חיוב חברה בהפקדת ערובה להוצאות משפט

נושא חיובה של חברה תובעת בערובה להוצאות משפט מוסדר בסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הקובע כי אם הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.

סעיף זה קובע הסדר מיוחד בנוגע להפקדת ערובה על ידי חברה וחברת חוץ, ובכך למעשה מוציא את תחולתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, העוסקת באופן כללי בהפקדת ערובה על ידי תובע.

המחוקק הבחין בין תובעת שהיא חברה לבין תובע "בשר ודם" שכן "בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות.

להלן החלטה בנושא חיוב חברה בהפקדת ערובה להוצאות משפט:

החלטה

1.     בפני שתי בקשות, שהוגשו מטעם כל אחת הנתבעות, והן עותרות הנתבעות לכך שהתובעת תחויב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעות, אם תביעת התובעת תידחה.


2.     התובעת הנה חברה בפירוק, אשר הפעילה מפעל לייצור כימיקלים לתעשייה. המוצר העיקרי שיוצר על ידי התובעת היה Polyvinyl Chloride (הידוע בשם "פי. וי. סי."), אשר חומר הגלם העיקרי המשמש בייצורו הוא האתילן. את האתילן סיפקה לתובעת הנתבעת 1, אשר הנה יצרנית ויבואנית האתילן היחידה בארץ, ולפיכך אף הוכרזה כמונופול, על פי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח - 1988. הנתבעת 2 הנה יצרנית טורבינת מדחס הגז המותקנת במתקן האתילן של הנתבעת.


3.     כתב התביעה מתייחס לשני אירועים, שאירעו בשנים 1999 ו- 2000, בהם הופסקה אספקת האתילן בין הנתבעת 1 לתובעת, ואשר לטענת התובעת, גרמו לה לנזקים כבדים. בשנת 1999 בוצעה הדממה מתוכננת מראש של מתקן האתילן לצורך שיפוץ טורבינת מדחס הגז במתקן, אך זו התארכה מעבר למועד שנקבע מראש. בשנת 2000 פרצה שריפה במתקן האתילן אשר הביאה להשבתת המתקן למספר ימים. בנוסף, ייחסה התובעת לנתבעת 1 את חיובה בתשלומי יתר בגין אספקת אתילן בשנים 1998 ו- 1999. כעולה מכתב התביעה, בתביעתה עותרת התובעת לכך שהנתבעות תחויבנה לשלם לה סכום כסף העולה על 30 מיליון ₪.


4.     כנגד התובעת ניתן ביום 7.7.03 צו להקפאת הליכים, וביום 7.9.04 ניתן צו פירוק. לאחר מתן צו הקפאת ההליכים הושהו ההליכים בתיק זה, ועם חידושם הוגשו הבקשות שלפני, ובהן מבקשות הנתבעות לחייב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהן, שלא תפחת מסך של 500,000 ₪.


5.     לטענת הנתבעת 1, סעיף 353א לחוק החברות אשר עניינו חיוב חברה במתן ערובה, מחיל חזקה כי יש לחייב חברה תובעת במתן ערובה להוצאות, כפי שהחיל בעבר סעיף 232 לפקודת החברות שבוטל. לטענת הנתבעת 1, שני הסייגים המופיעים בסעיף כמסייגים את חיוב החברה בערובה, אינם מתקיימים במקרה דנן: התובעת לא הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעות באם תזכה בדין, ובנוסף לא קיימות נסיבות המצדיקות את אי חיובה בערובה. לטענת הנתבעת 1, חבה לה התובעת נכון ליום 28.5.06 סך של למעלה מ -17 מליון ₪ עבור אתילן שסיפקה לה הנתבעת 1 בטרם התובעת נכנסה להליכי הקפאת הליכים. לנוכח מצבה של קופת הפירוק ספק באם תקבל אפילו חלק מסכום זה, ולכן אין זה סביר כי לחוב זה יתווספו גם ההוצאות שיפסקו לטובתה, אשר גם אותן לא תוכל לגבות. עוד מוסיפה הנתבעת 1 כי ניהול ההליך כרוך בהוצאות רבות (לרבות מימון הבאת מומחים מחו"ל) ולטענתה, סיכויי התביעה להתקבל- קלושים.


6.     אף הנתבעת 2 מפנה לסעיף 353א ולחזקה אשר הקימה הפסיקה לפיה יש לחייב חברה במתן ערובה. הנתבעת 2 מפנה למצבה הכספי הרעוע של התובעת, כפי שמשתקף מדו"חות המפרק. לטענת הנתבעת 2 סיכויי התביעה כנגדה קלושים בשל העדר יריבות בינה לבין התובעת, והעדרו של קשר מסחרי או אחר ביניהן. אף הנתבעת 2 מציינת כי הוצאותיה בתיק זה הינן גבוהות במיוחד, בין היתר משום העובדה, כי היא נתבעת זרה וניהול הגנתה יהיה כרוך בטיסות רבות לחו"ל ולארץ.


7.     מנגד, טוענת התובעת, כי סעיף 353א' לחוק החברות מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר מבעבר במסגרתו מתחשב בית המשפט במכלול הנסיבות ולא רק במצבו הכלכלי של התובע. לטענת התובעת, בקשות הנתבעות, אשר הוגשו רק לאחר כניסת התובעת להקפאת הליכים, לוקות בשיהוי, ומעידות על חוסר תום לב, שכן המניע להגשתן הנו הניסיון למנוע את קיומו של ההליך. התובעת אף מוסיפה כי ודאי לנזק שנגרם לה ע"י הנתבעת 1 יש חלק במצב הכלכלי הרע בו היא מצויה כיום.

     לטענת התובעת, דווקא בשל היותה חברה בפירוק אין לחייבה בהפקדת ערובה. לטענתה, התביעה מנוהלת מתוך אינטרס רחב של כלל ציבור הנושים ולכן ישנה חשיבות רבה בקיומו של ההליך, ממנו ייהנו בעיקר נושיה. עוד מוסיפה התובעת כי לא עלה בידי הנתבעות להראות שסיכויי התביעה קלושים, וכי הסכום המבוקש על ידיהן מופרז ואינו מבוסס.


8.     בתגובתה, מוסיפה הנתבעת 1 כי בקשתה הוגשה לאחר חידוש ההליכים בתיק (אשר הוקפאו עם כניסת התובעת להקפאת הליכים) ובעקבות הרעת מצבה הכלכלי של התובעת. גם הנתבעת 2 מדגישה כי ההליכים בתיק הוקפאו למשך כשלוש שנים לבקשת התובעת עצמה, והוסיפה כי למעשה רק ביום 14.3.04 נדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה על דחיית בקשתה לסילוק התביעה על הסף.


9.     נושא חיובה של חברה תובעת בערובה להוצאות משפט מוסדר בסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, הקובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

     סעיף זה קובע הסדר מיוחד בנוגע להפקדת ערובה על ידי חברה וחברת חוץ, ובכך למעשה מוציא את תחולתה של תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, העוסקת באופן כללי בהפקדת ערובה על ידי תובע. המחוקק הבחין בין תובעת שהיא חברה לבין תובע "בשר ודם" שכן "בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות" (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת פ"ד מד(1), 647 ,עמ' 650-651).


10.     סעיף 353א הוסף לחוק החברות במסגרת תיקון מס' 3, התשס"ה - 2005 מיום 17.3.05, ומדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי כוונת המחוקק הייתה "להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע..." (דברי ההסבר להצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ה 2002, ה"ח 3132).


11.     סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 קובע:

"מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".

     סעיף זה פורש על ידי הפסיקה כמקים חזקה, כי יש מקום לחייב חברה במתן ערובה בהוצאות, אלא אם כן מתקיימים טעמים לסתור (פס"ד אויקל הנ"ל). כאמור, כעולה מהצעת החוק, מטרת חקיקתו של סעיף 353א' הנ"ל הייתה להשיב חזקה זו על כנה. נוסח הסעיף שהתקבל לבסוף שונה מזה אשר הוצע בהצעת החוק (אשר היה למעשה נוסחו של סעיף 232 לפקודה), ונראה כי העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר שלא להורות על חיוב בערובה גם באם מצא כי ישנן נסיבות המצדיקות זאת. כמו כן, הוטל הנטל להוכיח את יכולתה הכספית של התובעת- על התובעת עצמה: "בכך הבהיר המחוקק כי הנטל להוכיח את יכולתה של החברה לשלם את הוצאות הנתבע מוטל על כתפי החברה עצמה, ככל הנראה מן הטעם שהמידע הרלבנטי למצבה הכלכלי של החברה מצוי בראש ובראשונה בידיה. לפיכך, מקום בו נותרו כפות המאזניים מאוזנות לעניין זה ייטה בית המשפט לחייב את החברה במתן ערובה, אלא אם יסבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת" (בש"א (חיפה) 6191/04 - POLSKA ZEGLUGA MORSKA ואח' נ' החברה לנאמנות של בנק אגוד בע"מ ואח' תק-מח 2006(1), 1212).


12.     מעיון בטענות התובעת עולה שהטענה, כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעות כלל לא נטענה על ידה (אלא אך טענה כי באם תחויב בהוצאות משפט ייחשבו הוצאות אלה כהוצאות הפירוק), ולאור מצבה הכלכלי כיום ספק רב באם תוכל לשלם ההוצאות באם תדחה תביעתה.

     לפיכך הנני סבור כי יש ממש בבקשות הנתבעות, ויש לדחות את טענות התובעת כאילו הוגשו הבקשות תוך שיהוי ובחוסר תום לב. הגשת הבקשות על ידי הנתבעות, זמן קצר לאחר חידוש ההליכים שהוקפאו (לבקשות התובעת) - הנה סבירה ואף מתבקשת לאור מצבה הכלכלי הקשה של התובעת.

     כך גם יש לדחות טענת התובעת אשר נטענה בלשון רפה וללא ביסוס כאילו לנתבעות חלק במצבה הכלכלי הקשה בו היא שרויה היום.


13.     מאחר והתובעת לא הוכיחה כי באם תדחה תביעתה יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעות, נותר לבחון האם מתקיימות נסיבות המצדיקות את אי החיוב בערובה, ויש לענות על כך בשלילה. טענתה של התובעת בדבר אי חיובה בערובה מתמצית למעשה בהיותה חברה בפירוק, ובחשיבות התביעה לציבור נושיה. ואולם, כנגד זכותם זו של נושי התובעת ניצבות זכותן של הנתבעות אשר באם תדחה התביעה כנגדן לא יושבו להן ההוצאות הרבות שהוציאו. זכותם של הנושים לבדה אינה מצדיקה, אפוא, את אי חיובה של התובעת בערובה, אולם, זכותם זו תמצא את ביטויה בעת קביעת שווי הערובה, מתוך מטרה שלא למנוע לחלוטין את פנייתה של התובעת לערכאות למימוש זכותה. מאידך, יש להביא בחשבון את סיכויי התביעה ואת העובדה כי הנתבעת מס' 2 היא חברה זרה,


14.     על כן, לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מחליט להיעתר לבקשות הנתבעות, והנני מחייב את התובעת להפקיד סך 172,000 ₪ (כ- 20,000 דולר לכל אחת מהנתבעות).

     הסכום הנזכר יופקד בתוך 30 ימים, במזומן בקופת בית המשפט או בערבות בנקאית אוטונומית, צמודת מדד ובלתי מוגבלת במועד הפירעון.

     הוצאות הבקשה תהיינה חלק מהוצאות המשפט בהליך העיקרי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון