האם ניתן להורות על הרמת מסך לפי חוק החוזים ? חוק החוזים ועילות חוזיות אשר הוא מקים, כמו למשל הפרת חובת תום הלב במשא ומתן לכריתת חוזה (סעיף 12 לחוק החוזים), בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים), וכן בכל דיני החיובים באשר הם, על פי סעיף 61(ב) לחוק, יכולים להביא לחיוב אישי של האורגן אשר אחראי לכריתת החוזה. זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון. גם הטעיה יכולה להיות עילה להרמת מסך, שכן היא פוגעת ביסוד הרציה שבבסיס ההסכמה בין הצדדים: הטעיה מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. חשוב להדגיש כי הפסיקה מסוייגת מהטלת אחריות אישית במקרים הללו, שכן הבא להתקשר בחוזה עם תאגיד, עושה זאת מרצון. בניגוד לנושה נזיקי שהוא "נושה כפוי", הנושה החוזי יכול לברור עם מי הוא מתקשר ואת אופי ההתקשרות החוזית ולכן הוא "נושה מרצון". הנושה החוזי יכול לאמוד את סיכוייו וסיכוניו ולהתגונן מבעוד מועד. בעניין ע"א צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואחרים פד"י מח'(5) 669, להלן הדגיש הנשיא שמגר את האבחנה בין השניים: "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר)....... נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא מקרים נדירים דוגמת תרמית)" עם זאת, הבחנה זו אינה מוחלטת ויש לבחון כל מקרה לגופו, שכן תכלית החוק היא להגן על מי שלא אמור היה להתגונן מראש מפני הנזק שנגרם. גם הנושה החוזי אינו אמור לצפות ניצול לרעה של מסך ההתאגדות כמו למשל הפרת אמונים של נושא משרה. כך למשל בע"א (ת"א) 2571/99 וילי דרוקמן נ' איציק וצורי שותפות רשומה (טרם פורסם) (להלן: עניין דרוקמן), אשר ניתן על ידי ס. נשיא גרוס, וכב' השופטות קובו ורובינשטיין, נדון סכסוך חוזי בו חברה קיבלה סחורות אך לא שילמה עבורן. השופטת קובו קבעה כי: "טענותיו של המערער שזורות כחוט השני בטענותיה של המשיבה 2, אשר רובן ככולן נועדו את ורק על מנת להתחמק ולפטור את המשיבה 2 שלא כדין מחובותיה למשיבה 1... המערער ניהל באופן בלעדי את המשיבה 2 תוך שהוא מבצע מניפולציות עסקיות במטרה לרוקנה מתוכנה ולחמוק מתשלום לנושיה". בע"א (ת"א) 1606/00 אלימלך נ' מנועי אריה (טרם פורסם) (להלן: עניין מנועי אריה), אשר נדון אף הוא על ידי אותו הרכב, חויב המנהל על בסיס התחייבות אישית שנתן וכן עקב הפרת חובת תום הלב ולא באמצעות דוקטרינת הרמת המסך. לעניין עקרון תום הלב נקבע כי: "מהותו של עקרון תום הלב טמון בכך שהוא משלב סייגים חברתיים-אתיים לתוך הכללים החלים על פעולות משפטיות ועל פעולות אחרות המתלוות אליהן (ד"נ 7/89 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696). זוהי חובה קוגנטית שאין להתנות עליה. הדרישה היא להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה באר שבע נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828)". לעומת זאת, בע"א (ת"א) 2643/01, זילברפלד יפה נ' טיצר סופט בע"מ (טרם פורסם) (להלן: עניין טיצר סופט), הפכה ערכאת הערעור את החלטת בית משפט קמא לחייב את נושאי המשרה באופי אישי בחובות החברה, עקב הפרת חובת תום הלב. אמנם, בעניין טיצר סופט, מצבה הכלכלי של החברה היה רעוע, אך ערכאת הערעור קבעה כי לא ניתן להסיק חוסר תום לב, מעיון בראיות אובייקטיביות כגון דוחות מע"מ. כמו כן נקבע כי חובת תום הלב "נמתחה" יתר על המידה בהקשר זה. ובלשון בית המשפט: "קביעת הערכאה הדיונית משמעה גזירה שאין הציבור העסקי יכול לעמוד בה ואף אין הוא צריך לעמוד בה. שכן, מתעורר חשש כבד מפני תופעת "כדור השלג", לפיה כל אימת שחברה תיתקל בקשיים כלכליים כלשהם במסגרת פעילותה העסקית הרגילה, מיד תחול עליה חובת גילוי כלפי נושיה. אלו האחרונים, מטבע הדברים, יפסיקו עמה את הקשר ואף ידרשו את פירעון חובותיהם המיידי. התוצאה העגומה היא מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק. שכן, בכך נמנעת מההנהלה האפשרות לנסות לשקם ולהציל את החברה שנקלעה לקשיים. בעצם הטלת חובת הגילוי במקרים כגון דא, מביאים את הקץ על כל חברה שנקלעת לקושי כלכלי. למותר לציין את משמעות הדברים האמורים במצב בו שרוי המשק הכלכלי בארצנו בעת זו..."חוזההרמת מסךחוק החוזים