המבקשת טענה כאמור כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב, שכן מדובר במקרה הנוכחי בחוב עתידי או מותנה. המונח חבות כולל בתוכו, לפי הגדרת סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל " התקשרות, התחייבות, הסכמה, או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא עימן או עם הפרתן לתשלום כסף או שווה כסף... אף אם סכום החבות אינו קצוב... או שהוא מותנה או שטרם חל זמן פרעונו". מכוח סעיף זה חובות מותנים הם בני תביעה, גם אם התמלא התנאי לאחר צו הפירוק ובהתאמה גם לאחר אישור הסדר הנושים. כך נפסק כי ערב לחברה בפירוק, רשאי לתבוע את חובו כתביעה בת הוכחה מהמפרק, גם כאשר במועד צו הפירוק טרם פרע את ערבותו ואף אם טרם נדרש לפרוע אותה. להלן החלטה בנושא חוב עתידי בהוצאה לפועל / חוב מותנה בהוצאה לפועל: החלטה 1. מהות הבקשה הבקשה שבפני הינה בקשתה של המבקשת (להלן: "החברה"), כי בית משפט יורה שאין המשיבה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד המבקשת במסגרת תיק הוצל"פ 8- 70 - 37670 - 02 בלשכת ההוצל"פ בפתח תקווה. בבקשה נאמר כי במסגרת תיק פש"ר 1763/05 עתרה המבקשת לאשר לה לכנס אסיפות נושים על מנת להציע הסדר לכלל נושיה, במסגרת הוראות סעיף 350 לחוק החברות תשנ"ט - 1969 (להלן: "חוק החברות"). ביום 1.9.05 נענה בית משפט לבקשה. במסגרת תיק הפש"ר הוגשו מספר בקשות נוספות לעניין הסדר הנושים. בסופו של דבר אישר בית משפט בפסק דין מיום 4.12.05 את הסדר הנושים. החברה טענה כי בהתאם לסעיף 350 (ט) לחוק החברות הסדר נושים מאושר מחייב את המבקשת ואת נושיה וכוחו של ההפטר מחובות העבר, כפי שנקבע בהסדר הנושים הוא חלוט. המשקיע השקיע כספים רבים בחברה אשר שימשו לפרעון חובות העבר של החברה, והתנה את התשלומים בכך שהמבקשת תהיה נקיה מכל חוב ושעבוד עבר. במועדים הרלוונטים לקיומם של ההליכים לאישור הסדר הנושים, התנהלו הליכים משפטיים בין החברה למשיבה. בפסק דין שניתן על ידי בימ"ש שלום בתל אביב בתיק אזרחי 97594/99 חוייבה המשיבה, שהיא חברת ביטוח, לשלם לחברה סכום של כ- 838,000 ש"ח. החברה ערערה על פסק הדין במסגרת ע"א 3388/02. בית המשפט המחוזי חייב את החברה ביום 29.6.06 להשיב למשיבה סכום של כ- 800,000 ₪. בגין פסק דין זה נפתחו על ידי המשיבה הליכי ההוצל"פ נשוא הבקשה. החברה ציינה כי ביום שבו אישר בית משפט לכנס אסיפות נושים, 1.9.05, התנהל הערעור בבית המשפט המחוזי. החוב בו פסק בית המשפט המחוזי הוא חוב משנת 99' או לחלופין חוב משנת 2002, שני תאריכים הקודמים ליום אישור הסדר הנושים של המבקשת ביום 4.12.05. הוראות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל תשמ"ג - 1983 (להלן: "הפקודה") חלות בשינויים המחוייבים בענין אופן הגשת הוכחות חוב בהליכי הסדר נושים. על פי סעיף 71 לפקודה יש להגיש הוכחת חוב אף בשל חוב עתידי ומותנה. לכן טענה החברה כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב מטעמה בהתאם למועדים שנקבעו בהסדר הנושים. משלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה ולא לנסות לתקן את מחדליה בדרכים לא דרכים. המשיבה בחרה שלא להשתתף בהסדר הנושים ולא הגישה הוכחת חוב מטעמה. לאחר שהתקבל פסק דין בערעור, החליטה המשיבה לנקוט בתיק ההוצל"פ בהליכי הוצל"פ נגד החברה, תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הסדר הנושים ואישורו על ידי בית משפט. החברה הגישה בקשה בטענת "פרעתי" בתיק ההוצל"פ. המשיבה לא פירטה בתגובה לבקשה זו מדוע לא הגישה הוכחת חוב ועיקר טענתה היתה כי החיוב אינו נכלל במסגרת הסדר הנושים. הגשת ערעור איננה פוטרת מהגשת הוכחת חוב. מתן אפשרות להמשיך את ניהולו של תיק הוהצל"פ, מהווה חתירה כנגד תיק הפש"ר ופגיעה שלא כדין במשקיע. המשך ניהול תיק ההוצל"פ יהיה ביזוי החלטת בית המשפט המחוזי על פיו הופטרה החברה מכל חובות העבר. 2. תשובת המשיבה המשיבה טענה כי החוב נשוא תיק ההוצל"פ נוצר לאחר אישור הסדר הנושים. עוד נטען על ידי המשיבה, כי החברה פעלה בניגוד להוראות חוק החברות ובחוסר תום לב. בשנת 99' הגישה החברה תביעה כנגד המשיבה לתשלום תגמולי ביטוח בגין שבעה אירועים. פסק הדין חייב את המשיבה בתשלום סכום של כ- 838,000 ₪. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בו נאמר כי אם ישולם הסכום לידי החברה - לא תוכל לגבות אותו חזרה מאת החברה לנוכח מצבה הכלכלי הדחוק. בתגובה לבקשה זו, נאמר כי מדובר בחברה ציבורית אשר מנויותיה נסחרות בבורסה וענייניה מתנהלים כסדרם. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ומלוא הסכומים הועברו לחברה על ידי המשיבה. ביום 29.6.06 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בו התקבלו מרבית טענות המשיבה. המבקשת חוייבה להחזיר למשיבה סכום של כ- 800,000 ₪. החברה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בבר"ע 7456/06 והבקשה נדחתה ביום 19.6.07. רק בדיעבד הסתבר למשיבה כי ביום 4.12.05 אושר הסדר הנושים. במסגרת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, כחודש לאחר שאושר הסדר הנושים, הצהיר ב"כ החברה כי החברה נסחרת בבורסה ולא הזכיר במילה את עניין הסדר הנושים. המשיבה אף טענה כי לאחר שנדחה הערעור אשר הגישה החברה לבית המשפט העליון, פנתה החברה למשיבה והציעה לה לשלם סכום של 500,000 ₪. לדברי המשיבה, קיים הבדל מהותי בין חוב שבגינו מוגשת תביעה ופסק דין מאשר בדיעבד חוב שהיה קיים מלכתחילה, לבין הליך של ערעור כנגד פסק דין שביצועו לא עוכב, שכן רק לאחר שהתקבל הערעור נוצר החוב. טענת החברה כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב בזמן שהתנהל הליך הערעור, היא טענה שכל מטרתה להתחמק מהשבת הכספים. בזמן שאושר הסדר הנושים לא היה חוב של החברה כלפי המשיבה. החברה אף מנועה מלעלות טענה כלשהי בענין החוב, כי בפועל קיבלה על עצמה לפרוע אותו לאחר הסדר הנושים. ב"כ החברה לא ציין לאורך כל ההליכים כי מתגבש הסדר נושים וב"כ החברה אף ייצר מצג על פיו מצבה של החברה תקין. החברה ניסתה לערער על פסר הדין של בית המשפט המחוזי ובכך קיבלה על עצמה את החוב והכירה בחיוב להחזיר את הכספים. אלו סברה החברה כי הסדר הנושים חל על החוב, לא היתה מבזבזת את זמנו של בית המשפט העליון, ומסתפקת במתן הודעה כי היא לא חייבת בהשבת הכספים לאור הסדר הנושים. החברה אף שלחה לכל נושיה מכתב תזכורת וזימון לאסיפת הנושים ולא טרחה לשלוח מכתב מעין זה למשיבה. החברה אף לא הצהירה בבקשה להסדר הנושים כי אותו חוב נטען נכלל במסגרת חובותיה לנושים בלתי מובטחים. מכאן עולה כי החברה פעלה בחוסר תום לב ואין מקום לקבל את בקשתה. החברה הגיבה לתגובתה של המשיבה, וטענה כי ביום שבו אישר בית המשפט המחוזי לכנס אסיפת נושים הערעור כבר התנהל. המועד הקובע הוא מועד הגשת הערעור שכן לאחר מתן פסק הדין החליטה המשיבה שיש לה עילת תביעה - עילת ערעור - ומאז שנת 2002 דרשה את שלה. החוב לא נוצר ביום 29.6.06 אלא ביום שבו שולם הסכום על ידי המשיבה לחברה על פי החלטת בית משפט השלום. המשיבה בחרה שלא להצטרף להסדר הנושים ואף לא הגישה הוכחת חוב. החברה היתה צריכה לפנות ולדרוש להגיש הוכחת חוב למנהל המיוחד ולא להמתין למועד החל לאחר הסדר הנושים. המשיבה אף לא טרחה להגיש הוכחת חוב לאחר שנודע לה על הסדר הנושים באוגוסט 2006 ואף לא ביקשה הארכת מועד. אין גם צורך להצהיר על חוב מותנה במסגרת בקשה להסדר נושים. החברה כלל לא ידעה ולא יכלה לדעת מה יפסוק בית משפט בע"א 3388/02 ובאם תחוייב בתשלום כלשהו במסגרת הערעור. 3. עמדת הכנ"ר הכנ"ר סבר כי דין הבקשה להתקבל, שכן החוב כלפי המשיבה נוצר לכל המאוחר בשנת 2002, משהוגש הערעור, ולכן היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב. בתשובה לעמדת הכנ"ר נאמר כי הרקע העובדתי הוצג על ידו באופן כללי וסתמי. הכנ"ר לא התייחס, לדברי המשיבה, לעובדה כי בשלב הסדר הנושים לא היתה למשיבה כל זכות כלפי המבקשת אלא היה נגדה פסק דין אשר מחייב אותה בתשלום לידי המבקשת, אשר ביצועו לא עוכב. המשיבה חזרה וטענה כי החברה פעלה בחוסר תום לב וכי קיבלה על עצמה, למעשה, את החוב. 4. הדיון במעמד הצדדים במעמד הדיון התייצב גם המשקיע אשר תצהירו תמך בבקשה. על פי בקשת המשיבה נרשם בפרוטוקול כי המשקיע היה מודע לקיום הערעור בעת כניסתו לחברה. ב"כ המבקשת חזר על האמור בבקשה וטען כי ההחלטה שלא להענות לבקשה, תביא לעיוות דין שכן המשקיע השקיע בחברה על סמך מצגים שהוא קנה את החברה נקיה מכל חוב ושעבוד או חובות של העבר. החוב לו טוענת המשיבה הוא תולדה של הליך אשר החל עובר להסדר הנושים. לכן, היה על המשיבה להגיש הוכחות חוב. יש להקיש מההלכה אשר קבעה כי על ערב להגיש הוכחת חוב גם אם טרם נתבע לתשלום ערבותו. ב"כ המבקשת חזר וטען כי החוב במקרה הנוכחי היה חוב עתידי ומותנה בהחלטת בית משפט שלערעור. ב"כ המשיבה חזר והדגיש את העובדה כי החברה פנתה לכל אחד מנושיה על מנת שיגיש הוכחת חוב לא באמצעות פרסום אלא באמצעות מכתב ישיר, ואילו המשיבה היא היחידה שלא קיבלה מכתב מעין זה מאת החברה. במקרה הנוכחי, מדובר בפסק דין שניתן נגד המשיבה, ואם היא לא היתה ממלאת אותו היתה צפויה להליכי הוצל"פ מצד החברה. גם החברה עצמה סברה כאמור שאין צורך בהוכחת חוב. הכנ"ר חזר על עמדתו וטען כי על המשיבה היה להגיש לפחות בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, על מנת שהנאמן יוכל יהיה להשאיר סכום כלשהו אשר ישמש לתשלום אם הערעור היה מתקבל. 5. דיון והחלטה סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל קובע מהם חובות בפשיטת רגל "חוב וחבות קיימים או עתיידיים, וודאיים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות ברי תביעה בפשיטת רגל..." המונח חבות כולל בתוכו, לפי הגדרת סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל " התקשרות, התחייבות, הסכמה, או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא עימן או עם הפרתן לתשלום כסף או שווה כסף... אף אם סכום החבות אינו קצוב... או שהוא מותנה או שטרם חל זמן פרעונו". מכוח סעיף זה חובות מותנים הם בני תביעה, גם אם התמלא התנאי לאחר צו הפירוק ובהתאמה גם לאחר אישור הסדר הנושים. כך נפסק כי ערב לחברה בפירוק, רשאי לתבוע את חובו כתביעה בת הוכחה מהמפרק, גם כאשר במועד צו הפירוק טרם פרע את ערבותו ואף אם טרם נדרש לפרוע אותה. ראה צ. כהן פירוק חברות עמ' 261; ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ בפירוק נ' אגרה, פד"י מט(2) 133, בעמ' 172. המבקשת טענה כאמור כי היה על המשיבה להגיש הוכחת חוב, שכן מדובר במקרה הנוכחי בחוב עתידי או מותנה. אינני רואה מקום לקבל את טענת המבקשת. מקובלת עלי טענת המשיבה, כי הסדר הנושים לא חל על החוב ולא היה כל מקום להגיש הוכחת חוב במסגרת ההסדר. המשיבה חויבה כאמור, במסגרת פסק דין אשר ניתן ביום 28.11.02, לשלם למבקשת סכום של כ- 800,000 ₪. ביום 19.12.02 הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בה נטען בין היתר כי אם תשלם את סכום פסק הדין לידי המבקשת, לא תוכל לגבות אותו בחזרה נוכח מצבה הכלכלי הדחוק. המבקשת טענה כי מדובר בחברה ציבורית ונראה כי ענייניה מתנהלים כסדרם במסגרת הבורסה לניירות ערך. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה ומלוא הסכום הועבר על ידי המשיבה למבקשת. המשיבה הגישה כאמור ערעור על פסק הדין אשר חייב אותה בתשלום, וזאת עוד בשנת 2002. ביום 4.12.05 אישר ביהמ"ש את הסדר הנושים. החברה טענה במסגרת הבקשה שבפני כי יש לדחות את טענתה של המשיבה, על פיה אין חיוב החברה להשיב למשיבה את הכספים אשר שולמו על ידה נכלל במסגרת הסדר הנושים, היות והחיוב הוא תולדה של פסק הדין של ביהמ"ש אשר דן בערעור ונתן את פסק דינו ביום 29.6.06. החברה טענה כי דין טענה זו להידחות שכן נקבע על ידי בימ"ש שהגשת ערעור אינה פוטרת מהגשת הוכחת חוב. בענין זה הפנתה המבקשת להחלטת כב' השופטת אלשייך (כתוארה אז) בתיק פש"ר (ת"א) 1947/05, אורית דיין נ' עו"ד בראונשטיין. נראה כי ההפניה לפסק הדין תומכת דווקא בטענתה של המשיבה. באותו מקרה ערערה המבקשת על החלטת הנאמן, בה נדחתה תביעת החוב אשר הגישה, וכן נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. תביעת החוב הנטענת התבססה על הסכם מכר מיום 30.9.01 על פיו רכשה המשיבה דירה מהחייב וממוכרים נוספים, תוך התחייבות של המוכרים לשאת בתשלומי מס שבח. שומה עצמית אשר הגישה המבקשת לרשויות המס נדחתה וביום 27.2.02 חויבה בתשלום מס שבח. בימ"ש מחוזי דחה ביום 18.1.05 ערעור שהוגש על שומה. ערעור אשר הוגש לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא ביום 14.6.06. המבקשת טענה כי פנתה לחייב לאחר דחיית הערעור בביהמ"ש העליון, במהלך אוקטובר 2006, לברר אם שילם את חוב מס השבח. החייב מסר לה כי הוא בהליכי חדלות פרעון. המבקשת הגישה את הוכחת החוב רק באפריל 2007, ואף הגישה בקשה להארכת מועד. המבקשת טענה כי מקור החוב של החייב כלפיה הוא בהליכים אשר החלו טרם מתן צו הכינוס, וכי החוב עצמו התגבש באופן סופי רק עם דחיית הערעור בביהמ"ש העליון ורק באותו מועד הפכה לנושה של החייב. הנאמן טען באותו מקרה כי החוב בגינו הוגשה תביעת החוב התגבש כבר במועד משלוח השומה הראשונה, ואין בהגשת ערעור כדי לפגוע בהתגבשות החוב, לפחות כחוב עתידי. עוד טען הנאמן כי זכותה של המבקשת להגיש את תביעת החוב, קמה מיד עם מתן צו הכינוס, לאור העובדה כי כבר באותו מועד היה ידוע לה אודות השומה. ביהמ"ש קבע כי מן המפורסמות שהגשת ערעור על חיוב כספי, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה להגשת תביעת חוב בהליכי חדלות פרעון בשל אותו חוב. הפרשנות המוטעית של המבקשת את הדין וההמתנה בעקבות זאת בהגשת תביעת החוב רק לאחר מיצוי הליכי הערעור, אינם יכולים להוות טעמים מיוחדים לאיחור. ביהמ"ש הפנה בענין זה להחלטתו בפש"ר 1021/98 בש"א 5844/04, הבנק הבינלאומי נ' מפרק חברת פאן-אל-א סחר בינלאומי. באותו מקרה הגיש הבנק ערעור על החלטת מפרק חברת פאן-אל, לדחות על הסף את הוכחת החוב בגין איחור בהגשתה. הבנק ראה את עצמו בתחילה כנושה מובטח אשר נוקט בהליכי כינוס. ביום 15.8.01 קבע בימ"ש כי המשכון אשר לרשות הבנק לא משכון הוא ואין הוא תקף כלפי המפרק. הבנק ערער על החלטה זו לביהמ"ש העליון אשר דחה את הערעור ביום 14.8.03. ביהמ"ש הבהיר כי לו היה המועד הקובע להגשת תביעות החוב חל בתאריך זה, היתה תביעת הבנק מוגשת במועד. כב' השופטת אלשיך קבעה עוד בהחלטה, כי עצם הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד נשוא הערעור, אפילו פסה"ד סופי ועדיין אינו חלוט - אלא אם ניתן עיכוב ביצוע. כשם שהלכה זו חלה על החיובים האופרטיביים בפסה"ד, היא חלה מכוח קל וחומר על קביעותיו העקרוניות וההצהרתיות. מאחר ופסה"ד מיום 15.8.01 קבע חד משמעית כי הבנק אינו נושה מובטח אלא נושה רגיל, הרי מאותו רגע השתנה המצב המשפטי וחל המועד הקובע ממנו ידע הבנק היטב כי אינו אלא נושה בלתי מובטח, וחלה עליו חובה להגשת תביעת חוב במהירות האפשרית. לבנק קמה אמנם הזכות החוקתית להגיש ערעור על פסה"ד "אלא, שהגשת ערעור, לכשעצמה, לא סתרה את חובתו לכבד את פסק הדין ולנהוג לפיו, כולל להגיש תביעת חוב במועד" (סעיף 7 להחלטה). ביהמ"ש הפנה להחלטה אחרת בה נקבע כי נושה, לגביו נקבע כי הוא נושה רגיל, אין בעצם הגשת הערעור לענין מעמדו כנושה כדי להפכו לנושה מובטח. נושה זה פועל למעשה בשני כובעים - במסגרת הערעור הוא רואה עצמו כנושה מובטח ומנסה להוכיח זאת לביהמ"ש העליון. אולם, במסגרת הליכים אחרים הוא נושה רגיל אשר זכאי וחייב לפעול על פי הזכויות והחובות שמחיל מעמד זה על הנושים הרגילים. הדרך היחידה להמנע ממצב זה הינו בקשה מפורשת לעיכוב ביצוע. אם נחיל את כל האמור לעיל על המקרה שבפני, עולה כי פסק הדין אשר חייב את המשיבה לשלם את הסכום של 800,000 ₪ למבקשת, הפך אותה למעשה לחייבת של המבקשת. בקשתה של המשיבה לעיכוב ביצוע נדחתה כאמור והמשיבה אף שילמה בפועל את הסכום בו חויבה על פי פסק הדין. בנסיבות אלה, אין אכן לראות בהגשת הערעור כמשנה את מעמדה של המשיבה ממעמד של חייבת למעמד של נושה, אשר עליה להגיש הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. כל עוד לא שונה מעמדה של המשיבה - הרי שעליה לנהוג בכובע של חייבת אשר מוטל עליה לשלם את סכום פסק הדין שביצועו לא עוכב. אין בהגשת הערעור כדי להטיל על המשיבה את חובותיו של נושה, כולל החובה להגיש הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. אין גם כל מקום להשוואה בין מקרה מעין זה למקרה של ערב, אשר עצם התחייבותו ידועה מיום כריתת הסכם הערבות. השאלה היחידה אשר מתעוררת היא, מתי יידרש הערב לפרוע את ערבותו. בהתחייבות מעין זו ראה אכן ביהמ"ש העליון כהתחייבות מותנית או עתידית, בגינה יש להגיש הוכחת חוב במועד הקובע. במקרה שבפני, היה מוטל על המשיבה חיוב חד משמעי לתשלום אשר בוצע ולא עוכב. האפשרות שאותו חיוב של המשיבה כלפי החברה אשר בוצע בפועל, יתהפך בערעור - אינה יוצרת חיוב מותנה בעת הגשתו של הערעור, המצדיק הגשת הוכחת חוב על ידי המשיבה במסגרת הסדר הנושים. מקובלת עלי גם טענת המשיבה, כי החברה עצמה כלל לא סברה שמדובר בחוב בר תביעה במסגרת הסדר הנושים. בשלב ראשון, יש לציין את העובדה אשר התבררה במהלך הדיון כי המשקיע בהסדר הנושים היה מודע לקיומם של הליכי הערעור בעת שאושר הסדר הנושים. למרות הסדר הנושים המשיכה החברה לנהל את הערעור, ואף לא טרחה לציין במסגרת הדיון בערעור כי קיים הסדר נושים. מהמסמכים אשר צורפו לתגובת המשיבה, אף עולה בבירור כי החברה שלחה מכתב לכל מי שראתה בהם נושים - על מנת שיגישו הוכחת חוב במסגרת הסדר הנושים. אולם, מכתב מעין זה לא נשלח למשיבה. המסקנה כי החברה ראתה את עצמה מחויבת בתשלום עפ"י פסה"ד שבערעור, עולה גם מהעובדה כי החברה, לאחר אישור הסדר הנושים, הגישה בר"ע לביהמ"ש העליון כנגד החיוב להשבת הכספים אשר נקבע במסגרת פסה"ד בערעור. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה הנשמעת עתה, על פיה אין החברה חייבת כלל בהשבת הכספים לאור הסדר הנושים ואי הגשת הוכחת חוב על ידי המשיבה. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי יש לדחות את הבקשה למתן הוראות. המשיבה רשאית לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד החברה בגין פסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בע"א 3388/02, בו חייב את החברה להשיב כספים למשיבה. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חובהוצאה לפועל