להלן פסק דין בנושא הרמת מסך בחברה בחו''ל: פסק דין השאלה העומדת במרכז תביעה זאת היא האם יש לחייב את הנתבע בחובות המיוחסים לחברה זרה בה שימש כמנכ"ל ודירקטור, והאם יש לבצע במקרה זה הרמת מסך כלפיו. רקע עובדתי וטענות הצדדים התובעת, הסתור אלטיב בע"מ, היא חברת נסיעות שעיסוקה בממכר שירותי תיירות בארץ ובחו"ל. לטענת התובעת בין השנים יוני 1997 ועד יולי 2000 ביצע הנתבע, אשר הציג עצמו בעת הרלוונטית כבעלים ומנהל של חברה שכונתה על ידו בשם EAGLE AERO (להלן: "איגל") אשר מקום מושבה בסינגפור, הזמנות של כרטיסי טיסה ושירותי תיירות עבורו ועבור אחרים, וכי בגינם נותר חייב סך של 93,049.26 דולר ארה"ב וכן סך של 9,701.33 ₪. לטענת התובעת לאחר בירורים שנעשו על ידה הוברר לה כי החברה ששמה נמסר לה על ידי הנתבע כלל אינה קיימת בסינגפור ואילו שתי חברות בשמות דומים פורקו מרצון במהלך שנת 1999. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בסכומים הנתבעים בשל כך כי המשיך לבצע הזמנות מהתובעת ולא יידע אותה כי איגל מצויה בהליכי פירוק. עוד טענה התובעת כי יש לחייבו מכוח הרמת מסך ההתאגדות ולחייבו באופן אישי בחובות החברה משום שעשה שימוש באישיות המשפטית של החברה על מנת להונות את התובעת, והן בשל כך כי רוב שירותי התיירות נוצלו על ידו או עבורו. לטענת הנתבע שימש בין השנים 1983 - 1999 כמנכ"ל ודירקטור בתאגיד זר בשם EAGLE AERO PTE LTD, אשר היה רשום בסינגפור, וכי בתקופה הרלוונטית לתביעה פעלה איגל ביחד עם חברת אלביט בע"מ (להלן: "אלביט") במסגרת מיזם משותף שהיה ביניהם, וכי במסגרת מיזם זה מימנה אלביט את נסיעותיהם העסקיות של עובדי איגל, וכי אלביט אשר דרשה מאיגל כי הנסיעות יוזמנו על ידי התובעת- חברת הבת שלה, שילמה לתובעת עבור הנסיעות. כך למעשה אלביט היתה הלקוח של התובעת ולא איגל. לטענת הנתבע בתום המיזם המשותף ועד לפירוקה של איגל במהלך אוקטובר 1999 המשיכה איגל והשתמשה בשירותי התובעת, וכי במועד הפירוק של איגל, שילמה עבור כל הנסיעות, וכי התובעת כחברת בת של אלביט ידעה על סיום המיזם המשותף ופירוקה של איגל. לטענת הנתבע הנסיעות הוזמנו על ידי איגל כאישיות משפטית והתובעת ידעה זאת ולא דרשה מהנתבע כי יהיה אחראי באופן אישי להתחייבויות איגל, וכי לאחר פירוקה של איגל המשיך להשתמש באופן אישי בשירותיה של התובעת ושילם עבור שירותים אלו במלואם. העדים מטעם הצדדים 6. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית של הגב' סימה אס מנהלת חשבונות בתובעת, וכן הגישה בקשה לזימונו של מר שמשון גוסטמן (להלן: "גוסטמן") מנהל סניף חיפה בתובעת, אשר ביצע את הזמנות הנתבע בתיק, ואשר לטענתה לא עלה בידה להגיש תצהיר מטעמו. כבוד השופטת נועה גרוסמן בהחלטתה מיום 07.07.05, נעתרה לבקשתה של התובעת לזמן לעדות את מר גוסטמן, וכן קבעה כי היות והעד מטעם התובעת לא הגיש תצהיר מטעמו, אזי רק לאחר שמיעת עדותו יגיש הנתבע את הראיות מטעמו. 7. בתום דיון ההוכחות הראשון ושמיעת חקירתו הראשית של מר גוטסמן, ולאחר שהוברר לתובעת כי היא אינה יכולה להגיש חלק מהחשבוניות אותן ביקשה להגיש לבית המשפט על ידי מר גוסטמן, שכן אלו לא נערכו על ידו, נעתר ביהמ"ש לבקשתה, חרף התנגדות ב"כ הנתבע, והתיר לה להגיש תצהירים נוספים אליהם תצרף חשבוניות אלו. לאחר שהתצהירים הנוספים של התובעת לא הוגשו במועד אשר נקבע להגשתם, הגישה התובעת מספר ימים טרם דיון ההוכחות בקשה להארכת מועד להגשת התצהירים ולדחיית דיון ההוכחות בתיק, אשר נדחתה על ידי ביהמ"ש. בדיון ההוכחות השני נשמעה חקירתו החוזרת של מר גוסטמן וכן חקירתה של הגב' אס. 8. לאחר שמיעת עדויות התובעת בחר הנתבע לא להגיש תצהיר אישי שלו אך ביקש לזמן לעדות את מר עופר חודורוב (להלן: "חודורוב") אשר כיהן בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנכ"ל וסמנכ"ל בתובעת. ביהמ"ש נעתר לבקשתו, מר חודורוב נחקר בדיון הוכחות נוסף. דיון והכרעה הדין החל 9. בסיכומיו חזר הנתבע, בצורה לאקונית, על הטענה אותה העלה בקדמי המשפט בתיק לפיה היות והנתבע היה נושא משרה בחברה סינגפורית היה על התובעת להוכיח את הדין הזר החל על העניין, ובהימנעותה מכך לא הוכיחה את עילת התביעה. 10. הנני סבורה כי דין טענת הנתבע בדבר תחולת הדין הזר להדחות. הנתבע לא נימק טענתו מדוע חלה על התביעה בנדון הדין הזר, ואין בטענה כי בתקופה הרלוונטית לתביעה היה נושא משרה בחברה זרה כדי לקבוע כי נדרש במקרה הנדון להוכיח את הדין הזר. יתרה מכך, אף אם הייתי קובעת כי על התביעה הנדונה חל הדין הזר, הרי שעל פי הפסיקה הדין הזר הוא בחזקת עובדה הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, ובהעדרה תחול חזקת שויון הדינים. היות והנתבע לא הביא כל ראיה להוכחת הדין הזר, הרי שאין לשעות לטענה זאת, ויש להחיל את הדין הישראלי מכוח חזקת שיוויון הדינים הקובעת כי מקום שלא הוכח הדין הזר קיימת חזקה כי הוא זהה לדין הישראלי (ראו ע"א 434/79 גרץ פרטריבגזלשפט מיט נ' מוחמד חאפז דג'אני פ"ד לה(2), 351 ,עמ' 355-356). העילות לחיוב הנתבע 11. התובעת טענה כאמור כי יש לחייב את הנתבע בחובותיה של איגל הן בשל כך כי רוב ההזמנות נעשו עבורו ועבור בני משפחתו וכי בין השנים 1997 עד שנת 2000 המשיך לבצע הזמנות מבלי ליידע אותה כי איגל מצויה בהליכי פירוק מרצון אשר הסתיימו במהלך חודש אוקטובר 1999. עוד טענה התובעת כי אף שהחל מאוקטובר 1999 ידע הנתבע כי החברה פורקה המשיך זה לבצע הזמנות מהתובעת, מבלי לידע אותה בדבר הפירוק, וביודעו כי החברה לא תוכל לממן את נסיעותיו. לטענת התובעת יש להרים במקרה זה את מסך ההתאגדות כלפי הנתבע שכן הציג בפני התובעת מצג שווא לפיו הוא פועל בשם חברה קיימת וסובלנטית בעת בו כבר לא היתה בעלת יכולת לפרוע חובותיה. לחילופין טענה התובעת כי לאור הודאתו של הנתבע כי שימש כמנכ"ל ודירקטור בחברה הרי שדי בכך על מנת לחייבו באופן אישי בהתאם לסעיף 54 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), וכן כי אף בהתנהגותו העולה כדי חוסר תום לב יש כדי לחייבו, כאורגן של החברה, באופן אישי בסכום הנתבע. 12. על מערכת היחסים בין התובעת לבין איגל והנתבע העידו בפני הן מר גוסטמן, אשר שימש אז וגם כיום, כמנהל סניף חיפה בתובעת והיה אחראי על ההזמנות אשר בוצעו על ידי חברת איגל ואף היה, כעולה מהעדויות בתיק, בקשרים אישיים עם הנתבע, וכן מר חודורוב אשר בהתאם לעדותו שימש מאפריל 96 ועד דצמבר 2000, כסמנכ"ל ומנכ"ל בתובעת. 13. ראשית אציין, כי התרשמתי לחיוב מעדותו של מר חודורוב, אשר זומן כאמור כעד מטעם הנתבע, ומצאתי אותה אמינה. מר חודורוב העיד כי היה מיזם משותף בין איגל לאלביט אשר נמשך בערך עד לשנת 1996, כאשר לדעתו ייתכן ואף הייתה שותפות בין שתי חברות אלו, אף כי מעולם לא ראה מסמכים בנוגע לכך. על הקשר ההדוק בין שתי החברות למד אף מכך שאלביט, אותה למד להכיר כחברה מאוד מסודרת, וככזו "שלא היתה משלמת אגורה בגין חברה שאינה קשורה אליה", שילמה בהתייחס לאיגל סכומים של עשרות אלפי דולרים (עמודים 9-10 לפרוטוקול מיום 12.07.06) חודורוב ציין בעדותו כי אלביט היוותה מטריית ביטחון עבור גביית הכספים מאיגל, ולפחות פעמיים אף שילמה לתובעת את חובה של איגל ודאגה להתחשבן מול איגל (עמודים 8,11 לפרוטוקול מיום 12.07.06). חודורוב הסביר בעדותו כי השיטה לפיה איגל מעולם לא סגרה חשבון, אלא נהגה לשלם בסכום כולל על החשבון, וזאת בשים לב כי המדובר בחברה שהאישיות המשפטית שלה נמצאית בחו"ל, לא הייתה נעשית וספק אם היו משרתים אותה אלמלא הייתה קשורה לאלביט, כאשר נוהל זה, באשר לאופן התשלום על ידה, נעשה לאורך כל התקופה בה עבד בתובעת (עמוד 9 לפרוטוקול מיום 12.07.06 שורות 22-26 ). עוד הוא הוסיף כי אף לאחר הפסקת המיזם המשותף עם אלביט, והיות ואלביט המשיכה להיות בעלת אחוזים מסוימים בתובעת, לא התעוררו שאלות לגבי איגל. 14. הן מר גוטסמן והן מר חודורוב העידו כי היה מיזם משותף בין אלביט לבין איגל אשר הגיע לסיומו בשנת 96. אין ספק, וכך אף עולה מעדויותיהם של גוטסמן וחודורוב, כי בכל הנוגע לשנים בהם היה מיזם משותף בין אלביט לאיגל, ראו את איגל כחברה בפני עצמה אשר ביצעה הזמנות ואשר נהנתה ממטריית ביטחון אותה העניקה לה אלביט לאורך השנים, בין אם המדובר בתשלום חובותיה של איגל כגרסת חודורוב ובין אם המדובר בביצוע קיזוז חובות בין אלביט לאיגל כגרסתו של גוטסמן (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 02.01.06 ). 15. אף כי החל משנת 96 הפסיק המיזם המשותף בין איגל לאלביט המשיכה איגל לבצע הזמנות דרך התובעת, ואף המשיכה, כעולה מעדויות הצדדים, בנוהג של אי סגירת חשבון מול התובעת ותשלום סכומים על חשבון החוב. במשך שנים אלו, לאחר הפסקת המיזם המשותף, המשיכה התובעת להוציא חשבוניות על שמה של חברת איגל, ואף ההתכתבויות נעשו אל חברת איגל באמצעות הנתבע. 16. בניגוד לתובעת, הרי שעובדי התובעת, כפי שיפורט להלן, ראו באיגל כחברה נפרדת בפני עצמה, וידעו לעשות את ההפרדה בין איגל לבין הנתבע אשר שימש כמנהלה. כך למשך הדגיש חודורוב בעדותו כי הייתה קיימת הבחנה בין איגל כאישיות משפטית לבין הנתבע "אין צל של ספק שמבחינתי איגל ביום יום ב- 80 אחוז מהמקרים זה נסיעות של לויטר. עדיין מבחינת לקוח עסקי זה איגל" (עמוד 17 לפרוטוקול מיום 12.07.06 שורות 19-20). 17. אף מר גוסטמן, אשר טיפל בכל הזמנותיה של איגל ואשר בשלבים מאוחרים יותר, ובהתאם לעדותו של חודורוב טיפל בנושא סגירת החוב מול איגל באמצעות הנתבע, לא ראה את הנתבע כלקוח אלא את חברת איגל, ולראיה כאשר נשאל על ידי ב"כ הנתבע מי בתובעת קבע שהחוב של איגל ייוחס לנתבע באופן אישי, לא ידע להשיב (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 02.01.06), שכן אם הוא עצמו היה סבור כי המדובר בנתבע, היה משיב על כך. 18. אף כי התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבע בשל העובדה כי הציג בפניה מצג שווא לפיו הוא פועל בשם חברה קיימת בעלת יכולת פרעון, כאשר בפועל הוברר לה ההפך, כמו גם כי יש לחייבו מכוח עילת הרמת מסך שכן עשה שימוש באישיות המשפטית של החברה על מנת להונות, לעשוק ולנצל את התובעת, הרי שטענות אלו לא הוכחו. 19. ראשית, אציין כי בכל הנוגע להרמת מסך מכוח היותו של הנתבע בעל מניות, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי הנתבע אכן היה בעל מניות באיגל, כאשר העד מטעמה וכן מר חודורוב העידו כי לידיעתם הנתבע היה מנהלה הכללי של איגל. באשר להרמת מסך מכוח סעיף 54(ב)לחוק החברות, הרי שתיקון 3 לחוק החברות (מיום 17.03.05) צמצם את האפשרויות להרמת מסך להטלת אחריות אישית על אורגנים בחברה ובעלי מניות בה (מכוחו תוקן אף סעיף 6 לחוק הדן באחריות בעל מניות) (ראה מאמרה של ד"ר אירית חביב-סגל חוק החברות (תיקון מס' 3) רפורמה חקיקתית בדיני חברות, שפורסם בכתב עת לענייני תאגידים, כרך ב'). במקרה הנדון, נוצר החוב נשוא תביעה זאת בין השנים 1997-2000, קרי לפני תיקון מס' 3 משנת 2005. כיוון שמדובר בתיקון מהותי, אין התיקון חל רטרואקטיבית, והכללים להרמת מסך בענייננו הם אלו שנקבעו בחוק ובפסיקה לפני תיקון מס' 3 (ראו ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ תקדין עליון 2005(4)), אך יחד עם זאת ישנו הכלל הפרשני לפיו יש לפרש החוק הקודם, ככל האפשר, לפי כוונת המחוקק בתיקון החדש. 20. סעיף 54(ב) שחל טרם תיקון 3 לחוק איפשר לייחס חובות של החברה לאורגן, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) אשר קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות במקרים חריגים, ומטעמים מיוחדים, כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של דין, או להונות או לקפח אדם. זאת, כאשר, בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן, ובשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובתה של החברה. 21. הכלל הבסיסי בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות הינו, כי ערכאה שיפוטית לא תמהר להרים את מסך ההתאגדות כעניין שבשגרה, בהתחשב בעקרון האישיות המשפטית הפרדת המושרש בשיטתנו. כלשונו של כב' הנשיא (דאז) שמגר, בע"א 407/89 צוק-אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח (5) 661, בעמ' 694: "החברה היא אישיות משפטית נפרדת, משמע: מסגרת נורמאטיבית בעלת כשרות משפטית. כשרותה המשפטית של החברה מתגלמת בקיום זכויות וחובות. הזכות היא של החברה. הזכות אינה של בעל המניות או המנהל בחברה. הוא הדין בחובה. החובה היא של החברה. החובה אינה של בעל המניות או המנהל בחברה. (סעיף 22 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983). מקור הזכות או מקור החובה עשויים להיות מגוונים. החובה עשויה לנבוע ממקור חוזי. כך, למשל, אם החברה נוטלת הלוואה. חובת פירעון ההלוואה מוטלת על החברה בלבד. אין חובה על בעל מניות לפרוע את חיובי החברה. אין חובה על נושא משרה בחברה לפרוע את חיובי החברה. החובה עשויה לנבוע ממקור נזיקי. החובה לקיים את החובה הראשית מוטלת על החברה. לכן, אם הופרה החובה הראשית וקמה חבות נזיקית, הרי החבות היא חבותה של החברה. החבות איננה חבות של בעל מניות. החבות אינה חבות של נושא משרה. החבות אינה חבות האורגן." בפסק הדין קבע ביהמ"ש, על ידי כב' הנשיא שמגר, כי רק במקרים נדירים ונסיבות קיצוניות, יוכל בית משפט לקבוע כי נושה של חברה יכול להפרע במישרין מן האורגן בגין חוב החברה (ר' בעמ' 700 לפסק הדין). 22. לטעמי לאור האמור לעיל, לא התקיימו במקרה דנן התנאים המתאימים להרמת מסך. איגל, אף לאחר סיום המיזם המשותף, המשיכה לבצע הזמנות והמשיכה בנוהל התשלומים על חשבון החוב, כאשר עובדי התובעת המשיכו לראות באיגל כמי שביצעה את ההתקשרות עמם ולא את הנתבע עצמו. לו סברה התובעת בשלב שלאחר תום המיזם כי ההתקשרות איננה עם איגל אלא עם הנתבע באופן אישי, הרי שהיא לא טרחה לציין זאת במערכת הנהלת החשבונות שלה ואף לא טרחה לבקש מהנתבע בטחונות. כפי שהעיד מר חודורוב עבודה עם חברה שהאישיות המשפטית שלה הנה בחו"ל הנה בגדר סיכון, ללא קשר לשיטת תשלום החוב הבעייתית של איגל, אשר ספק אם הייתה ננקטת על ידי התובעת אלמלא הקשר עם אלביט. 23. יתרה מהאמור, החל משנת 2000, אז כבר חדלה איגל מלהתקיים, החל הנתבע לבצע הזמנות באופן אישי מהתובעת תוך חיוב כרטיס האשראי שלו. מר גוטסמן אישר בעדותו כי הייתה הפרדה בין איגל ולבין הנתבע וציין כי החל משנת 2000 עד לשנת 2002 הזמין אצלו הנתבע הרבה נסיעות באופן אישי, וכי עבור כולם שילם את מלוא התשלום בכרטיס אשראי (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 02.01.06), ראו לעניין זה גם עדותה של הגב' אס עמוד 15 לפרוטוקול 02.01.06. 24. עוד אציין, כי טענת הנתבע כי התובעת ידעה על פירוק של איגל בשנת 99, נתמכת בעובדה כי בסוף שנת 99 התבקשה התובעת, באמצעות עובדיה להוציא לאיגל דו"ח בדבר חובותיה, וכי החל מתקופה זאת החל הנתבע לבצע נסיעות באופן אישי ועל חשבונו, מצביעה על כך כי התובעת, ובייחוד מר גוסטמן אשר היה בקשרים אישיים עם הנתבע, ידעו כי איגל חדלה מלפעול. חיזוק לכך הנה עדותו של מר חודורוב כי כאשר איגל הפסיקו לבצע הזמנות באיגל והנתבע החל לבצע הזמנות עלתה השאלה בדבר ביצוע גמר חשבון (עמודים 17-18 לפרוטוקול). משמע, התובעת באמצעות עובדיה היו מודעים לכך כי איגל חדלה מפעילות. 25. בנוסף אדגיש כי תמוה בעיני נסיונה של התובעת לייחס לנתבע חובות של איגל לא רק בגין שנת 1999 ואילך אלא אף בגין השנים 1997-1998 (כאשר מעיון בכרטסת החו"ז עליו נעמוד בהמשך עולה כי בסוף שנת 1998 עמד החוב לתובעת על כ- 61,000$) אשר במהלכן, כמו גם במהלך שנת 1999, המשיכה איגל לעבוד עם התובעת באופן שוטף, וכבעבר, ואשר במהלכן המשיכה איגל להזרים כספים לתובעת על חשבון החוב. התובעת לא הוכיחה לבית המשפט כי בשנים אלו היה חשש מפני פירוקה של איגל, וכי בשנים אלו פעל הנתבע תוך הטעייתה ותוך ידיעה כי איגל אינה בעלת יכולת פרעון. 26. מהאמור עולה, כי לא הוכח על ידי התובעת כי התנהגותו של הנתבע עלתה כדי חוסר תום לב וכי לא הוכח על ידה כי התקיימו התנאים לצורך הרמת מסך כלפי הנתבע וחיובו באופן אישי בחובותיה של איגל. הוכחת החוב הנתבע 27. אף כי קבעתי לעיל, כי אין מקום לחייב את הנתבע באופן אישי בחובותיה של איגל לתובעת עדיין אבחן להלן את השאלה האם הוכח הסכום הנתבע. 28. התובעת תבעה כאמור סך של 93,049.26 דולר ארה"ב, ובשערוך ליום הגשת התביעה סך של 131,471.96$, וכן סך של 9,701.33 ₪, ובשערוך ליום הגשת התביעה סך של 13,086.83 ₪. לתמיכה בסכומים הנקובים בכתב התביעה הגישה התובעת תצהיר של הגב' אס אשר לתצהירה צורפו חשבוניות וכן כרטסת חו"ז. במהלך דיון ההוכחות מיום 23.11.05 הגישה התובעת באמצעות העד גוטסמן, בין היתר, 3 חשבוניות אשר סומנו ת5-ת7 וכן נספח חיובים אשר סומן כ- ת8. 29. בדיון ההוכחות מיום 02.01.06 התרתי לתובעת להגיש החשבוניות אשר צורפו על ידי הגב' אס לתצהירה וזאת ככל שהסתמכה עליהן לצורך הכנת כרטסת הנהלת החשבונות. בחקירתה הנגדית נשאלה הגב' אס אם עברה על החשבוניות המצורפות לתצהירה, והשיבה כי היא לא זוכרת אם עברה על החשבוניות אשר צורפו לתצהירה (עמוד 16 לפרוטוקול מיום 02.01.06). לא זו בלבד שהגב' אס לא ידעה להשיב האם החשבוניות אשר צורפו לתצהירה מהוות את החוב הנתבע, הרי שהיא אף לא ידעה להסביר מהיכן נובע ההפרש בין היתרה בכרטסת החו"ז אשר עמדה ביום 30.06.04 על סך של 82,424.71 $ (ואשר כללה הפרשי שערי מט"ח), לבין הסכום הנתבע בכתב התביעה (עמוד 16 לפרוטוקול מיום 02.01.06) . 30. בנוסף לאמור, מבחינת החשבוניות אשר צורפו לתצהירה של הגב' אס עולה כי סך כל החשבוניות אשר צורפו לתצהירה עולים לסך של 102.973.6$, בעוד שהחוב על פי כרטסת החו"ז עמד על סך של 82,424.71$. כמו כן, עיון בחשבוניות מגלה כי שתיים מהחשבוניות אשר צורפו לתצהירה של הגב' אס מופנות לחברה בשם טלאמדיקל (חשבונית מס' 16739 ומס' 9297) התובעת לא טרחה לציין בכתב התביעה כמו גם בתצהיר של הגב' אס מדוע יש לייחס את החוב בגין חשבוניות אלו (העולה לסך של 4,506.7 $ בערכי קרן) לאיגל ו/או לנתבע, וכללה אותן כחלק מסכום התביעה. כן לא הסבירה הגברת אס בתצהירה מדוע צורפו לתצהירה חשבוניות אשר עולות על הסכום הנתבע. 31. עוד אציין, כי מעדותה של הגב' אס עולה כי בין השנים 1996- 2000 הוחלפה מערכת הנהלת החשבונות של התובעת פעמיים (עמוד 12 לפרוטוקול מיום 02.01.06), וכי אומנם לטענתה בדקה טרם העברת המערכת מה הייתה יתרת החובה, אותה יש להעביר כיתרת פתיחה, אך בפועל לא בדקה כי אכן ההעברה בוצעה כנדרש וכי הסכומים הללו הופיעו כיתרת פתיחה במערכת החדשה (עמוד 17 לפרוטוקול מיום 02.01.06). משמע, ייתכן והסכומים הנקובים בכרטסת החו"ז של התובעת אינם נכונים, והסכום אשר הועבר כיתרת פתיחה אינו הסכום המדויק. 32. לא זו בלבד, שהגב' אס לא הייתה בקיאה בחובה של איגל כמו גם במרכיביו, כאמור לעיל, הרי שעדותה ביחס לאופן סגירת החשבוניות של איגל עומדת בסתירה לעדותו של חודורוב. בניגוד לגרסתה לפיה בעת שהיה מתקבל תשלום מאיגל הרי שסגירת חשבוניות הייתה נעשית בהתאם לאלו הישנים ביותר, הרי שחודורב, אשר עדותו כאמור נמצאה אמינה בעיני, השיב כי החשבוניות היו נסגרות רק לאחר שיחה עם איגל ובתיאום עמם (עמוד 20 לפרוטוקול מיום 12.07.06). 33. מכל האמור עולה, כי היות ואין באפשרותה של הגב' אס לאשר את סכום החוב הנתבע, מאילו חשבוניות הוא נובע, וכיצד בוצעה סגירת חשבוניות מול איגל לאחר קבלת התשלומים מהם, כאשר בנוסף לא הבהירה התובעת לבית המשפט אי בהירויות לגבי החוב הנתבע, כגון מהיכן נובע הפער בין החשבוניות אשר צורפו לתצהירה לבין כרטסת החו"ז, הסיבה לצירופן של חשבוניות אשר לא הוצאו על שמה של איגל כחלק מהחוב הנתבע, וכן ההפרש בין הסכום הנתבע בכתב התביעה לבין כרטסת החו"ז, הרי שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את הסכום הנתבע. 34. עוד אציין, כי הנתבע העלה טענה נוספת אף בהתייחס לנושא הזיכויים של איגל, לפיו הסך הנתבע אינו מדויק אף מהנימוק כי התובעת לא טרחה לבצע זיכויים לאיגל בגין הזמנת הנסיעות. אף כי מר גוטסמן טען בעדותו כי איגל לא קיבלה זיכויים שכן הייתה בחובה, הרי שמעדותו של חודורוב עולה כי בפועל לא הוציאו לאיגל תעודות זיכוי מאחר ותמיד הייתה ביתרת חובה, ולא רצו להתחיל לקזז זיכויים מיתרת חובה, אך ציין כי איגל כן הייתה זכאית להנחות כפי שניתנו לאלביט בשיעור של 3 וחצי אחוזים ל - 6 אחוזים , וכי החוב הנקוב בכרטסת החו"ז אינו נכון מאחר ולא הגיעו לגמר חשבון וזיכוי (עמודים 10, 17 לפרוטוקול מיום 12.07.06). משמע, אף אם הייתה התובעת מוכיחה את הסכומים הנקובים בכרטסת החו"ז, עדיין בהתאם לעדותו של חודורוב אין הסכום הנתבע הסכום המדויק שכן היה עליה להפחית ממנו את ההנחה לה הייתה זכאית איגל בשיעור של 3.5%-6%, ואת זאת לא עשתה. 35. מהאמור עולה, כי אף אם הייתי מקבלת את טענת התובעת כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בגין חובותיה של איגל, ואין זה כך, הרי שעדיין התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה בדבר הוכחת גובה החוב. לסיכום אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבע שכר טרחה בסכום של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. המזכירות תשיב לתובעת סכומים המופקדים עבור עדים בפקדון, ככל שלא הוחזרו לה.משפט בינלאומיהרמת מסךבעל דין בחו"ל / חברה בחו"ל