת פרעון או לא היתה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה במועד חתימת החוזה, הוא הודה:

     "אין לי מושג" (ע' 10 לפרוטוקול).

     וכאשר נשאל רוני מתי הפכה החברה לחדלת פרעון, השיב:

     "אחרי שההסכם בוטל רצינו את הכסף חזרה והבנו שאין עם מי לדבר ... לפי מה שפורסם, לא יכול להגיד תאריך". (ע' 11 לפרוטוקול)

ודוק: המועד הקובע לענין מצבה של החברה וידיעתו של הנתבע הוא מועד המשא ומתן עד לכריתת החוזה, קרי, התקופה שראשיתה בחודש מרץ 2003 וסיומה ביום 7.4.2003, שכן לאחר מועד זה יצא למעשה הנתבע מן התמונה עת מסר את השיקים לידי חשב החברה ובכך איבד שליטה על הנעשה בשיק השני, שזמן פרעונו טרם הגיע. יתר על כן, השיק הראשון, בסך של 55,460 ₪ (שווה ערך ל- 10,000 דולר בצירוף מע"מ) נפרע כבר ביום 7.4.2003, כך שלגביו לא יכולה להיות כל טענה כלפי הנתבע אלא אם זה ידע כבר במועד קבלתו של השיק, יום 7.4.2003, כי החברה על סף קריסה.

התובעים טוענים בסיכומיהם כי מתוך הרשעתו בפלילים של מנכ"ל החברה ניתן ללמוד כי קריסתה של החברה היתה צפוייה באותם ימים. המנכ"ל הורשע בעבירה של אי הגשת דו"חות מע"מ תקופתיים בגין החודשים נובמבר 2202- אפריל 2003, ובאי תשלום המע"מ בגין חודשים אלה. דא עקא, אין כל ראיה לכך שהנתבע ידע על ביצוע עבירות אלה, בעת שניהל את המשא ומתן עם התובעים. סביר מאוד להניח כי מנכ"ל החברה לא שיתף את עובדי החברה בידיעה אודות העבירות הפליליות שביצע. לכך יש להוסיף כי עבירות מסוג זה אינן מעידות בהכרח על קריסה קרובה של העבריין.

התובעים מבקשים בסיכומיהם להסתמך על ידיעה שפורסמה לטענתם בעיתון בדבר אזהרת רווח שפרסם הבנק ביחס לחברה, אלא שהגשת העיתון לא הותרה בעת ישיבת ההוכחות, ולכן לא היה מקום להזכיר ענין זה בסיכומים.

13.      הנתבע טען בתוקף כי לא היה מודע לכך שהחברה מצוייה בקשיים. לדבריו, הנושא כלל לא עלה בישיבות בהן השתתף (ע' 20 לפרוטוקול), ולא נמסרו דיווחים אודות מצבה הכספי של החברה. הנתבע העיד כי "דיברנו בישיבות על מה לייצר, מה להביא, מה לייבא לארץ, מה לפתח, עוד חנויות או לסגור חנויות, הכל היה ברמה השוטפת ..." (ע' 29 לפרוטוקול). לטענתו, לא היה ידוע לו על בעיות בתשלום המשכורות לעובדים, והוא קיבל תמיד את משכורתו במועד (ע' 23 - 24 לפרוטוקול). גם לא היה ידוע לו על העדר הפרשות שוטפות לביטוח המנהלים של העובדים. אכן, הנתבע מילא תפקיד בכיר בחברה, בהיותו מנהל השיווק של החברה, הכפוף במישרין למנכ"ל. עם זאת, הוא לא היה דירקטור בחברה ולא בעל מניות. עצם העובדה שהשתתף בישיבות ההנהלה התפעוליות של החברה, אין פירושה בהכרח כי היה מודע למצבה הפיננסי המדוייק של החברה, והתנהלותה מול הבנק. גם מנכ"ל החברה, נסים מזרחי, העיד כי "אריה שיבר היה מחוץ לתחום ... המסכן הזה מילא את תפקידו בתום לב, מה אתה רוצה ממנו, תעזוב אותו ..." (ע' 35 לפרוטוקול).

עם זאת, אני מטיל ספק בגרסתו של הנתבע לפיה כלל לא היה מודע לכך שהחברה נקלעה לקשיים, באשר אין זה מתקבל על הדעת כי נושא משרה בכיר כמו הנתבע, כלל אינו מודע לכך שמצבה אינו שפיר, גם אם אינו מודע לפרטים המדוייקים ולהתנהלות מול הבנק. הא ראיה, הנתבע התבקש לפעול לשם סגירת חנויות של החברה שאינן רווחיות (ס' 9- 10 לתצהירו), מה שעשוי היה להיות אינדיקציה מבחינתו של הנתבע לכך שהחברה נקלעה לקשיים.

אף על פי כן, אינני סבור כי הנתבע ידע או צריך היה לדעת, עובר לניהול המשא ומתן מול התובעים וכלה בכריתת החוזה, כי מצבה של החברה הוא כה חמור, עד אשר בתוך חודש ימים יוגבל חשבון הבנק של החברה ומכאן ואילך יתחיל להתגלגל כדור השלג שסופו בפירוקה של החברה. חברות רבות מנהלות את עסקיהן גם כשהן בקשיים, ולא תמיד מסתיים הדבר בקריסה ופירוק. נהפוך הוא: אם חברות תחדלנה לנהל עסקים רק משום שנקלעו לקשיים, דבר זה כשלעצמו יביא לקריסתן הוודאית.

הנתבע העיד כי:

"החברה היתה פעילה, לא היו לה בעיות, יום אחד [בראשית חודש מאי 2003 - ח.ב.] הבנק עצר את החשבון ואז הכל התמוטט בבת אחת, כל הספקים וכולם התנפלו, היו המון שיקים בחוץ. ביום שסגרו את קו האשראי לחברה, הכל התרסק באותו יום" (ע' 28 לפרוטוקול).

אני מתרשם כי הרישא של דברים משקפת במידה רבה את מה שהנתבע ידע אודות מצב החברה עובר לכריתת החוזה עם התובעים, גם אם הטענה לפיה לא היו לחברה בעיות כלשהן קודם להגבלת החשבון היא נסיון מסויים מצידו לייפות את מצב הדברים.

גם מנכ"ל החברה והבעלים שלה, ניסים מזרחי, מסר דברים ברוח זו:

"אני לא חשב והייתי מנכ"ל, והחשב דאג לתזרים המזומנים עד שיום בהיר אחד נפלה הפצצה, שהבנק בגלל המיתון שהיה גם בנדל"ן ובענפים אחרים התחיל לקצץ את האובליגו מחודש לחודש והחליט שלא משלם את השיקים, זה היה ב- 5 או 10 למאי וזה נפל עליי כהלם ולא ידעתי זה יקרה. ... ברגע שהחשבון הוגבל היתה התנפלות רבתית של ספקים". (ע' 34 לפרוטוקול).

אינני סבור כי הנתבע חייב היה לומר לתובעים ביוזמתו ומבלי שנשאל על כך, כי מצבה של החברה אינו שפיר כבעבר, כל זמן שלא צפה ולא צריך היה לצפות את קריסתה הקרובה ואת אי יכולתה להשיב לתובעים את כספם, וגם לא צפה כי בסופו של דבר יחליטו התובעים שלא לשכור את החנות בקריון חרף הסכמתה של הנהלת הקריון לחילופי השוכרים.

14.     גם העובדה שמיד עם קריסתה של החברה עזב אותה הנתבע והצטרף לחברה אחרת, אינה מוכיחה כי צפה את הקריסה מראש, עוד קודם לכריתת החוזה עם התובעים. היה זה אך טבעי כי יעזוב את החברה מייד עם קריסתה כדי להתפרנס במקום אחר. וכי מה היה לו לנתבע לחפש בחברה שקרסה? זאת ועוד, התובעים כלל לא חקרו את הנתבע בנקודה זו על מנת לקבל ממנו הסבר כיצד זה מצא עבודה בעסק אחר תוך פרק זמן קצר, והטענה נגדו בענין זה מועלית לראשונה בסיכומים.

15.     אין בסיס לטענה כאילו הנתבע התעשר בגין נטילת השיקים מאת התובעים, שהרי השיקים נרשמו לפקודת החברה והיא זו שהפקידה אותם לחשבונה. רוני אישר בעדותו כי "אני משער שלא נהנה מזה באופן אישי, יכול להיות שמנהל החברה שלו צ'יפר אותו באופן אישי, לא יודע." (ע' 8 לפרוטוקול).

16.     חשוב לציין כי הנהלת הקריון הסכימה להחלפת השוכרים, אך דרשה שינוי בתנאי השכירות, ועל כן החליטו התובעים שאין הם מעוניינים להמשיך בביצוע העיסקה (ע' 12- 13 לפרוטוקול). מכאן שהחברה לא מכרה לתובעים "חתול בשק", אלא התובעים, משיקולים עסקיים, חזרו בהם מן העיסקה.

17.     התובעים טענו בתצהיריהם כי הנתבע אמר להם כביכול שהוא מסכים לביטול העסקה, כאשר הודיעו לו שהקריון אינו מאשר את החלפת השוכרים באותם תנאי שכירות. מתברר כי לא כך ארע בפועל. רוני אישר בעדותו כי הנתבע לא אמר להם שהחברה מסכימה לביטול החוזה (ע' 15 לפרוטוקול, שורה 24), אלא דווקא הזהיר את התובעים כי כדאי להם לקחת את החנות, וזאת כאשר הודיעו לו שהם דורשים את כספם חזרה: "גם כשדיברתי עם שיבר כשהצלחתי להשיג אותו אמר לי תקחו מהר את החנות, הוא גם כן ידע ... הצלחתי להבין ממנו שאין סיכוי נקבל את הכסף חזרה" (עדותו של רוני, בע' 13- 15 לפרוטוקול). מכאן שהנתבע נתן לתובעים את העצה הטובה ביותר שיכול היה לתת להם כאשר עמד בעצמו על מצבה של החברה, במועד מאוחר למועד כריתת החוזה, ולא הבטיח להם באותה הזדמנות שכספם יוחזר להם.

18.     אין גם ממש בטענת התובעים לפיה הנתבע התחייב שהשיק הדחוי לא יופקד קודם לאישור החלפת השוכרים בידי הנהלת הקריון. עצם העובדה שמדובר בשיק דחוי, אין פירושו של דבר שחל איסור להפקידו בבנק והחוזה לא אסר על הפקדה כזו. מכל מקום, לא הנתבע הוא שהפקיד את השיק הדחוי בבנק, אלא הוא מסר אותו לחשב החברה, שמן הסתם היה זה שהפקידו בבנק בו ביום שקיבל אותו מהנתבע. עצם ההפקדה לא היתה אמורה לסכל את השבת הכספים לידי התובעים במקרה של אי קיום התנאי בו הותלה החוזה, שהרי באופן עקרוני ניתן להשיב כספים גם לאחר שהופקדו בבנק.

19.     יש לציין כי החוזה שנועד להעביר את השכירות בחנות שבקריון לידי התובעים, היה בבחינת פעולה שהיא חלק מנסיונות הבראה לגיטימיים של החברה. לא היה מדובר בעסקה הרפתקנית שבה החברה קונה סחורה מתוך ידיעה שלא תוכל לשלם את תמורתה. היתה כוונה אמיתית של החברה להעביר את החנות לידי התובעים, ולמעשה, התובעים הם שהחליטו בסופו של דבר שלא לשכור את החנות, משום שנכזבה תוחלתם להמשיך את השכירות באותם תנאים שנהגו לגבי החברה.

20.     בנוסף, ספק רב אם ביחסים שבין התובעים לחברה, אכן עמדה לתובעים הזכות לבטל את החוזה, שכן לא נכתב בו כי תנאי להמשך תוקפו הוא הסכמת בעלי הקריון להעברת השכירות באותם תנאים מסחריים ששררו בין החברה לבין הנהלת הקריון, והנתבע אף הכחיש בעדותו כי זו היתה כוונת הצדדים (ע' 21- 22 לפרוטוקול). לדבריו, המשא ומתן בינו לבין התובעים נוהל רק לאחר שהסתיים בהצלחה המשא ומתן של התובעים עם הנהלת הקריון (ע' 22 לפרוטוקול, שורות 21- 22). ואכן, כל שנכתב בחוזה הוא שאם לא יתקבל אישור הנהלת הקריון, החוזה יבוטל. לא נכתב בחוזה מהו בדיוק טיבו של האישור הנדרש: האם מדובר באישור להחלפת שוכרים באותם תנאים של חוזה השכירות המקורי, או שמא אישור לעצם החלפת השוכרים. אין חולק כי הנהלת הקריון לא התנגדה לחילופי השוכרים, אלא רק דרשה שייחתם חוזה חדש מול התובעים, בתנאים שונים מאלה ששררו בינה לבין החברה. על כן, גם אלמלא קרסה החברה, ספק רב אם התובעים היו רשאים לדרוש ביטול של החוזה והשבה של התמורה החוזית.

21.     העובדה שהחברה לא הפיקה חשבונית מס בגין השיקים שמסרו התובעים לנתבע, אינה מהווה בסיס להטלת אחריות כלשהי על הנתבע. הוא העיד כי מסר את השיקים לחשב החברה (ע' 27 לפרוטוקול), וברור שלא היה זה תפקידו של הנתבע להוציא חשבונית מס, אלא מדובר בתפקידה של הנהלת החשבונות של החברה. וכדברי הנתבע: "העברתי את השיקים בהנה"ש ולא יודע כלום מעבר לזה, אני לא יכול להוציא חשבונית, אין לי סמכות להוציא" (ע' 27 לפרוטוקול).

22.     התובעים טוענים בסיכומיהם כי הנתבע הוא שניסח בעצמו את החוזה, ולא עורך דינה של החברה, כפי שטען הנתבע. הם מצביעים על כך שהחוזה נועד במקור להחתם מול חברת הוניגמן, וטוענים כי הנתבע ברשלנותו שכח אפילו למחוק את שמה של חברת הוניגמן מנוסח החוזה שנחתם בסופו של דבר. סבורני כי אין כל חשיבות לשאלה זו, בהיותה בלתי רלוונטית לחלוטין למחלוקת בתיק זה. אין הרי חולק כי הנתבע לבדו הוא שניהל את המשא ומתן מול התובעים, והוא זה שחתם על החוזה בשמה של החברה. לא די בכך כדי להטיל עליו אחריות חוזית או נזיקית כלפי התובעים. מכל מקום, בהחלט ייתכן כי הנתבע אכן נטל נוסח חוזה סטנדרטי שהכין עורך הדין של החברה לצורך התקשרות עם חברת הוניגמן, והשתמש בו לצורך עריכת ההתקשרות עם התובעים. אין לעובדה זו ולא כלום עם עילות התביעה.

23.     סיכומו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי בעת ניהול המשא ומתן בין הנתבע לבין התובעים, לא העלה הנתבע על דעתו, לא צפה וגם לא היה צריך לצפות, כי מקץ חודש ימים יוגבל חשבון הבנק של החברה ויתחיל תהליך קריסה מהיר שלה. אין גם כל ראיה לכך שבאותם ימים היתה החברה חדלת פרעון ועל סף קריסה. על כן, לא ניתן לייחס לנתבע ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, וגם לא ביצוע מעשים של תרמית, הטעייה והצגת מצגי שווא כלפי התובעים. ממילא אין גם כל בסיס או הצדקה להרמת מסך ההתאגדות של החברה ולהטלת אחריות אישית על הנתבע. אין גם כל ספק שהנתבע לא נטל על עצמו התחייבויות אישיות בגדרו של החוזה, ולא ערב לקיום התחייבויותיה של החברה. לכך יש להוסיף כי קיים ספק האם התובעים היו רשאים בכלל לבטל את החוזה עם החברה ולדרוש את השבת כספם חזרה, משום שהנהלת הקריון הסכימה לכניסתם כשוכרים וניתן לטעון כי בכך לכאורה קויים התנאי בו הותלה החוזה.

24.     אשר על כן, התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תום לב דיוני

  2. תום לב בפשיטת רגל

  3. תום לב בדיני שטרות

  4. תום לב בהליכי פש''ר

  5. ניהול מו''מ בתום לב

  6. תום לב בהוצאה לפועל

  7. תום הלב בחוזה שכירות

  8. חובת תום הלב של הבנק

  9. פיטורים בחוסר תום לב

  10. תום לב בעסקאות נוגדות

  11. התיישנות בחוסר תום לב

  12. הסתבכות בחובות בתום לב

  13. חוסר תום לב בפשיטת רגל

  14. הגשת תביעה בחוסר תום לב

  15. כתב תביעה הטעיה תום הלב

  16. תום לב בסטייה מהיתר בנייה

  17. תום לב בבקשה לכינוס נכסים

  18. עקרון תום הלב במשפט העבודה

  19. חוסר תום לב של חברת הביטוח

  20. תום לב בהתיישנות תביעת ביטוח

  21. שלילת מזונות בגין חוסר תום לב

  22. תום לב אובייקטיבי בדיני שטרות

  23. תום לב של הקונה בעסקת מקרקעין

  24. הגנת תום הלב בחוק הגנת הפרטיות

  25. פרשנות הסכם על פי עקרון תום הלב

  26. תיק ההוצאה לפועל נפתח שלא בתום לב

  27. תום לב בפירוק שיתוף בין בני זוג

  28. פיצויים בגין הפרת תום לב במו''מ

  29. דרישת תום לב באישור תביעה נגזרת

  30. חובת תום לב מוגברת של רשות ציבורית

  31. טענת חוסר תום לב חמור באי גילוי מידע

  32. ביטול זכיה במכרז למרות טעות בתום לב

  33. זכאות לדמי תיווך מכוח עקרון תום הלב

  34. חובה מוגברת של תום לב של רשות ציבורית

  35. התיישנות: ניהול מו"מ תוך משיכת זמן בחוסר תום לב

  36. לטענת החייב חובותיו נוצרו בתום לב בשל כשלון עסקי

  37. הפרת חובת תום לב במשא ומתן לקראת כריתת עסקת רכישת מניות

  38. נטען כי הבנק נקט בהליכי מימוש המשכנתא בהוצל"פ שלא בתום לב

  39. זכותו של מי גוברת ? הבעלים ממנו נגזלה המכונית, לבין מי שרכש אותה, לטענתו, בתום לב ובתמורה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון