להלן פסק דין בנושא חוב אישי של מנהל חברה בפירוק: פסק דין בפני תובענה סביב הבטחה נטענת של מנהל חברה שבפירוק, לשלם לחלק מהנושים את יתרת חובה של החברה באופן אישי. רקע כללי - התובעות הינן שתי חברות - הגליל חברת הדלק לישראל בע"מ ומסעדות ותחנות דלק אחמד נסאר בע"מ (להלן - "הנושות"), אשר עוסקות, בין היתר, במכירת מוצרי דלק. בין היתר, מכרו הנושות מוצרים לחברת פ.א.ס. תשתיות וחשמל בע"מ, אשר נקלעה להליכי פירוק (להלן - "החברה"). מכירת המוצרים נעשתה בהתאם לחוזי מכר אשר עליהם חתם כערב אישי לכל חובות החברה, מנהל החברה, מר פואד סעיד סמארה - הנתבע (להלן - "המנהל"). אין חולק כי במועד התחלת פירוקה של החברה, נותרה יתרת חוב מצדה כלפי הנושות, בסך של עשרות אלפי שקלים. פירוקה של החברה מתנהל במסגרת תיק פש"ר 245/04 בבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 3/11/2004 ניתנה על ידי כב' הנשיאה, השופטת גילאור פסיקתא (להלן - "הפסיקתא") ובה אושר הסדר נושים לגבי חובות החברה אשר מכוחו, בין היתר, הוסכם כי הנושים הרגילים אשר בידם ערבות אישית של המנהל, וביניהם הנושות, יקבלו 75% מסכום תביעת החוב המאושרת, ב-30 תשלומים חודשיים, וכי למנהל ינתן הפטר מערבותו האישית. אין אף חולק כי לבקשה לאישור הסדר הנושים צורפו אישורים בכתב של כל אחת משתי הנושות לגבי הסדר הנושים המוצע. טענות הצדדים - 6. הנושות טוענות כי הן הסכימו להסדר הנושים לאחר שהמנהל ביקש מהן באופן אישי לחתום על הסכמתן להסדר, לגבי 75% מגובה החוב, וזאת לאחר שהוא הבטיח להן שיפרע אישית את 25% הנותרים של החוב. 7. המנהל, טוען כי לא התחייב לשלם את יתרת החוב באופן אישי וכי יש לכבד את הסדר הנושים, לפיו ישולמו לנושות 75% מהחוב ולפיו הוא קיבל הפטר מערבותו. מהלך הדיון - 8. כפי שצויין לעיל, הסדר הנושים אושר בפסיקתא ביום 3/11/2004. 9. ביום 6/2/2005 הוגשה התובענה דנן. בכתב התביעה דרשו הנושות את תשלום מלוא החוב מאת המנהל, כערב אישי, כאשר בסעיף 6 לכתב התביעה המקורי צוין כי החברה נמצאת בהקפאת הליכים וכי מתנהל משא ומתן בעניין הסדר תשלומים. אציין כבר עתה, כי תיאור עובדתי זה אינו נכון - כיון שבשלב הזה כבר ניתנה הפסיקתא ולא היה "משא ומתן". 10. ביום 6/4/2005 (כחצי שנה לאחר שהסדר הנושים קיבל תוקף של פסיקתא וכחודשיים לאחר הגשת התובענה דנן) הגישו הנושות בקשה לביטול ההפטר שניתן למנהל (בש"א 5340/05 במסגר תיק הפש"ר בבהמ"ש המחוזי). 11. בדיון שהתקיים ביום 29/5/2005 בבקשה לביטול ההפטר, קבעה כב' השופטת גילאור כי יש לברר את טענות הצדדים במסגרת ההליכים במסגרת התיק דנן, וכי ניתן יהא להגיש כתב תביעה מתוקן מתאים. 12. בהתאם הוגש כתב תביעה מתוקן ובו הופיעו טענות הנושות לפיהן המנהל הבטיח להן לפרוע באופן אישי את יתרת החוב, מעבר לתשלומים על פי הסדר הנושים. התשתית הראייתית - 13. ביום 3/10/2006 העידו בפני מר אחמד נסאר, אחד ממנהלי הנושות (להלן - "אחמד", לגבי תצהירו ת/1), מר עלי נסאר, בנו של אחמד שהינו מנהל נוסף של הנושות (להלן - "עלי") ומר פואד סמארה, המנהל (לגבי תצהירו נ/4). דיון - 14. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם בכתב - מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן. 15. ראשית, למנהלי הנושות היו למעשה שתי גרסאות עובדתיות סותרות - והדבר מחייב את דחיית גרסתם. ובמה דברים אמורים ? 16. טענה אחת אפשרית היא שמנהלי הנושות ידעו בפירוש שהסדר הנושים מתייחס לקבלת 75% מהחוב בלבד - אך הם נתנו הסכמתם לכך כיון שהמנהל התחייב באופן אישי לשלם את 25% הנותרים. 17. טענה שניה, וחלופית, היא שמנהלי הנושות לא ידעו כלל מהו תוכן ההסדר ולא ידעו שהנושות אמורות לקבל רק 75% מהחוב. 18. ברי כי שתי טענות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת - ועצם העלאת שתיהן מחייבת לשיטתי את המסקנה כי דין התביעה להדחות. 19. שנית, מנהלי הנושות לא הרימו את נטל ההוכחה לגבי אף אחת משתי החלופות המוזכרות מעלה, ואתייחס במובחן לשתי הטענות. הטענה הראשונה, לפיה המנהל התחייב באופן אישי לפרוע את 25% מגובה החוב - 20. המנהל הכחיש מפורשות את הטענה כי הוא הבטיח לאחמד שאם אחמד יסכים לחתום על הסדר הנושים - הוא ישלם לו אישית את יתרת 25% מהחוב (וראו את סעיף 15 (ו) לתצהירו). אחמד, מנגד, חזר וטען שהמנהל הבטיח לו שיפרע באופן אישי את יתרת החוב (וראו את סעיף 10 לתצהירו). 21. עמדתי היא שטענתו של אחמד לא הוכחה, מכמה טעמים מצטברים. 22. הטעם הראשון הוא כי גרסת אחמד בהקשר זה לא היתה אמינה ולא אחידה. בשלב אחד הוא מסביר כי כאשר הגיע אליו המנהל והבטיח לו תשלום אישי המדובר היה על תשלום אישי של 25% מהחוב (כגון בעמ' 6 שורה 2 וראו אף את עדות עלי בעמ' 15 שורה 14 ובעמ' 16 שורה 20), ולעומת זאת בהמשך חקירתו של אחמד הוא מספר - "שכשהוא ישב אצלי לא היה ברור בכלל לא 25% ולא 75%" (עמ' 7 שורה 26). בנוסף, הרי שבמהלך חקירתו הנגדית הופיע לפתע גרסה נוספת, לפיה בעצם המנהל הבטיח את פרעון החוב באופן אישי או לחילופין שיוצגו ערבויות בנקאיות (אשר עליהן לא שמענו עד אותו שלב בחקירה הנגדית - עמ' 8 שורה 2). 23. הטעם השני הוא כי בתכתובות הראשונות שבין באי כוחם של הצדדים - טענה זו לא הועלתה כלל וכלל. אפנה למכתבו של ב"כ הנושות מיום 17/12/2004 (נספח ה' לתצהיר המנהל חודש לאחר הפסיקתא) שם מצוין כי הנושות הסכימו לקבל רק 75% מהחוב כנגד מספר תנאים (לרבות, אישור החוב במלואו, הוספת הפרשי הצמדה וריבית ופריסת תשלומים למשך לא יותר משלוש שנים) אבל צוין במפורש שהן מוותרות על הערבות האישית של המנהל (סעיף 2.4 למכתב זה). עוד מפורט במכתב כי התרעומת של הנושות החלה לאחר קבלת מכתביו של הנאמן, מיום 30/11/2004, לפיהם לא אושרה לנושות כל תביעת החוב אלא רק חלק מהחוב וזאת למרות העברת העתקים של כרטסות הנהלת החשבונות הרלבנטיות. משמע, שהטענה האמיתית של הנושות היתה לגבי כך שלא אושרה להן מלוא תביעתן אך באותו מכתב לא הועלתה כל טענה באשר להבטחתו הליכאורית של המנהל לפרוע אישית 25% מהחוב (ויש לזכור שהמכתב שוגר על ידי עורך הדין של הנושות ולא ע"י אחמד או עלי). עוד אציין כי כאשר אחמד הופנה למכתבו הנ"ל של בא כוחו והתבקש להסביר מדוע במכתב זה לא נטען מאומה אודות ההפטר או אודות ההבטחה האישית לגבי 25% מהחוב וצוין כי הנושות הסכימו לקבל רק 75% מהחוב, הוא השיב - "אני לא הסכמתי. עורך הדין רשם מה שרשם" (עמ' 7 שורה 16). 24. בדומה, יש לשים לב שגם בתצהיר העדות הראשית של אחמד - הדגש הוא אינו על חובתו האישית של המנהל לפרוע 25%. רוב התצהיר מתייחס לכל החוב, לעובדה שלא כל דרישת החוב אושרה על ידי הנאמן ולעובדה שהתשלומים על פי הסדר הנושים הופסקו בשלב מסוים. כך גם, יש לתת משקל לכך שלמעשה בכתב התביעה המתוקן נתבע המנהל לשלם את מלוא החוב (ולא רק את 25% לגביהם כנטען הוא התחייב באופן אישי). יש לזכור כי בתחילת הדרך הנושות הגישו בקשה לבהמ"ש המחוזי רק בנוגע לביטול ההפטר של המנהל, משמע - שהן ביקשו לחייב אותו לשלם את 25% הנותרים של החוב, אך הן לא טענו אז כי יש להן דרישות בנוגע להסדר לגבי 75% מהחוב אשר יפרע בהתאם להסדר. לכן, יש לשאול מדוע כתב התביעה המתוקן מתייחס לכל החוב ולא רק ל-25% ממנו. 25. עוד יש לזכור כי בהתאם להסדר הנושים, 75% מהחוב אמור להשתלם ב-30 תשלומים חודשיים. משמע, שעד מועד החקירה בבהמ"ש, באוקטובר 2006 עברו כמעט שנתיים ממועד אישור הסדר הנושים וממועד זה כבר הספיקו הנושות לקבל חלק משמעותי מתוך התשלום על פי ההסדר, וכדבריו של אחמד - "מתוך 75% שבהסדר, אכן שולמו כספים אך איני יכול לומר כמה" (עמ' 3 שורה 7). 26. באמירה זו יש כמובן כדי לחייב את המסקנה כי יש לצמצם את ההכרעה בתיק זה רק לגבי 25% מהחוב ויש לדחות את הדרישה לשלם את 75% של החוב שבהסדר. עוד יש בכך כדי להעלות תמיהה באשר להגשת התביעה לגבי מלוא החוב, והדבר יזקף לחובת הנושות. הטענה השניה, לפיה מנהלי הנושות לא ידעו על מהות הסדר הנושים ועל ההפטר למנהל - 27. הנימוק הראשון לדחיית טענה זו הינו שהטענה נסתרת על ידי כך שעלי אישר שהוא קיבל את שני הזימונים שנשלחו לנושות לגבי ישיבת הנושים שהתקיימה ביום 10/6/2004 (וראו את חתימתו על שני הזימונים - מוצגים נ/1). בשני המכתבים פורט שההסדר הינו לגבי 75% מגובה החוב וצוין במכתבים שהעתק של ההסדר עצמו מצורף למכתב (ובהסדר מצוין במפורש שלמנהל ינתן הפטר - בסעיף 2). מכאן, שעלי קיבל לידיו את ההסדר המוצע והוא יכול היה - וצריך היה - להעביר את המסמכים לאחמד אביו. עלי הסביר בחקירתו שהוא לא זוכר מה הוא עשה עם המסמכים (עמ' 17 שורה 14) - ואני מוצאת שהטענה אינה הגיונית, ואף אם היא נכונה - הרי שיש לזקוף לחובת עלי ואחמד את העובדה שהם לא טרחו לעיין במסמכים מהם ניתן היה ללמוד שמשמעות ההסדר הינה מתן הפטר למנהל. 28. נימוק שני לדחיית גרסת אחמד בהקשר זה הינה העובדה שהוא חתם על שני טפסים בהם הוא מביע את הסכמתו להסדר - וראו את שני המסמכים מיום 10/6/2004 - נספח "ח" לתצהיר אחמד. במסמכים אלו כתוב במפורש מהו גובה החוב הנדרש וכי החתום על המסמך מסכים להצעת ההסדר, לפיה ישולמו לו רק 75% מהחוב. 29. אחמד טוען כי הוא חתם על המסמכים כאשר לא היו רשומים בהם הנתונים בדבר גובה הנשייה ובדבר קבלת 75% מגובה החוב (וראו את עדותו בעמ' 2 שורות 17-19). 30. לא מצאתי כי גרסתו זו היתה אמינה ואינני מוצאת לקבלה. מעבר לכך, אף אם לא היה רשום במסמכים מהו בדיוק גובה החוב ואילו אחוזים ממנו הוא עתיד לקבל, הרי שברור שמהות המסמך הינה הסדר נושים כלשהו והיה על אחמד לוודא שהנתונים ימולאו בהתאם לעמדתו ולהסכמות עמו. שהרי הוא עצמו אמר שהוא ביקש שהות לחשוב על המשמעות של המסמכים טרם חתימתו, ואם לקח לו שבוע ימים "לחשוב" על המסמכים - ובכל זאת הוא הסכים לחתום על מסמכים "ריקים" - אזי התנהגות זו תפעל לחובתו ויש לראותו כמחוייב למסמכים בחתימתו. 31. בנוסף, הרי שאחמד לא הסביר מדוע בסופו של יום הוא לא פנה לעורך הדין לגבי המסמכים במשך פרק הזמן של אותם שבעה ימים. אני סבורה כי יש בכך כדי לתמוך במסקנה שהמסמכים היו מלאים וברורים וכי אחמד הבין את משמעות המסמכים. 32. בדומה, יש לזקוף לחובת מנהלי הנושות את העובדה שהם לא טרחו להתייצב לישיבת הנושים ביום 10/6/2004, למרות שזומנו לישיבה, וברי כי לו היו מתייצבים לישיבה היו יכולים לברר את כל השאלות אשר התעוררו. 33. נימוק שלישי לדחיית הגרסה הינו שהתגלו בה סתירות פנימיות. אחמד העיד כי רק לאחר שהוא קיבל את מכתביו של עו"ד עבוד, הנאמן - הוא ידע שיש הסדר לפיו הנושות יקבלו 75% מהחוב (והכוונה למכתבים מיום 30/11/2004 - ת/2 ו-נ/6, וראו את תשובתו בעמ' 4 שורה 18). דא עקא, שעיון במכתבים מראה שאין שם בכלל התייחסות לגובה ההסדר והמונח "75%" אינו מופיע בהם כלל וכלל. המכתבים מהווים הודעה באשר לכך שלפי הסדר הנושים אושר לנושות חוב בסך מסוים וכי ניתן לערער על הקביעה באשר לגובה החוב המאושר תוך 45 יום. בנוסף, טענה זו עומדת בסתירה לגרסתו של אחמד בסעיף 5 לתצהיר שהוגש מטעמו לתיק הפש"ר (תצהיר מיום 21/6/2006 - מוצג נ/2) שם הוא מציין שבאוגוסט 2004 הפסיקתא הגיעה למשרדי הנושות. משמע - שיש סתירה בין המועד בו ידע לראשונה אחמד על ההסדר (אוגוסט או נובמבר 2004), והדבר משליך על מהימנות גרסתו של אחמד. 34. מעבר לכך, בין אם אחמד ידע על מהות ההסדר באוגוסט או שמא רק בנובמבר - יש לשאול מדוע התביעה הוגשה רק בפברואר 2005 ומדוע הבקשה לבטל את ההפטר הוגשה רק באפריל 2005. שהרי, אם נכונה גרסת אחמד לפיה הוא לא הסכים להסדר ולא ידע כלל על מה הוא חותם - ניתן היה לצפות ממנו להגיש בקשה לבטל את ההסדר כולו מיד לאחר שלמד לדעת עליו, ואין כל הסבר לשיהוי בן כמה חודשים. 35. נימוק רביעי הוא שבמהלך חקירתו הנגדית לא היה אחמד כה בטוח שהוא לא מכיר את ההסדר ואת הפסיקתה, והוא מסר שיתכן והוא מכיר את המסמכים ויתכן שלא (עמ' 4 שורות 2-3 ועמ' 5 שורה 1). 36. נימוק חמישי הינו סתירה נוספת שהתגלתה באשר למועד בו לכאורה גילה אחמד לראשונה על ההפטר שניתן למנהל בהסדר הנושים. הבקשה לביטול ההפטר, מן הסתם, הוגשה לאחר שהנושות כבר ידעו על קיומו של ההפטר - ועם זאת, בחקירתו הנגדית של אחמד בפני הוא התעקש לטעון שרק לאחר ההליכים בבהמ"ש המחוזי הוא למד לדעת על קיומו של ההפטר (עמ' 6 שורות 15-29). 37. שלישית, מעבר לאמור לעיל, הרי שבאופן כלל מצאתי כי עדותו של אחמד ושל עלי לא הותירה רושם מהימן, היתה מתחמקת ולא התאימה לנתונים שיש ללמוד מחלק מהמסמכים הרלבנטיים. 38. דוגמא אחת, מעבר לשכבר פורט מעלה, הינה העובדה שאחמד ועלי הכחישו שקיבלו זימון לאסיפת הנושים (כגון בסעיף 5 לתצהירו של אחמד ובעמ' 16 שורה 25 בעדותו של עלי) וזאת למרות שהוכח במפורש שעלי, חתם על שני הזימונים לגבי ישיבת הנושים. סיכום ביניים - 39. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אחמד ועלי כשלו בהוכחת טענותיהם העובדתיות, החלופיות ממילא. 40. טרם סיום, מחובתי לציין - כי גם בעדותו של המנהל נפלו סתירות ותמיהות מסויימות - ובמיוחד יש לציין את העובדה שהמנהל טען שהוא לא ידע שחלק מתניות הסדר הנושים הינן שהוא יקבל הפטר אישי מערבותו (וראו לדוגמא את עדותו בעמ' 10 שורות 29-31). ברי כי זהו תנאי מאוד עקרוני לגבי המנהל וגרסתו לפיה הוא לא ידע שהוא עתיד לזכות באותו הפטר - אינה הגיונית. 41. עם זאת - אף אם נפלו פגמים בגרסתו של המנהל - אין בכך כדי לשנות ממסקנתי בדבר דחיית התביעה. תחילה, כיון שמשקלן של הסתירות שבגרסת מנהלי הנושות רב מאשר משקלן של הסתירות בגרסת המנהל. בנוסף, הרי שגרסתו של המנהל נתמכת במסמכים ואינה רק בבחינת גרסת עד בעל פה. מעבר לכך, אף אם הייתי מגיעה למסקנה שהגרסאות "בעייתיות" באותה מידה, הרי שהמשמעות היא דחיית גרסת הנושות (התובעות), וכידוע- "אם בתום הראיות תשארנה כפות המאזניים מעוינות, יצא מפסיד הצד שעליו נטל הראיה." (ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מז (5) 661, בעמ' 685-686). סיכום - 42. אשר על כן, התביעה נדחית, והתובעות (הנושות), ישלמו לנתבע (המנהל), הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. 43. יובהר כי אין בכך כדי לגרוע מתוקפו המחייב של הסדר הנושים אשר אושר בפסיקתא - ולכן, הנושות זכאיות לקבל 75% מהחוב שאושר על ידי הנאמן, ויש להוסיף ולהעביר להם את התשלומים מכח ההסדר - כפי שהדבר מתבצע לגבי שאר הנושים על פי תנאי ההסדר. 44. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.פירוק חברהחוב