להלן פסק דין בנושא יהלומים בחזקת חברה בפירוק: פסק דין מונחת בפני מחלוקת אשר התעוררה בין חברת ש.שפירא יהלומים בע"מ (להלן: "המבקשת"), לבין חברת א.י.א יהלומים בע"מ, אשר נקלעה להליכי פירוק וכינוס (להלן: "החברה בפירוק"), וכונסת הנכסים שמונתה לחברה, למטרת מימוש שעבוד צף שנערך לטובת בנק איגוד (להלן: "הכונס" ו"הבנק", בהתאמה). עיקרה של המחלוקת נסוב אודות מעמדה של המבקשת ביהלומים גולמיים ששויים 137,500 דולר, אשר במועד הקובע של ראשית הפירוק נמצאו בחזקתה של החברה בפירוק. המבקשת טוענת לזכות קניינית ביהלומים, אשר הינם מחציתה של כמות אשר רכשו המבקשת והחברה בפירוק במשותף, ופתחה בעניין זה בהליך אזרחי, אותו היא מבקשת כי אתיר לה להמשיך, וזאת על פי סמכותי שבסעיף 267 לפקודת החברות. החברה בפירוק, ובעיקר כונסת הנכסים, מאידך גיסא, טוענים כי עסקינן בנכס שזכות הבעלות בו הינה של החברה, ואילו למבקשת אין לשיטתם אלא זכות אובליגטורית בעניינם. אי לכך, לשיטת המשיבים, על המבקשת להתכבד ולהגיש תביעת חוב למפרק החברה; זאת, כאשר בנסיבות המקרה ספק גדול אם יזכו הנושים הרגילים, להבדיל מן הנושה המובטח, בקבלת דיבידנד כלשהו על חשבון חובם. מכאן הבקשה שבפני. 1. עניין לנו במקרה, אשר התשתית העובדתית שבבסיסו (להבדיל מנפקותה המשפטית, וממחלוקות רקע שאינן רלוונטיות להכרעה) אינה שנויה במחלוקת אמיתית. בין המבקשת לחברה המשיבה (טרם קריסתה), התקיימה תבנית עסקית קבועה, לפיה היו הצדדים רוכשים במשותף יהלומים, כאשר כל אחד מהם משתתף במימון באורח שווה; היהלומים היו מאוכסנים אצל החברה המשיבה, אשר בשלב מאוחר יותר היתה מעבדת אותם ומוציאה אותם למכירה. זאת, כאשר בסופו של דבר היה התשלום מתחלק בין הצדדים. אין מחלוקת, כי היהלומים נשוא בקשה זו טרם עברו עיבוד או ליטוש, והם מצויים באותו מצב בו היו כאשר נרכשו במשותף בידי הצדדים. אלא מאי? המשיבים מסתמכים על העובדה (שאף היא אינה שנויה במחלוקת), כי היהלומים דנן הוחזקו ביחד עם יהלומים דומים אשר אין חולק כי היו רכוש החברה בפירוק, וכי לא ניתן להבחין כעת בין היהלומים, אשר דומה כי הם בעלי תכונות דומות. לשון אחר; המבקשת אינה יכולה להצביע על יהלומים מסויימים מתוך המלאי כשייכים לה, ומכאן שהדרך היחידה הפתוחה בפניה היא לבקש "לייחד" עבורה יהלומים מתוך המלאי, בשווי המימון שהשקיעה ברכישה. על כך, מנסים המשיבים לבסס את טענתם, בדבר תחולת דינים והלכות העוסקות בערבוב מטלטלין באורח שלא ניתן לזהותם, ובעיקר בדין לפיו, במידה ואחד הנכסים המעורבבים היה "טפל" בערכו ובמהותו יחסית למרכיבי התערובת, יהיה הקניין בתערובת כולה שייך לבעל העיקר, ואילו לבעל המטלטלין הטפלים אין אלא זכות אובליגטורית השווה לערכם של המטלטלין שהשקיע באותה תערובת. 2. טרם אגיע להכרעת העניין לגופו, מן הראוי להעיר כי בכל הנוגע לתחולתו האפשרית של סעיף 267 לפקודת החברות, כמו גם בשאלות הדיוניות שנכרכו בעניין בנסיבות המקרה, ספק גדול אם יש ממש בטענותיה של המבקשת. עניין לנו, אכן, בטענה של צד ג' סולבנטי לזכות קניינית בנכס המוחזק בידי חברה בפירוק. אולם, ספק גדול בעיני האם יש מקום לקביעה קטגורית וגורפת, לפיה בכל מקום בו מועלית טענה כזו, מן הראוי ליתן היתר מיידי לניהול הליכים אזרחיים בערכאות אחרות, להבדיל מדיון בפני בית המשפט של חדלות פרעון. אמנם, כפי שאכן הובהר בפסיקה, קיימים מצבים רבים בהם בירורן של זכויות קנייניות, ראוי לו כי יעשה בערכאות אזרחיות, וזאת בעיקר מקום בו הדבר דורש בירור מסכת מורכבת של ראיות, שמיעת עדים רבים או בחינה מדוקדקת של אמיתות מסמכים. מאידך גיסא, קשה עלי הטענה, כי די באיזכור המילה "קניין" כדי לקבוע דין קטגורי וגורף, שאינו מתחשב בשיקולים אחרים, וזאת כאשר השיקול המנחה בכל האמור בשאלת ריכוז התביעות בבית המשפט של חדלות פרעון הינו הנסיון לקביעה מהירה ויעילה של מ ס ת ה נ כ ס י ם העומדת לחלוקה, וזאת תוך נסיון להמנע מפיזור הדיון בערכאות שונות. אינטרס זה קיים ועומד, לכאורה, בשאלות של קניין וחיוב גם יחד, כאשר הפסיקה קבעה זה לא מכבר שורה של שיקולים מנחים הנוגעים הן למורכבותו העובדתית של העניין הנדון, והן ליכולת לדון בו בהגינות, אגב איזון אינטרסים ראוי בין הצדדים. דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור המושכלה הידועה כי בתקופתנו, נטשטשו במידה רבה ההבדלים הדיכוטומיים בין קניין לחיוב, ולא פעם הם מעורבבים זה בזה; זאת, כאשר נכסים רבי-ערך עשויים ללבוש צורה של זכויות משפטיות לא מוחשיות, ולהיפך. זאת ואף זאת; עיון מדוקדק בדין מלמד, כי סמכויות והליכים רבים המתנהלים באורח קבוע בפני בית המשפט של חדלות פרעון (אלא אם נקבע לגביהם, במקרים מסויימים, כי נסיבותיהם הספציפיות אינן הולמות דיון כזה), עוסקים במובהק ובמפורש בזכויות קניין, ובעיקר בנסיון להכריע, האם נכסים כאלו ואחרים שייכים למצבת נכסי הגוף חדל הפרעון; בקשות למתן הוראות שמגישים ספקים הנושים בגוף חדל פרעון, המבוססים על טענה כי עומדת לרשותם תניית שימור בעלות, המזכה אותם ביכולת ליטול בעין נכס המצוי בחצריו של גוף חדל פרעון. א. בקשות למתן הוראות המוגשות בידי מפרק, בהתאם לסעיפים בפקודת החברות המתירים למפרק לנסות ולתפוס נכסים אשר נראה כי החברה זכאית להם (קרי, קיים יסוד סביר להנחה, כי קיימת לה זכות קניינית בהם). ב. טענות של נושים לזכויות קנייניות שונות בנכסים של הגוף חדל הפרעון: נשיה מובטחת, עכבון, וכיוצא באלו, או להבדיל - נסיונות של בעל התפקיד לערער על קיומן של זכויות כאלו בידי נושה פלוני. עיננו הרואות; לא בכל פעם בה עולה הטענה "זכותי בנכס פלוני קניינית היא", מן הראוי להתעלם מכל אינטרס אחר, ובעיקר מן המורכבות העובדתית של הסוגיה (ובעיקר, במקום בו אין כל מורכבות כזו), ולהעביר את הדברים לערכאה אזרחית, קל וחומר שלא בלא שיקול דעת. 3. די בכך להבהיר, כי בנסיבות המקרה - כאשר אין עסקינן אלא במחלוקת משפטית טהורה, אין עילה להעברת הדיון לערכאה אזרחית. מאידך גיסא, ספק גדול אם די באמור לעיל כדי לקבל את טענת המשיבים, כאילו חובתה של המשיבה, כבר בשלב זה, להגיש תביעת חוב למפרק. קשה להמנע מן התהיה, שמא בהעלותם טענה זו, "דילגו" המשיבים למעשה על שלב משפטי מכריע. זאת, באשר המבקשת זכאית אף זכאית, להעלות תחילה את הטענה הקניינית, אשר מיועדת מעצם מהותה לפטור אותה מהשתתפות בהליך הגשת תביעות החוב, ותחת זאת לאפשר לה "לעקוף את תור הנושים" (כולל הנושה המובטח), ולקבל לידיה באורח מיידי את הנכס אשר לבעלות בו היא טוענת. רק במידה וטענה זו תדחה, יגיע השלב בו אין המבקשת יכולה אלא להגיש תביעת חוב, או לוותר על הנסיון לגבות את החוב המגיע לה. יוצא, כי נסיון זה של המשיבים להביא את המבקשת להגיש תביעת חוב, הינו במידה רבה כזה אשר "מניח את התוצאה מראש"; אי לכך, צודקת המבקשת כאשר היא מתנגדת לכך, ועומדת על כך כי טענותיה הקנייניות יתבררו ויוכרעו לגופן. 4. עיקר טענותיהם של המשיבים בכל הנוגע לשאלה הקניינית, נוגעות להעדר המסויימות - ואי לכך, חוסר היכולת להפריד ולהבחין באורח ספציפי בין "יהלומי המבקשת" לשאר המלאי שהחזיקה החברה שבפירוק; מכאן, לשיטתם, נובעת תחולת דיני תערובת המטלטלין, כאשר היחס הכמותי (יהלומי המבקשת אינם אלא חלק קטן מהיהלומים הגולמיים שהחזיקה המשיבה), מביא אותם לטעון, כי באותה "תערובת יהלומים", היו יהלומי המבקשת בבחינת נכס טפל, שאינו מזכה את המבקשת אלא בזכות אובליגטורית, אשר נדחית מעצם טיבה מפני הנושה המובטח. כמו כן, מנסים המשיבים להסתמך על העובדה (שעליה לגופה אין חולק), כי היהלומים עתידים היו להמכר, וכי בסופו של תהליך, לא היתה המבקשת זכאית אלא לתשלום כספי, קרי - תהליך המנתק את זיקתה הקניינית של המבקשת ליהלומים. 5. העקרון היסודי, המהווה למעשה נקודת פתיחה לדיון המשפטי, הינו משמעותה וכוחה הגדול והחשוב של זכות הקניין (ובעיקר זכות הבעלות), אשר מוגנת כיום אף באמצעות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אכן, קיימים בדין לא מעט חריגים אשר מצמצמים או אף מפקיעים זכויות קניין (ובמידה מסויימת, דיני התערובת מכילים אחד מהם), אלא שאלו - כשמם כן הם - חריגים, שיש להזהר מפרשנות מרחיבה מדי שלהם. זאת, כאשר "ברירת המחדל" של הדין הינה, כי זכות קניינית נשמרת בידי בעליה, והיא אף שומרת על יכולת העקיבה - קרי, אין די בכל גלגול או שינוי של הנכס, בכדי להפקיע את זכות הבעלות המקורית בו. אכן, החריגים, הסייגים והצמצומים שמכיל הדין בכל הנוגע לזכות הקניין, בעינם עומדים, וכל אחד מהם מהווה פרי איזון אינטרסים בין הזכות הקניינית לבין שיקולים אחרים, כבדי משקל לא פחות. אין צורך להכביר מילים, שאין מקום לפסיקה אשר מנסה לאיין את החריגים ולהופכם לאות מתה בדרך של פרשנות שיפוטית. אלא מאי? אין בכך, כדי להתיר להסחף אל הקיצוניות השניה, ולהחריב את אותן הפקעות או צמצומים של זכות הקניין באמצעות פרשנות שיפוטית. דברים אלו, היפים לדיונים משפטיים באורח כללי, יפים - ואף מכח קל וחומר - במקום בו מתחרים גופים שהתקשרו עם חברה בנושה מובטח, אשר בידיו מניה וביה "שעבוד חובק כל". שעבוד, המאפשר לו ליטול את כל נכסי החברה לעצמו, ואף להוסיף ולהתפיח את החוב כלפיו באמצעות ריבית פיגורים, אף לאחר המועד הקובע של הכניסה להליכי פירוק. 6. לאור האמור לעיל, קשה להשתחרר מן המחשבה כי פרשנותם של המשיבים לדיני תערובת המטלטלין נראית על-פניה גורפת ומרחיבה מדי. מאחר, וסעיפים 4 א' ו-ב' של חוק המטלטלין חשובים לעניננו, מן הראוי לצטטם כאן, כדלקמן: "4 א': נתחברו או נתערבבו מטלטלין של אחד עם מטלטלין של אחר, עד שאין לזהותם או להפרידם, או שהפרדתם הייתה כרוכה בנזק בלתי סביר או בהוצאות בלתי סבירות (להלן: מטלטלין מחוברים), יהיו המטלטלין המחוברים בבעלותם המשותפת של שניהם, כל אחד בשיעור שווים של המיטלטלין ערב החיבור. 4 ב': היו מטלטלי האחד עיקר, ומטלטלי האחר טפל, תעבור הבעלות במיטלטלין הטפלים לידי בעל המיטלטלין העיקריים, והוא חייב לשלם לחברו את הסכום שזכה בו ברכישת המיטלטלין הטפלים". אין צורך להכביר מילים, על ההלכה הכללית הנוגעת לפרשנות הרמונית והגיונית של סעיפי חוק, כמו גם את השאיפה לקוראם באורח שיהלום את עקרונות היסוד המשפטיים העומדים בבסיס הדין. בנסיבות המקרה, לא ניתן לדעתי לקרוא את סעיף 4 ב' (שאינו אלא מקרה פרטי וחריג של קשת המקרים של ערבוב מיטלטלין, בהם מטפל בדרך-כלל סעיף 4 א'), במנותק מסעיף 4 א' עצמו. 7. במה אמורים דברים? סעיף 4, בכללותו, הינו חריג לעקרון הכללי כי לכל נכס בעלים משלו, הזכאי לזכות בעלות עצמאית, אלא אם כן ויתר עליה מרצונו; ואין די בערבוב סתם של מטלטלין של אחד עם מטלטלין של אחר בכדי להפקיע את תחולת העקרון. בכדי להגיע לגדר אותה "תערובת" המביאה לסיוג או צמצום של זכות הקניין (בין אם על-ידי כפיית שיתוף, או על-ידי הפקעה והפיכת הזכות הקניינית לאובליגטורית), מן הראוי לעמוד בתנאי בסיסי, אשר עיקרו הינו אחת משתי אלו: א. חוסר יכולת לזהות או להפריד בין המיטלטלין שהתערבבו. ב. הפרדה או זיהוי כרוכים בעלויות או בנזק בלתי סביר למיטלטלין. זאת, כאשר סעיף קטן ב' הינו, במידה רבה "חריג לחריג", הדורש כי בנוסף לכל האמור לעיל, יהיו המטלטלין של פלוני בגדר "טפל" למיטלטלין העיקריים שיצרו את אותה תערובת בלתי ניתנת להפרדה באורח סביר. נקל לראות, כי פרשנות המנתקת ומשחררת את החריג שבסעיף ב' מתחולת התנאים שבסעיף קטן א', לא זאת בלבד שאינה סבירה מן הבחינה הלשונית (באשר ניכר בנוסח סעיף ב', שהוא מהווה המשך לסעיף א', ולא סעיף חדש ועצמאי), והן מן הבחינה המהותית: האם סביר או יתכן, כי נכס שניתן לזהותו או להפרידו בנקל, יופקע מבעליו, אך משום שהתגלגל אל תוך מצבור נכסים גדול של אחר? 8. פרשנות כזו, אם כן, אינה נראית מעשית, צודקת או סבירה, ואין היא עולה בקנה אחד עם חשיבותה של זכות הקניין, והפיכתה לערך חוקתי על-חוקי. בלא לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי סעיף קטן ב' נועד לטיפול בסוג שונה לחלוטין של מצבים, ובין היתר בכדי למנוע מצב כי פלוני "ישליך קמצוץ אל תוך הערימה", בטרם תתערבב עד לבלתי הפרד, בכדי לכפות על בעליה את תחולת דיני השותפות, העשויים לא פעם לכלול בעיות וסרבול לא מועט. 9. סקירה של הנכסים נשוא הדיון שבפני מעלה ספק גדול, האם הם הולמים את סעיף 4 א' ו-ב' כאחד, למצער כל עוד נפרשם בפרשנות סבירה ולא מרחיבה מדי. אמנם, בדרך-כלל זיהוי ספציפי של נכס מהווה את הדרך הבדוקה והקלה ביותר בכדי "לשלוף" אותו מתוך נכסיו של אחר, אולם ספק גדול בעיני אם הוא מהווה "תנאי בלעדיו אין" ליכולת להפריד באורח סביר בין נכסים. קיימים נכסים, אשר אף אם הם נעדרי ספציפיות בפני עצמם, ניתן ואפשרי לערוך בתוכם הפרדה כמותית - קרי, מצב בו לא ניתן להבחין בין כמות גדולה של נכסים לא ספציפיים, אולם ידוע לנו כי מספר מוגדר מהם שייך לפלוני, וניתן לבצע את ההפרדה בקלות. אין לשכוח, כי סעיף 4 א' נוקט לשון "לזהות או להפריד", ואין המחוקק "שופך מילותיו לריק". פרשנות זו מתיישבת אף עם תכונת העקיבה של הזכות הקניינית, ועם השאיפה שלא לאמץ פרשנות המפקיעה אותה, אלא במקום בו הדבר הכרחי או מוצדק נוכח קיומם של אינטרסים מהותיים אחרים (כגון, המנעות מעלויות כבדות או נזק שתגרום ההפרדה, בבחינת "יקוב הדין את ההר"). 10. זאת ואף זאת; ספק גדול בעיני, אם הבדל גרידא בכמות הנכסים שהתערבבו מקימה באורח מיידי את הפקעת הקניין נשוא סעיף קטן ב'. בלא לקבוע מסמרות בעניין, הרי שאת הדיבר "עיקרי" (ובעיקר את הדיבר "טפל"), יש לפרש כחל אך במקרים מובהקים, בו כמות התרומה של האחד קרבה להיות בטלה בשישים, באורח שהופך את "השותפות הקניינית הכפויה" לבלתי הוגנת וסותרת את שורת ההגיון. זאת, כמובן, בכפוף לטיב הנכס ולנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה לגופו. מאידך גיסא, ראוי לציין כי פרשנות "ליברלית" מדי של הדברים דנן, עשויה להקנות כח רב מדי למחזיקים, לשלול במעשיהם את זכות הקניין של הבעלים בכמות הנכסים הקטנה יותר, וזאת באורח הרחוק מאד מאומד דעתם המשותף של הצדדים. 11. בנסיבות המקרה, ובעיקר מניתוח המערכת החוזית, נקל לראות כי המשיבה לא התכוונה לוותר על זכותה הקניינית בחלקה היחסי ביהלומים, ואף לא ליצור תערובת בינם לבין מלוא המלאי שבידי החברה בפירוק (להבדיל מן המלאי שנרכש במשותף, לגביו אין חולק כי יהלומי המבקשת אינם בגדר "טפל"). זאת, מכח קל וחומר, בטרם יעברו היהלומים עיבוד ויובאו למכירה. קשה עלי, בעניין זה, טענת המשיבים, כאילו בעצם העובדה כי המבקשת היתה אמורה בסופו של יום לקבל כסף (להבדיל מיהלומים בעין), די בה בכדי להפקיע מראש את זכותה הקניינית בחלקה במלאי המשותף, אף בטרם עברו היהלומים עיבוד כלשהו. דומה כי בנסיבות העניין, ההיפך הוא הנכון. דווקא לאור העובדה, כי המנגנון החוזי המוסכם בין הצדדים קבע נקודה ברורה, בו נמכרים היהלומים ומומרים בכסף (ובשלב זה, אין חולק כי זכויות הקניין של שני הצדדים ביהלומים פקעו והועברו לרוכש), הרי שמן ה"הן" שומעים אנו גם את ה"לאו" - בטרם הגענו לנקודה זו, עומדת זכות הקניין של המבקשת בעינה, ואין די בעצם החזקת הנכס בידי המבקשת, ולו במעורבב עם יהלומים אחרים, בכדי להפקיעה, ו"לנדב" את קניינה של המבקשת לידיו של נושה מובטח, אשר המבקשת מעולם לא הסכימה לשעבד לו מאומה מנכסיה. 12. סוף דבר; בנסיבות המקרה, החלטתי שלא לקבל את הבקשה להעביר את המחלוקת לערכאה אזרחית, באשר היא ראויה והולמת דיון בפני בית המשפט של חדלות פרעון; זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה כי הצדדים טענו במסגרת כתבי טענותיהם בהרחבה לגופו של עניין, ולא רק בשאלת הפעלתו או המנעות מהפעלתו של סעיף 267 לפקודת החברות. זאת, כאשר מן המסכת העובדתית שאינה שנויה במחלוקת, עולה תמונה ברורה לפיה המבקשת - אף אם שגתה בטענותיה הדיונית - צודקת בכל האמור בטענתה לזכות קניינית ביהלומים, וכך אני פוסקת. בשולי הדברים יוער, כי בנסיבות העניין לא נזקקתי לטענות הנאמנות שהעלתה המבקשת לראשונה בכתב התשובה; ולאור האמור לעיל, אף לא היה מקום לאפשר לכונסת הגשת כתב תגובה נוסף שמטרתו התייחסות לאותן טענות. 13. אי לכך, הבקשה מתקבלת בחלקה. בנסיבות המקרה, ישאו החברה בפירוק והכונסת, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקשת ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. כל הסכומים דנן ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.יהלומיםפירוק חברה