להלן פסק דין בנושא מכירת קזינו: פסק דין מבוא 1. התובע, שמואל לב (להלן: "לב") מכר לנתבע, יואב נדב (להלן: "נדב") זכויות שהיו לו בקזינו שהתנהל בעיר בוקרשט. לדבריו, נדב התחייב לשלם לו תמורת הזכויות סכום כסף, אשר לאחר קיזוזים מסויימים עומד על סך השווה ל- 175,000 דולר. נדב כופר בטענותיו של לב וטוען כי לב הוא שחייב כספים לנדב, ולא להיפך. מכאן התביעה. 2. לב הוא קבלן ואיש עסקים המנהל פעילות עסקית עניפה ברומניה. בשנים 1999- 2000 ביצע לב עבודות בנייה שונות עבור חברה רומנית בשם vip casino srl (להלן: "ויפ") ובין השאר בנה עבורה בית קזינו במלון בוקרשט בעיר בוקרשט שברומניה, שלימים נקרא "קזינו פאריז". בעלי מניותיה של ויפ היו ישראלים, ונמנה עליהם אדם בשם משה עיני (להלן: "עיני"). בעקבות הבניה נוצר חוב של ויפ כלפי לב. לצורך סילוקו של חוב זה התחייב עיני להכניס את לב כשותף בקזינו, בשיעור של 5.25%. לב ביקש שזכויותיו בקזינו לא תרשמנה על שמו, הואיל ולא היה מעוניין ששמו יהיה מזוהה עם פעילות ההימורים. 3. בשנת 2001 החליט לב למכור את זכויותיו בקזינו. הקונה היה ידידו ושותפו לעסקי נדל"ן שונים ברומניה, יואב נדב. ביום 8.11.2001 חתם לב על מסמך שכותרתו "המחאת זכויות בתמורה". המסמך מופנה אל נדב, ונאמר בו, בין השאר: "1. הנני הח"מ ... ממחה לך ... באופן מלא, בלתי מותנה ובלתי חוזר, כל הזכויות הנובעות משיעור אחזקותיי בקזינו "פריז" (להלן: "הקזינו") בעיר "בוקרשט" ברומניה, בסך 5.25% (חמישה ורבע אחוזים), אשר רכשתי ממר משה עיני ... 2. ההמחאה, כאמור לעיל, אוחזת בתוכה, כל הזכויות הממוניות, אשר להם אני זכאי או/וגם אהיה זכאי (שכן טרם נערכה חלוקת רווחים בקזינו) בכסף וגם/או בשווה כסף וגם/או רכוש וגם/או ציוד, להם הנני זכאי לפי שיעור האחזקות אשר בידי ואשר הנני ממחה לך. ... 6. המחאה זו נעשית בתמורה ל 235,000$ (מאתיים שלושים וחמישה אלפי דולר ארה"ב)." 4. לימים פשטה משטרת בוקרשט על הקזינו והחרימה מחשב נייד. מתוך חומר שנאגר במחשב התברר שמפעילי הקזינו העלימו הכנסות של כשלושים מליון דולר כדי להתחמק מתשלום מס. הקזינו נסגר, ונפתח מחדש כעבור זמן תחת השם "לאס וגאס", מבלי שיחול שינוי ממשי בהרכב הבעלים. בסופו של דבר, מרבית המעורבים בפעילות בקזינו, ונדב ביניהם, יצאו וידיהם על ראשם כאשר הקזינו נקלע לקשיים כלכליים ונסגר סופית. טענותיו של לב 5. לב טוען בתביעתו כי מכר לנדב את זכויותיו בקזינו תמורת התחייבותו של נדב לשלם לו סך השווה ל- 235,000 דולר. על חשבון חובו העביר נדב ללב את הבעלות במכונית מרצדס בשווי של 30,000 דולר. סכום נוסף של 30,000 דולר קוזז כנגד חוב של אדם בשם נועם שניר, אשר היה חייב לקזינו סך של 30,000 דולר. לב ערב כלפי הקזינו לפרעון החוב, ולכן הוסכם בין נדב ולב כי חוב זה ייחשב כסכום ששולם על חשבון עסקת המכר. על כן, יתרת הסכום המגיע ללב בגין זכויותיו בקזינו הינה סך השווה ל- 175,000 דולר. לב טוען כי הסיכום בעל פה בינו לבין נדב היה שזה האחרון יפרע את החוב בתוך חודשיים שלושה. לימים, כאשר נדב לא פרע את החוב, הוסכם כי נדב יעביר לבעלותו של לב זכויות בשני נכסי מקרקעין בבוקרשט, אך נדב לא עמד גם בסיכום זה. רק לאחר שנשלח מכתב התראה לנדב, בחתימת עו"ד אביב יוסף, עורך דינו של לב, הביע נדב באוזניו של לב את כעסו על כך ששותפיו לקזינו מנשלים אותו מזכויותיו, וטען כי הוא מבקש להרשם כבעל מניות בחברת ויפ, בהתאם לשיעור זכויותיו בקזינו. גם אז, כך טוען לב, לא התנה נדב את חובתו לפרוע את חובו ללב בכך שהמניות אכן תירשמנה על שמו. באשר לטענותיו של נדב, לפיהן סרבו השותפים בקזינו לרשמו כבעל מניות, משיב לב כי מדובר בטענה שאין בה ממש, שכן כניסתו של נדב כשותף בקזינו זכתה לברכת הדרך של השותף הבכיר, ראובן גבריאלי, והשותפים הנוספים לא התנגדו מעולם לכך שנדב יירשם כבעל מניות, והוא אף לא ביקש מהם את רישום המניות על שמו. לעיצומו של ענין, יואב נהג מנהג בעלים בקזינו, השתתף כדבר שבשגרה בישיבות ההנהלה, נהנה מרווחי הקזינו ודבר מזכויותיו לא נגרע רק משום שלא היה רשום כבעלים של מניות בחברת ויפ. נהפוך הוא: הדבר מנע ממנו מבוכה רבה כאשר גילתה משטרת רומניה את העלמת המס שבוצעה בקזינו, ופתחה בחקירה נגד בעלי המניות. טענותיו של נדב 6. נדב טוען להגנתו כי הוא ולב היו שותפים בנכסי מקרקעין ברומניה. לב היה אמור להעביר אליו את חלקו בדמי השכירות שנגבו בגין נכסים אלה, אך לא עשה כן. כך הלך והצטבר חוב כספי של לב כלפי נדב. כדי לפרוע חוב זה החליטו לב ונדב כי לב יעביר לנדב את אחזקותיו בקזינו. מעולם לא סוכם גובה התמורה בגין אחזקות אלה, אלא רק על קיזוז החוב המגיע לנדב כנגד המחאת הזכויות בקזינו. הסכום של 235,000 דולר הנקוב בכתב המחאת הזכויות עליו חתם לב הינו המצאה של לב, ומעולם לא הוסכם עליו. לנדב היה ברור כי כנגד קבלת זכויותיו של לב בקזינו, הוא, נדב, מוותר על החוב המגיע לו מלב בגין הנכסים המשותפים. נדב מדגיש את העובדה כי לא חתם על כתב המחאת הזכויות ולכן הסכום הנקוב בו אינו מחייב אותו. בנוסף, בכתב המחאת הזכויות לא נאמר שנדב מחוייב לשלם ללב את הסכום של 235,000 דולר, ומהנוסח עולה כי מדובר בסכום שכבר שולם עובר לחתימתו של המסמך. נדב טוען כי בינו לבין לב מתנהלים הליכים משפטיים נוספים ברומניה, בהם נתבע לב לשלם לנדב את המגיע לו בגין הנכסים המשותפים, והתביעה הנוכחית הוגשה כאמצעי לחץ מצידו של לב, על מנת שנדב יוותר על זכויותיו בנכסים המשותפים. נדב מוסיף וטוען כי הזכויות שלב התיימר להעביר אליו כלל לא היו קיימות. הוא ניסה לשווא להשתלב בהנהלת הקזינו, אך מעולם לא קיבל כספים כלשהם מרווחי הקזינו, ולמעט השתתפות בישיבות הנהלה ריקות מתוכן, לא קיבל זכויות כלשהן. יתר על כן, בחלוף שנה וחצי מעריכת העסקה, נסגר הקזינו. כאשר פנה אל בעלי המניות בדרישה לקבל את מניותיו, דרישתו סורבה. נמסר לו כי ישותף ברווחים ובהפסדים, ולא מעבר לכך. הסרוב לרשום את מניותיו מנע ממנו את האפשרות לקבל מסמכים ואת חלקו ברווחים. הטענות בענין אי הרישום של המניות 7. הטענה המרכזית של נדב היא שלב לא קיים את חלקו בעיסקה משום שלא גרם לכך שנדב יירשם כבעל מניות בחברת ויפ. 8. בענין זה העיד משה עיני בתצהירו, כי המחאת זכויותיו של לב בקזינו לטובתו של נדב היתה בהסכמתם של עיני ויתר השותפים בחברת ויפ ובקזינו. יתר על כן, נדב נהג בקזינו מנהג בעלים, היה שותף מלא ברווחי הקזינו ובהחלטות שהתקבלו על ידי בעלי המניות והשותפים, לרבות לענין סגירת הקזינו ומכירתו לצד שלישי, וקיבל כל מידע שביקש. לדבריו, לא רק שבעלי המניות לא מנעו מנדב מלהרשם כבעל מניות, אלא שהם אף ביקשו כי יעשה כן, אך הוא סרב, מטעמים השמורים עימו. עיני העיד בחקירתו כי בעלי המניות של חברת ויפ היו הוא עצמו, שהחזיק ב- 50% מהמניות, ואדם בשם אבשלום צומן, שהחזיק ב- 50% הנוספים של המניות. בפועל, השותף הבכיר והמנהל האמיתי היה ראובן גבריאלי, שהעדיף לא להרשם כבעל מניות (ע' 12 לפרוטוקול). לדבריו, גבריאלי "ניהל את הקזינו והוא היה המנהל הכללי ואין עוררין עליו ופנינו אליו בתור אחד שמתמצא והוא עשה מה שהוא רצה." (ע' 13 לפרוטוקול). 9. אמיר ויינטראוב, מי שניהל בשנת 2004 את קזינו "פריז", לאחר הפשיטה המשטרתית, ומאוחר יותר גם את קזינו "לאס וגאס", העיד בתצהירו כי נדב היה שותף מלא בקזינו פאריז ומאוחר יותר גם בקזינו לאס וגאס, וכי היה רשאי לקבל וגם קיבל בפועל כל מידע אודות הנעשה בו. כאשר נתבקש בחקירתו לציין את שמות הבעלים של הקזינו, ציין גם את שמו של נדב, ואישר כי הוא עצמו מסר דיווח לנדב בענין פעילותו של הקזינו (ע' 8 לפרוטוקול). 10. יהודה בני, אחד מהשותפים בקזינו, אישר כי נדב היה שותף בקזינו פאריז, ונשאר שותף גם לאחר שהקזינו נפתח בשמו החדש, לאס וגאס (ע' 3 לפרוטוקול). הוא אישר שלא כל השותפים בקזינו, היו רשומים כבעלי מניות בחברת ויפ. כך למשל, הוא עצמו לא היה רשום כבעל מניות, וכך גם שותף נוסף בשם משה אביב. לדבריו, אפשר להיות שותף בקזינו בלי להיות רשום כבעל מניות: "כן, יש בוסים גדולים והם מחליטים." (ע' 4 לפרוטוקול). בני אישר כי נדב השתתף בישיבות השותפים ומעולם לא שמע אותו מבקש להרשם כבעל מניות (שם). 11. מעדותו של יהודה בני עולה כי השותפים בקזינו היו כפופים הלכה למעשה "לבוס הגדול, להנהלה", והם, אדם בשם אלי אברמוביץ ומעליו ראובן גבריאלי (ע' 5 לפרוטוקול). אברמוביץ וגבריאלי גם היו אלה שעסקו בחלוקת רווחי הקזינו לשותפים (ע' 6 לפרוטוקול), לפי שיקול דעתם המוחלט: "נתנו אברמוביץ וראובן מה שבא להם, הם החליטו כמה וככה נתנו" (שם). משמע, לא היתה חשיבות מעשית להחזקה הפורמלית במניותיה של חברת ויפ, שכן בכל מקרה, על פיהם של אברמוביץ וגבריאלי יישק דבר. יתר על כן, עיני, שהחזיק ב- 50% ממניותיה של חברת ויפ, העיד כי "התנהגו אלינו כמו לכבשים, קראו מתי שרוצים ועשו מה הם רוצים, אנחנו חתמנו עליהם מראש, והניהול הבלעדי של גבריאלי" (ע' 16- 17 לפרוטוקול). הדברים הגיעו כדי כך, שכאשר שלח עיני את בנו לבדוק את ספרי הקזינו, לא נתנו לו להכנס ולבצע את הבדיקה (ע' 17 לפרוטוקול). 12. מן המקובץ עולה, כי לא היתה כל נפקות מעשית להחזקה הפורמלית במניותיה של חברת ויפ. השליטה בפועל בפעילותו של הקזינו היתה נתונה בידי אנשים שכלל לא היו רשומים כמחזיקי מניות. 13. אין ספק כי נדב היה אמור להפיק טובת הנאה משותפותו בקזינו, גם אם לא החזיק במניותיה של חברת ויפ. טעמו של דבר הוא שהשותפים בקזינו יכולים להעניק אשראי למהמרים (ראה עדותו של ויינטראוב בע' 11 לפרוטוקול), והם משלשלים לכיסם 73% מכספי ההימורים של אותו מהמר שקיבל מהם אשראי. הקזינו מקבל רק 27% מכספי ההימורים (ראה עדותו של לב, בע' 32 לפרוטוקול). בנוסף, אותו שותף מקבל חלק יחסי מאותם 27% שהעביר לקזינו, בהתאם לשיעור אחזקתו בקזינו (ראה עדותו של לב, בע' 35 לפרוטוקול). יתר על כן, עיני אף העיד כי נדב "רצה אפילו לקנות ממני עוד אחוזים תמורת דירות", אך העיסקה לא יצאה אל הפועל בעקבות הפשיטה המשטרתית ותפיסת המחשב של הקזינו (ע' 17 לפרוטוקול). עיני הוסיף והעיד כי "רציתי להעביר על שמו, אבל הוא חזר בו. אני חתמתי על משהו." (ע' 18 לפרוטוקול). הוא הכחיש מכל וכל את טענתו של נדב, כאילו סירב להעביר על שמו את המניות שנדב קנה מלב: "אני סרבתי להעביר? אני בחיים לא סרבתי ומה שלא שלי אני בחיים לא לוקח" (ע' 19 לפרוטוקול). ברי איפוא כי נדב היה מרוצה בתחילה ממעמדו בקזינו, ובתחילה כלל לא היה מעוניין ברישום המניות על שמו. רק בעקבות הסכסוך שהתגלע בשלב מסויים עם גבריאלי בענין אופן ניהולו של הקזינו, והדרישה הכספית שקיבל מלב ביום 27.11.2002, שינה את טעמו והחל להעלות טענות בענין רישום זכויותיו. ראוי עוד להזכיר כי עסקינן בשותפות בקזינו, ולא בשותפות בחברה מסחרית רגילה. על כן, הנורמות המקובלות של רישום מניות בחברות מכובדות, אינן חלות בהכרח על מי שמתעסק בתחום המפוקפק של ניהול קזינו. לא הרי החזקה במניותיו של בנק או במניותיה של חברה תעשייתית, כהרי החזקה במניותיה של חברת ויפ, מפעילת הקזינו. לא בכדי העיד לב כי "אני לא רציתי לרשום את המניות למרות שיכולתי, יואב גם לא רצה לרשום על שמו למרות שגם יכל ..." (ע' 31 לפרוטוקול). לב הסביר כי לא היה מעוניין ששמו ייקשר בקזינו. 14. גם מתוך כתב המחאת הזכויות עולה כי לא היתה התחייבות של לב להעביר לנדב מניות בקזינו, אלא את הזכויות הנובעות מאחזקותיו. זכויות אלה אכן הועברו לנדב. לב הרי לא נרשם מעולם כבעל מניות בחברת ויפ וגם לא רצה להרשם ככזה. נדב בא בנעליו של לב לכל דבר וענין, ועליו היה הנטל לגרום לרישום המניות על שמו, אם חפץ בכך. לא היה מדובר בחיוב המוטל על לב. 15. לכך יש להוסיף כי הוצגו ראיות בדבר השתתפותו הפעילה של נדב בישיבות בעלי המניות של הקזינו. כך למשל, מוצג ת/4 הוא פרוטוקול ישיבת בעלי מניות מיום 9.3.2003 בה השתתף נדב, ונרשם בו כי נדב מסרב להשתתף בהצבעה בענין מכירת הקזינו קודם שיידע מהו מחיר המכירה. נספח ה-1 לתצהירו של לב הוא פרוטוקול אסיפת בעלי מניות מיום 16.3.2003 בה השתתף נדב, אשר בה התקבלה החלטה בדבר סגירת הקזינו, בהעדר מימון להפעלתו. כמו כן הוצג נספח ה-2, הוא מסמך מיום 12.6.2003, בדבר הסכמה על דילול מניות השותפים לרגל השקעת כספים של אדם בשם אורי ברזילי. על מסמך זה מופיעה חתימתו של נדב, לצד חתימתם של יתר השותפים. נספח ה-3 הוא מסמך מיום 18.9.2003 עליו חתומים השותפים בקזינו, ובו מובעת הסכמתם לדילול חלקם בקזינו לטובתו של אורי ברזילי. נדב חתום על מסמך זה. 16. מעדותם של השותפים בקזינו מצטיירת תמונה לפיה הולכו שולל על ידי אותם מנהלים שלא היו כלל בעלי מניות רשומים, אשר נטלו לעצמם את רווחי הקזינו והותירו את השותפים מול שוקת שבורה. ייתכן וכך הוא הדבר, אך ברור כי לא ניתן להטיל על לב את האחריות לעיסקה הבלתי מוצלחת בדיעבד שעשה נדב. כידוע, טעות בכדאיות העיסקה אינה עילה לביטול חוזה. 17. נדב טוען בסיכומיו כי לא הוכח שקיימת הפרדה בין הקזינו לחברת ויפ, באופן שנדב יכול להיות שותף בקזינו אך לא בחברה. דא עקא, מחומר הראיות עולה כי לא היתה כל חשיבות מעשית לרישום הפורמלי של בעלי המניות בחברת ויפ. לא כל השותפים בקזינו היו רשומים כבעלי מניות בחברה, ולא זה מה שמנע מהם ליהנות מרווחי הקזינו. דווקא הדמות הדומיננטית בקזינו ומי שהחליט כיצד יחולקו הרווחים- ראובן גבריאלי- לא היה רשום כלל כבעל מניות בחברת ויפ. 18. מכל מקום, אם סבר נדב שלא קיבל מלב את התמורה החוזית המובטחת כביכול, מניות בחברת ויפ, שומה היה עליו להודיע על ביטול העיסקה שכרת עם לב, דבר שלא נעשה על ידו. הכלל הוא שחוזה שהופר, ממשיך להתקיים ולחייב את הצדדים, לרבות את הצד הנפגע, כל זמן שלא בוטל כדין: "לעולם אין החוזה מתבטל מאליו מחמת הפרתו. חוק התרופות אינו מאפשר למפר להשתחרר, באמצעות הפרתו, מן החוזה. נדרשת פעולה של הנפגע לשם ביטול החוזה, וכל עוד אין הנפגע מביע כוונה ורצון לבטלו - החוזה נשאר על מכונו ועומד בתקפו." ע"א 294/92 חיה דרוק ו-8 אח' נ' אליאסיאן אהרון ו-2 אח' פ"ד מז(3), 23 ,עמ' 28-29. טענתו של נדב, בשולי תצהירו, כי ביטל את ההסכם, היא טענה שהועלתה בעלמא, בלא פירוט מינימלי, מתי וכיצד ניתנה הודעת הביטול. 19. סיכומו של דבר, אין ספק כי דבר לא נגרע מזכויותיו של נדב רק משום שזכויותיו בקזינו לא תורגמו למניות הרשומות על שמו בחברת ויפ. לא ההחזקה הפורמלית ב- 5.25% מהון המניות היא שהיתה משפרת את מצבו, שהרי גם בעלי המניות בשיעור של 100% הכפיפו את עצמם להוראותיהם של אנשים שכלל לא היו בעלי מניות רשומים. עובדה היא שנדב השתתף בישיבות בעלי המניות כדבר שבשגרה וגם הצביע באותן ישיבות, כמו יתר השותפים ובעלי המניות. יתר על כן, נדב יכול היה, לו רק רצה בכך, לרכוש מניות ממש מידיו של עיני, אך הוא בחר שלא לעשות כן. לא שוכנעתי גם כי נדב ביקש מלכתחילה להרשם כבעל מניות מכוחן של הזכויות שרכש מלב. הפנייה הראשונה של נדב בענין רישום האחזקות על שמו, נעשתה רק ביום 3.12.2002, באמצעות עו"ד אביב יוסף, והיא כוונה בכלל כלפי עיני, ולא כלפי לב (ראה עדותו של עו"ד יוסף, בע' 28 לפרוטוקול, לפיה התרשם כי הטענות של נדב כוונו כלפי עיני ולא כלפי לב). הרקע לכך היה הסכסוך שהתגלע בין נדב לבין ראובן גבריאלי. המסקנה היא שכל הטענות בענין זה, ככל שהן מכוונות כלפי לב, לא נועדו אלא לתרץ בדיעבד את סרובו של נדב לקיים את חלקו בעיסקה עם לב. הטענות בענין גובה התמורה לפי כתב המחאת הזכויות 20. נדב טוען כי הסכום הנקוב בכתב המחאת הזכויות- סך של 235,000 דולר, אינו משקף את הסכום שהיה עליו לשלם ללב תמורת רכישת אחזקותיו בחברת ויפ. לדידו, זהו מספר חסר כל משמעות, שלב רשם על דעת עצמו על גבי כתב המחאת הזכויות. הלכה למעשה, כך טוען נדב, התמורה שנתן ללב כנגד כתב המחאת הזכויות היתה קיזוז חוב דמי שכירות שהגיע לו מלב בגין השכרת נכסי הנדל"ן המשותפים לשניים, וכן העברת מכונית מרצדס של נדב, לבעלותו של לב. נדב אף מציין, ובצדק, כי חתימתו שלו כלל אינה מתנוססת על גבי כתב המחאת הזכויות. 21. אכן, אין ספק שכתב המחאת הזכויות ככזה אינו יוצר חיוב של נדב כלפי לב, מן הטעם הפשוט שנדב כלל אינו חתום על מסמך זה. על כן, יהא תוכנו של מסמך זה אשר יהא, הוא בפני עצמו אינו מטיל כל חיוב על נדב. עם זאת, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של לב, שכן זוהי למעשה תביעה לאכוף חוזה שנעשה בעל פה בינו לבין נדב. עסקינן בשאלה של מהימנות הגרסאות: גרסתו של לב מזה, וגרסתו של נדב מזה. 22. גרסתו של לב מקבלת חיזוק מן העובדה שהוא הודה ביוזמתו כי החוב האמיתי אינו סך של 235,000 דולר, כפי שרשום בכתב ההתחייבות, אלא יש להפחית מהסכום האמור סך כולל של 60,000 דולר, שקוזז בהסכמה בינו לבין נדב בגין מכונית המרצדס שנדב העביר ללב בשווי של 30,000 דולר, ובגין החוב בקזינו בסך 30,000 דולר של המהמר נועם שניר. באופן תיאורטי, ולו ביקש לב לגבות כספים שאינם מגיעים לו, יכול היה לטעון כי הסכום של 235,000 דולר משקף את חובו הנוכחי של נדב. עומד איפוא לזכותו של לב כלל "מיגו" (השווה ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1), 385 ,עמ' 398-399), דבר המשווה נופך של אמינות לגרסתו. בנוסף, לב הציג את התחשיב שעל יסודו נקבע כי תמורת הממכר הינה 235,000 דולר: עלות הבניה של הקזינו היתה 3.5 מליון דולר, כך שחמישה אחוזים ממנו שווים כ- 180,000 דולר. הואיל ומדובר בקזינו פעיל, יש לו שווי גבוה יותר. בסיכומיו טוען נדב כי מתוך נספח א' לתצהירו של לב, בו נרשם כי לב שילם לעיני 50,000 דולר עבור חלק מסויים ממניותיו של עיני, עולה כי שווי האחזקות היה 100,000 דולר בלבד. דא עקא, לב הסביר בתצהירו כי מה ששילם לעיני תמורת הזכויות בקזינו היה בנוסף לויתורו על חוב בסך 130,000 דולר בגין בניית הקזינו, כך שהשווי הרעיוני הכולל של מה ששילם לב עבור האחזקות היה 180,000 דולר. 23. לעומת גרסתו הסדורה של לב בענין הסכום המגיע לו מנדב, הציג זה האחרון גרסה סתמית לחלוטין ובלתי מפורטת כלל באשר לתמורה שנתן כביכול ללב. כך, בס' 11 לכתב ההגנה, טען נדב כי "שילם את מלוא התמורה, חלקה בכסף /תשלום חוב/ רכב וחלקה בהתחשבנות ביניהם." הא ותו לא. גם בתצהירו של נדב, רב הנסתר על הנגלה. הוא טוען כי מעולם לא קיבל דמי שכירות עבור הנכסים המשותפים לו וללב, וכאשר דרש מלב שיעביר אליו את חלקו בדמי השכירות, הוחלט לבצע את עסקת מכר האחזקות בקזינו, כדי שלב יוכל לקזז את החוב שלו כלפי נדב. נדב אינו טורח להציג פירוט, ולו גם ברמה מינימלית, של החוב כביכול אשר לב היה חייב לו בגין השכירות. אין פירוט של הנכסים בהם מדובר, אין פירוט של התקופה בגינה נוצר חוב השכירות, וחשוב מכל, אין אפילו תחשיב של החוב המדובר ומה גובהו. בהקשר אחר נפסק כי: "טענת הקיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת. כפי שנאמר ... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת עליה ניתן לבסס תביעת קיזוז המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן." ע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מ(2), 765 ,עמ' 767-768. וכן: "אפילו היה מקום לראות בטענה משום טענת קיזוז, הרי היה על המערערת להכבד ולפרט טענה זו כדרך שמנסחים כתב תביעה, היינו לפרט את הסכומים הנתבעים במסגרת הטענה ולהציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת..." ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ פ"ד מה(5), 729 ,עמ' 735-736. 24. בנוסף, התיזה המרכזית של נדב, לפיה העברת הזכויות בקזינו נועדה לפרוע חוב שכירות של לב, אינה הגיונית על פניה. לשיטתו של לב, הוא לא היה חייב מעולם דבר וחצי דבר לנדב, שכן דמי השכירות עבור הנכסים נגבו על ידי סוכנת נדל"ן רומניה, אישה בשם ליליאנה ברון, אשר מידיה היה אמור נדב לקבל את חלקו בדמי השכירות. כדברי לב: "הבחורה שמטפלת בזה לוקחת קומיסיון וגובה את דמי השכירות, שהוא יודע על זה ואם הוא טוען שלא קיבל דמי שכירות שיפנה לגב' ליליאנה ושיתבע אותה, למה אליי." (ע' 29 לפרוטוקול). על כן, לא היתה כל סיבה לשיטתו של לב, שהוא יאלץ לוותר על זכויותיו בקזינו כדי לפרוע חוב שבקיומו כלל לא הכיר. 25. נדב אמנם לא חתום על כתב ההמחאה, אך אין חולק כי קיבלו לידיו מיד לאחר עריכתו, ופעל מכוחו אל מול השותפים האחרים בקזינו, שהרי רק מכוחו של כתב ההמחאה הוא הפך להיות שותף בקזינו. על כן, נדב ידע היטב כי לדידו של לב, ההמחאה נעשתה בתמורה לסכום של 235,000 דולר. לו חשב שאין כל בסיס לסכום זה, מן הסתם היה מעיר על כך ללב. אין זה מתקבל על הדעת כי מי שמקבל לידיו כתב המחאת זכויות, המייחס לו תשלום תמורה שלא היתה ולא נבראה, לא יעיר על כך למי שניסח את המסמך. שתיקתו של נדב לאורך זמן רב, למעשה עד הגשת התביעה בשנת 2005, מחזקת את המסקנה כי הוא הסכים לתוכנו של המסמך. אין גם כל הגיון לייחס ללב רישום של סכום פיקטיבי שאינו משקף את התמורה שביקש לקבל עבור זכויותיו בקזינו, כפי שטוען נדב בתצהירו. לאיזה צורך ירשום לב סכום תלוש מהמציאות במסמך שהוא מוסר לידיו של נדב? 26. נשאלת מאליה השאלה כיצד זה לא טרח לב להחתים את נדב על התחייבות מפורשת לשלם לו סך של 235,000 דולר, כפי שניתן היה לצפות ממי שמוכר דבר מה בשווי כה ניכר. ההסבר לכך ניתן על ידי לב בחקירתו: "באותם ימים, לו יואב היה מבקש ממני מליון דולר הייתי נותן לו את זה אפילו בלי חתיכת נייר. החברות היתה ברמה כזו ובעסקים שעשינו לפני כן, לא ראיתי שום צורך בלחשוש ממשהו, הרי גם הוא נתן לי מרצדס של 30,000 דולר לפני שהיה לו דבר ... אני ראיתי אותו כחבר שהלכתי איתו דרך ארוכה והוצאתי את המסמך שהיה לי והעברתי לו שיהיה לו מסמך ביחד, ולא חששתי מדבר." (ע' 35- 36 לפרוטוקול). עו"ד אביב יוסף, שניסח את כתב המחאת הזכויות, נשאל בחקירתו מדוע לא נכללו בכתב ההמחאה תנאי התשלום, והסביר: "את הנושא הזה העליתי בפני התובע, ומשום שכפי שכבר כולם כאן יודעים מדובר בחברים שעשו עסק ומכיון שגם היו פה כל מיני קיזוזים והעברות לא כספיות, לא היה צורך לנקוב במועדים נוקשים משום שכאמור היה מדובר בחברים ולא היה לאף אחד ספק ששני הצדדים יעמדו בחיוביהם, אני אומר יותר מזה, המסמך הזה הוכן פשוט כדי שיהיה אישור לדבר וכלפי צדדים שלישיים, כי בזמן אמת בין הצדדים עוד אפשר היה לעשות את זה ללא מסמך, כך התרשמתי." (ע' 25 לפרוטוקול). ואכן, הואיל ומדובר בכתב המחאת זכויות, שנועד להיות מוצג כלפי צד שלישי- השותפים בקזינו- ולא בחוזה בין נדב ולב, לא היה כל צורך שבמסמך זה יכללו גם תנאי התשלום. בסיכומיו טוען נדב כי מתוך עדותו של עו"ד יוסף בדבר קיזוזים והעברות לא כספיות עולה כי באותה עת כבר לא היה חוב כספי כלשהו של נדב כלפי לב, אך איני סבור שזהו הפירוש שיש ליתן לדבריו של עו"ד יוסף. הרי אין חולק כי בסופו של דבר מסכום העיסקה בוצעו קיזוזים והעברות לא כספיות- מכונית המרצדס של נדב שנזקפה כתשלום על חשבון החוב, וכן קיזוז חובו של המהמר נועם שניר (לא ברור על יסוד מה טוען נדב בסיכומיו כי המוצג ת/2 משקף את ההתחשבנות בעניינו של נועם שניר). ייתכן ולכך כוונו דבריו של עו"ד יוסף. 27. ענין נוסף המכרסם במהימנותו של נדב הוא העובדה שלא טרח כלל לענות על מכתב הדרישה ששלח אליו לב ביום 27.11.2002 באמצעות עו"ד אביב יוסף. זהו מכתב דרישה פורמלי, בו נדרש נדב בלא כחל וסרק לשלם ללב בתוך שבעה ימים סך של 175,000 דולר. ניתן היה לצפות כי בנסיבות אלה, אם אכן היתה אמת בגרסתו של נדב לפיה פרע את מלוא התמורה עוד ביום עריכתו של כתב ההמחאה, ישיב על אתר במכתב משלו ויודיע כי לא היו דברים מעולם וכי אין הוא חייב דבר וחצי דבר ללב. דא עקא, נדב לא טרח כלל להגיב על המכתב, למרות שהיה בקשר עם עו"ד יוסף. הוא אף נפגש עימו ונעזר בו לשם משלוח מכתב דרישה אל משה עיני ביום 3.12.2002. העדר התגובה מצידו של נדב מהווה אינדיקציה לכך שבזמן אמת לא היתה בפיו כל טענה כנגד חובתו לשלם ללב את הסכום של 175,000 דולר. 28. קושי נוסף שמעוררת גרסתו של נדב נעוץ בעובדה שנדב הגיש תביעה משפטית ברומניה בגין דמי השכירות המגיעים לו מלב בקשר לנכסים המשותפים. אם נדב טוען כי קיבל את הזכויות בקזינו בתמורה לויתור שלו על החוב של לב כלפיו, כיצד זה הגיש את התביעה ברומניה נגד לב? אכן, נדב יכול היה לטעון כי התביעה ברומניה הוגשה בגין חוב חדש שהצטבר לאחר עסקת הקזינו, ועל כן אין סתירה בין עצם התביעה ברומניה לבין טענתו בדבר התמורה שנתן בשנת 2001 כנגד המחאת הזכויות בקזינו, אך הנטל עליו לטרוח ולפרט מה היה שיעורם של דמי השכירות עליהם ויתר בשעתו, ומהו שיעורו של החוב החדש שהצטבר מאז. המנעותו של נדב מהתייחסות כלשהי לקושי זה, פועלת אף היא לרעתו. נדב למעשה נמנע מלהציג בבית המשפט את פרטי התביעה שהגיש ברומניה נגד לב, ולא ידע למסור עליה פרטים של ממש בחקירתו הנגדית. יתר על כן, נדב טוען בסיכומיו כי התביעה ברומניה הוגשה בעקבות ביטול העסקה, משמע, נדב מודה כי ברומניה הוא תובע כעת את הסכומים שכביכול ויתר עליהם במסגרת העיסקה עם לב. הטיעון כאילו הדבר התאפשר בעקבות ביטול העסקה עם לב, הוא טיעון קלוש, בהעדר כל ראייה של ממש לביטול העיסקה. מכאן שנדב מעולם לא ויתר על טענותיו בענין דמי השכירות, ולא זו התמורה שנתן ללב כנגד המחאת הזכויות. 29. סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, גרסתו של לב בענין החוב הכספי המגיע לו מנדב בגין המחאת הזכויות, מהימנה יותר מגרסתו של נדב. 30. אשר על כן, התביעה מתקבלת. נדב ישלם ללב סך השווה ל- 175,000 דולר לפי שערו היציג של הדולר ביום הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף ישלם נדב ללב את אגרת התביעה ושכר עדי התביעה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.הימורים