מהי הרמת מסך הכלל הוא כי לתאגיד / חברה - אישיות משפטית נפרדת. הרמת המסך תתבצע אך ורק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. הרמת מסך, הנה החריג לכלל, אשר בו לחברה ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה. כלל זה אומנם חזק, אך אינו כלל ברזל. מטרתו, היא יצירת וודאות בדבר התוצאות הנובעות מהפעלת עסק, אצל בעלי המניות, תוך מתן הגנה לפעולותיהם במסגרת התאגיד, כאמור בפסיקה ענפה. מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר. דין הוא כי החברה מהווה אישיות משפטית נפרדת ועליה לשאת בחובותיה שלה. ברגיל, אין בעלי מניות או אורגנים בחברה נושאים בחובות החברה. דיני הרמת המסך מהווים חריג לכלל הרגיל, אשר מופעל אך בנסיבות קיצוניות. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 -- כפי שתוקן לאחרונה -- קובע באורח ברור ומפורש, כי הרמת המסך תוגבל ל"מקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולתה לפרוע את חובותיה. ביסוד ההפרדה בין החברה לבין בעלי מניותיה רציונאל כלכלי-חברתי. ההכרה בחשיבות התאגיד - כמכשיר כלכלי לקידום יוזמה עיסקית - הובילה להקפדה על הגבלת אחריותם של בעלי המניות לחובות החברה. ההלכה הפסוקה הכירה גם באינטרס של בעלי המניות לשקם את החברה, מקום בו זו נקלעה לקשיים. על כן נמנעים בתי המשפט מלהטיל על בעלי המניות חובה גורפת לחשוף בפני ספקי החברה את מצבה הכלכלי של החברה, פן ימנעו הספקים כליל מעסקאות עמה, ויסוכל הסיכוי לשיקום. השאלה אם בעלי מניות בחברה פלונית פעלו מתוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, היא תלוית הקשר ונסיבות. בענין זה מכריע הבירור הראיתי, בכל הנוגע למצבה הפיננסי של החברה בעת שניטלה ההתחייבות, והצפי בדבר כושרה לפרוע את חובותיה ביום פקודה. מיום 17.3.2005 תיקון מס' 3 החלפת סעיף 6 הנוסח הקודם: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה. (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי של החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. להלן פסק דין בנושא הרמת מסך: פסק דין התובע, אוחז ב- 7 שקים אשר נמשכו על ידי נתבעת 1 בסכום כולל של 35,100 ₪, אשר הוצגו לפירעון וחוללו בהעדר כיסוי. נתבעת 1 היא חברה שבעל המניות בה היה נתבע 3 - (להלן: "המנוח"), וביום 13.9.06 צורף עזבונו, כנתבע 4 לכתב התביעה על פי בקשת התובע. נתבעת 2 היא חברה אשר הוקמה ביום 13.4.05 ובעלי המניות בה הם: רז יום טוב ז"ל ומי שהיה המנהל בפועל של נתבעת 1, מר רון לוי. לטענת התובע, נתבעת 2 הוקמה כדי להבריח את רכושה של נתבעת 1 ולהימנע מתשלום חובותיה, תוך שנתבעת 2 ממשיכה לעבוד כרגיל ובהמשכיות עם לקוחות נתבעת 1. לטענת התובע, נתבעת 1 משכה את השקים נשוא תביעה זו, בעת שידעה כי חשבונה מוגבל והשקים לא יכובדו ובאחד מתיקי ההוצל"פ הודיע צד ג' לתובע, שזכויותיה של נתבעת 1 הומחו לנתבעת 2. לגרסתו, רון לוי חתם על חלק מהשקים ביחד עם המנוח ונתבעת 1 הונתה את נושיה והבריחה אל נתבעת 2 את הכספים המגיעים לה מלקוחותיה. לכן, יש להרים לטענתו, את מסך ההתאגדות של נתבעת 1 לגבי נתבעת 2 ולחייב גם את נתבעת 2 בסכום התביעה. לטענת התובע, המנוח פעל כמנהל נתבעת 1 ברשלנות, פזיזות, בכוונת תרמית עת משך שקים לפקודת התובע מחשבון נתבעת 1 תוך ידיעה, שזו לא תפרע את חובותיה והיא חדלת פירעון. לגרסת התובע, עקב פטירתו של המנוח, עזבונו בא בנעליו ויש לחייבו בחובות המנוח. כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-3 הוגש טרם מות המנוח ובו נטען כי נתבעים 2 ו- 3 לא סחרו עם התובע ונתבעת 1 הכירה אותו כאשר מצבה הכלכלי היה קשה והבנקים סרבו להעניק לה אשראי. במצב זה, התובע הסכים להעמיד לה הלוואה ביודעו את מצבה הכלכלי הקשה וביודעו שאינה יכולה ליטול אשראי מהבנק. התובע הוא שהציע לנתבעת 1 את ההלוואה ובכך נטל על עצמו סיכון באפשרות שנתבעת 1 לא תעמוד בהתחייבויותיה. למרות זאת, נתבעת 1 פרעה את רוב סכום ההלוואה ועקב קריסתה נשארה חייבת רק את סכום השקים נשוא התביעה. לטענתם, נתבעת 1 עשתה כל אשר לעיל ידה לפירעון חובה למרות מחלתו הקשה של המנוח וקריסת נתבעת 1 אשר חדלה מלפעול. בכתב ההגנה של עיזבון המנוח, נטען כי במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, המנוח סבל ממחלת הסרטן אשר הייתה במצב מתקדם וסופני. מחלה אשר השפיעה על תפקודו וגרמה לו לבלבול, הפרעות זיכרון וכאבי ראש שהשפיעו על תפקודו. כתוצאה מכך, הוא לא היה מודע למעשיו ומשמעותם. בהיותו במצב רפואי ומנטלי קשה, לא ניתן לייחס לו פעולות של רמייה והברחת נכסים, הדורשות תחכום רב. יתרה מכך, במועדים הרלוונטיים ועקב מצבו הרפואי, לא ניהל המנוח את ענייני נתבעת 1, אלא מר רון לוי. המנוח, לטענת העיזבון, לא חתם על נספח ג' לכתב התביעה שהוא מכתב הפנייה לחברת מעליות "צום" בעניין המחאת הזכויות מנתבעת 1 לנתבעת 2. דיון הצדדים חלוקים בשאלה האם יש להרים את המסך בין נתבעת 1 לנתבעת 2 ו/או לגבי עיזבון המנוח. פקידת בנק הפועלים, בסניף הבנק שבה נוהל חשבונה של נתבעת 1, הגב' פרח דרוסו העידה בפניי, כי בעלי זכות החתימה בחשבון נתבעת 1, היו המנוח ולוי רון, כאשר מסגרת האשראי של נתבעת 1 הייתה 200,000 ₪ במשך כל השנים, עד לשנת 2004, וחשבונה של נתבעת 1 היה בחריגה מתמדת מעבר למסגרת האשראי והגיע עד לסכום של 300,000 ₪ וביום 31.5.05 החריגה בחשבון הייתה בגובה של כ- 530,000 ₪. לגרסתה, נתבעת 1 צרכה "המון אשראים", ניכיון שקים וכרטיסי אשראי בסכומים גבוהים. ניכיון השקים בוצע על ידי הבנק כדי להוריד את החריגה בחשבון, אשר חזרה לסכומים גבוהים מייד לאחר מכן. עוד העידה פקידת הבנק, כי נתבעת 1 קיבלה כל הזמן הלוואות, כל הזמן היו חריגות וכך היה לכל אורך השנים שבהם התנהל החשבון. (עמוד 4-5 שורה 12- 16). הגב' דרוסו העידה כי, נתבעת 1 סגרה את החשבון בסניף הבנק בתל אביב ועברה לעבוד באשקלון והחל מחודש ינואר 2005 הוזרמו לחשבון בסניף הבנק בתל- אביב כספים מחסכונות אישיים, של מנהל הנתבעת, המנוח, אשר היו משועבדים לאשראי בבנק וזאת בסכום של כ- 700,000 ₪. גב' דרוסו השיבה כי חשבון הבנק הוגבל ב- 29.4.05 ואחת הסיבות הייתה השקים נשוא תביעה זו, כאשר המנוח עשה הכל כדי לאושש את העסקים ולהציל את נתבעת 1 שהייתה כל עולמו והוא רצה להצילה. התובע לא היה עקבי בתשובותיו ושינה אותן מעת לעת, תוך אזכור סכומי כסף שונים לגבי החזרי ההלוואה ותשלומי הריבית. בחקירתו, השיב כי, טרם שנתן הלוואה לנתבעת 1 הראה לו המנוח את ספר ההכנסות שלה, שבין היתר, היו בכל חודש הכנסות של כ- 150,000 ₪ מחברת מעליות ולשאלתו מדוע לא מקבלת נתבעת 1 הלוואה מהבנק, השיב כי הבנק לא נותן הלוואה לחודשיים שלושה והבטיח להחזיר את ההלוואה בתוך 4 חודשים. (עמוד 8 שורה 11-14 לפרוטוקול). לגרסתו, נתן לנתבעת 1 הלוואה ראשונה בשלושה שקים בסך של 208,000 ₪ ומשהודיעו לו כי לא יוכלו להחזירה הוא החזיר שקים אלה, קיבל שקים אחרים והמנוח הבטיח לתת לו ריבית שבפועל לא קיבל אותה. בהמשך העיד שקיבל ריבית של 3.5% לחודש. לשאלה, כיצד יתרת החוב, 138,000 ₪ כאשר לגרסתו ההלוואה הייתה בסך 208,000 ₪ השיב, שחלק מהחוב כוסה בשקים שנמסרו לו, בהמשך שינה את תשובתו והשיב, שמלכתחילה הבטיחו לו החזר הלוואה בתוספת 3.5% לחודש ובסה"כ 7,800 ₪ לחודש. אחרי 8 חודשים נטען בפניו שלא ניתן לשלם את הסכום שהוסכם והוא הסכים להחזיר את הריבית ששולמה לו, כך שבפועל מסר לנתבעת 1 שיק על סך 70,000 ₪ ולכן יתרת החוב היא 138,000 ₪. (עמוד 9 שורה 18-25 לפרוטוקול). "ש. אני חוזר ליום מתן ההלוואה לטענתך, מה קיבלת כשנתת לו שלושה שיקים ת. עקרונית לא קיבלתי כלום. הם אמרו לי שההלוואה היא בין שלושה לארבעה חודשים , מקסימום, ואם ארצה את הכסף קודם, הם יתנו לי את הכסף של המעליות. הם הציעו לי החזר ההלוואה בתוספת 3.5% לחודש שזה 7.800 ₪. אחרי שמונה חודשים הם אמרו שהם לא יכולים לשלם את הכסף ועד אז כל חודש המנוח שילם לי ריבית בסכום של 7,300 ₪ כל חודש. הוא בא אלי הביתה. אחרי התקופה הזו, באו אלי ואמרו לי שאם אני רוצה את הקרן, שאחזיר את הריבית. הבאתי להם שיק על 70,000 ₪ ונתתי להם ואמרו שהם יביאו מההורים של רוני מזומן. הם לקחו מהוריו של רוני כסף . אני הייתי איתם אצל הוריו של רוני בבית והיה גם המנוח. הם נתנו לי 54,000 ₪ ושאלתי היכן יתר הכסף. אז יתרת הכסף היתה 138 אלף ₪ לפי נספח ז'. ש. אבל זה יוצא שהוא נשאר חייב לך 154 אלף ₪ ולא 138 אלף ₪ ת. ככה זה יוצא" (עמ' 9 שורה 17 עד עמ' 10 ש' 4 לפרוטוקול). לגרסתו, הוא החזיר את הריבית לנתבעת 1 למרות שלא קיבל את סכום החוב כיוון שרוני לוי התעקש על כך ולכן הוא קיבל 15 שקים בתשלומים. עדי ההגנה, אלמנת המנוח, דליה רז וילדיו, שמואל ואפי הצהירו כי בתקופה הרלוונטית סבל המנוח ממחלת הסרטן שהתפשטה בגופו אל מוחו ומצבו היה סופני מה שגרם לו לקשיים בתפקוד המנטלי, הפרעות בזיכרון, כאבי ראש, בלבול והוא לא היה אחראי למעשיו. בני משפחתו של המנוח הצהירו כי הוא סבל מתשישות וכאבים והתנהג כפי שנוהג אדם ששוכח לבצע דברים יום יומיים כגון סגירת דלת, סגירת ברז, שכחה של פלאפון ופנקסי שקים וכו'. לאור זאת, רוני לוי ניהל את החברה במקומו ובדיעבד הבינו ונודע להם כי מצבו של המנוח נוצל על ידי גורמים חיצוניים שלקחו ממנו כסף שלא כדין. לגרסתם, העובדה שרוב חוב ההלוואה שולם מלמדת שלא הייתה למנוח כל כוונה שלא לפורעו. השלושה הצהירו כי המנוח לא חתם על המכתב להמחאת הזכויות של נתבעת 1 לחברת "צום". בחקירתה הנגדית העידה הגברת רז כי לא עבדה בנתבעת 1 ולא נכחה בזמן קבלת ההלוואה אך לדברי בעלה הוא סיים את מלוא חובו לתובע. עוד טענה כי המנוח היה חולה במשך שנים רבות, כאשר בשנתיים האחרונות לחייו לא תפקד כלל. בנו של המנוח, שמואל רז, אישר גם הוא שלא עבד בנתבעת 1. רון לוי, אשר עבד כשכיר בנתבעת 1 והיה שותף בנתבעת 2 הצהיר, כי ניהל את נתבעת 1 לאור האמון שנתן בו המנוח. לגרסתו, נתבעת 1 התכוונה לקיים את כל התחייבויותיה כולל הסכם ההלוואה עם התובע, אך גורמים חיצוניים הפסיקו את פעילותה והמנוח למרות מאמציו לא הצליח להבריא אותה, עד שבסוף 2005 הוגבלה נתבעת 1 בבנק וקרסה. כל רכושה וציוד השייך לה הושחת ונגנב. לגרסתו, המנוח אשר היה חולה זמן רב הושפע מן המחלה ולמרות זאת העביר סכומי כסף גדולים לחשבון הבנק ומנגד, לקוחות מרכזיים נטשו את נתבעת 1 ובעיקר חברת "רב- בריח", אשר סיפקה לה את רוב העבודה. מחוסר ברירה, הקים המנוח במתחם חברת "רשפים", באזור התעשייה באשקלון, אגף חיצוני לצביעת מתכות תעשייתיות במסגרת נתבעת 2. בחקירתו הנגדית השיב כי נתבעת 2 עוסקת בעבודה אחרת מזו שעשתה נתבעת 1. נתבעת 1 צבעה דלתות למעליות ונתבעת 2 עושה דלתות אש לחברת רשפים בלבד. לדבריו, נתבעת 2 הנה חברה חדשה אשר אינה מקיימת קשרי עבודה עם לקוחותיה של נתבעת 1. לגרסתו, אין כל קשר בין נתבעת 1 ושאר הנתבעים. בחקירתו הנגדית השיב כי הוא חתם על נספח ג' לכתב התביעה הוא מכתב המחאת הזכויות לחברת המעליות "צום" וזאת כדי שהכספים שאותה הייתה חייבת אותה חברה לנתבעת 1 יועברו לנתבעת 1 לתשלום חובותיה ולא יעוקלו על ידי נושים אחרים. בפועל, לגרסתו לא עבר כל סכום שהוא מחברת "צום" לנתבעת 1 ולא עבר כל סכום שהוא מנתבעת 1 לנתבעת 2. בכל מקרה, נתבעת 1 שילמה את כל חובותיה לבנק ונתבעת 2 נפתחה בהון של אפס. לגרסתו, משחלה המנוח ניהל את נתבעת 1 וחתם על שקים בחשבונה בהרשאתו של המנוח, אשר הודיע לו שניתן למשוך שקים מהחשבון והוא פעל על פי בקשותיו. בנוסף, לנתבעת 1 היו מגיעים כספים מחייבים שונים. בעדות התובע סתירות בשאלות מהותיות. באחת, טען שהמנוח הבטיח לו שההלוואה תוחזר בתוך 4 חודשים. (עמוד 8 שורה 14 לפרוטוקול). בשנייה טען כי לאחר 8 חודשים פרס להם את החזר ההלוואה ל- 15 שקים. (עמוד 9 שורה 18-25 לפרוטוקול). התובע טען כי סוכם על הלוואה שתוחזר בריבית של 3.5% לחודש ולא ידע להסביר בחקירתו מדוע ההלוואה חויבה בריבית בסכומים פעוטים. (עמוד 10 שורה 11-12 לפרוטוקול). התובע טען כי החזיר לנתבעת 1 את כל הריביות שגבה ממנה, בסך 70,000 ₪ ולא נתן הסבר מדוע עשה זאת טרם שהוחזרה קרן ההלוואה. התובע טען כי ההלוואה הייתה בגובה של 208,000 ₪ והוחזרו לו 54,000 ₪ כך שיתרת החוב היא 138,000 ₪ אך חישוב פשוט מביא למסקנה שהיתרה על פי חישובו הנה 154,000 ₪. עדותו של התובע הייתה רצופה אי דיוקים חוסר זיכרון לגבי התנהלות העניינים וזאת, יש לזכור שמדובר בסכומי הלוואה גבוהים מאוד. הכלל בדבר ישותה הנפרדת של החברה : הכלל הוא כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת. הרמת המסך תתבצע אך ורק " במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". יש לזכור, כי הרמת מסך, הנה החריג לכלל, אשר בו לחברה ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה. כלל זה אומנם חזק, אך אינו כלל ברזל. מטרתו, היא יצירת וודאות בדבר התוצאות הנובעות מהפעלת עסק, אצל בעלי המניות, תוך מתן הגנה לפעולותיהם במסגרת התאגיד, כאמור בפסיקה ענפה. "מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר." בש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01 - שמואל רובננקו נ' שיא החזקות . תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985. "דין הוא כי החברה מהווה אישיות משפטית נפרדת ועליה לשאת בחובותיה שלה. ברגיל, אין בעלי מניות או אורגנים בחברה נושאים בחובות החברה. דיני הרמת המסך מהווים חריג לכלל הרגיל, אשר מופעל אך בנסיבות קיצוניות. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 -- כפי שתוקן לאחרונה -- קובע באורח ברור ומפורש, כי הרמת המסך תוגבל ל"מקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולתה לפרוע את חובותיה". ביסוד ההפרדה בין החברה לבין בעלי מניותיה רציונאל כלכלי-חברתי..... ההכרה בחשיבות התאגיד - כמכשיר כלכלי לקידום יוזמה עיסקית - הובילה להקפדה על הגבלת אחריותם של בעלי המניות לחובות החברה. ההלכה הפסוקה הכירה גם באינטרס של בעלי המניות לשקם את החברה, מקום בו זו נקלעה לקשיים. על כן נמנעים בתי המשפט מלהטיל על בעלי המניות חובה גורפת לחשוף בפני ספקי החברה את מצבה הכלכלי של החברה, פן ימנעו הספקים כליל מעסקאות עמה, ויסוכל הסיכוי לשיקום ..... השאלה אם בעלי מניות בחברה פלונית פעלו מתוך "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה [של החברה] לפרוע את חובותיה", היא תלוית הקשר ונסיבות. בענין זה מכריע הבירור הראיתי, בכל הנוגע למצבה הפיננסי של החברה בעת שניטלה ההתחייבות, והצפי בדבר כושרה לפרוע את חובותיה ביום פקודה". (השופטת ד"ר איריס סורוקר בת.א. (ראשל"צ) 1305/04 מחלבת רועי העמק (1982) בע"מ נ חברת בורקס חיימיקו בע"מ (בפירוק)) מיום 17.3.2005 תיקון מס' 3 " " ' 1989 מיום 17.3.2005 עמ' 238 (" 3132 , " 54 ) החלפת סעיף 6 הנוסח הקודם: 6. (א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה. (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי של החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה. קשיים כלכליים : לטענת התובע, נתבעת 1 הייתה בקשיים כלכליים בעת משיכת השקים נשוא התביעה וחשבונה בבנק היה בחריגה מעבר למסגרת האשראי. פקידת הבנק העידה בחקירתה, כי חשבונה של נתבעת 1 היה מאז ומתמיד בחריגה, מעבר למסגרת האשראי שלה, היא נטלה תמיד הלוואות ובמקביל, המנוח עשה כל שביכולתו כדי להפעילה. כך פעל במשך שנים רבות. פסיקה ענפה עסקה בקשיים הכלכליים של תאגידים, והיחס שבינם לבין הרמת מסך ההתאגדות. בעיקר, בשל מועד הידיעה כי החברה נקלעה לקשיים, והחובות המוטלות על אורגנים בחברה, לחשוף את הקשיים בפני נושיהם ולקוחותיהם. השאלה היא, האם ובאלו נסיבות, קיימת חובת גילוי של מצבה הכספי הקשה של החברה, לעוסקים עימה. בשאלה זו קיימת בפסיקה אבחנה, בין מקרה שבו עסק או חברה מצויה בקשיים עסקיים, אפילו קשים, אולם בעל החברה מנסה בתום לב להציל את החברה, לבין מקרה, שבו הוא נכנס להתחייבות בשם החברה, תוך שהוא יודע כי החברה לא תוכל בשום אופן לשלם. במצב הראשון, אין דורשים מבעל העסק, או החברה, לפרוש בפני לקוחותיו או ספקיו את הקשיים שהחברה נתונה בהם, הואיל ופעולה כזאת לא רק שלא תועיל לחברה, אלא עלולה להחמיר את מצבה עוד יותר. ואילו במצב השני, כאשר בעל החברה יודע כי ההתחייבות לא תקוים מחמת העדר יכולת לקיימה, במצב דברים שכזה - קיימת חובת גילוי. "השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם, גם בהתקיים חשש מעין זה ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. שאלה זו אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן ולכאן. בין היתר יש להביא בחשבון שגילוי כזה עלול להביא לכך שנושיה של החברה יסרבו לספק לה אשראי נוסף, אף ידרשו להעמיד לפירעון מיידי את חובותיה הקיימים כלפיהם, ויובילו בכך לקריסתה הוודאית. הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה" (כב' השופט מצא ע"א 9183/99 בני פגנשטיין נגד חברי המהפך) "לא אחת נמצאים תאגידים בדחק כלכלי, שטרם הבשיל למצב של חדלות פירעון, אשר בעטיו המנהלים מודעים כבר היטב להעדר סיכוי סביר לפירעון החובות לנושים, וחרף זאת ממשיכים להפעיל את התאגיד וליצור לו חיובים חדשים. דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים. בנסיבות אלו, מובנת הקביעה בפסיקה לפיה "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק, כי כל אימת שהוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחותיו את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר את מצבו עוד יותר" (ע"פ 223/88 לארי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 11, 19 מול ה'; וראו גם: ע"פ 130/88 גרוסמן נ' מ"י, פ"ד מג(4) 599, 602 מול ז'). לא כן הם פני הדברים, כאשר כבר קיימת ידיעה ברורה ומפורשת, כי ההתחייבות לא תקוים, או בנסיבות שבהן האורגן עוסק בגלגול אין סופי של כספים במטרה לדחות את הקץ, אולם ללא מוצא מעשי (ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן, דינים עליון, כרך לו, 437). בענייננו לא הוכח, כי פעולת האורגנים סטתה מהתנהגות סבירה בניסיון להיטיב את מצב החברה. באותה תקופה זכתה המשיבה מס' 3 בכמה מכרזים גדולים. בנסיבות אלו נראה, כי מצבה אז לא היה של חדלות פירעון. במקביל חיפשו המשיבים משקיע, על-מנת לייצבה ולהבטיח ברמת סבירות גבוהה יותר את פעילותה התקינה". "ואכן, גם מבחן הרמת המסך המרחיב, לפי סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, אינו מסתפק בנטילת הסיכון העסקי, בכדי לגרום להרמת מסך ההתאגדות וליצור חיוב אישי. הסעיף מונה שני תנאים מצטברים: האחד, שבניהול עסקי החברה היה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; והשני, שניהול עסקי החברה כאמור "לא היה לטובת החברה". הנה-כי-כן, אין די בקיומו של התנאי לפיו האורגנים פועלים תוך כדי נטילת סיכון לגבי יכולת הפירעון, אלא קיימת דרישה לתנאי נוסף, שפעילותם אינה לטובת החברה." (ע"פ 223/88 - מרדכי לארי נ' מדינת ישראל. פ"ד מג(3), 11, עמ' 19-20). "יהא זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כל אימת והוא נמצא בקשיים עסקיים הוא יפרוש לפני לקוחות את קשייו, דבר שבהכרח ירחיק לקוחות מעסקו ובכך יחמיר מצבו עוד יותר. ואולם אם תוך ידיעה כי ההתחייבות לא תקויים מחמת היעדר סיכוי לקיימה, מקבל בעל העסק כספים - תוך הצגת מצג חיובי, גם בכך יש כדי להכניסו לגדר הסעיף 414 הנ"ל." (ע"א (ירושלים) 1390/00 - חברה לבניין מלון הנביאים נ' אליהו פז. תק-מח 2001(1), 710 ,עמ' 711.) לא מצאתי כל ראיה לכך, שמצבה של נתבעת 1 בעת משיכת השקים נשוא תביעה זו, היה שונה, או קשה יותר, מאשר בכל שנות פעילותה וזאת, מפי עדת הבנק. המנוח נהג בצורה סבירה, עת המשיך לנהל את נתבעת 1 כבעבר, באותה חריגה מחשבון הבנק, תוך נטילת הלוואות ומשיכות ביתר מחשבון הבנק, ממש כמו בכל השנים הרבות בהן פעלה. המנוח רשאי היה להאמין, כי כשם שנתבעת 1 התנהלה בכל השנים, תמשיך ותתנהל באותה תקופה. כאן המקום לציין, כי גם על פי עדות פקידת הבנק, נתבעת 1 קרסה, בין היתר, עקב משיכת השקים לתובע. מעדויות ההגנה עולה תמונה לפיה מנהל נתבעת 1, טרם מותו ובעת מחלתו הקשה, עשה ככל שביכולתו להחיות את החברה. בני משפחתו לא היו שותפים לניהול נתבעת 1 ורוני לוי ניהל עבורו בשמו ובהרשאתו את נתבעת 1 בתקופת מחלתו הקשה של המנוח. עוד עולה כי רוב רובה של ההלוואה שולם על ידי המנוח ו/או נתבעת 1 מחשבונה של נתבעת 1, באמצעות שקים שמשך המנוח ו/או רוני לוי. המנוח עשה ככל יכולתו להחיות את החברה, להציל את מצבה הכלכלי ולשלם את חובותיה כולל התובע. אין עוררין כי המנוח הזרים לחשבון הבנק של נתבעת 1 כספים בסכומים גבוהים מאוד, העולים כדי 700,000 ₪ מחשבונו הפרטי וזאת גם על פי עדותה של פקידת הבנק. לא עלתה שום ראיה לתרמית ולהברחת נכסים וכל שעלה הוא' שהגם שרון לוי בשמו של המנוח פנה לחברת "צום" להעברת הכספים שהיא חייבת לנתבעת 1 המטרה הייתה כדי לשלם את חובותיה של נתבעת 1 ומשכורות לפועליה. בפועל, לא הומצאה כל ראיה שהכספים עברו מחברת "צום" לנתבעת 1 ולא נתבקש צו גילוי מסמכים לחשבונות הבנק של נתבעת 2 לתקופה הרלוונטית "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו". (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595). איני מקבלת את טענת התובע, לפיה, המנוח פעל בתרמית כדי לא להשיב לו את ההלוואה, הונה אותו והבריח נכסים מנתבעת 1. העובדה שהמנוח הזרים סכומים גבוהים מכספיו הפרטיים מעידה על ההיפך מתרמית והברחת נכסים ועל כך שהוא רצה להציל את החברה, להחיותה ולשלם את חובותיה. מעדות רון לוי עולה שגם כספים שקיבל מהביטוח הלאומי בגין מחלתו הוזרמו לחברה. מנהל חברה המבקש לעשוק את נושיה ולא לשלם חובותיה לא נוהג כפי שנהג המנוח. טענת התובע, לפיה, הלוואתו לנתבעת 1 הייתה מיועדת ל -4 חודשים, כיוון שלגרסת המנוח, הבנק לא נותן הלוואות למספר חודשים תמוהה ודינה להידחות. יתרה מכך, אם אכן אלו היו דברי המנוח, היה על התובע להיזהר שבעתיים ולבדוק, מה הסיבה שהבנק לא הסכים לתת לנתבעת 1 הלוואה. התובע, אשר ידע לדבריו, על סרוב הבנק לתת הלוואה, נטל סיכון בכך שלא בדק את הסיבה לכך. מהמקובץ בפסק דיני עולה כי התובע לא הוכיח את טענותיו להרמת המסך נגד הנתבעים ודין התביעה להידחות. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות שכר טרחה בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ.הרמת מסךשאלות משפטיות